פורום בית המדרש (עמוד 47)

מלכים ב יז פסוק כח 

הרד"ק ומלבי"ם באותה דעה

המקור הזה מאוד יפה לטעמי:

 

7. ירושלמי יומא פ״ה ה״ב

 

״ יהי רצון מלפניך ה' או"א שלא יצא עלינו חסרון לא ביום הזה ולא בשנה הזאת ואם יצא עלינו חסרון ביום הזה או בשנה הזאת יהא חסרונינו בחסרון של מצות״ (מתוך תפילת כהן גדול לפי נוסח הירושלמי). 

 

מלכתחילה מתפלל כהן גדול שלא יגזר עלינו חסרון בשנה הבאה, אבל אם היעד הזה כבר נקבע יה״ר שהדרך אליו תהיה דרך טובה. 

 

כלומר, ייתכן שבגזירה האלוהית נקבע שהאדם יפסיד 1000 שקל מכספו או ששעה מחייו תלך לאיבוד, אבל האופן שבה הגזירה הזאת תתגשם בפועל עלולה להשתנות. אם הוא יזכה האלף שקל ילכו לצדקה או שיעצרו אותו באמצע עיסוקיו ויבקשו להשלים ממנו מניין באופן ״שיתקע אותו״, אבל עדיין זאת דרך טובה שתהיה לו לזכות. 

אם לא יזכה הגזירה עלולה להתבצע באמצעות תשלום קנס או היתקעות בפקק. 

 

כאמור, באופן הזה גם לאחר שהגזירה נגזרה, נותר לאדם מרחב פעולה מסויים בו הוא יכול לשנות לטובה או לרעה את אופן ביצוע הגזירה באמצעות מעשיו. 

 

הסיפור על רשב״י והאחיינים שלו בויקרא רבה פרשה לא פסקה יב מדגים את האמור לעיל. 

 

8. מדרש תנחומא פרשת מקץ סימן א 

 

״ ובקצבה הן יורדין שהקדוש ברוך הוא קוצב לבריות כמה גשמים יורדין מראש השנה ועד סוף השנה,

 אמר רשב"י כשישראל זוכין יורדין על הצמחין ועל האילנות ועל הזרעים והעולם מתברך, וכשהן חוטאין יורדין בימים ובנהרות״. 

 

הקב״ה קובע בגזירה יעד מסויים של מים לשנה מסויימת. אך מה אם לאחר שהגזירה נגזרה הבריות שינו את מעשיהם

לטובה או לרעה ?  הדרך שבה היעד הזה יתגשם תלויה במעשים שלהם.

 

9. ייתכן שגם את מחלוקת רבי יהושע ורבי אליעזר בנוגע לגאולה אפשר להסביר בדרך הזאת, אבל לא חשבתי על כך מספיק. 

 

10. בבלי שבת לג ע״א

 

״א"ר חנן בר רבא הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה אלא כל המנבל פיו אפי' חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה הופכין עליו לרעה״. 

 

מדיוק לשון הגמרא רואים שמה שנגזר עליו לא מתבטל אלא מתהפך מטובה לרעה חלילה, היעד המקורי נשאר בעינו, אבל הדרך להגשמתו משתנה מטובה לרעה, למשל, אם נגזר עליו חיים מתוך עושר, הוא עדיין יהיה עשיר אבל כמו שכתוב בקהלת ״עשר שמור לבעליו לרעתו״. 

 

 

יה״ר שנזכה שהקב״ה יהפוך לנו את המר למתוק. 

שממנו יוצא הזרע כמו בראשית לה, יא "מחלציך יצאו".
אז היבם שלא מסכים שיהיה קיום זרע לאחיו מחלציו צריכה בחליצה להתנתק מחלציו.

לכן מברכים על נעליים "שעשה לי כל צרכי"

 

וגם אשה היא בבחינת נעל \ גוף לאיש , - כלה

 

איש - בחינת עוה"ב (אות י)

אשה - בחינת עוה"ז (אות ה)

 

אסתר פרק ו פסוק ט:

 

וְנָתוֹן הַלְּבוּשׁ וְהַסּוּס עַל יַד אִישׁ מִשָּׂרֵי הַמֶּלֶךְ הַפַּרְתְּמִים וְהִלְבִּישׁוּ אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ וְהִרְכִּיבֻהוּ עַל הַסּוּס בִּרְחוֹב הָעִיר וְקָרְאוּ לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ

 

לעומת

 

דברים פרק כה פסוק ט:

 

וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו, וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו. 

 

(יקר וירק מתחלפים ביניהם)

ראה במלבי''ם על מגילת רות

חכמי הגמרא למדו אסטרונומיה ברמה גבוהה ביותר, רפואה (או לפחות את מה שהיה בזמנם, שחס וחלילה מלהסתמך עליו היום).

ראשונים רבים וראש לכולם - הרמב"ם, למדו את המדעים שהיו בזמנם וחלקם היו פורצי דרך בתחומם.

כמדומה שברמב"ם כתוב הפוך - שהאסטרונומיה היוונית נלקחה מחכמינו שקיבלו ולמדו בתורה.

בכל מקרה הרמב"ם כותב שהיו מקרים שהודו חכמי ישראל לחכמי אומות העולם בענייני מדע

1. איזה שהוא סיפור שהוא היה מקשיב [כנראה בצעירותו] לשיחות של סטודנטים על פיזיקה [כנראה במהלך נסיעות באוטובוסים].

2. שהוא למד על חשמל וכדו' לצורך הפסיקה בהלכות שבת וכדו'.

האם מותר ללמוד בתנ"ך שהדפיסו אותו גויים?

האם מותר לחיות בדמוקרטיה?

האם מותר ללמוד את ספרי הרמב"ם (ועוד ראשונים ואחרונים)?

האם מותר להשתמש ב99% מהמוצרים התעשייתיים בעולם?

פילוסופיה? מדע?

יותר שאלתי על שאר החכמות שלא קשורות כל כך להשקפה שכלית

כגון: בוטניקה אנטומיה אסטרנומיה פסיכולוגיה פיזיקה וכו

שמותר וצריך ללמוד את חכמת הטבע. אני חושב שבעבר הפילוסופיה וחכמת הטבע היו נלמדות ביחד ולכן היו שהסתייגו. כיום ברור שזה דבר שעומד בפני עצמו והוא לא 'חכמת הגויים' הוא פשוט חכמה שקיימת בעולם.

עוסק בשאלות של ערכים ותפיסות עולם ולא של מציאות פיזית ממשית.
לדוגמא אפשר לעסוק בשאלה האם האדם טוב מיסודו. ברור שיש לתורה מה לומר בנושא והתורות הפסיכולוגיות אולי יגידו דבר שונה.

אני לא אומר לא ללמוד פסיכולוגיה אלא שצריך לשים לב שעוסקים בתחום שלתורה יש מה לומר בו במקרים מסוימים.

בימינו רוב הספרי הפסיכלוגיה הנמכרים ביותר עוסקים כן במציאות פיזית ממשית תראה בסטימצקי וצומת ספרים,

 

אתיקה למען האמת כן רציתי קצת להבין מה חכמי האומות אומרים על זה לעומת השקפת תורתנו הקדושה.

"וטעם כל אלו החשבונות ומפני מה מוסיפים מנין זה ומפני מה גורעין. והיאך נודע כל דבר ודבר מאלו הדברים. והראיה על כל דבר ודבר. היא חכמת התקופות והגימטריות שחברו בה חכמי יון ספרים הרבה והם הנמצאים עכשיו ביד החכמים. אבל הספרים שחברו חכמי ישראל שהיו בימי הנביאים מבני יששכר לא הגיעו אלינו. ומאחר שכל אלו הדברים בראיות ברורות הם שאין בהם דופי ואי אפשר לאדם להרהר אחריהם, אין חוששין למחבר בין שחברו אותם נביאים בין שחברו אותם האומות, שכל דבר שנתגלה טעמו ונודעה אמיתתו בראיות שאין בהם דופי אנו סומכין על זה האיש שאמרו או שלמדו על הראיה שנתגלתה והטעם שנודע.".

 

[אבל דווקא הפסיכולוגיה היא שילוב בין מחקר מדעי להשקפה, והיא קצת דומה לפילוסופיה מהבחינה הזו, וצריך לגביה יותר זהירות].

שנראה ממנו כמו הכותרת של סוג'וק
שבגלל שזה מענג זה הוכחה שזה נכון

בקצת יותר מילים

הלב הוא אלוקות (אין הכוונה לרגש אנושי לבבי, אלא לשקט שבלב, לעומת רעש החשיבה)

אז אם "הכל אלוקות",  החשיבה הארעית מאבדת כוחה לעומת אלוקות נצחית , והשקט שבלב ובגוף מקבל חיות מענגת מהחלק א-לוה ממעל

הסברת למה אם זה נכון אז זה מענג
זה לא בהכרח שאם זה מענג זה נכון גם

הנחת יסוד א': הקב"ה ברא את נפש האדם בצורה מתואמת לרצון שלו (של ה') 

הנחת יסוד ב': נפש האדם צריכה להגיע להרמוניה

 

לפיכך - הרמוניה בנפש האדם היא נכללת ברצון ה'

לפיכך - רעיון שיוצר בנפש האדם הרמוניה הוא נכלל ברצון ה'

ובגלל שרצון ה' הוא אמת - זוהי הוכחה.

 

אמירה משמעותית נוספת - יכולה להיות סכנה גדולה לומר את זה, ביצרת פתח לכל דבר שיוצא הרמוניה בנפש האדם, זה הפיתוי העיקרי של החטא - הוא נותן לך שלימות מסויימת. לכן צריך להבהיר - השלימות של החטא היא זמנית ומדומה, לעומת השלימות האמתית שהיא נצחית. "יראת ה' טהורה עומדת לעד" - יראת ה' היא מעבר לרגש, אבל גם הרגש כלול בה בצד מסויים. 

זה מה שאני גם מבין בה

והאמת שבעיקר פתחתי בגלל הפסקה השנייה שלך
הסכנה זה הפיקנטיות 😁

כדי להבין באמת את הדברים צריך להבין מה נותן הרמוניה יציבה בנפש האדם. זה באמת גולש לתחום שהוא מדעי, מהארץ ולא מהשמיים.

 

גם פסקאות ש'מחזקות' הם יכולות להתכלל בדמיונות שווא.

 

זה לא עניין של 'איזון' - זה עניין שהבנת העניין.

 

אולי גם כדאי לפתוח במילון של הרב קלנר את המשמעות של 'עונג'.

חשוב מאוד לדייק

להפך, המחשבה שהשלמות האלוהית והוטובה האלוהית שאלוהים מעניק לבני אדם, המחשבה שזה רק "צד מסויים" של המציאות, היא תחילת הכפירה, והיא תחילת הטעות (כי לפי האמונה גם הטוב וגם הרע הם מאלוהים, ויש לזה הסברים ברורים ומוסכמים), מי שחושב שצריך להאמין שאלוהים נותן דבר "חלקי" כדי שלא נטעה אחרי "הרגש של עצמנו", זה פשוט סימן שהוא לא הקדיש את רגשותיו לה', ולכן הוא לא מסוגל להרגיש את הקדוש ברוך הוא, זה לא סימן שהוא "מבין", אלא סימן שהוא לא התייחס ברצינות אפילו להבנה הבסיסית שעליה בנוי הלימוד, כלומר ההבנה שצריך להתייחס ברצינות למה שלומדים "יראת ה' ראשית דעת"

או עם ב"י וגמרות או שו"ע משנב. גמרא בלי שלב הראשונים לא יתן הרבה כיוון. לא תבין את ההקשר בין הגמ' לשו"ע המון פעמים

או שתשקיע בב"י או למשל שו"ע עם מנחת חינוך על כל מצווה שאתה לומד

הקשר בין הגמרות לשו"ע משנ"ב הרבה פעמים לא נראה לעין, וזו סתם עבודה קשה לנסות לקשר ביניהם לבד.

(שזה נכון גם אם אתה רוצה ללמוד גמרא ולראות מה ההלכה למעשה, ובטח להפך, אם אתה רוצה לראות את יסודות ההלכה בגמרא.

ש: מה המקום לסיפור על שני אחים, אחד נשוי ואחד רווק, שהעבירו חיטים אחד לשני על הר הבית?

ת: זה מקור גוי. עיין אגדות היהודים לגינצבורג. אבל הוא יפה.

אם בלאו הכי לא יודעים את מקור התכלת?

וגם לפי ממצאים באזורי חוף הים שיצרו תכלת

ראיתי עכשיו לגבי הפסים שחור/לבן
שלדעת השולחן ערוך לספרדים עדיף לקחת ללא צבעים,
אני מנסה לרכוש ציצית וכתוב ״סוג״ ואז לבחור שחור, לבן או ללא. אז אני אמור לסמן ״ללא״ ?

בציצית הקודמת שלי היה בצדדים של הפתילים כמו עיטור של בד לבן כזה.

יש היום שני סוגים. אחד זה מה שנקרא "ראדזין", שמופק מדיונון, וחידש אותו האדמו"ר מראדזין לפני כ130 שנה. הוא נחשב מאד לא מבוסס, ורוב העוסקים בתחום משוכנעים שלא הוא מקור התכלת שעליה דיברה התורה.

הסוג השני מופק מחילזון שנקרא "ארגמון קהה קוצים", ומבוסס מאד מבחינה תורנית ומחקרית. הרב אליהו טבגר התחיל להפיק ולהפיץ אותו לפני כ30 שנה. אני קראתי על הנושא והשתכנעתי שקרוב לודאי שזו התכלת של התורה.

אם תקנה תכלת, שים לב שלא מוכרים לך את ה"ראדזין". הוא הרבה יותר זול...

 

לגבי סוג הקשירה, אם אתה לא קונה תכלת תשאר עם אותה קשירה, כמובן. אבל המנהגים בקשירה של ציציות עם תכלת שונים בדרך כלל מהקשירה בלבן, אז תבחר מבין המנהגים הנפוצים בתכלת (וכמובן שכדאי מאד להתייעץ עם רב).

פורטל הדף היומי: הרדוף הנחלים - "ואימא הירדוף" (סוכה לב ע"ב)

אני חושב שהנקודה היא שהפור התהפך לטובתנו ("ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם"), כלומר שעם ישראל קיבל רשות להינקם מאויביהם ביום הזה.
בדוגמא שלך- זה היה דומה אם לנו לא היו טנקים ולסורים כן והיינו משתלטים להם על הטנקים ונלחמים בהם איתם.

הסבר נוסף- זה כל הקטע של פורים, שגם בדבר שנראה כמקרה או גורל, הקב"ה באמת שם ומגלגל את העניינים לטובתנו.

השאלה הזו עונה על השאלה שלך. "פור המן נהפך לפורינו" כמו שנאמר. אלו הם שני הפורים, וזו בדיוק הנקודה: ההתהפכות, שהעוקץ של הרע התהפך לטוב, ולכן הימים נקראו ע''ש זה.

ששם החג הוא לא על עצם הפור שעשה המן אלא על הפור שנתהפך לישועה,

כאילו לא חוגגים על זה שהמן עשה את הפור אלא על זה שה' הפך אותו.

 

וואי מעניין.

 

תודה

 

אבל ממה שזכור לי המן עשה הגרלה אחת על החודש והגרלה אחת על היום בחודש. יוצא שבפור של המן היו שני פורים

"על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור. ומשמע שעיקר הנס תולה בזה. כי איך יקרא שם היום על דבר טפל שאינו העיקר. כי קשה הול"ל פור למה פורים. אך שגם גורל ישראל הי'. ואף כי לא הפילו פור. אך זה הפור שכשהגורל שלהם להשמיד לאבד כל היהודים. וזה א"א. ממילא נהפך לטוב וגורל שלהם הוא גורל שלנו באמת. רק שצריך תפלה וצעקה לישועתו ית'. וכ"כ בנוסח אשר הניא פור נהפך לפורים ע"ש. וזהו באמת גודל הנס שמה שהגורל מורה עליו הוא שהטבע צריך להיות כן. ומזה מוכח שלא הי' הצלת ישראל עפ"י טבע כלל רק בנס. וז"ש במדרש כי אגרת שלהם סתום להיות עתידים כו'. כי הגורל הי' רק שבזה היום צריך להיות דבר זה. ובאמת הי' צריך להיות כן כדי להיות נהפך לטוב. ונמצא שהוא ב' גורלות"
פורים שמח!

"המידות הן לפי טבע הגוף והנפש. והמעשים הם לפי הרוח. וכמו שהרוכב על הסוס יכול להכריחו לילך בדרך הישר, על ידי יגיעה, אף אם הוא סוס רע. כן אף מי נפשו רעה בטבע במידותיה, העיקר תלוי ברוח."

אצל החזו"א זה בעיקר ב'אמונה וביטחון'.

הנה כמה איגרות:
"רבותי למדוני כי בכל תנועה צריך להתייעץ עם חלקי השולחן-ערוך. ואין אני בן חורין לעשות דבר מבלי עיון בהלכה מן ההלכות הנובעות לתנועות הנידון, ואין לי בעולמי אלא זאת" (חזו"א, קובץ איגרות ,חלק א, איגרת קנג)

"'שכל מצוות התורה וחוקיה, נתנהו ללמוד מהן מלבד פרטי מצוותן, את חפץ ה' מאיתנו בהנהגתנו, במעשה ובמחשבה ובסידור המושכלות".
(חזו"א קובץ איגרות, חלק ג, איגרת קסה)

הרב סולובייצ'ק מדבר על זה ב'איש ההלכה'.

הזה האחרון מן הראשון אמר ה' צבקות".
זאת אומרת שבית שני אמור להיות אחרון.

נכון יש את תשובת הרשב"א (ד, קפז) שאחרון זה רק ביחס לראשוח, אבל זה לא הפשט.

ואת לאה וילדיה אחרונים - אחרון זה 'אחרי' מישהו

אחרון זה אחרון.
על כל פנים הזוהר בכמה מקומות דורש את הבית האחרון בפסוק על הבית לעתיד לבוא:
בראשית כח. תקונא תמינאה, תקונא תריסר.

בזוהר משפטים קג. הזוהר אומר בפירוש שהשתמשו במונח אחרון ולא שני כדי לא לפתוח פה שיש סיכוי שיחרב (וזה מקור מפורש שזה היה אמור להיות הבית האחרון)

ברור שהאוקימתא של גדול - בקומה או בשנים, היא בדרך אפשר. כלומר היות שהנבואה לא התקיימה כפשוטה, אנו מוצאים באיזה אופן היא כן התקיימה.

ביומא (הגמ' לא לפני כרגע לציין דף) לכאורא זו מחלוקת שריש לקיש מאשים את רבב"ח בזה שבגלל אלו שנשארו בבל הגאולה לא הושלמה, ור' יוחנן חולק. כשיטת ריש לקיש, גם כמה דרשות בשיר השירים רבה, לקראת סופו, על אותו פסוק - "אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף וגו'".

כך גם מכריע הכוזרי במאמר שני, כשמודה באשמה שבאי העליה לארץ. מציין שלא התקיים 'רוני ושמחי בת ציון' בגלל שהרוב לא עלו.

(אמנם בכתבי הרב בכמה מקומות, נראה שאוחז שהעיקר כר' יוחנן - שבית שני היה מראש רק לצבור כח לגלות הארוכה)

מיציאת מצרים, הנביאים של בית שני קיוו והאמינו שבית שני יהיה הגאולה השלמה והיה בזה פוטנציאל.
אפילו בימי החשמונאים דברים יכלו להתהפך לטובה, אבל היו שם שרשרת טעויות.

הסיפור של ר' יוחנן וריש לקיש מופיע ביומא ט:.

אני חושב שגם קוק כותב את זה כמבט לאחור ובדיעבד.

במחשבות חרוץ (אות כ):

"וכבר היו ראוים לכך באותו דור כמו שאמרו (ברכות ד.) ראוים היו לנס בימי עזרא בביאה שניה כבימי יהושע וביאה ראשונה אלא שגרם החטא. ואילו באו אז כביאה ראשונה, היו באים כולם, והיה גאולה שלימה דלא נחרב עוד, וכדאיתא בירושלמי דאמר ליה בבלאי דאבהתויי חרבין בית המקדש, ורמזו זה גם כן ביומא (ט: ) מה שאמרו ככסף דאין הרקב שולט בו, רצה לומר דתיקון גאולה קיימת לעד. וגרם החטא הוא נשיאת הנשים נכריות (עיין זוה"ק ח"ב ז.), שחזר הקלקול למקומו. כי אסתר היתה באונס ועבירה לשמה ותיקנה דשלמה המלך ע"ה שהיה גם כן על דרך עבירה לשמה מה שאין כן הם. וסוף סוף לא נגמר עדיין התיקון הגמור אז ועל כן לא קיבלו יום טוב".

 

ועיין עוד בעניין זה של פירוש דברי הנבואות, דבר מעניין בשו"ת חת"ס (השמטות סי' קצב) בויכוח עם ראשוני הרפורמים:

"מה שמדלגין ברכת בנין ירושלים ובהמ"ק, הלא אפי' למ"ד אין משיח לישראל היינו קהיית עמים אבל בהמ"ק וירושלים ע"כ תחזור למקומה דאם נדחק ונפרש כל הנבואות על בית שני, אבל פרשה אחרונה שביחזקאל בענין התרומה וי"ב שערי ירושלים בודאי עדיין לא נתקיימה ועתידה להתקיים ואיך לא נתפלל על זה עכ"פ". 

וגם מלבי"ם בתחילת חגי

 

וכעין זה ביומא ט: אם עשיתם עצמכם וכו'

 כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון, אלא שגרם החטא (שלא עלו)

כתבתי לך תשובה הלכתית, ומחקתי.

משמע שמותר.

מקור: אני.

 

וברצינות:

אם זה ד"ת וחידושיים אישיים, ורואה שלא כיוון לאמת, יש שהתירו אפילו לשרפם (וכידוע המעשה מהרבי מקוצק ששרף את כל כתביו). ועכ"פ מחיקה מותרת. ויש לחלק בכל זה האם שילב בדבריו פסוקים ודברי חז"ל, ובאיזה אופן.

 

ראה כאן בפרק ז, סעיף י בעיקר:

https://tablet.otzar.org/pages/?&restore=1&t=1614017070473&pagenum=126&book=23256

מה אתה כולל ב"דברי תורה"? רק פסוקים מהתנ"ך? כל מאמר בעלון של הידברות? 

מה אתה כולל בלמחוק? להקליד בוורד ולמחוק? למחוק קובץ וורד שמור? לגרד דיו מעל קלף?

"כתבי הקֹדש כולן ופירושיהן וביאוריהן אסור לשורפם או לאבדם ביד והמאבדן ביד מכין אותו מכת מרדות" (הלכות יסודי התורה ו, ח.).

"ספר תורה שבלה מניחין אותו בכלי חרס וגונזין אותו בקבר תלמיד חכם וכו' ". (שו"ע או"ח קנ"ד ה')
מגן אברהם: "והוא הדין ספרים ואסור לשורפן" [ב"ש].

גם ככה בקידושין:
"ויש לאיש לקדש האשה בכל לשון שהיא מכרת בו. ויהיה משמע הדברים באותה הלשון שקנאה" (הלכות אישות ג, ח)
"וכן בכל לשון שמשמעותו לשון קדושין ודאי באותו מקום ובלבד שהיא תבין" (אבן העזר כז, א)

ל'על מנת'...

 

מה שכתבת זה ללשון הקידושין עצמו "הרי את מקודשת...", אני שואל לגבי ה'על מנת' אם הוא יכול להגיד זה מה שהתכוונתי או שהולכים לפי הפירוש המקובל באותו מקום?

קידושין מט ב'

 

על מנת שאני תלמיד אין אומרים כשמעון בן עזאי וכשמעון בן זומא, אלא כל ששואלין אותו בכל מקום דבר אחד בלימודו ואומרו ואפילו במסכתא דכלה.

על מנת שאני חכם אין אומרים כחכמי יבנה כר' עקיבא וחביריו אלא כל ששואלים אותו דבר חכמה בכל מקום ואומרה

על מנת שאני גבור אין אומרים כאבנר בן נר וכיואב בן צרויה אלא כל שחביריו מתיראים ממנו מפני גבורתו 

על מנת שאני עשיר אין אומרים כרבי אלעזר בן חרסום וכרבי אלעזר בן עזריה אלא כל שבני עירו מכבדים אותו מפני עושרו.

 

 

לשון המצוי ולא הלב, רק הדברים שהגמרא נזכירה הם דברים שבד"כ הפירוש באותו מקום ככה.

[לגבי על מנת שאני צדיק ועל מנת שאני רשע]

הוא התכוון, אז הולכים לפי הכוונה. לא זוכר מקור מפורש לגבי קידושין, אבל מסתבר בעיני ששם זה שונה.

אם הלשון בני אדם ברור, הולכים אחר לשון בני אדם.

כמו 'חרם' 'קרבן' 'עצמי' ו'אשתי'.

ובכל זאת בגלל הכוונה הנדר לא חל, והשאלה היא רק האם לקנוס אותו  כדי שלא יקל ראש בנדרים.

לבינך זה המחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה.
רק אני חושב שגם רבי מאיר יודה במקרה שהלשון היא ודאית לשון בני אדם, רק לפי שיטתו גם תרומה וחרם יכולים להיות דו משמעותיים ביהודה ובגליל.

ומקור מעניין בהקשר הזה:

יש בגמ' בברכות (לד: ) מח' האם בעלי תשובה גדולים מצדיקים גמורים או להיפך. דעת ר' יוחנן שהיה רבו של ר' אבהו שצ"ג גדולים, ודעת ר' אבהו התלמיד שבע"ת גדולים. הרמב"ם בהלכות תשובה למרבה הפלא פסק כדברי התלמיד שבע"ת גדולים, וכבר דנו בזה האחרונים.

ישנה שמועה בשם הראגאצ'ובר שהביא מקור לרמב"ם מדברי הגמ' (קידושין מט: ) באומר לאשה הרי את מקודשת ע"מ שאני צ"ג, ה"ז ספק מקודשת שמא הרהר תשובה. ואם נאמר שבע"ת אינם גדולים מה מועיל שמא הרהר, הלא אפילו אם ודאי הרהר אינו אלא בע"ת שקטן מצ"ג. אלא ע"כ סתמא דגמ' כמ"ד שבע"ת גדולים ובכלל מאתים מנה.

ע"כ השמועה בשמו.

הרבי מליוובוויטש באגרות קודש (כרך ג, תקד) בתשובתו לרב זווין טוען שלא יתכן שהדברים נאמרו ע"י הראגאצוב'ר, ובין יתר נימוקיו הוא אומר, שאף אם נאמר שבע"ת גדול מצד שכר ועונש, מצד התייחסותו של האדם בד"כ בע"ת אינו גדול ממנו, אלא נקרא צדיק כמוהו, ובקידושין הולכים אחרי ההגדרה הרווחת. ומציין לדברי הברייתא בקידושין שם לגבי המקדש את האשה ע"מ שהוא עשיר: "אין אומרים כרבי אלעזר בן חרסום כו' אלא כל שבני עירו מכבדין אותו".

 

ומכלל הדברים אפשר ללמוד לנדון דידן שהולכים כפי המשמעות הרווחת ולאו דווקא אחר זו המדוייקת.

לגבי הרוגאצ'ובער אני ראיתי את זה,

 

ושם המשיכו שגשסיפרו את זה לגאון מטשעבין, אז הוא אמר שלפי הרמבם קשה, שהרי בע"ת גדולים יותר, ויוצא שהטעה אותה לשבח, אז למה היא מקודשת הרי יכולה לטעון 'נעל גדולה ממידתי איני רוצה' 

 

ותירץ שע"פ ר"ח הסברא שלה זה לפי שיראה שיתגאה עליה,

ולכן תופס בבע"ת כיוון שהרמבם פסק עליהם "בעלי תשובה דרכם להיות שפלים וענווים ביותר, אם חרפו אותם הכסילים במעשיהם הראשונים, ואמרו להם אמש היית עושה כך וכך, ואמש היית אומר כך וכך, אל ירגישו להם אלא שומעים ושמחים ויודעים שזו זכות להם, שכל זמן שהם בושים ממעשיהם שעברו ונכלמים מהם, זכותם מרובה ומעלתם מתגדלת"

 

וכיוון שלא יתגאה עליה, בבע"ת תופס אע"פ שהטעה אותה לשבח.

 

ראיתי את זה פה: https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=33172

 

 

כבר רמזתי שהיו עוד קושיות לרבי מליובוויטש על שמועה זו, וזו אכן אחת הקושיות.

 

ולגבי הלינק שהבאת מפורטל הדף היומי: נאמר שם שהראגאצ'ובר כתב את המקור בספר צפנת פענח. וכמדומה שלא כתב כן בספרו, אלא מטו משמו בע"פ.

אמנם בנדרים סתם הולכים לשון בני אדם, אבלמשמע במשנה (נדרים ב ד-ה) שאם הוא יודע למה הוא התכוון הולכים אחרי הכוונה, [ורק יש דיון לגבי לקנוס מי שמתחכם בכוונה לנדור בצורה שתשמע שהוא אוסר על עצמו משהו].

שמסתבר לחלק בין לשון נדרים לבין קידושין, שבנדרים העניין בינו ובין קונו ולכן מה שחשוב באמת זו כוונתו (ולשון בני אדם זו ברירת מחדל שנועדה למקרה שלו עצמו ברור), אבל הקידושין, מצד עצמם תלויים גם בגורם נוסף, האשה - וא"א להניח את הדברים רק למחשבתו של המקדש (בדומה לדיני ממונות שדברים שבלב אינם דברים וכו').

מצד זה שהארון נושא את נושאיו, לא קשה, שאין סומכים על הנס. וישנן הרבה דוגמאות לזה, ואחת מהן: מה שנמנעו מלהאכיל כה"ג בערב יו"כ מאכלי חלב וכו' ומנעו ממנו שינה שמא יראה קרי, למרות שזה אחד מעשרה ניסים שנעשו במקדש. ומפורש בירושלמי שהטעם הוא שאין סומכים על הנס.

אך א"כ לכאו' שוב קשה כאשר הקשת על מה הכה ה' בעוזא אם אין סומכים על הנס?

ואולי מכיון שכל המעמד שם (ומה שקדם לו) לווה בהרבה ניסים (כהליכת הפרות לבדן), וכולו היה מעמד של קידוש ה', היה לעוזא להבין שיד ה' בדבר (תרתי משמע), וושהאירוע מתרחש באופן חד פעמי במישור הניסי.

 

ודע שכעין קושייתך מצאנו בדעת זקנים מבלי התוספות על הפרשה שלנו:

"ראוי היה הארון להיות זהב כולו, אלא לפי שיהיה נישא בכתף ויכביד יותר מדאי. ואף על גב דאמרינן נושאיו נושא, לפי שעה היה. וקשיא לי, א"כ למה נענש עוזא, וצ"ע".

הוא מסביר שה' העניש את עוזה על השל- השגגה, ששגג לשלוח יד בארון ולא שם ליבו שהארון יישר את הפרות בלי מנהיג כשבאו מפלישתים.

ואז מוסיף- והבקר ששמטו מפני שעשה דוד עכשיו שלא כשורה ושכח מה שכתוב בכתף ישאו ואחר כך כשהעלהו מבית עובד אדום העלהו בכתף כמו שמפורש בדברי הימים.

קל"ב שמאריך לגבי הבערת אש על המזבח ואומר שם שאף צריך להסתיר את הנס:
"משרשי המצוה. הקדמה. ידוע הדבר בינינו ואצל כל חכם כי נסים גדולים אשר יעשה האל אל בני אדם בטובו הגדול, לעולם יעשה דרך סתר, ונראים העניינים נעשים קצת כאילו הם בדרכי הטבע ממש או בקרוב לטבע. כי גם בנס קריעת ים סוף, שהיה נס מפורסם, כתוב שם "ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים" (שמות יד, כא). והמשכילים יבינו כי עניין סתר זה למעלת האדון ושפלות המקבל. ומזה הענין צונו להבעיר אש במזבח אף על פי ששם יורד אש מן השמים, כדי להסתיר הנס. לפי הדומה שהאש היורדת לא היתה נראה ברידתה מן הטעם שאמרנו, חוץ מיום שמיני של מילואים ושל גדעון (שופטים ו, כא) ומנוח (שם יג, כ) (ושל אליהו) שהיתה נראית."

ולא בידיים. הרי זה פחות מכובד.
כנראה זה כי ככה הם תפסו שה' רוצה, כמו שהיה אצל פלישתים.
אז ה כאילו אומר להם- בחרתם להמשיך באותה מתכונת שהייתה אצל פלישתים, שהארון "עצמאי" ולא נוגעים בו (רק שפה זה היה קצת פחות כי היו מנהיגים לבקר), במקום בכתף ישאו- היה עליכם לסמוך על זה עד הסוף. ובזה שניסיתם להרים הראיתם שאתם לא באמת מאמינים בנס.
כלומר אם היו נושאים בכתף והארון היה מחליק והיו מנסים לתפוס- כנראה עוזה לא היה נענש על כך.

*לכאורה לפי הרא"ש בהלכות ספר תורה שהמצווה זה לאו דוקא ספר תורה אלא גם בספרים הקדושים אחר כך, ממש מקיימים בכתיבת חידושי תורה "ועתה כתבו לכם את התורה הזאת".

*"כי הקב"ה גוזר מי יהיה חכם ומה חכמתו וכמה שנים וכמה ספרים יעשה יש שגוזר עליו שעושה ספר אחד או שנים או שלשה, וכן בתלמוד וכן לפתור קרייה וכן בסודות אחרות. וכל מי שגילה לו הקב"ה דבר ואינו כותבה ויכול לכתוב הרי גוזל מי שגילה לו כי לא גלה לו אלא לכתוב דכתיב (תהלים כ"ה י"ד) סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם וכתיב (משלי ה' ט"ז) יפוצו מעינותיך חוצה, וזה שכתוב (קהלת י"ב י"ד) יביא במשפט על כל נעלם שגורם שנעלם אם טוב שגילה לו אם רע שאינה כותבה." (ספר חסידים תקל)
רבינו אפרים בפרשת כי תישא אומר בשם הרוקח שאדם יתן את הדין על על רזי תורה שגילו לו מן השמים ולא כתב.

*"ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה וגומר, ואין הכוונה שיזהר מעשות אותם אלא שיזהר וישתדל לעשותם, ושלא יאמר הרבה חברו הראשונים ולמה זה עוד איגע בחברי חבורים אחרים".
(הקדמה אברבנאל לירמיהו)

* בהקדמת ספר לב אריה כתב בשם רז"ל שכתיבת חידושי תורה זה כמו הקרבת קרבנות.
*אפילו הנביאים כתבו לעצמם כל רעיון וחידוש.
(העמק דבר נצבים ל, ועיין בהרחב דבר ואתחנן ד שכך דורש את הפסוק בסוף קהלת. אבל זה לא על פרסום דברי תורה)
עיין ב'שבט מוסר' (כב, טו): שכל חידוש יכתוב אותו וזה "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו". וכך מופיע במהרש"א בבא בתרא י ע"ב והוסיף שלכן חכמים נקראו סופרים.
ככה גם כותב ה'פלא יועץ בערך 'חידוש':
שכל מה שיחדש יכתוב אל הספר ויותר חריף שאדם יתן את הדין על חידושי תורה שלמד ולא כתב כדי לגלות לאחרים והוא נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית וזה תיקון לעוונותיו.


*ה'שיר מעון' בהפטרת אמור מסביר למה בימינו יש גאונים שכותבים ספרים יותר מזמן התנאים והאמוראים, כי בימינו יש מיעוט לומדים והם מקבלים את השפע של כל ישראל ומשקיעים את זה בספריהם.
רבי שלמה קלוגר זצוק"ל (בהקדמתו לשו"ת טוב טעם ודעת מהדורת תנינא):
מסביר שהגאולה תלויה בהוצאת ספרים עם חידושי תורה, ועד שלא יצאו כל החידושים לא תבוא הגאולה.
לכן ניתן להסביר למה לקראת הגאולה מתרבים הספרים.

הרב שטיינמן 

המשך

 

(סליחה אם זה לא הכיוון)

בהקדמה לשו"ת דברי מלכיאל שם הוא מדבר בזה. וכן בהקדמה לשו"ת בכורי שלמה (בסופו) הוא מביא הרבה הרבה מקורות בעניין, ולגודל ריבויים - דעתי הוא שאתה יכול 'להסתפק' בזה (רוב מה שציין ר' חסדי כבר נכלל בדבריו שם). וראה עוד בהקדמה לחידושי זכר יהוסף (להגאון משוועל) בדף ד ע"ג וע"ד, שם הביא הרבה מקורות יקרים ונדירים (כדרכו) לענין [ויוער שלשונו קצת קשה למי שלא מורגל בכתביו].