פורום בית המדרש (עמוד 147)

בגמרא בתענית (ג.) מובאת הסיבה, מכיון שהטל לא נעצר אף פעם, בניגוד לגשם שכן נעצר.

 

[לא הבנתי למה מובן שצריך להגיד משיב הרוח ומוריד הגשם, ומוריד הטל לא..]

מה עניין הטל??מה כל כך מיוחד בו??

הגשם מוזכר בתפילה: אם נלך בחוקותיו של הקב"ה ירד גשם,ואם לא תהיה שנת בצורת

טל לא מוזכר כמעט בשום מקום שאני מכירה,אינני מבינה את המשמעות שלו.

מהו,ולמה הוא כזה מיוחד שיש צורך לבקש שירד?

לטל חשיבות רבה כמקור לחות לצמחייה באזורים שכמות המשקעים שבהם מועטת, וכמקור שתייה לחרקים קטנים.

 

הטל מוזכר פעמים רבות בתנ"ך והוא משמש משל למקור רענן של חיים ולשפע של ברכה. כן מצאנו בברכת יצחק ליעקב "ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ.."(בראשית כ"ז כ"ח) וכן מצאנו בהבטחת אלהים על ידי הנביא "אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה.."(הושע י"ד ט"ו)

(ויקי')

1. סיבה פרקטית: מוריד הטל הרי נאמר בזמנים שגשמים יהוו גשמי קללה. הם יהרסו את היבול ויטביעו את השדות... לכן אנו מזכירים את הטל, במקום הגשם. שים לב להלכה! בקיץ - האומר מוריד הגשם וסיים את הברכה - חוזר לראש התפילה! בחורף, האומר מוריד הטל וסיים את הברכה - לא חוזר. לא בגלל חשיבותו של הטל, אלא העיקרון נסוב סביב הגשם. בקיץ הוא מהווה קללה, בחורף אם לא יורד זמן מה אין זו קללה, אלא דרך הטבע. כך להבנתי.

 

2. סיבה רעיונית: היופי בברכת מוריד הטל זה בדיוק השאלה שלך.

הרי מה אכפת לי מהטל? אני שם לב אליו בכלל? מה הוא משפיע עלי?

אבל זו הפואנטה. בדיוק בגלל זה אני מברך מוריד הטל.

אני מברך לא משום הנאתי, אלא משום חשיבותו הגדולה לטבע, לבריות אחרות (כפי שכבר הביא מושיקו בשרשור).

 

עלה והצלח.

 

 

 

על משהו קבוע, שמתחדש בכל יום- כמו "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". זו הברכה- החידוש שה' מחדש את הבריאה והטבע בעולם, וכמה זה מחייה את הכל כל בוקר מחדש..

 

וכל זה רק נראלי, לא בדקתי.  העיקר שנכוון לשם שמים!

למושיקו:היכן מוזכר הטל במקורות?חשיבותו וכו'.

אשמח לראות כדי ללמוד עליו יותר.

"אני ישנה וליבי ער קול דודי דופק פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל קווצותיי רסיסי לילה" (שיר השירים ה,ב)

"ויתן לך האלוהים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש" (בראשית כז,כח)

"אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה" (הושע יד,ו)

"כטל מאת ה' כרביבים עלי עשב" (מיכה ה,ו)

"יערוף כמטר לקחי תיזל כטל אמרתי" (דברים לב,ב)

"אם טל יהיה על הגיזה לבדה ועל כל הארץ חורב וידעתי כי תושיע בידי את ישראל" (שופטים ו,לז)

"ויאמר אליהו התשבי אל אחאב..חי ה' אלוהי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי" (מלכים א,א,יז)

"הרי בגלבוע אל טל ואל מטר עליכם..כי שם נגעל מגן גיבורים מגן שאול" (שמואל ב, א,כא)

 

 

מה שנכתב- בגדול מדבר על כך שכאשר אדם לומד מוסר, והדברים ממש מדברים אליו,אל מעשיו..והדבר הזה בעצם מביא לידי עצבות-יאוש-עוגמת נפש..

אבל לענ"ד,העיקרון הזה קשור גם לכאן.

 

"מי שאינו נכשל עוד בטעויות הקודומות ולומד מוסר בעיון והבנה, גם רואה את החידוש שבספר ומקרב הדברים אל עצמו, יותר ויותר מתגלים לו ליקויים בנפשו שלא ידע מהם עד כה, וייתכן כי יום יום יכיר את עצמו וליקוייו יותר- והוא עלול להיכשל בטעות החמורה ביותר: תוקפת אותו עוגמת נפש עד כדי יאוש, וכל אשר ימשיך ללמוד ישקע יותר ביאוש, עד שמרוב יאוש הוא מפסיק ללמוד מוסר.

 

טעות כפולה יש בעוגמת נפש זו.

 

הטעות הראשונה: כיצד מתגלות הנטיות הרעות שהיו נעלמות מעיני הלומד עד עכשיו? מתוך התפעלות של הלימוד. התפעלות היא רגש. ונתפס הרגש בחרדה:"אוי לי,איזה מידה מושחתת יש בי!" והדרך מחרדה זו עד לעצבות היא קצרה מאוד, והעצבות קורבה מאוד ליאוש,

 

[כאן הרב מניח יסוד חשוב בהתמודדות עם גילוי של מידות רעות/התנהגות לא נכונה-מעשים לא טובים..]

 

ומה הטעות בזה? כשההתפעלות גילתה את המידה הרעה, היא צריכה מיד למסור את התגלית לשכל, שהוא יטפל בתיקון המגרעת. כשהידיעה על מידות רעות נשארת ביד הרגש- שם התגובה היא עצבות ויאוש.

 

הטעות השניה: יסוד היסודות בחכמת המוסר הוא, שאין רע שאין לו תיקון. 

הקב"ה לא ברא אפשרות לרע שאין לו תקנה. "יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע" (ישעיה מה,ז)- כמו שהקדים יצירת האור לבריאת החושך, כך הקדים עשיית שלום לבריאת הרע. הקב"ה הקדים רפואה למכה, הקדים דך יציאה לכל רע שבעולם.

המגלה בעצמו נטיה רעה עד להשחית, ידע נאמנה כי יש דרך-מוצא ותיקון. מהתיקונים העיקריים היא עצת ה' של לימוד מוסר עצמו, המרכך כל נטיה שבאדם.

 

והוא מביא דוגמא מהעולם שלנו: בעל מקצוע טוב ניכר בעיקר כשהוא נעמד בפני קשיים. למשל: מנתח הנתקל במהלך ניתוח בסיבוך מפתיע, אינו מתרגש מזה, כי על כן הוא בעל מקצוע. 

 

הוא שוקל את הדרך לטיפול בסיבוך, מחליט על הדרך הטובה ביותר ופועל בהתאם."

 

נפלת?עברת עבירה? 

 

יש 2 אופציות:

 

- לחשוב לעצמי: איזה רע אני..אני כזה אפס..לא שווה כלום,היצר הרע לא מפסיק לנצח אותי,אבל לא מפסיק!ומכאן הדרך לעצבות וליאוש קצרה כ"כ,ומתוך יאוש,הדרך לחטא הבא ממש קרובה..

 

- אופציה שניה: חטאתי,נפלתי? אוקיי,לא הייתי בסדר. עכשיו אני מעביר את הנתונים לשכל. איך אני מתקן את זה,ומה אני עושה הלאה? מאיפה זה נבע?איך אני מונע את זה לפעם הבאה? ממש לשבת ולחשוב,לעשות חשבון נפש עם השכל.

 

דוגמא יותר פרטנית- נפלתי באנטרנט?אוקיי,חמור מאוד. אבל תאכל'ס, מה הלאה? יושבים וחושבים. זה קרה כי הייתי לבד בבית?אוקיי,אז מעכשיו אני דואג ומשתדל,שאין מצב שאני לבד בבית עם המחשב. נבע משיעמום?למצוא תעסוקה. וכן הלאה..

 

 

הציטוט מתוך הספר "עלי שור" חלק ב'.ספר שמדריך עבודה מוסרית, אבל בצורה לא רגילה ו"באויר"..אלא ממש מדריך עבודה פרקטית..

 

בהצלחה רבה!

 

 

 

 

אני מכירה את הדברים פחות או יותר,

אבל בזמן אמת מתקשה להתגבר על הרגשות האלה

ולתעל את המסקנות לשכל.

 

מודד עם זה

 

 

כשאתה חוטא/נופל וכד' אל תצטער כלל ותשתדל לדון את עצמך לכף זכות, לשמח את עצמך ולנסות להתקדם. א-ב-ל! פעם ביום במשך כשעה תשב בשקט עם עצמך ותחשוב מה היה ביממה האחרונה? ואת כל החטאים והנפילות תעלה ותצטער ותתחרט ותעשה תשובה ותנסה למצוא פתרונות שלא תכשל שוב. ויתר היום-רק בשמחה כי העצבות היא מהיצר הרע שתכשל עוד ועוד ותתיאש. את כל הרגשות שתארת תדחה לשעה של החזרה בתשובה. וחשוב מאד שבסיום השעה תשמח שעשית תשובה וכמה ה' אוהב אותך. בהצלחה

אבל זה מתאים גם לבנות.

הרגש שם כל כך אמיתי שאין צורך להתעלם ממנו.

לאחר מכן, עשי חושבים עם עצמך, ומסקנאות גם יעזרו. 

 

 

אני לא כ"כ התעמקתי בזה, מכיוון שזה לא כ"כ מעניין אותי,

אומרים גם שלנחש היה רגליים, ויש נחשים שאפשר לראות את 'שאריות' הרגלים..

 

[אם אני לא טועה, נחלקו בזה 2 רבנים. אם האישה נבראה מהזנב או מן הצלע..]

http://www.hidabroot.org/CommunityDetail.asp?FaqID=17936

יש  תשובה,

תשובה נהדרת אפילו,

אבל אינלי כח לכתוב...

נסי להרהר במילות הקידוש.

ובכך שהוא מצווה בשבת.

בכל מה שאנו מצוווים לזכור בשבת,

מה הקשר בין הדברים ומה עניין זכירתם.

בהצלחה.

הוא מביא שם בקצרה (למיטב ידיעתי) על יסודות של המצוות בשבת דברים חשובים לגבי מהותם וכו',אך חשוב ללמוד גם לעומק והדברים ארוכים.

 

http://www.yeshiva.org.il/midrash/Hmidrash.aspx?cat=431

 

 

תבחרי בתפריט בצד ימין בקטגוריה שבת את הנושא הגדול שאת רוצה לעיין בו בתוך הסוגיה של השבת,ואז בדף בצד שמאל יהיה עוד פיצול לכמה נושאים

 

 

השבת מסמלת את השלמות - שבת "שלום"..

מהי אותה שלמות? - זו השלמות של האלף השביעי שהוא כנגד היום השביעי.

אנו כעת לקראת סוף האלף הששי ונושקים לשבת הקוסמית..

 

העולם מתקדם למציאות שלמה, אל המנוחה והנחלה.

השבת השבועית היא "מעין עולם הבא" - מעין אותה מציאות שלמה

ולכן גם "יזכו לרב טוב המתענגים בה, בביאת גואל לחיי העולם הבא" - כיוון שהם כבר מכירים קצת את המציאות השלמה

איך הכל שלם בשבת ואין צורך "לעשות" דברים.. - מה שרוצים באמת כבר קיים

 

לפני חטא אדם הראשון העולם לא היה זקוק לל"ט המלאכות לשם תיקונו.

לאחר החטא העולם והאדם קולל ונזקק לל"ט מלאכות על מנת להחזירו למצב של תיקון.

שבת מסמלת את האלף השביעי, בו ישתלם התיקון ונחזור למדרגת אדם הראשון, לכן, לא יהיה צורך בל"ט המלאכות.

לכן, מי שעושה ל"ט מלאכות בשבת אומר במילים אחרות כי העולם קדמון, כי אין תיקון לעולם.

 

מלבד זאת, בעומק, כל מלאכה מל"ט המלאכות ניתן לפרש בנוסף גם באופן של משל על ההיסטוריה של עם ישראל. הקב"ה מקדם את עם ישראל בהיסטוריה דרך ל"ט המלאכות. שבת זהו היום בו ה' לא מקדם אותנו לעבר התיקון אלא נותן לנו לטעום מהתיקון.

(למשל, מלאכת בורר רומזת לברירת עשו מיעקב, ישמעאל מיצחק. המוציא מרשות לרשות  - ה' מוציא אותנו מרשות ארץ ישראל לגלות וכו').

 

 

חנניה מישאל ועזריה- דניאל פרק ג'.

 

(ד) וְהַכָּרוֹז קוֹרֵא בְכֹחַ: לָכֶם אוֹמְרִים – הָעַמִּים הָאֻמּוֹת וְהַלְּשׁוֹנוֹת.

(ה) בָּעֵת אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל הַקֶּרֶן, הֶחָלִיל, הַנֵּבֶל, הַכִּנּוֹר, הַמִּנִּים, הָעוּגָב וְכָל מִינֵי הַזֶּמֶר, תִּפְּלוּ וְתִסְגְּדוּ לְצֶלֶם הַזָּהָב, אֲשֶׁר הֵקִים נְבוּכַדְנֶצַּר הַמֶּלֶךְ.

(ז) כָּל-עֻמַּת זֶה בּוֹ בַּזְּמַן, כְּשֶׁשּׁוֹמְעִים כָּל הָעַמִּים אֶת קוֹל הַקֶּרֶן, הֶחָלִיל, הַנֵּבֶל, הַכִּנּוֹר, הַמִּנִּים וְכָל מִינֵי הַזֶּמֶר, נוֹפְלִים כָּל הָעַמִּים, הָאֻמּוֹת וְהַלְּשׁוֹנוֹת, סוֹגְדִים לְצֶלֶם הַזָּהָב, אֲשֶׁר הֵקִים נְבוּכַדְנֶצַּר הַמֶּלֶךְ.

(יב) יֵשׁ אֲנָשִׁים יְהוּדִים, אֲשֶׁר מִנִּיתָ אוֹתָם עַל עֲבוֹדַת מְדִינַת בָּבֶל – שַׁדְרַךְ, מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ, הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה לֹא שָׂמוּ עָלֶיךָ הַמֶּלֶךְ לֵב, אֶת אֱלֹהֶיךָ אֵינָם עוֹבְדִים, וּלְצֶלֶם הַזָּהָב אֲשֶׁר הֲקִימוֹתָ אֵינָם סוֹגְדִים

 

הפרק במלואו (מתורגם): http://he.wikisource.org/wiki/%D7%93%D7%A0%D7%99%D7%90%D7%9C_%D7%91%D7%AA%D7%A8%D7%92%D7%95%D7%9D_%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99_(%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%93%D7%95%D7%9F)#.D7.A4.D7.A8.D7.A7_.D7.92

 

ויש ספר שלם הנקרא "החברה והשפעתה: ע"פ השקפת חז"ל ורבותינו" .

ביציאת מצרים, וגם כלב בן יפונה ויהושוע בינון שהיו היחידים בחטא המרגלים שטענו שארץ ישראל טובה, יהונתן שתמך בדוד כשהרוב היו בעד שאול

ואברהם אבינו שהאמין בה' כשכל העולם עבד אלילים

על לחץ חברתי ועל ההתנגדות לו.

 

בבית המקדש השני. הורדוס, כמושל הגליל, הרג הרבה אנשים והועמד לדין לפני הסנהדרין . הורדוס הגיע בצורה מטילת מורא עם גדוד חיילים ולכן כל הדיינים פחדו לדון אותו ושתקו במבוכה מלבד חכם אחד בשם שמאי שדיבר בעוז ובלי פחד שצריך לדון את הורדוס ולהוציאו להורג. (בסוף הורדוס נמלט בעזרת המלך הורקנוס). זה נמצא בספר קדמוניות היהודים של יוסף בן מתיתיהו ואני מניחה שתמצאי את זה באינטרנט.

תתיעץ איתו,שיכוון אותך.

 

קצת עצות מהמעט שיצא לי ללמוד:

 

- כשנפגשים עם מחלוקת, לנסות לברר את היסודות שלה.

למה אמורא א' סובר את את מה שהוא סובר, למה אמורא ב' סובר את מה שהוא סובר?

למה כל אחד לא סובר כמו השני?

 

- כשנפגשים עם 2 תירוצים (בגמרא,תוס',ראשונים,אחרונים..), לחשוב האם יש נ"מ ביניהם, [מה זה משנה אם התירוץ הוא כזה או אחר?!זה משנה במקרה ש..] ואם קיימת,מהי? איזה תירוץ עדיף לדעתך?

 

- לפני שניגשים לראשונים כדאי לדעת את הגפ"ת טוב.

 

- לשאול את כל השאלות שעולות מהפשט גמרא- מה בדיוק המקרה? מה הדין?מה הטעם?

 

- לדייק בכל מילה בעיקר בגמרא ובראשונים.

 

אבל שוב,בשביל זה יש לך רב!בדיוק בשביל זה.

 

זה בערך מה שעולה לי,מי שיש לו מה להוסיף,בכבוד..

 

ב"הצלחה!לאט לאט מתרגלים לשאול את השאלות הנכונות,ובע"ה שתזכה לכוון לסברות ראשונים

לעיתים ה' מנסה את האדם, כדי שיגדל מתוך המשבר.

לא הכל "תשלום" על מעשים רעים.

תלמדי איוב...

ה' הוא הגורם לרע ולטוב, הוא הגורם לכל העולם הזה באופן כללי.

הוא הגורם לכך שתבראי, (אע"פ ש'טוב לו לאדם שלא נברא משנברא')

וכי לא יכול היה לעשות שלא נתבייש להתענג גם ללא העוה"ז?

כנראה שיש עוד סיבות, שבגללן עלינו להיות כאן, וגם לסבול.. לפעמים.

כל הכבוד לך על המאמץ לשמוח על אף מה שקורה.. להתפלל.. לצמוח..

בהצלחה!!

(מצטערת אם לא על הכל עניתי, ואם את רוצה מוזמנת במסר... מפאת קוצר הזמן..)

 

וכמובן- כל מה שכתוב הוא לענ"ד בלבד.

http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t463758#5419659

גם אני למדתי שהקב"ה ברא את העולם כי הטוב רוצה להטיב..

-אז למה יש קשיים? למה שלא פשוט יעשה לנו טוב?

-כדי שלא נתבייש....

 

אף פעם לא הבנתי מה המשחק הזה.....

מי ברא לנו את האופציה להתבייש?

הוא!

אז מה העיניין??

 

נגיד בהמות...

לא נראלי ישש להם נסיונות.. ונפילות..התמודדויות ..וקשיים...

והם מבסוטות...אוכלות עשב.. שותות מים...

ולא נראלי שהם מתביישות בזה שהם לא עבדו בשביל זה...

 

[לא יודע אם הדוגמה טובה...אבל הכיוון ברור....]

זה פשוט תיאור של מצב בו ההטבה לא שלמה

 יש פה חיסרון שהמקבל הוא לא "בעל הטוב" אלא אוכל חינם

כלומר ההטבה לא שייכת לו ולכן היא לא שלמה

 

כל אחד לפי הרמה שלו.

 

כשמנתהגים כראוי יורד רק טוב מלמעלה, אולי ברגע-יום-שבוע-שנה-שנתיים הראשונות זה לא נראה טוב אבל צרך להאמין ואז רואים את זה.

 

ועוד משהו מעודד ניסיון הוא מלשון נס, ע"י הניסיון מתרוממים למצב שלא יכלנו להגיע אילו לבד

ברובד האידאלי - רחל היא האישה הנבחרת, עקרת הבית ויוסף הוא הבכור וכל עם ישראל נקרא על שם יוסף..

אך ב"עולם הזה" יש דרכים מורכבות ויש גם רמאויות וכו ובמצב זה לאה היא חלק מהעניין

 

וזה לא כ"כ בדיעבד אלא לכתחילה מתוך המורכבות - יש צורך שעם ישראל יופיע כך
 

הדבר הראשון שנדרש מאיתנו בבואנו לדון על האבות והאמהות הקדושים והטהורים, אהובי עליון, זה להבין שעלינו להתרומם אליהם ולא חלילה להוריד אותם לגובה שלנו.
זו ההבנה הראשונית היסודית, שרק ממנה ניתן להמשיך ולענות לשאלותייך.

ובכן, שאלת שאלות רבות, שרובן ככולן, עוסקות בדברים נקודתיים, בפרטים. אלא שעל מנת שתקבלי מענה שלם יותר, עליך להבין את הכלל, ומתוכו, בעז״ה, גם הפרטים יבוררו ויובהרו.
(משל קטן: אם תקחי חלקים אחדים של פאזל, תראי שם כל מיני צורות לא ברורות, גוונים מסויימים... אבל אם תסתכלי על חלקים אלו כאשר הם מונחים במקומם בתמונה הכוללת, את תראי את השלמות וההרמוניה בין הגוונים והצורות, ותתקבל בפניך התמונה השלמה.)

ועתה אני רואה שגם שאלותייך הלכו והשתכללו.
משאלות נקודתיות, עד לשאלה האחרונה ״מה המטרה בעצם״? 
מה הכיוון הכללי של כל מה שקורה פה? מהו המהלך הא-לוקי שמתרחש פה?
אז נתחיל מהסוף להתחלה...

מיעקב אבינו ישנו עקרון מרכזי שמופיע מראשית הולדת האומה הישראלית והוא הכפילות.
כל דבר הנצרך להופעתו של בניית בית ישראל, יופיע מעתה בשתי קומות.
האחת - חיצונית, והשניה - פנימית. 

נקדים ונאמר שהמטרה כרגע היא בניית בית ישראל.
אין פה שיקולים של ׳לפגוע ביעקב׳, ׳למנוע בושה׳, ואיזו אופציה לגירושין כי רבש״ע לא סידר את העניינים כמו שרציתי.
יש פה מטרה עליונה הרבה יותר...!
כאשר רחל נותנת ללאה את הסימנים, אנו עדים לענוונתנותה של רחל אמנו, המבינה כי בית ישראל צריך להבנות גם מאחותה.
״כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל״ (רש״י בסוף מגילת רות)

לפי פנימיות התורה, דמותה של רחל מייצגת את ״עלמא דאתגליא״, כלומר את הצד החיצוני שבמציאות. ואילו דמותה של לאה מייצגת את ״עלמא דאתכסיא״, כלומר הצד הפנימי שבמציאות, הצד המכוסה, שרק מי שמעמיק את המבט, מבין את עניינו.
רחל יפת תואר ויפת מראה, בנה יוסף - מסלסל בשערותיו, הוא המשביר לארץ מצרים.
לעומתה, ישנה לאה - ׳עיניה רכות׳, היא בוכה ואיש אינו מבין אותה, אך היא בעצמה יודעת שהיא גם שייכת לביתו של יעקב, היא שייכת למציאות העליונה שעוד תופיע.
וממנה יצאו בעתיד כהונה, לויה ומלכות.

כל המציאות של רחל אמנו היא ׳לקראת׳, ׳בדרך׳... 
רחל בדרכה לחברון, מתה על אם הדרך ושם נקברת. 
שאול המלך, מצאצאיה של רחל, היה הכנה למלכות בית דוד, מצאצאיה של לאה.
ולעתיד לבוא, בגאולה השלמה - ישנו קודם משיח בן יוסף (רחל) שהוא רק ההכנה למשיח בן דוד (לאה).

......

מחמת השעה, אעצור כאן. מקווה שזה ענה לך קצת, ואם יש לך שאלות נוספות, אשמח לנסות לענות.
ותודה לך, החזרה על הדברים תמיד טובה לחידוד הדברים.
בעזרת ד׳, שנזכה במהרה לגאולה שלימה!
 

בס"ד

 

תודה... נראה לי שענית לי על השאלות אבל עדין נורא קשה לי לקבל את זה שיעקב היה צריך להיתחתן עם לאה בדרך שרימו אותו. למה הוא לא יכל היתחתן קודם עם רחל ובגלל שרחל תיהיה עקרה (כמו שבאמת קרה) או אחרי שיולדו להם ילדים הוא יתחתן גם עם לאה או מרצונו או בגלל שה' יצווה אותו?

 

שההשגחה מתגלת דרך סיבוך. מלכותו בכל משלה, וגם מי שחושב לרעה, הוא עצמו מקדם את הטובה, כמו בנס פורים..

לבן היה רשע. אם רחל לא הייתה מעבירה את הסימנים ללאה, יעקב כמובן היה מזהה את התרמית ואז בתור עונש לבן היה מונע גם את רחל וגם את לאה מיעקב. לכן השיקול דעת של רחל היה - או ששתינו(רחל ולאה) נפסיד את יעקוב או שבשלב ראשון לפחות לאה תרויח אותו ואח"כ אולי ימצא פיתרון וגם אני(רחל) אנשא ליעקב. (אוצר המדרשים,עמוד רנז, למטה, מתוך תנחומא)

בס"ד

 

ע"פ רש"י:

 

שני צאצאים ליצחק אבינו - יעקב ועשיו. שתי בנות ללבן הרשע - לאה ורחל. לכן התוצאה ההגיונית היא שהבת המבוגרת יותר תנשא לבן המבוגר יותר, והבת  הצעירה יותר - לבן הצעיר יותר.

 

לאה אמנו בכתה והתפללה שלא להתחתן עם עשיו הרשע, ובזכות זה ה' עזר לה שהתחתנה עם יעקב אבינו.

 

וכאן בדיוק הענין: זו היתה מסירות נפש של רחל אמנו, שמא תצטרך לאבד (ח"ו!) את חלקה ולהתחתן עם עשיו הרשע. ובכ"ז היא עשתה זאת, כדי שלא לבייש את לאה אמנו.

 

כל מה שכתבתי, הוא אפשרות אחת להסביר את הענין. מקוה שעזרתי...

(ודרך אגב: הייתי נותן כותרת אחרת לשרשור...)

 

כל התשובות ישבת לי ממש טוב על השאלה

התשובה נכונה ! ולא בטוח שהייתי יודע לענות

 בלי להלשין עליהם, כמובן. זה לא עניינך.

כי המורה בטוח ישאל אותי מי זה 

וזה 100%

הוא לא יכול לחייב אותך.

 

זה בינם לבינו, ובינם לבין הקב"ה.

איזה הקלה

נפלא בעניין- יפה מאד שיהודי מוכן להקריב מגשמיותו עבור יהודי אחר, אבל בא נראה אותך מוכן לוותר על משהו ברוחניות שלך ובלבד שלאחיך יהיה גם מעט רוחניות..

 

על עצם היציאה להפצות- ישנו את הוורט הידוע (וההבטחה) של הרבי מחב"ד, שכאשר יהודי הוא בתנועת נפש של 'פליטה' וקירוב, אין לו את המסוגלות ל'בלוע' דברים אחרים (תרתי). (ובפרט מי שיוצא בשליחות רבו)

 

כיום שממש אפשר להריח את המשיח, ובידיעה ברורה שהנה הנה משיח בא, פשוט שכל מצווה והתקדמות של יהודי מקרבת אותו אלינו כעם, ועלינו לעשות הכל, אבל ממש הכל כדי לקדם את המהלכים... 

יש דרגה שבה לא רק שהדבר איננו אסור, אלא אדרבה, הוא מצביע ומורה על עבודה ונתינה עמוקה אצל הנותן עד כדי וויתור על משהו יקר מכל.

יש לזה תקדימים.

 

אסתר - התוס' בכתובות כותב את זה במפורש - שבשביל להציל את עמ"י היא הסכימה לעשות עבירה.

 

וגם הרב קרליבך.

 

השאלה הגדולה בזה היא- איפה אנחנו?

 

כי לכאורה צריך להיות בשביל זה במדרגה ממש גבוהה.

לכך גם בחסידות...

 

לענ"ד, לא חייבים לעשות 'מסירות נפש' כל עוד באמת לא אוחזים בדרגה הנ"ל, אך עדיין יש הרבה דרגות לפני וויתורים פשוטים שהם בחינת נתינה גדולה ליהודי אחר.

רוחניות, שיהיה מה להקריב ולוותר עבור הזולת...

היא לא גרעין תורני

ולא ארגון חסד

היא מקום של תורה.

 

לפעמים נראה לי, שאנשים לא מבינים את ערך לימוד תורה כשלעצמו,

והם כל הזמן מחפשים ש"יצא להם מזה משהו".

מה העניין להקים ישיבה בעיר, אם החבר'ה לא יעשו משהו?

ולמה לי ללכת לישיבה בירושלים? זה מיותר... אני יכול להשפיע יותר במקום אחר.

 

אבל -

גרעין תורני צריך ישיבה/כולל. צריך מרכז תורה פועם שסביבו מתכנסת הקהילה.

 

 

אני יודע על כמה ישיבות (כרגע שלוש)
שאחד האידאלים שלהם זה גם בנוסף ללימוד (שלדעת כולם זה הדבר הכי חשוב שיש!!!)
שולחים לקירוב, חלוקת מזון, הנחות תפילין כד'
נכון, זה גורם לבנאדם לראות גם דברים שלא צריך לראות אבל מה לעשות שבגילאים האלה (כן! גם שיעור א'-ב')

זה הזמן שהבנאדם יכול להשפיע הכי הרבה ויש לו הכי הרבה מרץ!

ומה שכולם צריכים להבין שלא כל דבר מתאים לכולם!!!
או יותר נכון, כל דבר מתאים רק לחלק!!!!

יש אחד שההוצאה החוצה תפגע בו כ"כ עד שגם מבחינת הכלל זה לא יצא "משתלם" כי אם הוא יבנה את

עצמו עכשו הוא יוכל לתת יותר אח"כ...

אבל מאידך גיסא (וואו שנהייתי בייניש!!!) יש אחר שחלק מההתבגרות ומהבניה שלו צריכה לעבור בתרומה

לציבור ובהפצת האמת וכו'

שכל אחד יעשה את השיקול שלו ויתייעץ עם הרבנים שלו!

החוצה, עם הזמן זה תפס אותם והם מצאו את עצמם מקריבים מזמן הלימוד שלהם,

ובסוף הם נשארו לגמרי בחוץ.

(יותר מדי פעמים זה פשוט יצר הרע של לסגור את הגמרא...)

 

וכואב הלב.

דוכנים, חסדים, הנחת תפילין, הפצות ברחובות ובפייסבוק, אקטיביזם פוליטי וחברתי.

ותורה מה תהא עליה...

 

אני בעד חסד, זה אחל'ה דבר והכל.

אבל בייניש צריך לשבת ולהרביץ שטייגן. ללמוד.

להמית עצמו באהלה של תורה.

 

יש את כל החיים לפני ואחרי לבנות את קומת החסד מחוץ לישיבה.

יש פחות מדי זמן לשבת וללמוד בשקט.

להכיר את התורה, לדעת מה זה תורה בכלל.

לקיים מצוות עשה של לימוד כל התורה, בכמות ובאיכות.

לצאת מגדר עם הארץ.

 

לא רק שתורה לשמה "עושה חסד עם כנסת ישראל" - וממילא העיסוק בה הוא חסד...

גם בתוך הישיבה אפשר לבנות היטב את ההיבט של חסד עם החברים שסביבך.

והחכם עיניו בראשו.

הוא לא צריך שיסבירו לו את כל הנ"ל.

 

מי ש"מסתובב", חסר לו הרבה בהבנת מעלת התורה ולימודה.

 

אם אנחנו לא מאמינים מספיק בכוחה של תורה -

מה הפלא שאנו זונחים את לימודה?

באמת יש להתחזק בחשיבות העליונה של לימוד תורה. דווקא בתור בת...

בעקרון לא!
כלומר בחור ישיבה צעיר (במיוחד שיעורים א ב), אם זה לא צורך לימודי(לדוגמא אחד עם קוצים במקום שבו נהוג לשבת, שאז עדיף שינתב את זה לעשיה ולא לבזבוז זמן) שילמד! אם יש שעתיים ביום שישי שילמד אור החיים על הפרשה! לבחור ישיבה אין מושג כזה זמן פנוי.

מגיע בחיים השלב של ללמוד וללמד אז מתחילים לצאת להשפיע. אז לומדים חברותות עם חילונים. זה יותר מאוחר.
ב"ה למדתי רוב חיי בישיבות בעיר למה? השפעה סגולית על העיר!
ראש הישיבה שלי היה מדבר עך זה המון.

נ.ב. הרשה לי לא לקרוא להנחת תפילין החזרה בתשובה..

בחור שהחליט ללמוד בישיבה צריך להבין שזה הזמן הטוב ביותר והיחיד שבו אדם יכול לגדול ולרכוש כלים לחיים של תורה בחיי המעשה ברגע שאדם מפסיק את הרצף הזה לדברים אלה אע"פ שהם חשובים ג"כ זה יכול לגרום לו לקלקול, ויצא שכרו בהפסדו, שגם אם ברוך ה' הוא יחזיר יהודי בתשובה וח"ו יגיע למחשבות אסורות בעניני צניעות לא הרווחנו כלום. יהי רצון שנזכה לעשות את רצון ה, בדרך הטובה ביותר אכי"ר. 

בישיבות שאחיי למדו, היה זמן קבוע ביום שישי שהבחורים הולכים להניח תפילין לחבר'ה.

זה לא היה במקום לימוד! זה בא על חשבון הזמן הפרטי שלהם. (כן, במקום להתארגן לשבת שעה ולהימרח ולצחוק עם החברים...)

הבסיס הוא שיציאה לרחוב כדי לקרב יהודים (בנוגע לכאן - כבחור ישיבה) לא יכולה לבוא על חשבון לימוד! לימוד זה התפקיד בזמן הזה, ואי אפשר לתת לדברים אחרים להסיח, אבל... על חשבון הזמן הפנוי- זה וודאי חשוב! והרבה יותר מכך.

תפקיד שלנו כיהודים, כבניו של הקב"ה לדאוג לא רק לעצמנו אלא גם לזולת. לא רק משום שאז זו מצווה עבורנו, אלא משום שאכפת לנו ממנו והוא בנו של הקב"ה.

ולכן- זה התפקיד, ודווקא אנחנו צריכים לעשות (כל אחד ואחד - איש, אישה וכו'..) ודווקא את זה.

וע"ז נאמר: "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה".....

ומי שיש לו ומרגיש מבוזבז - שילך.
 

אבל יום שישי הוא כמו כל יום בשבוע (סגור...), וגם אם לא - לא תמיד שכונה עם החברה או התמרחות זה בזבוז זמן.

 

שבמקום להימרח עם החברה יכולת לדאוג לעוד נשמה.

מי שבאמת אכפת לו, יכול למצוא את הזמן שבו זה לא יבוא על חשבון לימוד, גם עם זה יבוא על חשבון הזמן האישי שלו!!

א. האם יש משו שצריך לבוא על חשבון הזמן האישי, אולי הזמן האישי הוא דבר שטוב שיהיה?

 

ב. למה לרוב הבחורים לא באמת אכפת?

 

זמן אישי הוא לא רק חשוב אלא גם הכרחי לדעתי, השאלה מה ההגדרה של זמן אישי ואיך אתה מנצל אותו. וכן, אם אתה מנצל אותו לבדיחות ושטויות, ולא לדברים חשובים באמת - זה בזבוז!

ואגב, כל היום בעצם בייניש הרי לעצמו. הוא לומד בשביל עצמו, אוכל, מתפלל וכו'. אז מה כולכם קפצתם כשביקשו שילך שעתיים בשבוע לדאוג קצת לאחר? (ולא, אני לא חושבת שדאגה לאחר נמדדת בזמן, ולדעתי אולי צריך לעשות אפילו יותר, אבל לומשנה כרגע...).

ולשאלתך השניה הרש - אולי עלזה תנסה לענות אתה? למה באמת?

זה צורך חיוני, חשוב ומובהק.

אתה דואג לנשמה שלך - "אפס כי לא יהיה בך אביון".

שלא תימק מעודף לימוד.

 

מי שלומד - דואג לנשמת האומה -

"כי נר מצווה, ותורה אור" - נר אפשר להדליק ואפשר לכבות,

אבל אור זה מקור גדול, יציב ושופע.

 

הוא גם דואג לנשמת כל יהודי שבעז"ה תתעלה (וסגולית מתעלה גם כעת, מזכויות הלימוד),

מתורת חסד שהוא מרגיל כעת על לשונו.

מה את מגדירה בזבוז זמן?

 

כול דבר שאנחנו עושים- צריך להיות לו מטרה ויעד. נכון- להתמרח וצחוקים עם החבר'ה נראה בזבוז זמן כי זה לא לימוד תורה/טלפון להורים/האכלת זקנים בבית אבות... אבל זה משהו שמשחרר ונותן הרגשה טובה! מיותר לציין שזה טוב להמשך היום שבו כן עושים חלק מהנ"ל^^.

אז אם הוא ילך לעמוד בדוכן הוא מבטל תורה!!

 

הייתי מרחיב אבל אין לי זמן וכח..

אין שום בעיה...

דווקא סבבה.

 

 

הבעיה מתחילה כשמובילים פרוייקטים וקמפיינים להעלאת וזיכוך ההויה בכללה...

יותר על העניין הזה..נקראת "כמות ואיכות בלימוד התורה" לבירור ערכן של הישיבות בישראל.

 

שיעור שמבוסס על הפסקה בעין איה בברכות לט:

בגדול מה שנידון שם:

 

מה עדיף- שאדם יפיץ תורה בצורה גדולה כמותית,אבל פחות איכותית,כי הפצת התורה ממילא באה על חשבון הלימוד תורה,הצמיחה והגדילה שלו..

או- שילמד בצורה איכותית, במסירות נפש עצומה יום ולילה,תקופה ארוכה, ורק בסוף ישפיע,וההשפעה שלו אולי תהיה פחותה מהראשון כמותית, אבל האיכות והעוצמה שהוא ישדר תהיה בהרבה יותר גדולה..

 

מפתח כיווני מחשבה בנושא הזה,לפחות לי

 

 

 

 

יש שיטה הסוברת שבאמת החובה היא בכל רגע ורגע פנוי ללמוד תורה,ויש שיטה הסוברת שמספיק קביעת העיתים.

מקורות ללימוד ועיון(מתוך דף מקורות):

- שו"ע סימן קנה סעיף א'.

- משנה ברורה סימן קנה ס"ק ד'.

- אור שמח (חיבור על הרמב"ם,לר' שמחה הכהן מדוינסק בעל ה"משך חכמה") הלכות ת"ת פרק א'.

- אבן האזל (ר' איסר זלמן מלצר) הלכות מלכים ג,ה.

- הגר"א, שנות אליהו, על מסכת פאה א,א.

- מאמרי ראיה עמ' 198-199. (הרב עושה חילוק בין חיוב בעל'בתים לחיוב ת"ח הקבועים בתורה,)

 

 

פשוט קיבלתי מין כזה בלק אאוט שפשוט יצא לי מהזיכרון שיש דבר כזה תפילת מנחה התפללתי פעמים ערבית ....

לא כולם כך אך יש הרבה.

"בכל תקופה ותקופה ישנה נקודה מיוחדת,

שדרך הנקודה ההיא מאיר כל הטוב,

ומתוכה מתנוצצים כל קיומי התורה והמצוות שבתקופה ההיא;

שיודעים הם, שאם יעכבו בעד הפרחתה של הנקודה ההיא -

ימנעו בזה כל השפעת האורה והקדושה שבאה דרך הצינור הלזה...

 

ובעקבתא דמשיחא,

הנקודה העיקרית היא ארץ ישראל,

וממנה נובע הכל;

ומבלעדי ההתאחזות בה - אין שום השפעה של קדושה בעולם.

 

ואין פלא,

אם כל העמים רוצים לעכב בעד ביאתם של ישראל בארץ הקודש והתקשרותם בה,

וכל כובד ההתנגדות שלהם - היא בעיקר על הנקודה הזאת".

(ספר מי מֵרום - ממעייני הישועה, עמ' קצ"ו; מרן הגאון הרב יעקב משה חרל"פ זצוק"ל, ראש ישיבת מרכז הרב)

(נמחקה הודעה מכפישה)

באמת עזרת!

וכך הוריד ממני את הצורך לכתוב תגובה ארוכה...

זו הייתה אחת השאלות הנוקבות שהעליתי בזמנו בפני רבותיי,וזוהי תשובתם.

 

כמובן,כמו בכל דבר בחיים,גם פה צריך למצוא את האיזונים,וצדק מי שאמר שלא כל המתנחלים הם בבחינת משה רבינו.

אך מנגד-ברוב המקרים הם יותר קרובים למודל משה רבינו מאשר אחיהם העירוניסטים,שלעיתים קרובות לצערינו מנותקים מאדמתם ובכך למעשה מנותקים מעצם מהותם כיהודים בדור הגאולה..

 

-האם הקב"ה בחר בנשמה המיוחדת שלך לרדת דווקא בשנים אלו?

התשובה היא כן.

-ומה הקב"ה שואל מעימך בדור הזה?

לא בטוחה מה התשובה,וזה מאוד אישי לכל אדם,אבל אני בטוחה שהתשובה היא לא :"לצבור מלאן מניות בבורסת היהלומים סתם כדי לחיות חיי נהנתנות"

 

(כן,קצת הכללתי.אבל הבנתם ת'רעיון..)

 

סליחה על האורך,אך אלו דברים שבנפשנו הם!!

איך בדיוק אתה יודע מהי "הנקודה המרכזית" בכל תקופה?

ואיך אתה יודע ש"הנקודה המרכזית" לא השתנתה?

 

ובכלל, הרי לכאורה תמיד הנקודה המרכזית היא  קבלת עול מלכות שמים, ומה פתאום שארץ ישראל (עם כל קדושתה וחשיבותה) תהיה "הנקודה המרכזית"?

על מה האויבים שלנו מדברים? באיזו דרך הם מנסים לעכב את הגאולה?

הכל סובב סביב הארץ

כמו שבבית שני היוונים גזרו גזירות על התורה שאז היתה מסירת נפש על זה וזו היתה הנקודה העקרית

כיום זו ההאחזות בארץ. נכון שהם רוצים את כולה ובעיקר ירושלים וצריך להאחז בכולה, אבל הפירצה שהם מצאו היא יהודה ושומרון ולכן דווקא שם צריך לחזק את ההתיישבות יותר

לו היה לנו איזושהי הגדרה, משמעות ברורה ל"נקודה העיקרית", היינו יכולים לדעת שבאמת יש דבר כזה, ומהו בכל דור ודור.

 

אבל, המקור היחיד לקיומו של דבר כזה זה הרב חרל"פ, וגם הוא לא מסביר מה טיבה או הגדרתה, ומאיפה הוא הביא אותה.

 

אז מחילה מכבוד הרב חרל"פ ומי שסומך עליו בעניין הזה, לו הוא היה חי היה אפשר לשואלו, אבל מכיון שמת-איך אנחנו יכולים לקחת משהו כ"כ לא ברור ולהסתמך עליו, ועוד כשמדובר בעניינים חשובים כ"כ?

גם בלי להסתמך על הרב חרל"פ מספיק לראות מה קורה במדינה אני לפחות רואה את זה ככה.

וזה הגיוני שיהיו אלו שיראו את זה אחרת בגלל כל מיני סיבות. ויכול להיות שהנקודה העיקרית השתנתה עכשיו שיש מדינה והמצב שונה יותר אבל עדין כשנשיא ארה"ב ("מנהיג העולם") מתפנה בגלל בנייה של יהודים פה ושם או איזה מאחז זה אומר משהו

אני שאלתי את זה את הרב ישראל כ"ץ (אני לא בטוח בשם..זה היה מזמן בשיחה שהוא העביר לנו- הוא ראש ארגון כושרות) וזה מה שהוא ענה לי, אבל אני חושב שלפעמים מייחסים חשיבות רק לארץ א"י ובעקבות כך נוצר פער בין שאר העם אלינו (אפשר לומר גם ביננו לעם אבל אפשר להתווכח על זה) וכתוצאה מכך לפחות לפי דעתי שאחוז קטן מהעם מתקשה לשמור על הארץ והוא נלחם במלחמה שרק הוא מבין את המשמעות שלה, ואני מאוד אוהב את הארץ ואכפת לי ממנה אבל נראה לי שיש להגביר את הדגש גם על העם והתורה (בלי להוריד ח"ו את הדגש מהארץ שלנו) וב"ה היום זה קורה יותר בגרעינים תורניים, בראש יהודי ובמעייני הישועה ומן הסתם יש עוד שאני לא מכיר....

הסדר של המשפט הוא קודם תורת ישראל, אח"כ עם ישראל, ורק אח"כ ארץ ישראל.

יש אנשים שחושבים שארץ ישראל הוא לפני עם ישראל והם ממש טועים. 

העולם לא מתוקן, לא שלם ומאוד מבולבל.

לכן מגיעים נסיונות - בירורים שנועדו ליישר את המציאות.

אך כמובן שאנחנו מעדיפים לעבוד את ה' בשמחה, להוסיף חיים וטוב בעולם בלי סיבוכים כואבים.

 

 

מאז שהבנתי את זה (אומנם כתבתי ב3 שורות, אבל זה נושא שבוער בי, ולא סתם) -

אני לא יכולה לשמוע שיחות על "צמיחה ממשברים" ולא "עבודת ה' כשקשה".

די. מספיק לשים דגש על הנפילות.

מספיק לקדש חיים של סבל.

מספיק לשים ברשימת הגיבורים שלנו אמהות שכולות ואלמנות.

די, במחילה, די.

 

כתר הרימון- סליחה שאני לא עונה, צריכה לחשוב.

אוסנת-

לענ"ד,

יש עניין בשיחות על "צמיחה ממשברים" וכו', כי יש אנשים שנבהלים ממשברים, שנבהלים מנפילות.

שחושבים להתייאש אפילו, לפעמים.

יש עניין לדבר על עבודת ה' כשקשה, ובטח בדור שלנו, שיש פיגועים ואסונות וכד',

כך שסביר שיהיה אדם בקהל שנזקק לשיחה זו.

(מצד שני, את רב המשברים, לדעתי, צריך האדם לעבור בעצמו, בלי שיחות וכד', כדי לנצל אותם מה שיותר)

-

"מספיק לקדש חיים של סבל"

מחילה, לא ראיתי שהיהדות מקדשת חיים של סבל.

אבל אם כוונתך לקידוש החיים גם מתוך מציאות של סבל- לדעתי חשוב מאד.

אם התכוונת ל"הערצה" של ה"המון" כלפי כל הסובלים למינהם-

מי שעושה את זה מתוך הערצה לסבל- חבל.

מי שמתוך הערכה לאדם עובד ה' מתוך הסבל- לדעתי ראוי.

ומי שמעריך את האדם שנמצא חזק מספיק לשאת על עצמו למען עמ"י...

 

"מספיק לשים ברשימת הגיבורים שלנו אמהות שכולות ואלמנות."

מה לעשות שהם גיבורים? אם יש להם היכולת לשאת חלק מחובו של עם ישראל,

אם יש להם את העוצמה לעמוד בכך ולהשאר עובדי ה',

אם יש להם הכח לתת לבניהם להיהרג על קידוש ה' ולמען מצוותיו-

הם לגמרי גיבורים, ומגיעה להם כל טיפת תמיכה שבאפשרותנו לתת.

 

וודאי שגם הרבנים הגדולים הם דמויות מופת, וגיבורים עצומים.

וודאי שיש מהגבורה במידה ניכרת גם בישראלי הפשוט,

אבל זה לא מוריד מגבורתם של הנ"ל.

 

 

 

 

אני מדברת על הדגש. ובזה, לדעתי, את טועה.

 

פעם קראתי כתבה (אולי זה היה על משולמי?) - אנשים שעשו הרבה טוב בעולם. וגם מת להם בן...

וכשהכתב שאל אותם על זה, כי כמובן חייבים להראות איך הם התגברו ויצאו וכו' -

הם אמרו שזה לא העניין. נכון, היה מוות, היה רע, התגברנו.

אבל לא על זה אנחנו רוצים לדבר.

החיים. החיים המשמעותיים שלנו, שהשקענו בהם הרבה מאמצים, זה הדבר החשוב שיש לנו להראות לכולם.

 

אני לא חושבת שצריך לחיות מנפילה לנפילה, מרוע לרוע.

אפשר לחיות מטוב לטוב, 

להתאמץ, לגדול, להשתכלל - אבל בטוב! בלי אסונות, וסבל, ונפילות.

ולכן קשה לי שכל גיבורי התרבות שלנו, מדגישים את הסבל שהם חוו.

יש לנו עוד גיבורים!

לא צריך להיות אהרן קרוב או אמא של אלירז פרץ.

יש לנו עוד גיבורים, עוד בחייהם, כמו... (ופה אני נתקעת. כי אני מכירה הרבה כאלה, אבל משום מה הם לא מפורסמים. עד שלא ימות להם הבן במלחמה הירואית, כנראה)

נגיד, ישראל זעירא מראש יהודי. או הרבנית דנה תירוש מ'בנין שלם'.

איש צבא? יעקב עמידרור. אפי איתם. הרב דוקי בן ארצי והרב אייל קרים.

 

 

עבודת ה' מתוך סבל זה בדיעבד.

זה כי המציאות מקולקלת.

ולא צריך לעבוד ככה. לא נכון.

אם אנחנו רוצים מציאות אידיאלית - אז אולי כדאי שגם נפסיק לעבוד את ה' מתוך סבל.

נתחיל ללמוד לעבוד את ה' מתוך שמחה.

זה הרבה, הרבה, הרבה יותר קשה. 

יותר קל לחוות את הרוע שבעולם, את הסבל, ואז לנסות לצאת ממנו, וגם לוותר מדי פעם (כי מותר, באמת מותר למי שחווה סבל), ובסה"כ להרגיש שאתה עובד ה'.

יותר קשה לחיות חיים גדולים. בלי דחיפה של רוע, לחיות חיים משמעותיים, למלא את חסרונות המציאות בכוחות חיים, להתפתח יותר ויותר, לגדול.

 

 

אנחנו לא צריכים נפילות בשביל להיות מסוגלים לגדול.

 

 

וזה גם מה שקורה...

נותנים לאדם לעבוד את ה' בשקט,

עד שח"ו קורה משהו- ואז כולם שומעים על החיים שלו (ושל משפחתו)

(קחי לדוג' את אלירז פרץ, איזה אדם מדהים הוא היה..  ולא התפרסם עד ל..

וגם אמא שלו- התפרסמה רק בגלל שנהרגו. אבל במצב הטבעי- ברור שעובדים את ה'.

במצבים לא טבעיים-מכאן מתחיל הפרסום..)

לענ"ד, עם כל השיחות על הסבל- השיחות עוסקות בעצם בחיים,

ונותנות כח לחיים.

מה לעשות שהפרסום בא בעקבות הסבל?

וכבר כתבתי למעלה שכל אדם מישראל יש בו גבורה.

כולם יודעים שהגבורה היא בחיים.. ומתוך כך גם בוויתור עליהם.

(לדוג' סתם מתאבד- אף אחד לא מכבד, אבל לעומתו רועי קליין...

השאלה היא מה היית בחיים, לא בסבל.)

גפן, אני חושבת שאחרי שאמרתי את מה שאמרתי,

אם תלכי עם זה בראש - גם אם לא תסכימי,

את עלולה לאט לאט לשים לב שזו התפיסה שעומדת בבסיס התרבות שלנו...

אנשים גדולים הם אנשים שחוו סבל,

ואם אני סובל - משמע אני גדל.

וצעד אחד קדימה שהוא כבר ממש בוטה - אבל לא הרבה עושים אותו, כי יש להם חוש טבעי בריא ב"ה -

אם אני רוצה להיות גדול, אז כדאי שאני אסבול ואפגש עם הכאב כמה שיותר.

 

אח"כ עוד קוראים לזה "עבודת ה' בשמחה".

האם יש שמחה? חוויה רגשית של שמחה? תוך כדי הסבל?

או שזה השכל, שאומר לך לשמוח, כי את גדלה וה' אוהב אותך וכו' וכו'.

 

 

אגב, לפי מה שאת אומרת,

הייתי מעריכה הרבה יותר אדם שהתאבד על מה שהיה בחייו,

מאשר את רועי קליין.

כביכול, הקב"ה בחר בו לסבול המון. לסבול יסורי נפש שיש לי רק קצה קמצוץ הבנה מה הם, וגם זה - מספיק לי!!!

ויסורים הם מאהבה, נכון? כדי לגדל את האדם? אז כנראה הוא היה גדול מאוד.

ועוד משהו - באמת שרה קליין מאוד דוחפת שלא יתעסקו ברגע המוות, (וגם לא בכמה עצוב לה עכשיו) כי זה לא העניין. העניין הוא החיים המשמעותיים שלפני.

מאיפה היא למדה את זה? ... מאותו בית מדרש שאני למדתי את זה.

 

 

מסופר על חכמים שעברו יסורים ושאלו אותם חבריהם "חביבין עליך יסורין"?

ענו "לא הן ולא שכרן"

מסביר הרב קוק שכוונתם שהם מעדיפים להגיע לאותו "שכר" בדרך טובה ולא מיסורים.

 

למרות זאת, יש דברים, בעיקר בדור של חבלי משיח, שמגיעים דווקא כך, אבל זה לא האידאל

כמו שכתבה אוסנת

יש בעולם התמכרות לזה..

 

שורה תחתונה - לא ממש מנסים אותנו. אנחנו נמצאים בדפוסי מחשבה כאלו, בגלל שהורגלנו למוח מותנה מילדות, מההורים ומהסביבה - שכאילו מנסים אותנו.

 

אך האמת היא שיש אהבה שאיננה תלויה בדבר ועלינו להתחבר אליה - אם מעבודה מאהבה ואם מיסורים של אהבה.

האמת היא שלא נזרקנו לעולם "להסתדר" ולא "בוחנים" אותנו וכד'

כמו ילד קטן וחמוד - אף אחד לא "מנסה" אותו..

אז מה עדיף?..

 

מה תפקידם ואיך הם פועלים על האדם?

 

יש על זה פסקאות בעין איה ברכות א'-כח,ל,לא,לב,לד,לה ועוד..

 

נכון, רק ע"י הניסיונות מתעלים, אבל עדיין אנחנו חוששים שמא לא נעמוד בהם.

כמו כ-מעט כל דבר בחיים. מרומם, או משפיל.

 

א. כידוע, נסיונות לא תמיד מרוממים אותנו. לפעמים הם גורמים לנו להגיע למקום הכי שפל שלנו.

    מכאן, שנקודת היסוד שלך לא בדיוק נכונה.

 

אפשר להגיד שהאידיאל הוא לקדם, לרומם, לתת לנו את היכולת להכיר בנו. זה אולי האידיאל שבקושי.

אך בפועל? אנשים לא תמיד לוקחים את זה כך ולכן יש לניסיון לא מעט 'צבר ניסיון' בכדי להפיל אותנו ולפעמים עד בכדי כפירה.

 

ב. נניח שניסיון היה מרומם - תמיד. האם היינו נעשים מי שאנחנו ללא התרוממות?

אז ככה,

אני חושבת שהאדם צריך להכיר את עצמו בכוחות עצמו. אך מכיוון שהנושא מורכב כי מדובר בבני אדם שהם מוכבים מחומר ורוח הדבר נעשה יותר לא מעושה ומורכב. ולכן, כפי שאני רואה את הדברים ניסיון בא במכלול החיים ומכלול האדם. זאת אומרת, אם לא היה את הניסיונות היה דבר אחר שהיה עוזר לנו להתקדם, להתרומם כפי שציינת. - וזה בעיני האדם.

ובעיני החיים עצמם - העולם לא יכול להיות רק טוב מעיני האדם (וכאמור, העולם מלא בטוב) ולכן הקושי, הניסיון בא בכדי להראות לנו שיש כאן נקודת חיכוך שאמורה לגרום לנו להתקדם. וזה תלוי רק בנו.

 

ובקשר שלא תביאנו לידי ניסיון, לא צריך ניסיון בכדי להתקדם לדעתי. יש המון דברים שיכולים לקרות ע"מ שנבין את עצמנו. אם זה תיקון מידות, מוסר, אמונה, ואפילו גמרא.

 

ו

אלו הזדמנויות שבהן הבחירה של האדם נעשית מתוך מחשבה, ויש לה משמעות מעשית, והניסיון נחשב לגדול יותר, ככל שהבחירה קשה יותר(, ולפעמים גם ככל שהתוצאות משמעותיות יותר).

 

כמובן שאדם ששוקל ובוחר בטוב כאשר יש לו ניסיון, העובדה שהוא בחר בטוב-מעלה ומרוממת אותו.

אבל בניסיון ישנה עוד אפשרות-לבוא לידי ביזיון... לבחור ברע, ועדיף שלא יהיו ניסיונות והעלייה שלנו תהיה מתונה יותר, מאשר שלפעמים נזכה לעליה קיצונית, ולפעמים ניפול.