בס"ד
אני לא יודעת אם יהיה לך כוח לקרוא אבל אני חושבת שזה יענה לך פחות או יותר..קרדית לגוגל..=)
אסור יצאה מא"י
רבי חזקיהו מדיני רבה של חברון לפני כמאה שנה, כתב תשובה להתיר יציאה לחו"ל לקברי צדיקים, מפני שהיא מצוה רבה. על כך ענה לו הרב קוק את הדברים הבאים:
"ולעניות דעתי צריך עיון טובא. דנהי שמצינו בכלב שהשתטח על קברי אבות... אבל ודאי לענין מצוה היש פנים לומר דעל כל קברי הצדיקים שבעולם מצוה להשתטח, זה לא ניתן להאמר כלל, א"כ הלא רבו מאד קדושים וטהורים, ועיקר הקדושה של הצדיקים הראשונים, למי כל חמדת ישראל, הלא הוא באה"ק, ולמה לן לאהדורי דוקא על קברי חו"ל...ואיך יתכן לומר שתהי' מצוה לצאת עבור זה לחו"ל. "
תשובה זו מבטאת את הבעייתיות שיש ביציאה לחו"ל, אפילו למטרות חשובות כמו תפילה אצל קברי צדיקים. במאמר זה ננסה להבין את המקור ואת הגדרים לאיסור היציאה מהארץ, ואת המקרים שבהם ניתן לצאת.
א. מקור הדין וגדרו
"אמר רב ספרא כי הוו מפטרי רבנן להדדי בעכו הוו מפטרי משום דאסור לצאת מארץ ישראל" (גיטין עו
הראשונים דנו בשאלה מדוע אסור לצאת מא"י. הרמב"ן (מקור1) לומד את מצוות ישוב א"י מהפסוק "והורשתם את הארץ וישבתם בה" (במדבר לג) וכתב שזו מצות עשה לדורות לכל ואפילו בזמן הגלות. וכן בפרושו על התורה שם כתב: "יצוה אותם שישבו בארץ... שאסור לצאת ממנה". לפי זה, היוצא מן הארץ מבטל מצות עשה. וכך הובא גם בתשב"ץ (מקור2), וכך גם הביא הרב קוק בשו"ת משפט כהן (מקור 3). ולפי הבנה זו, הטעם שאסור לצאת הוא משום קדושתה העצמית של ארץ ישראל, בין אם אפשר לקיים בה מצות התלויות בארץ בין אם לאו.
לעומתם מובא בתוס' במסכת כתובות (מקור 4) דעת ר' חיים כהן שעכשיו אין מצוה לדור בא"י, "כי יש כמה מצות התלויות בארץ וכמה עונשים שאין אנו יכולים להזהר בהם ולעמוד עליהם". בפשטות שיטה זו סוברת שהיוצא מן הארץ לא מבטל מצוות עשה, אלא שמפקיע עצמו מן המצות התלויות בארץ, וכך גם מובא בספר ארץ חמדה. בשיטה זו אחז גם הרשב"ם (מקור 5) בפרושו על הגמ' במסכת ב"ב שאמרה "אין יוצאים מן הארץ לחו"ל אא"כ עמדו סאתיים בסלע". ומפרש הרשב"ם שאין יוצאים משום ש"מפקיע עצמו מן המצות". לפי הבנה זו, איסור היציאה אינו נובע משום קדושתה העצמית של ארץ ישראל, אלא מכך שמפקיע עצמו מן המצות התלויות בארץ.
שיטת הרמב"ם אינה ברורה. בספר המצות אין הוא מונה את המצות ישוב א"י בתרי"ג מצות, מאידך גיסא פוסק הרמב"ם מספר הלכות שמשתמע מהן שיש מצות ישוב א"י והיא קיימת בכל הזמנים. לדוג' "הלוקח בית בארץ ישראל מן הגוי מותר לו לומר לגוי לכתוב לו שטר בשבת, שאמירה לגוי בשבת אסורה מדבריהם ומשום ישוב ארץ ישראל לא גזרו בדבר זה" (שבת ו, יא).
היו מהאחרונים כבעל פאת השולחן והרשב"ש שהבינו שהרמב"ם סובר שמצות א"י היא מצוה מדרבנן הקיימת בכל הזמנים, וכך הובא בארץ חמדה (סימן ה אות ח). בעל מגילת אסתר סבור שלפי הרמב"ם מצות ישוב הארץ היא מהתורה כל עוד לא גלו מארצם, אמנם משגלו אין מצוה זו נוהגת כיון שנצטווינו שלא למרוד באומות ולא לעלות בחומה. שיטה זו מתאימה לשיטת ר' חיים כהן שהובאה בתוס' לעיל. שהיות ולא נוהגת בזה"ז מצות ישוב ארץ ישראל, הרי שאיסור היציאה לא נובע מביטול מצות העשה, אלא מכך שמפקיע עצמו מהמצות התלויות בארץ.
אך יש שיטה נוספת באחרונים, שלפי הרמב"ם מצות ישוב א"י היא מדאורייתא ונוהגת גם בזה"ז כפי שראינו לעיל בדעת הרמב"ן. אמנם לשיטתם יש להסביר מדוע הרמב"ם לא מנה מצוה זו? התשובות לכך רבות, אך נסתפק בהסברו של הרב קוק, שהרמב"ם לא מנה את ישיבת א"י במנין המצות משום שזו מצוה הכוללת את כל התורה והרמב"ם עצמו מנה בשורש הרביעי שאין מונים מצות כלליות. לפי הבנה זו, הרמב"ם יסבור כמו הרמב"ן, שאיסור היציאה מהארץ נובע מביטול מצות ישוב הארץ.
הרב ישראלי מציין שיש מספר נפק"מ אם איסור היציאה מהארץ נובע מקדושתה העצמית של א"י או מהפקעת המצות התלויות בארץ:
(א) כשאין אפשרות לקיים את המצות התלויות בארץ, כפי שמציין התוס' בכתובות.
(ב) יציאה זמנית - אם האיסור נובע מהפקעת המצוות, הרי שיש גם איסור ביציאה זמנית, אך אם האיסור הוא בהפקעת הקדושה העצמית, אין איסור לצאת באופן זמני ע"מ לחזור.
(ג) יש שמבארים שלפי הרשב"ם איסור היציאה הוא רק מדרבנן, היות והמצות התלויות בארץ הם מדרבנן (עיניים למשפט, ב"ב, צא). ואילו לשיטת הרמב"ן, תוקפו של האיסור הוא מדאורייתא.
(ד) היתר המכירה - הרידב"ז (בקונטרס השמיטה) טען כנגד היתר המכירה בשמיטה שמכירת הקרקע מפקיעה את הקרקע מקדושתה, ומבטלים בכך את מצות ישוב א"י. ואילו הרב קוק (מבוא לשבת הארץ סעיף טו; אגרות הראי"ה ח"ב אגרת תקנה; שו"ת משפט כהן ,סב) ענה לרידב"ז שבמכירת הקרקע לא מבטלים את מצות ישיבת א"י, היות והמצוה לא נובעת מהמצות התלויות בארץ, אלא מקדושתה העצמית כרמב"ן.
ב. יציאה קבועה ויציאה זמנית
הגמ' בע"ז (מקור 6) אומרת ש "הולכים ליריד של עכו"ם ולוקחים מהם בהמה עבדים ושפחות... מפני שהוא כמציל מידם ואם היה כהן, מטמא בחו"ל לדון ולערער עמהם ...ומטמא ללמוד תורה ולישא אשה...ר' יוסי אומר אפילו בזמן שמוצא ללמוד יטמא... אמר ר' יוחנן הלכה כר' יוסי."
לכאורה עוסקת הסוגיא בטומאת ארץ העמים שאסורה לכהן ואולם גם הכהן מחויב בישוב א"י, וגם עליו חל האיסור, וא"כ כיצד התירה הגמ' בע"ז לרדת לחו"ל למצות מסוימות? ותרץ תוס' (מקור 7) שההיתר לצאת ע"מ לשאת אשה וללמוד תורה הוא דווקא אם כוונתו לחזור, אמנם עולה מהגמ' בכתובות (מקור 8) שיש איסור לצאת מהארץ לצורך נשיאת אשה, אך שם מדובר על יציאה קבועה.
לשיטת תוס', ההיתר לצאת מהארץ לצורך מצות חשובות הוא רק בירידה זמנית לעומת ירידה קבועה שאסורה לחלוטין. וכך גם סובר הרמב"ם לפי הכס"מ וראה לקמן.
הקשה הרב קוק (מקור 9), מנין שלישראל אסור לצאת מהארץ ליציאה זמנית? הרי הסוגיא בכתובות עוסקת ביציאה קבועה, ואילו הסוגיא בע"ז עוסקת בכהן, שמעבר לאיסור היציאה מהארץ יש לו גם איסור להטמא.
ותירץ הרב קוק שיתכן והמקור הוא מהסוגיא בקידושין (מקור 10) ששם אומרת הגמ': "שאל רב אסי את ר' יוחנן מהו לצאת מארץ ישראל לחו"ל אמר לו אסור...ולקראת אמא מהו? אמר לו איני יודע"
סוגיא זו תידון לקמן באריכות, ובכל אופן, נראה שאפילו לצורך יציאה זמנית לא התירו לצאת ולצורך כבוד הורים הסתפקו.
לאור האמור, יש מקום לברר האם המצות הנזכרות במסכת ע"ז - תלמוד תורה ונישואין, הם בדווקא, או שהן רק דוגמאות שמביאה הגמ'.
תוספות עצמו סבור שהמצוות המוזכרות בבריתא הן בדווקא. תלמוד תורה היא מצווה חשובה היות שגדול תלמוד שמביא לידי מעשה, ולישא אשה משום שלא תוהו בראה, דהיינו קיום העולם (מקור 7).
בעל השאילתות סבור שמצות אלו הן מצוות קלות וכ"ש שאר מצות שהם חשובות (מקור 7).
העמק שאלה והרב קוק (מקור 9א) הסבירו את דברי בעל השאילתות, שכיון שאפשר לקיים מצוות תלמוד תורה ונשיאת אשה גם בא"י וגם בחו"ל יש הווא אמינא שלא ידחו את מצות ישוב א"י ובמובן זה נחשבות המצות כקלות.
ג. יציאה לצורך כיבוד אב ואם - ביאור הסוגיא במסכת קידושין
בגמ' במסכת קידושין (מקור 10) מספרת שכאשר רב אסי עלה לא"י, בשעה שראה שהוא לא מסוגל לקיים כלפי אמו את מצוות כיבוד אב ואם. וכאשר הוא שמע שאימו באה אחריו לא"י, רצה לצאת מא"י על מנת לקבל את פניה, והוא פנה לר' יוחנן ושאל אותו: " מהו לצאת מארץ לחוצה לארץ?", ענה לו ר' יוחנן: "אסור". ושוב שאל אותו רב אסי: " לקראת אמא, מהו?" ועל כך ענה לו ר' יוחנן: "איני יודע". וממשיכה הגמ': "אתרח פורתא הדר אתא, אמר ליה: אסי, נתרצית לצאת? המקום יחזירך לשלום... אדהכי והכי שמע לארונא דקאתי, אמר: אי ידעי לא נפקי."
ויש לברר מדוע ר' יוחנן התלבט, האם ניתן להוכיח מהסיפור מהו הפסק במקרה זה?
א. רש"י מבאר שר' יוחנן הבין שרב אסי רוצה לחזור לבבל להיות שם עם אמו, ולכן התשובה של ר' יוחנן היתה: "המקום יחזירך לשלום", דהיינו - לבבל. ולפי זה, ר' יוחנן התלבט ואולי אף הכריע שעבור מצוות חשובות ככיבוד אב ואם ניתן לצאת מא"י לא רק באופן זמני, אלא אפילו באופן קבוע. ובהמשך לכך, יתכן שבאופן זמני יהיה מותר לצאת מא"י, אפילו שלא לצורך קיום מצוות אלו (וראה לקמן בשיטת המהרי"ט). מסקנה זו תהיה מנוגדת לשיטת התוס' במסכת ע"ז שמותר לצאת רק באופן זמני, ורק לקיום מצוות חשובות כתלמוד תורה ולישא אישה.
ב. ואמנם המהרש"א (מקור 11) כתב שלולי דברי רש"י היה מפרש שרב אסי שאל האם מותר לצאת באופן זמני כדי לראות את אמו, ותשובת ר"י היתה: "המקום יחזירך לשלום", דהיינו יחזירך לא"י לאחר שהייה זמנית בחו"ל (וכך גם הבין המהרי"ט בחידושיו לקידושין).
ג. בעל המנחת חינוך (מקור 12) באר שר"י התלבט האם פוסקים כתוס' או כשאילתות. כלומר, האם לצורך כיבוד או"א מותר לצאת מהארץ כשאילתות, או שאסור כתוס'. מיציאתו של רב אסי אומר המנ"ח שניתן להוכיח שנפסק כשאילתות.
ד. ניתן עוד לומר שר' יוחנן התלבט האם מצות כיבוד או"א נחשבת מצוה חשובה, ואף לשיטת התוס' יהיה מותר לצאת לחו"ל, שהרי ודאי גם לתוס' יש מצות חשובות נוספות כדוגמת פדיון שבויים שנקראת "מצוה רבה" ומוכרים ס"ת עבורה. ואכן התשב"ץ (מקור 13) והמבי"ט (מקור 14) נחלקו בשאלה האם כיבוד או"א נחשבת מצוה חשובה, על אף ששניהם סוברים כתוס'. לתשב"ץ מותר לצאת לצורך כיבוד או"א שהיא מצוה חשובה, ולמבי"ט אסור. המבי"ט למד את שיטתו משו"ת תרומת הדשן (מקור 15) שנשאל האם מותר לבן להמרות את אביו, וללכת ללמוד תורה. מוכיח תוה"ד שיכול הבן ללכת וללמוד תורה, מהסוגיא בעירובין (דף מז ע"א), ששם מצאנו שר' יוחנן פסק כר' יוסי שאפשר לצאת מא"י לצורך לימוד תורה, לעומת זאת ר"י הסתפק בסוגייתנו אם ניתן לצאת מהארץ לצורך כיבוד הורים. מכאן שת"ת דוחה מצות כיבוד הורים.
לשיטת תוס' בע"ז שרק עבור ת"ת ונשיאת אשה מותר לצאת מא"י, יש להבין כיצד רב אסי יצא לחו"ל? ייתכן ותוס' פרשו את הסוגיא כהבנת הרש"ש, שביאר שרב אסי לא יצא כלל מהארץ, ודבריו "אי ידעי לא נפקי" מוסבים על יציאתו מבבל. כלומר, אם היה יודע שאמו תצא אחריו לא היה יוצא לבבל. אמנם, ניתן להסביר את תוס' כדברי התשב"ץ שהובא לעיל, שמצות כיבוד או"א היא מצווה רבה.
ד. שיטת הרמב"ם
הרמב"ם כותב (מקור 16):
"אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ, וכן יוצא הוא לסחורה, אבל לשכון בחוצה לארץ אסור אלא אם כן חזק שם הרעב..."
בהשקפה ראשונה, נראה שהרמב"ם פסק כגמ' בע"ז וכתוס' שם שמותר לרדת באופן זמני בלבד ורק עבור ת"ת ולישא אשה. אך לאור זאת לא ברור מדוע התיר לרדת לסחורה. אמנם לגבי סחורה מופיע מקור בירושלמי מסכת סנהדרין פרק י הלכה ח: "...וכן הוא אומר לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד לישיבה אין את חוזר חוזר את לסחורה ולפרקמטיא..." אך בכל אופן צריך לברר מדוע סחורה שונה משאר מצות, שעבורה ניתן לצאת מא"י.
בהסבר שיטת הרמב"ם מצאנו מספר פרושים:
(א) הכס"מ על הרמב"ם (מקור 17), כתב שהרמב"ם פסק כתוס' שיציאה לחו"ל באופן קבוע נאסרה, ויציאה זמנית הותרה רק עבור נישואין ות"ת. כנראה שההסבר בדבריו הוא שהסחורה היא סניף של פיקוח נפש - פרנסתו של האדם, וכשם שלצורך פרנסה התירו להסתכן ולשוט בספינה וכדו', כך מותר לצאת לחו"ל. להבנה זו יוצא שלרמב"ם אסור לצאת לצורך כיבוד הורים, ורב אסי באמת לא יצא כהבנת הרש"ש, או שנאמר שכיבוד הורים נחשב כמצוה רבה כפי שהובא לעיל. כשיטת הכס"מ ברמב"ם הבינו גם המנ"ח והרב זצ"ל בשו"ת משפט כהן סימן קמז.
(ב) בעל ספר ארץ חמדה (חלק א סימן י) כותב שהרמב"ם סובר כשאילתות, שעבור כל מצוה מותר לצאת מהארץ, שהרי התיר גם לצאת עבור סחורה, אך רק באופן זמני. להבנה זו, הרמב"ם סבור שאיסור יציאה נובע ממצות ישוב הארץ, ולפיכך באופן זמני התיר שהרי לא פוגע בכך בישוב הארץ.
ה. המהרי"ט
המהרי"ט בחידושיו לכתובות (דף קי.) הביא את קושיית תוס' בע"ז ואת תרוצו לחילוק בין יציאה זמנית לקבועה (כפי שהובא לעיל). והקשה המהרי"ט מדוע מותר לצאת לחו"ל רק עבור ת"ת ונישואין, והרי מדובר ביציאה זמנית, ולכן גם עבור דבר רשות ולסחורה צריך להיות מותר. הנחת המוצא של המהרי"ט היא שאיסור היציאה לחו"ל נובע מקדושתה העצמית של א"י כדברי רמב"ן, ולפיכך סבר שביציאה זמנית אין פגיעה בקדושת הארץ.
לאור זאת, המהרי"ט תירץ באופן אחר את הסתירה שהעלה התוס'. לדעתו בכתובות מדובר שהיה ל"ההוא גברא" אשה ומשום מצוות יבום לא התירו לו להשתקע בחו"ל, שהרי מותר בחליצה. המהרי"ט מבין שגם בכתובות וגם בע"ז התירו לצורך מצוות חשובות להשתקע בחו"ל, ואמנם לצורך יבום לא התירו. לדעתו ביציאה זמנית מותר אפילו לדבר הרשות וכ"ש לדבר מצוה. את הגמ' בגיטין עו ע"ב שחכמים ליוו את חבריהם עד עכו הסביר כחומרא יתירא.
את ההתלבטות בגמ' קידושין של ר' יוחנן מסביר המהרי"ט שרב אסי היה כהן, והספק היה אם מותר לו להטמא בטומאה דרבנן משום כבוד אמו.
ו. ביאור הסוגיא במסכת מועד קטן
הגמ' במועד קטן דף יד ע"א עוסקת בגילוח במועד. המשנה אומרת: " ואלו מגלחין במועד: הבא ממדינת הים....". ובהמשך לכך אומרת הגמרא: "מתניתין דלא כרבי יהודה, דתניא, רבי יהודה אומר: הבא ממדינת הים - לא יגלח, מפני שיצא שלא ברשות. אמר רבא: לשוט - דברי הכל אסור, למזונות - דברי הכל מותר, לא נחלקו אלא להרויחא. מר מדמי ליה כלשוט, ומר מדמי ליה כלמזונות". (מקור 18)
הסביר רש"י (מקור 18) את דברי ר' יהודה "מפני שיצא שלא ברשות" שהואיל ולא יצא ברשות אחרים אלא ברצון עצמו לא אנוס הוא. לרש"י, אין מדובר על אדם שעבר על ההלכה ויצא שלא ברשות חכמים, אלא באדם שיצא ברצונו, ולא מאונס של אנשים אחרים. ולפרוש זה, הסוגיא קשורה גם לאדם היוצא ממקום למקום בחו"ל ואין לה קשר לאיסור יציאה מא"י.
הרא"ש (מקור 19) כתב שהראב"ד פירש שהמחלוקת של ר' יהודה וחכמים היא ביוצא לחו"ל. לדעת הראב"ד "שלא ברשות" פרושו יציאה מא"י לחו"ל שלא ברשות חכמים, כלומר באיסור. הרא"ש לומד את שיטת הראב"ד מהירושלמי (מקור 20):
"תני בשם רבי יודה הבא ממדינת הים אסור לו לגלח רבי יודה כדעתיה דרבי יודה אמר אסור לפרש לים הגדול מעתה כהן שיצא חוץ לארץ הואיל ויצא שלא ברצון חכמים יהא אסור לו לגלח חד כהן אתא לגבי ר' חנינה א"ל מהו לצאת לצור לעשות דבר מצוה לחלוץ או לייבם אמ' ליה אחיו של אותו האיש יצא ברוך המקום שנגפו ואת מבקש לעשות כיוצא בו".
ואם כן, רואים מהירושלמי שלאחר שהביא את שיטת ר' יהודה שהבא ממדינת הים לא יגלח כי בא באיסור מהים הגדול, דהיינו חו"ל, נימק הירושלמי שאיסור הגילוח נעוץ בכך שיצא מהארץ שלא ברצון חכמים. בהמשך עוד הביא הירושלמי חיזוק לדבריו מהסיפור של אדם שביקש לצאת לחו"ל כדי לייבם אשה, ור' חנינא ענה לו בחריפות שלא יכול לצאת מהארץ.
מסקנת הסוגיא לפי הרא"ש היא כשיטת חכמים, שהתירו לצאת לחו"ל ל"הרויחא", דהיינו לצורך כלשהו.
אמנם לשיטת הגר"א (מקור21) הסוגיא בירושלמי אינה עוסקת באיסור יציאה מא"י, אלא בקנס שקנסו חכמים אדם שעבר על איסור בכך שסיכן עצמו בחינם שהלך לשוט בים הגדול. וכן קנסו כהן שיצא באיסור לארץ העמים. כנראה שמחלוקת זו בין הרא"ש לגר"א נעוצה בגרסאות שונות בירושלמי. לרא"ש הגירסא בירושלמי היא: "אלא מעתה כיון שיצא מארץ העמים", ואילו לגר"א צריך לגרוס: "אלא מעתה כהן שיצא מארץ העמים". הגר"א מוכיח את שיטתו מכך שבהמשך הגמרא מסופר על כהן שבא לפני ר' חנינא ושאל אותו האם מותר לצאת לחו"ל, ומתוך ההדגשה שדווקא כהן בא לשאול משמע שלישראל פשיטא שמותר לצאת. הגר"א מציין בהמשך דבריו, שאותו מעשה מופיע גם בבבלי בהשמטת המלה כהן. והבין הגר"א שלדעת הבבלי האיסור הוא גם לישראל. כלומר, ישנו איסור לצאת מהארץ ואפילו באופן זמני
אמנם נראה שהרא"ש לא גרס גם כאן "כהן", כפי שבבבלי מובא שהיה זה ישראל ששאל ולא כהן.
נראה מדברי השולחן ערוך (מקור 22) שהבין את הסוגיא במועד קטן כהבנת הרא"ש, ולכן כתב המשנה ברורה (מקור 23) שאם יצא מא"י לחו"ל לצורך כלשהו וחזר בחול המועד יכול לגלח שנחשבת יציאתו כיציאה ברשות.
]
]
..הלואי וזה לא נכון-כידוע הרב חלם חלום שאנשים רבים נפטרים ממגפה. וישנה גזרה קשה על עם ישראל הרב בקש ללכת כפרה על העם. כולי תקווה שהקב"ה לא שמע לבקשתו הנ"ל, אך תתבטל הגזרה הקשה מעל עמינו היקר. ]
תהני ובהצלחה.
]