פורום בית המדרש (עמוד 48)

בי"ז יש צום לא אבילות

מה בעצם ההבדל בין המקרים?

למה כאן לדעתך ראוי "להחמיר" בדיני אבלות על חשבון מצוות, ובביטול חתונות זה לא טוב?

.

לגבי קושייתך - בדיעבד ראיתי בספר פרשגן של הרב פוזן ז״ל את הדברים הבאים לפיהם אין בכלל מקום וצורך לחילוק הזה. 

זה היה נאמר בתורה, בגמרא, במקור כלשהוא

אני מניח שכרגע זה מיישב את דעתי😅

אבל לעת עתה הייתי חייב משהו להתנחם בו כי זה נורא הפריע לי

האם לפי היהדות לא צריך בלעדיות בשביל לקיים יחסי אישות?

עוללות - מרגליות, ראובן (page 1 of 67)

דבר גדול. 

מחזק את ידך.

הקשבתי מעט, אבל אולי לעניין הטכני שווה להשתמש בתוכנת הסרטה שתראה את העכבר, כך תוכל להשתמש בו להראות היכן אתה נמצא.

ואולי כמה דרגה הוא מלאכת הציור על הדף; קו פה להדגשה, סימון המיקום הנוכחי, חישובים או תמונות.

הצלחה רבה.

מסתבר כי דווקא עניין האמת מול השלום לא מדויק. הרעיון של השקפת עולם מול חיי עולם (ובפרט שיש לזכור שמדובר ברב הנזיר) עמוק הרבה יותר ואין בידינו לבאר ולהבין אותו בדרגה הנוכחית (עוד לא מילאתי כרסי בש"ס ופוסקים ועוד לא למדתי קבלה).

לכאורה זה באמת הפשט הפשוט בירושלמי. אלא שיש לו חידוש ששני הטעמים בירושלמי לא פליגי וחד לבית שמאי וחד לבית הלל. הטעם של עד כאן חיין הוא רק לבית שמאי. ווארט יפה.

כפי שכתבתי אני לצערי עוד לא בקיא מספיק בנושאים האלו... מעניין מה שאתה אומר. יישר כוח. אבדוק את הנושא בעז"ה.

שאמר שמיד במוצאי שבת טוב לקחת ספר וללמוד אפילו כמה דקות וזה סימן טוב שילמד כל השבוע שהכל הולך אחר הראש, כמו ראש השנה, ראש חודש, וכן בתחילת שבוע.

כי בסוף עברית וערבית הן שפות קרובות, שפות שמיות

אבל

אני לאיודע לקרוא ערבית ולכן הלכתי עכשיו לגוגל תרגום שיקרא לי את זה

העתקתי את מה שכתבת ושמעתי

כשיש לך מפיק בה' זה מסמל שייכות

משהו שלה

סחר שלה

וזה סיומת שמגיעה אחרי השרוש של המילה

ו.. הגוגל תרגום הקריא לי את מה שכתוב שם בערך "סחרה-תון"

https://translate.google.co.il/?hl=iw&sl=ar&tl=iw&text=%D8%B5%D9%8E%D8%AE%D9%92%D8%B1%D9%8E%D8%A9&op=translate 

משמע ששם ההברה "אה" בסוף המילה היא שורשית

אבל אני לאיודע ערבית

אז אולי טעיתי

במילה העברית רואים שיש ב׳ה׳ מפיק כלומר המילה היא הסחר שלה. 

המילה שכתובה שם בערבית

זה סלע, או הסלע שלה?

בהנחה כמובן שהמשמעות הזאת אכן קיימת בעברית המקראית. 

ונקראו הרוכלים 'סוחרים' על שם שמסובבים מעיר לעיר למכור כך כמדומה פירש רש"י ז"ל

הספרים של הרב רימון בצורה מסויימת מסכמים ועוזרים.

אבל.. מטרתם היא לתת קצת הסתכלות אחורה לפני הפסיקה.

צורבא עשו עבודה אדירה לצמצם מקורות על מנת שתוכל ללמוד סוגיות ובסופן הכרעה לכמה דעות

ולא לימוד הלכה למעשה עם נימוקים.

בעיני?

צורבא עשו מהפכה נוראית. אינני מבין איך זה שהעולם לא קלט את זה

אם אבא שלך מסוגל - אמליץ ביותר על צורבא.

אבל יתכן ולימוד לבד של זה יהיה מסובך מאוד

תכניס לכל הטקסט שלו את התוספת שחופפת עליו - "מצד עצמו". "שלא ימצא בעצמו ערך כלל - מצד עצמו", בריה שפלה - מצד עצמו, וכו'.

די ברור לי שזו כוונתו -ש אדם יסתכל על עצמו בצורה כזו שמצד עצמו, לולי הקב"ה וכו' - הוא כלום.

הענווה השניה (הראשונה שציינת), היא חברתית

צריך רמה מסויימת של חיבור בתור התחלה, ומשם צריך להשיב אל הלב דהיינו לחזק יותר את ההפנמה

הפנמה היא תהליך שכלי בחלקו, והוא החיבור של הידיעה המדוברת.

ההשבה אל הלב היא המימד הרגשי של הדבר. החוויה.

שזה עניין נפשי ורגשי, חוויתי..

אלא חיבור עצמותי, כניסת העניין בשכלו באופן מובהק, שיהיו העניין ושכלו מחוברין זה בזה. (שיקיף הוא את העניין והעניין אותו, תניא, שם שם)

זה אפילו מעבר למילים שאפשר לכתוב. חיבור, פשוט חיבור. במשמעות הכי עמוקה של הדבר. בלי שום קשר לביטוי המקובל. 

(דווקא הדוגמה הקלאסית ל"ידיעה= חיבור", הלוא היא "והאדם ידע", היא מעולה להבין את זה - חיבור גמור ביניהם. הידבקות זה בזה, כניסה והקפה. התערות הדברים זה עם זה. וכו'. ללא שייכות לעניין הנפשי)

אבל פשוט בעיני שעבודת הלב היא שלב נפרד וקומה נפרדת מעבודת השכל.

כי אחרי ההפנמה וההכרה השכלית - ישנה קומת ההרגשה והחוויה.

ברור שיש גם התרגשות - שהיטבת לתאר את אופן הפעילות עימה. וע"ז קאמרי' בכל יום יהיו בעיניך כחדשים

אך לנידון דנן נ"ל דל"ש. כאן לא מדובר על ההתרגשות וה"דיוטגמא חדשה" אלא על עצם הרגש, לחוות את התובנות, לחיות אותן.

והאדם ידע מדבר על הזיווג עצמו. וזה עניין ה"חיבור". זה כאנלוגיה לחיבור שכל עם המושכלות.

לדעת זה להבין שהמציאות היא כך וכך.  

"והשבות אל לבבך" זה להכניס את זה למעשים תכלס... 

כי אדם יכול לדעת אבל לא לעשות עם זה כלום ולתת לזה לעבור מעליו.

קראתי בליקוטי הלכות (שכחתי כרגע איפה זה) 

שאדם שאחרי הלימוד תורה מתפלל לה' שיזכה לקיים את מה שהוא למד  - זה קיום זה "והשבות אל לבבך"

להכניס ללב צריך לקיים את מה שנאמר

יותר נוח לי כרכים פחות מסורבלים.

יש לי חבר שאוהב יותר את ההערות של המאור

יותר מוכר מפורסם ולא בכדי התקבל הרבה יותר

בהוצאה של המאור גם יש יותר מידי חילופי גרסאות..

קש שעל המיטה היא תקנה דרבנן בשביל שמירה בלילה.

אם תשימי לב, ב*כל* הסידורים בתפילת שחרית

קצת לפני שאומרים את כל הקרבנות אומרים עוד פעם שמע ישראל

בחלק מהסידורים רק הפס הראשון, ובחלק יותר

גם זה מדרבנן.

אבל מה שכתוב בשכבך ובקומך - זה פסוק, זה הציווי של התורה

ומהתורה באמת צריך רק פעמיים אלא שחכמים הוסיפו

כי אי אפשר לכוון בשעת התפילה את ה5-10 כוונות שמוזכרות,

כגון לכוון שהשכינה נגדך, לכוון שאתה מדבר ממש כמו לחברך,

(אלא שכאן אתה צריך לכוון גם שהכל יהיה בענווה גמורה כעבד לאדונו)

שאתה נגד קודש הקודשים ממש עומד שם (דינא דגמרא), שאתה עומד בגן עדן (ראשית חכמה ועוד)

שיכוון שהוא רק נשמה ומושפט מן הגוף ותאוותיו לגמרי (מקובלים) 

לכוון את האותיות נגד עיניך ממש ולכוון שהם יעלו ויעשו פרי כל אות תג וניקוד למקומה הראוי לה,

ועוד הרבה מאוד כוונות המוזכרות בספרי גדולי האחרונים שאין אפשרות לכוון את כולם,

אנכי משתדל לפני כל ברכה לכוון,

במיקרה שלי אני מכוון 1. שהשכינה כנגדי 2. שאני מדבר להקב"ה ממש כדיבור עם חבר להבדיל.

אבל לפני התפילה תחשוב מה אתה צריך, מה אתה רוצה לבקש

וזה יזכיר לך כמה אתה תלוי בה' והכל רק בידיים שלו ואז זה יתן לך יותר רצון לעמוד מולו ולבקש אותו

וכשאתה מבקש הוא שומע... הוא תמיד פה, זה אנחנו אלה שלא רואים אותו ואם אנחנו נעמוד מולו הוא יעמוד מולנו 

בהתבודדות זה לגמרי במילים שלך ולכן אפילו אדם הכי רשע ירגיש קירבת השם בזה,

ומתוך ההתבודדות האדם יוכל לחוש את השם יתברך בתפילתו.

אני מרגיש תמיד שיש איזה אחד מציץ עליי מדבר אל עצמי,

ההתבודדות שלי נעשית אך ורק במקום שהוא באופן יחסי רועש.

אז נו האדם יצטרך להתגלגל ולהענש..

אבל פה שמדובר בלשון הרע שחובת הלבבות בשער הכניעה אמר שהדברים מתחלפים שום עידוד שבעולם לא יעזור לי

אתה טועה.

בכל מצב לאדם יש מצב לחזרה בתשובה, ואפילו מסופר על "אחר", אלישע בן אבויה, שלמרות שיצאה בת קול ואמרה לו "שובו בנים שובבים חוץ מאחר" לא היה צריך לפרוש אלא היה צריך להמשיך לעשות מעשים טובים ולחזור בתשובה ובסוף תשובתו הייתה מתקבלת. (וזה גם שולי רנד מפורש בשיר "דע בני אהובי"...). וזו משנה (או ברייתא, לא סגור על זה...): כל מה שבעל הבית אומר לך עשה חוץ מצא..!" לפעמים באופן חיצוני זה מה שהקב"ה כביכול אומר לנו, אך הוא מצווה עלינו במקום אחר "לא להקשיב לו", ולחזור בתשובה.

הרבה פעמים בחז"ל כתובים דברים מייאשים, אך זה לא תמיד הפשט של הדברים וזו לא כוונת הכותב. יש דברים בגמרא שכתובים בסגנון של "גוזמא בעלמא", לפעמים יש אמרות חריפות של אמוראים שנאמרות בהגזמה וצריך לקחת אותן בעירבון מוגבל.

בקיצור, אני לא בקיא בדיוק במה שכתוב שם על לשון הרע, אך לא משנה מה קרה, יש לך תקנה ואתה יכול לחזור בתשובה מכל דבר.

אשריך שאכפת לך על כך...!!

בהצלחה...!

מכיר בערכה של התשובה..

הרב באורות התשובה מסביר שגם עוונות שנעשו בעבר ואין דרך כביכול לכפר עליהם מעשית (גזל או פגיעה באדם וכו) 

בטלים 

משום עוצמתה של התשובה

השאלה אם המשקל נכון

כלומר - מה הסיכון להדביק אחרים (בוודאי אחרי נקיטת אמצעי זהירות אפשריים, כמו להגיע רק לתפילה עצמה במניין, לעמוד מבחוץ, להיות עם מסכה...), ביחס לתועלת.

בשנים קודמות לא ידוע לי שנזהרו בזה. קורונה מדבקת בהסתברות גבוהה יותר ובמהירות גבוהה יותר ולכן הורו להזהר. יכול להיות שבמחלה "רגילה" הסיכון לא מצדיק למנוע מאדם להגיע לבית הכנסת, ואולי אפילו לא מצדיק לאדם להמנע מזה.

לא כל כלל שהחליטו עליו לגבי קורונה תקף לגבי כל מחלה אחרת. יכול להיות שלמשל עבור שפעת מסכה מורידה את סיכויי ההדבקות לאחוזים אפסיים ואז אין טעם להזהר יותר מזה

הרי לפעמים קיום מצוות לא מביא לקשר עם הקב"ה, אדרבה - יכול להרחיק את האדם מבוראו.

"לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי"

"אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן מאי דכתיב {הושע יד-י} כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם משל לשני בני אדם שצלו פסחיהם אחד אכלו לשום מצוה ואחד אכלו לשום אכילה גסה זה שאכלו לשום מצוה צדיקים ילכו בם זה שאכלו לשום אכילה גסה ופושעים יכשלו בם"

"אמר רבי יוחנן על הלומד שלא לעשות שנוח לו אילו נהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לעולם."

"אדם שכל מעשיו טובים הם ומתהלל בהם להתכבד, דומה לתבשיל חשוב מאוד בכל אבקת רוכל וראשי בשמים, ועומד אצל האש עד שיהא מקדיח ומסריח, עד שלא שווה לאכול מחמת מרירות שרפת האש; כך האדם המתפאר במעשים, מקדיח ומסריח במהללו מעשיו הטובים" (אורחות צדיקים, שער הגאווה)

מה מדבק במצוות לקב"ה? הכוונה. יש רמות שונות של כוונה והמעשה הוא סוף סוף מנכיח אותה בחיים אבל מה שמחבר בינינו לקב"ה זה הכוונה של המצוות וכשהן נעשות בפועל במציאות הכוונה מתממשת בצורה גשמית במציאות 

ואם הזכרת את תפארת ישראל למהר"ל, מדבריו בהקדמה משמע שת"ת וכל המצוות הינם אמצעי לאהבת השם. אמצעי בלעדיו אי אפשר לאהוב את ה' אבל הוא לבד לא מספיק -

"

ואל יקשה לך למה לא היו מברכין בתורה תחילה. שאין פירוש הברכה הדיבור בפה בלבד, דוודאי הדיבור בפה היו מברכים. אבל הכוונה על הברכה בעצמה, היא האהבה הגמורה והדבקות אל השם יתברך, לאהוב השם יתברך במה שנתן תורה, וזהו עניין הברכה. ואין כל האהבות שוות, כי האהבה האמתית היא האהבה בכל לב ובכל נפש, וכדכתיב "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (דברים ו'). ולא היה להם האהבה הגמורה אל השם יתברך, במה שנתן התורה לישראל, ובפרט על הטובה הגדולה שהיא התורה שהיא טובה על הכל, שיש לברך הש"י ויתעלה שמו על זה בכל לבו. וכפי הטובה העליונה לא היו מברכים בכל לבם.

וזה שאמרו שם (נדרים פ"א א) גם כן: :"מפני מה אין תלמידי חכמים מצויים שיוצאים מהם תלמידי חכמים? מפני שאין מברכין בתורה תחילה."

כי אף אם היו מברכין בפה, מכל מקום דבר הזה שהוא נתינת התורה, צריך לברך השם יתברך בכל לבו, ובזה יש לו האהבה הגמורה אל השם יתברך. ואף אם הוא תלמיד חכם והוא צדיק גמור, רחוק הדבר הזה שיברך השם יתברך בכל לבו, על נתינת התורה כפי הראוי. ועוד, כי התלמיד חכם לבו דבק אל התורה, כי חביבה התורה על לומדיה, ובשביל אהבתם לתורה, דבר זה מסלק אהבת המקום בשעה זאת שבאים ללמוד, כי כאשר באים ללמוד תורה ואהבתם אל התורה, אין בלימוד שלהם האהבה אל השם יתברך במה שנתן תורה. כי אין האהבה לשנים, כי כל אהבה היא דבקות בנאהב, ואם דבק בזה אינו דבק באחר. ולפיכך אהבת התורה שהיא חביבה עליהם, דבר זה מסלק שאין הברכה בכל לבו אל השם יתברך במה שנתן התורה."

כדי שהמצווה תתממש יש צורך בכוונה, ובאמת יש מי שסובר שמצוות לא צריכות כוונה כדי שהם יהיה מוגדרות כמצוות.

אחרי שמבינים את מהות המצווה השאלה הבאה היא - למה היא נועדה? 

זאת לא שאלה שעוסקים בה בהלכה, בהלכה לומדים מהויות של מצוות שונות ולא טעמי מצוות (לא מדוייק, אבל בתור כלל זה נכון בהחלט).

התורה שבכתב פעמים עונה על זה. ועל פי הפירוש של הרמח"ל במסילת ישרים - התורה בספר דברים אומרת זאת! הפירוש שלו מאוד פשוט, זה לא 'חידוש מפוצץ'... זה ממש כמשמעו.

וגם בכללי - פותחים תנ"ך רואים מה כתוב. זה לא רק הפסוק הזה.

התנ"ך כספר נותן מקום מאוד מסויים למצוות פרטיות אישיות - ממש לא כמו האווירה התרבותית שקיימת שתולה את עיקר הדתיות בקיום פרטי מצוות אישיות.

המצוות כוללות את חובת האיברים ואת החובת הלבבות.

בכל אופן, המצוות תלויות בקשר עם הקב"ה

הנישוק והחיבוק הם ביטוי לקשר האהבה. המשמעות שלהן יונקת רק מתוך הקשר.

כך גם במצוות. המצוות הם ביטוי לקשר עם הקב"ה והם מזינות את הקשר הזה.

האהבה מתעצמת אחרי המתמשותם של הביטויים השונים - אבל העיקר זה האהבה.

הביטויים הם  ה'לבושים' של הקשר. האהבה היא ה'נשמה' שלו.

קטונתי...

מה החיבוק שווה ללא האהבה?

כמו כן המצוות אינן העיקר אלא ביטוי של העיקר.

גם כשאהבה רוצה להתממש במציאות זה לא הופך את הביטויים שלה למטרה.

מרב שבעל אוהב את אשתו הוא רוצה לחבק אותה.

מכך שאנחנו מקבלים את מרותו של ה' אנחנו מקיימים מצוותיו. הנאמנות היא העיקר. המצוות ביטוי.

לא הבנתי את ההשוואה שלך.

גם אצל החסידים וגם אצל המתנגדים זה ככה. זה פשט התורה.

מה הקשר לשבת אני מדבר על כל מצוות התורה.

ומה המקור למחלוקת הזאת?

המהר"ל מדבר על האדם הישראלי כאיש שעיקר פועליו צריכות להיות ה'פעולות הא-להיות' (הוא קורא לזה באופן קצת שונה) - המצוות.

אמנם זה לא סותר את זה שהם משמשים כאמצעי.

יש לך ציטוט?

ברכות, פרק ב משנה ב'

אמר רבי יהושע בן קרחה:

למה קדמה (פרשת) "שמע"^ב ל"והיה אם שמוע"?

אלא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה,

ואחר כך יקבל עליו עול מצות.

"והיה אם שמוע" ל"ויאמר"?

ש"והיה אם שמוע" נוהג ביום ובלילה,

"ויאמר" אינו נוהג אלא ביום.

הרב קהתי מפרש:

עול מלכות שמים תחילה - הכלול בפסוק הראשון "שמע ישראל" שתכנו: אמונתנו במציאות ה' וייחודו; וזהו יסוד והעיקר בקיום התורה.

הקדמה למסילת ישרים שמביא פסוק אחד מהתורה ומנתח אותו ומראה שקיום מצוות התורה הוא אחד מתוך חמישה דברים שבהם כלול החסידות ועבודת ה' -

ומי שיתבונן בם, יראה שאין החסידות תלוי באותם הדברים שיחשבו המתחסדים הטפשים, אלא בדברי שלמות אמיתי וחכמה רבה, הוא מה שמשה רבנו, עליו השלום, מלמדנו באמרו (דברים י יב): "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך, לשמור את מצות ה' ואת חקתיו". כאן כלל כל חלקי שלמות העבודה הנרצית לשמו יתברך, והם: היראה, ההליכה בדרכיו, האהבה, שלמות הלב, ושמירת כל המצות:

• היראה היא יראת רוממותו יתברך, שיירא מלפניו כמו שיירא מלפני מלך גדול ונורא, ויבוש מגדולתו על כל תנועה שהוא בא להתנועע, כל שכן בדברו לפניו בתפלה או בעסקו בתורתו.
• ההליכה בדרכיו כולל כל ענין יושר המדות ותקונם. והוא מה שביארו ז"ל (שבת קלג:): "מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'". וכלל כל זה, שינהג האדם כל מדותיו וכל מיני פעולותיו על פי היושר והמוסר. וכללו חכמינו ז"ל (אבות פרק ב משנה א): "כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם", דהיינו: כל ההולך אל תכלית ההטבה האמיתית, דהיינו, שתולדתה חיזוק התורה ותקון אחוות המדינות.
• האהבה: שיהיה נקבע בלב האדם אהבה אליו יתברך עד שתתעורר נפשו לעשות נחת רוח לפניו, כמו שלבו מתעורר לעשות נחת רוח לאביו ולאמו, ויצטער אם חסר זה מצדו או מאחרים, ויקנא על זה וישמח שמחה רבה בעשותו דבר מזה.
• שלמות הלב הוא: שתהיה העבודה לפניו יתברך בטוהר הכוונה, דהיינו לתכלית עבודתו בלבד ולא לשום פנייה אחרת. ונכלל בזה שיהיה שלם בעבודה, ולא כפוסח על שתי הסעיפים או כעושה מצות אנשים מלומדה, אלא שיהיה כל לבו נתון לזה.
• שמירת כל המצות: כמשמעו, דהינו: שמירת כל המצות כלן בכל דקדוקיהן ותנאיהן.

עבודת ה', חסידות.

זאת המטרה. המצווה כאחד מהאמצעים לזה.

חסידות היא ביטוי של עבודת ה'

לא כל עובד ה' מגיע למדרגה של חסיד ואע"פ כן הוא עובד ה'

עבודת ה' היא מטרת העל שכוללת בתוכה צורות פעולה שונות. מצווה היא צורת פעולה