פורום בית המדרש (עמוד 61)

אלו הערות שנמצאו בשוליים של הש"ס של רבי עקיבא איגר, ומישהוא החליט להדפיס אותם.
רבי עקיבא איגר כתב לעצמו כל מיני הערות על השוליים, ובין היתר את זו. ייתכן שהוא חשב שזה מועיל לזיכרון לנסות למצוא את הרשימה הזו, וייתכן שהוא מצא לה איזושהיא משמעות למדנית.
זה לא אומר שזה אמור לעניין אותך.

במקרה הזה מעניין אותי מה הוא רצה להשיג בזה.

אולי הרש"י שם תמוה לדעתו, וכדי להזכיר שרשי לא סתם חרטט הוא מראה שכשרשי לא יודע משהו הוא אומר זאת בפירוש. מה שמגדיל את התמיהה.

שרש"י כותב "איני יודע" על איזה משהו אז הוא מפנה לרשימה של כל המקומות שבהם רש"י כתב איני יודע.

 

לא כשיש לו תמיהה על רש"י.

(בלי להשוות כמובן) גם אני מציין לעצמי אנקדוטות על הגמרא, יחד עם פירושים עם תוכן.
אם הוא היה מונה את כל המקומות שבהם מוזכר אמורא נדיר גם היית מנסה למצוא לזה משמעות?

אפשר הרבה להאריך ואני צריך לקצר. על כל פנים רח"ד שעוועל פרסם הרחבות על גליון הש"ס על כמה מסכתות.

בבחינת "וְעַל מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע, אוֹמֵר לֹא שָׁמַעְתִּי,"

עכשיו אם זה פעם אחת תאמר מקרה הוא,אבל אם זה עניין קבוע וחוזר על עצמו יש פה כבר עניין..
הרי יכל לא לכתוב כלום ,חסר מילים בגמרא עליהם אין רש"י.

ההערות של גליון הש"ס הם בדרך כלל ענייניות ולגופו של ענין, לא להתחיל לפרגן למידות הטובות של הפרשנים, אבל אני מקבל, כנראה שזה הפירוש.

 

(אבל לא הבנתי מה פירוש יכל לא לכתוב כלום, כשרש"י כותב לא ידעתי הוא מתכוון לומר שיש לו כאן תמיהה על הגמרא גם כן בשביל שהלומד לא יחשוב שזה מובן כל כך עד שלא צריך פירוש, זה נראלי בסיסי לפרשן שמפרש את כל התלמוד שכשהוא לא יודע את הפירוש הוא צריך לכתוב שהוא לא יודע)   

ממנגן כשר.. לא יודעת אם זה ממש הלכה אבל פשיטא שניגון משפיע על הנפש מאוד וגם על עבודת השם, סוג הניגון והמנגן. אין ספק שהניגון הוא דבר מאוד גבוה ומחבר ומן הסתם כאשר התוכן או המנגן במוזיקה שלו משדר מסרים מסויימים זה יכול להחליש בלי לשים לב וחודר לתת מודע של האדם.

 

יש משהו חמוד שמצאתי על זה  מנגן כשר - ניגון כשר

 

וגם שאלה של מישהו ששאל את זה שאל את הרב | שאלות ותשובות | אתר ישיבה

 

אפשר גם להבחין בניגונים יהודיים שונים שלכל ניגון יש עניין והשפעה אחרת על הנפש. קח לדוגמא את הנגנים של שנות ה90 וה80 בלהקות בחו"ל מה המסרים של השירים שלהם וגם במוזיקה עצמה אפשר להרגיש את זה, גם במי שמחקה את זה בארץ זה קורה, בדקויות אפשר להבחין בהבדל ובאוירה של המסר שמועבר. להבדיל מזה, תיקח מנגד את ניגוני חב"ד.. 4 בבות..

או  ניגון הבעש"ט שאומרים שהוא מסוגל לתשובה אם זכור לי נכון.. קיצור זאת תורה שלמה, מעניין ממש.

 

למיטב ידיעתי יש בטוח גם שיעורים מרתקים על זה, שווה לעשות בירור על זה מעבר לעניין ההלכתי. רוח ההלכה זה חשוב לא פחות והנשמה שלנו קולטת הכל, גם מה שנדמה שלא.. 

יש עניינים בקבלה ובחסידות נגד זה אבל לא הלכה.

הוא כותב שם לא לשמוע שירים כמעט בכלל כל השנה זכר לחורבן אבל בימינו נהגו להקל אך עדין לא בשירי חול וגרוע מזה.

(יש מלא דעות עד איפה הקלו היום)

גם בימי המקדש הייתה השאלה לגבי איכות המנגן.

ופה הטעם הוא שמיעה משום החורבן, והפירוש שהתירו היום הוא מכמה טעמים.

מוקלט, חולי (עצבות) וכו'

שירי חשק (שירי אהבה וכל הדומה להם, בגדול. אבל כמובן לשאול רב) ושירי עגבים (שירים עם ניבולי פה וכאלה) הם אסורים הלכתית.

לגבי המנגן זה הנהגה טובה שבאה ע"פ הקבלה (כח הפועל בנפעל), ומי שפוסק ע"פ הקבלה יורה שלא לשמוע, אבל לא מטעם הלכתי.

 

תודה רבה

תוכל להסביר?

הנה ציטוט אחד מיני רבים (אגב הרב קוק גם תמך בתאוריית האבולוציה)

 

"ועל דבר מניין שנות היצירה ביחס להחשבונות הגיאולוגיים בזמנינו. כך היא הלכה רווחת שהיו כבר תקופות רבות קודם למניין תקופתנו. הוא מפורסם בכל המקובלים הקדמונים ובמדרש רבה "שהיה בונה עולמות ומחריבן" ובזוהר פרשת ויקרא שהיו כל מיני אנשים חוץ מאדם שנאמר בתורה, אלא ששם צריך להשכיל יפה את מליצות עמוקות הצריכות ביאור רחב מאוד מאוד! א"כ אותן חפירות מורות לנו שנמצאו תקופות של ברואים ואנשים בכללם אבל שלא היה בינתיים חורבן כללי ויצירה חדשה ע"ז אין מופת מוכיח השערות הפורחות באוויר שאין לחוש להם כלל. אבל באמת אין אנו נזקקים לכל זה שאפילו אם היה מתברר לנו שהיה סדר היצירה בדרך התפתחות המינים ג"כ אין שום סתירה, שאנו מונים כפי הפשטות של פסוקי תורה, שנוגע לנו הרבה יותר מכל הידיעות הקדומות שאין להן עמנו ערך מרובה. והתורה ודאי סתמה במעשה בראשית ודברה ברמיזות ומזלים, שהרי הכל יודים שמעשה בראשית הם מכלל סתרי תורה, ואם היו הדברים רק פשוטם איזה סתר יש כאן. וכבר אמרו במדרש "להגיד כח מעשה בראשית לבשר ודם- א"א, לפיכך סתם להם הכתוב בראשית ברא אלוקים.... אבל על כל פנים אין שום סתירה לשום דבר מן התורה כל דעה מחקרית שבעולם כלל"

ואני לא אתחיל לצטט לך את כל המקומות

ממליץ לך לקרוא את ספרו "לנבוכי הדור"

קישר את התגליות הגאולוגיות והדינוזאורים לדברי המקובלים

 

(פרק ג)

 

תפארת ישראל על המשנה/דרוש אור החיים – ויקיטקסט

ספורנו (על המקום)

ברטנורא (לא זוכר איפה)

יש עוד שאני לא זוכר.

 

באופן כללי - ממליץ על ספרו של הרב שילת "מתורתו של ר' גדליה" [-נדל]  הוא עוסק מסיבית בנושא.

לכאורה הפותח הגדול הוא הרמבם

במורה חלק ב פרק כה ופרק ל

 

(אבל צריך ללמוד עם פירוש כדי להבין)

 

היו שלקחו אותו צעד קדימה, כמו שמואל אבן תיבון והרלבג

היו שאימצו לפחות חלקים, כמו הרדק על בראשית

ובכלל היה ויכוח גדול

דברים מעניינים שכתב הרש"ר הירש,

שנתיים אחרי פרסום 'מוצא האדם'

 

המעיין - ח

בהם הרב סולוביצ'יק התייחס לאבולוציה.

 

 

האחד באיש האמונה הבודד:

 

"מעולם לא הוטרדתי באורח רציני על-ידי הבעיה של תיאור בריאת העולם אשר בתורה לעומת התיאור המדעי של האבולוציה, הן במישור הקוסמי והן במישור האורגני"

 

 

השני, עם רמזים קצת יותר משמעותיים,

בספר "The halakhic mind" (שלא תורגם לעברית)

בספר של הרב זקס, 'השותפות הגדולה'

אם גם הוגים עכשוויים נחשבים... 

 

(אבל לא קראתי את כל הספר)

החוברת הזאת מעניינת, בעיקר בגלל שכתב אותה ר"מ בעלי...

הרב גיורא רדלר - אבולוציה

תמיד נותנים לי את המורה נבוכים הזה כמקור אבל לא ראית שם משהו שמעיד על כך, אשמח מאוד אם תצטט לי משם פסקה שמוכיחה את זה.

 

 

אשמח מאוד גם אם תיתן מקור לגבי הרלב"ג

 

 

שוב תודה

הרמבם כותב בסוף פרק כט:

"מה שנזכר בתורה במעשה בראשית, אין כולו כפשוטו"

ושהוא יפרש אותו רק ברמזים.

 

כבר הראשונים בדורות הסמוכים פירשו את הרמזים

(שהופכים מאוד שקופים למי שקורא את כל המורה,

ומסבירים לו על הפיזיקה והמטאפיזיקה של אריסטו)

 

אני השתמשתי בספר של קליין-ברסלבי,

אבל כל הפירושים סה"כ די דומים...

להביא ציטוט שלדעתו היה חומר קדמון היולי?

 

~~

 

אבל האמת שבכמה נושאים הוא פחות אלגורי מהרמב"ם. למשל:

 

"וראוי שתדע, בעניין הנחש היה מחויב שנודה שהוא משל... אולם בעניין חוה, הנה אין בכאן סבה תחייב שיהיה לפי המשל...

וכבר יתבאר גם כן שאינה לפי המשל, ממה שהמשיכה התורה זה הסיפור, שכבר ילדה חוה קין והבל ושת, שאי אפשר שיהיה משל.

ואולם הרב המורה (מורה נבוכים ב, ל) נראה שהבין, כי עניין חוה הוא גם כן משל לכוח אחד מכוחות הנפש האנושית... וכבר טעו מזה קצת גדולי החכמים המתאחרים , ועשו ציורים בעניין קין והבל ושת".

 

~~

 

מלחמות ה', מאמר שישי, חלק שני, ח'

 

כאן^ הוא מסביר שהימים בבריאה לא מורים על קדימות זמנית,

אלא על קדימות טבעית. (חי מורכב מדומם וכדומה)

 

אמנם לדבריו כל פעם שכתוב 'ויעש אלוקים' בבריאה הכוונה לנס

ולא לתהליך טבעי (בניגוד לרמבם ולרדק)

מעריך מאוד!

ובעצם כל מי שמאמין בקדושת התורה, חייב לסבור שמעשה בראשית אינו לגמרי כפשוטו, כי בלי דרכי דרש, יש סתירות ניכרות בין תיאור הבריאה הראשון (פרק א') לתיאור השני בפרק ב'. (ובעצם זה משמעות דברי חז"ל בפרק 'אין דורשין' בחגיגה)

עד כמה לקחת רחוק את האמירה - תלוי בצורך. אם יש לנו צורך תורני (יישוב הסתירות לכאו' בכתוב), אמוני (כמו העמל הגדול של הרמב"ם במורה, להוציא מפשוטם את כל הכתובים שלכאו' מגשימים), או מציאותיים (כמו שהרב עצמו כותב שלהשערות פורחות אין סיבה להתייחס, אבל אם המדע מוכיח דברים -) בהחלט אפשר להסתמך על כך.

שהיה תהליך רוחני שלם לפני שהיתה הבריאה כפי שכתוב בתורה.

כנראה מזה השתלשל כל תיאורית האבולציה שמסבירה הכל בצורה גשמית ומגושמת

הרמב''ם מסביר מדוע אין להסביר לציבור את מעשה בראשית כי יווצר להם הפסד מכך.. וכותב שלא רק התורה עושה זאת אלא גם הפילוסופים, שאפלטון היה קורה לחומר נקבה ולצורה זכר. ומההשוואה הנ''ל בין הפילוסופים למעשה בראשית מוכח שנעשה בראשית הוא לא כפשטו.
וכן בדרגות הר''ן דרוש א' שואל אם באמת מעשה בראשית זה הפשט אז מדוע חז''ל אומרים להסתירו? (ולא מעשה בראשית בשנים)
ומסביר שבאמת מעשה בראשית הוא יותר עליון ומעשה בראשית הוא שני למעשה מרכבה. בלשונו: '' הנה לפי זה מעשה בראשית היא חכמת הטבע האמיתית, לא אותה שיתפלספו בה המתחכמים, והיא ידיעת עצמי הדברים. וזה נמשך ונתלה בנותני הצורות, שהם השכלים הנבדלים, ואי אפשר שיודע כי אם בשפע אלקי נבואי. ולכן הייתה חכמת מעשה בראשית סמוכה ומצרנית למעשה מרכבה ושמחה אליה במעלה, כי שתי אלה החכמות תהיה בהם ההשקה ברוחניים, שהם שוכחים נבדלים.''
כדאי לראות את כל הר''ן בפנים בשביל להבין יותר לעומק..

מנסיוני האישי... זה גולש לאני לא יודע איפה....

עדיף שתבקש ממרכזניק שיסביר את מרכז, בלי איזכור של הר המור.

וכן איפכא,

ואת ההבדלים תחשב לבד.

 

אומר את זה כבכיר המשתרשרים שם...

וחוזר על עצתי הקודמת.

שיראה מה עלול לקרות לשרור הזה בעוד
3
2
1

כאן יכולים להגיד לך את ההבדלים במעשה, את הגלוי והיוצא לפועל(וזה מה שיש בשרשור הנ"ל) אבל את שורש המח' בעומק, רק מי ששנים מכיר את השיטות.

יש חובה מבחינה דתית לשקול בכל כלי שיש לנו חסרונות מול יתרונות.

שאלה כזו ב"בום" ולצפות לכן ולא

שכך הורו לנו גדולי ישראל. 

בכלל, תמוה בעיניי שניק פצל"ש שפתוח לכל ניק וניק מגיב בפורום בית המדרש, כשאפשר להגיב מהניק הרגיל ולקיים דיון ראוי.

אתה מעלה טענה שיש בה משהו, גם אם זה לא מוסכם על כל הרבנים, למה לא לדון עם לקיחת אחריות?

 

אם יש בו אינטרנט..

אם כך הורו רבותיך?

אבל זה פשוט טיעון נוסף. אין ספק שהטיעון של כך הורו גדולי ישראל הוא החשוב והעיקרי.

יש דעה בחז"ל שלפי דרשת 'סמיכות פרשיות' סוברת שרבקה נולדה בסמוך למיתת שרה (בראשית כב-כג), וכיון שיצחק נשא את רבקה בת 40, ונולד כששרה היתה בת 90, יוצא שרבקה היתה בת 3.

 

יש דעה בחז"ל (סדר עולם) שרבקה היתה בת 14.

 

בכל אופן, ייתכן שפעם קצב ההתבגרות הפיזית והנפשית היה שונה. 

עד שכילו לשתות. זה לא מעט ולשאוב זה לא קל.

כנראה פעם ההתבגרות הפיזית והנפשית היו מוקדמות יותר.
זה כמו שפעם גם היו נפטרים בגיל מאוחר יותר אם לא היו מחלות. וכמו שיעקב הוליד מאחרי גיל שמונים ועד תשעים בערך ולא צויין שזה נס (לעומת מאה של אברהם). הפיזיולוגיה הייתה שונה. הגוף התפתח מוקדם יותר ונחלש מאוחר יותר.

אם אני קמתי מאוחר אז משלים את הלימוד בהמשך היום.
מציע ללמוד משנה אחת מ"איזהו מקומן" לדוגמא (נמצא בסידור) אם אתה ממבר

"ואם צריך לעשות דבר נחוץ, ילמד פסוק אחד או הלכה אחת"

 

עוד מתבאר מהמשנה ברורה,

שעיקר החיוב הוא קביעת עתים

ורק 'טוב' שיקבע העת מיד אחר התפילה)

את האדם. אדם מתהדר בבגדים חשובים לפי חשיבותו. כמו כהן הדיוט וכהן גדול לדוגמא.
שבת קיג: ר יוחנן קרי למאניה (בגדיו)- מכבדותיי (ועיין עוד שם בהמשך הגמרא עוד מימרות בעניין בשם ר יוחנן. גם המימרא המפורסמת כל ת"ח שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה).

צריך פרופורציות כמובן. לזכור שזה לא העיקר ולא לבזבז על זה יותר זמן מהנצרך.

שם אומר ר' יוחנן "מפני מה ת"ח שבבבל מצויינין לפי שאינן בני מקומן". וברש"י- מצויינין-מקושטין". והחילוק פשוט, שבדף קיד. כל מימרותיו מתייחסות לבעיה שבמלבוש מבוזה, וזה שייך בכל. אך בקמה: מדבר על תוספת של "קישוט", וזה של אלו שאינם בני מקומן.

כך אני משתדל לנהוג: במקומי- לבוש פשוט שאינו מבוזה. בפגישות וכד'- לבוש מעט יותר חשוב.

אם מבחינת בני אדם (לפחות בחברות מסויימות) הבגדים הרגילים הם כמו מה שהוא תיאר (יפים וחדשים. בטח אין כוונתו חדשים ממש אלא לא ישנים), או לדוגמא אנשים שעובדים במקומות שנהוג לבוא מכופתר, אז זה מה ש"צריך".

אני באתי להראות עקרונות יסוד מעשיים איך להתנהל, כמובן בהתאמה יחסית לחברה. לא באתי לדון במישור המהותי, אע"פ שזו הייתה כנראה עיקר השאלה, ואע"פ שניתן בהחלט ללמוד מהדברים עקרונות מהות.

מחילה שאני רק מביא מקורות ולא משתתף בדיון... אבל הם באמת נותנים נקודת מבט... שלא מהעולם הזה על בגדים.

ליקוטי מוהר"ן- תורה כט, קכז.

שיחות הר"ן- אות ק.

ספר המידות- בגדים

יש הכל באינטרנט. בהצלחה. אשמח לשמוע גם רעיונות...

זה מזכיר לי מה שר' נחמן כותב (פרח לי מהראש איפה זה)

שהקב"ה התלבש בניסים שהוא עשה לישראל כדי שיכירו אותו ואז לקרב אותם.. 

ברור שהוא הרבה יותר מזה...  אבל מאיפה לבני ישראל לדעת?  היה צריך להציג משהו.

בארץ ישראל, בגאולה, החומר קדוש ונצחי

וצריך לכבד את הגוף כמו צלם אלקים שהנשמה האלוקית שוכנת בו. בנו בתוכנו.

 

אלו כלים, אבל כלים לקדושה

אז הכל תלוי בהלך הרוח

וכידוע קדושי וצדיקי העולם בדורות קדומים התעסקו בסנדלרות וכד'

וכמו שבת קודש שהכל מקבל מהות קדושה

כולל החומריות ה"חיצונית", לכתחילה.

 

ההכי גבוה (נשמה אלקית) מופיע בהכי נמוך דווקא

 

אכן הבגדים מייצגים את הפנימיות ואף משמשים אותנו לעשיית מצוות-
ציצית, טלית,

לבנות בגדים ארוכים וצנועים, כיסוי ראש וכו'.

ככל שהחיצוניות יותר מכובדת כך היא מעצימה את הפנימיות.

 

מחרתיים חג מתן תורה. התורה היא מגלה את הפנימיות, את הנשמה.

אפשר לראות שהרבה רבנים לובשים חולצה לבנה באופן תמידי או כובע מיוחד..

כך הלבוש המכובד מעיד על העומק האין סופי שיש בנשמהץ

 

מחד גיסא ,את צודקת, יש בעיה להשקיע יותר מידי על בגדים,ראוי לנסות לצמצם את זה בצורה הגיוניות ולא להגיע למרדף אחרי החיצוניות והחומריות שלא ימצא שאנחנו עושים את הטפל לעיקר ואת העיקר לטפל. 

ומאידך גיסא, יש לבגדים חשיבות רבה, שהם מיצגים את האדם. ניתן לראות כי הגמרא מציינת שתלמיד חכם צריך להקפיד על לבוש מסודר והולם, אם כן נמצא שככול שהאדם בדרגה גבוהה יותר יש יותר קפידה על לבושו. ניתן לראות על חשיבות הבגד גם מרבי יוחנן שקרא לבגדיו 'מכובדיי', הבגד הוא הוא הכבוד של האדם. 

שההנהגה האלוקית נראית הכי טבעית ולא מתפעלים  ממנה.

 

והשגחה אלוקית יש על  הפרט הכי קטן, כולל  על עלה קטן שזז

זאת מחלוקת כידוע.

ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים בין ביחיד אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו הכל בגזרת עליון

ירמוז כי ידיעת השם שהיא השגחתו בעולם השפל היא לשמור הכללים וגם בני האדם מונחים בו למקרים עד בא עת פקודתם אבל בחסידיו ישום אליו לבו לדעת אותו בפרט להיות שמירתו דבקה בו תמיד לא תפרד הידיעה והזכירה ממנו כלל כטעם לא יגרע מצדיק עיניו (איוב לו ז) ובאו מזה פסוקים רבים כדכתיב (תהלים לג יח) הנה עין ה' אל יראיו וזולת זה (רמב"ן בראשית י"ח י"ט)

שלפי הרמב"ן יש בהחלט מקרים, נראה לי שבמקום אחר הוא מרחיב שלצדיקים הגמורים יש השגחה להצילם ולרשעים הגמורים לאבדם והבינונים מונחים למקרים

אבל תסתכל במקורות שהבאתי למטה מהרמחל והרב קוק
שגם במקרה יש השגחה להנהיג את העולם לגאולה
כלומר מצד הפרט זה נראה כמקרה אבל יש לאוסף המקרים הכללי תכלית ארוכה ורחוקה

"ידיעת השם שהיא השגחתו בעולם השפל היא לשמור הכללים" (לאפוקי מהפרטים. אין הכוונה לחוקים)

ברור שיש השגחה על המהלך של העולם בכללי וזה גם משמעות הכתוב: "לב מלכים ושרים ביד ה'" מלכים ושרים דייקא. 

מי שצדיק ה שומר אותו ממה שאמור לקרות לפי מערכת המזלות (רמבן בראשית יז,א) מי שחוטא ה או מעניש אותו או נותן לו להיות מושלך למקרים שזה גם סוג של עונש. וכן נראה מהפסוק " רגלי חסידיו ישמור ורשעים בחושך ידמו". שההשלכה למקרים היא עצמה עונש.

פרק כה

אך דרך קניית היראה הזאת הוא ההתבונן על ב' ענינם אמתיים: האחד הוא, היות שכינתו יתברך נמצאת בכל מקום שבעולם ושהוא יתברך משגיח על כל דבר קטן וגדול אין נסתר מנגד עיניו, לא מפני גודל הנושא, ולא מפני פחיתותו, אלא הדבר הגדול והדבר הקטן הנקלה והנכבד הוא רואה והוא מבין בלי הפרש, הוא מה שאמר הכתוב (ישעיה ו, ג) מלא כל הארץ כבודו, ואומר (ירמיהו כג, כד): הלא את השמים ואת הארץ אני מלא. ואומר (תהילים קיג, ה): מי כה' אלהינו המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ. ואומר (תהילים קלח, ו): כי רם ה' ושפל יראה וגבוה ממרחק יידע.

הוא לא מדבר על השגחה במובן האקטיבי. הוא מדבר על ה' כצופה על כל דבר, אבל לא מדבר על השאלה האם ה' מתערב בדברים-"אין נסתר מנגד עיניו, לא מפני גודל הנושא, ולא מפני פחיתותו, אלא הדבר הגדול והדבר הקטן הנקלה והנכבד הוא רואה והוא מבין בלי הפרש".

מה כבר יכולים לקלוט, גרמים של מח אנושי, לעומת הנצח ?!

 

וגם ידוע ש"טבע" גימטריא "אלהים"

 

[אפילו השאלה הזאת בהשגחה היום ביום פטירת הרמחל שמלא בזה. הנהגת היחוד וכו']

במובן שהחסידות התכוונה

 

יש כזה סיפור, לא יודעת אם קרה באמת. (נראה לי בגדר אגדה) 

על חסיד אחד שראה עלה נושר מעץ והתפלא מדוע העלה היה צריך להיתלש מהעץ.

החסיד שאל את העלה והוא אמר לו שהענף נרעד והפיל אותו, פנה לענף שהאשים את הרוח, הרוח אמרה שעשתה רק את ציווי המלאך שציווה עליה לנשוב. המלאך הפנה את החסיד לריבון העולם.

ה' אמר לחסיד להרים את העלה ומתחתיו הוא גילה תולעת קטנה שהייתה על העץ והשמש קפחה על ראשה והיא התפללה לה' שיציל אותה כי היא עומדת למות או משהו כזה.

ואז ה' ציווה על המלאך שציווה על הרוח שהרעידה את הענף שהפיל את העלה כדי שיעשה צל לתולעת הקטנה.

 

המעשיה הזאת ממש מראה שלכל דבר בטבע יש תכלית עמוקה שבני אדם לא רואים ולעולם לא נדע אותה.

לפי איך שאני הבנתי ברמח"ל וברב קוק הטבע הוא 'עזיבת' העולם להנהגת המקרה והזמן והרע אלא שיש הנהגה כללית מקיפה שמכל המקרים בעולם יגיע תיקונו לבסוף. ולכן בהבט הזה יש טבע ועזיבה למקרה של האדם הפרטי אלא שיש הנהגה נסתרת יותר כללית שם הכל מושגח ומתוכנן. 

הנ"מ בעיני היא שלא על כל מקרה שקורה יש טעם לשאול למה. כי לא תמיד אחנו במדרגה למצוא את התכלית הכללית. האדם הקטן לפעמים "נספה בלא משפט" לתכלית כללית שנעלמה מאיתנו. ככל שאדם הוא יותר חשוב לתיקון העולם תהיה עליו השגחה פרטית-ניסית וכל שהוא יותר 'קטן' הוא יעזב למקרה כמו שכותב הרמב"ם במורה על "ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכל ומצאהו רעות רבות וצרות"  כשהמשמעות של זה שההשגחה עליו פחות מושפעת ממעשיו הפרטים אלא מהמגמה הכללית לתיקון העולם.

 

יש עוד הרבה מה לדייק ואני פחות בסוגיה כרגע אז זרקתי פה כמה מקורות....

 

יא. דעת תבונות, מ

אמנם, הנה זה הוא מחוקו של הייחוד העליון לבדו ב"ה - להראות עוצם ממשלתו השלמה; שכל הזמן שהוא רוצה, מניח העולם להיות סוער והולך בילדי הזמן, עת אשר שלט הרע בעולם; ולא עוד, אלא שאינו מעכב על ידי הרע הזה מעשות כל אשר בכוחו לעשות, ואפילו מגיעות בריותיו עד הדיוטא התחתונה. אפס כי לא מפני זה יאבד עולמו, כי הממשלה לו לבדו, והוא עשה, והוא סובל, והוא מחץ, והוא ירפא, ואין עוד מלבדו. והנה זה יתד חזק לאמונת בני ישראל, אשר לא ירך לבם לא מאורך הגלות ולא ממרירותו הקשה, כי אדרבה, הרשה הקב"ה והניח לרע לעשות כל מה שבכוחו לעשות, כמו שביארנו. ובסוף הכל - כל יותר שהקשה הרע את עול סבלו על הבריות, כן יותר יגלה כוח יחודו ית' וממשלתו העצומה אשר הוא כל יכול, ומתוך עומק הצרות הרבות והרעות מצמיח ישועה בכוחו הגדול ודאי.

 דעת תבונות, מח

ואמנם בהיות הכוונה התכליתית רק גילוי הייחוד, ולא העלמו... שב על כל פנים והשקיף במידת טובו, ולפי חוק ממשלתו, להשלים סיבוב כל ההנהגה הזאת בתיקון הכללי. וזה דבר פשוט, כי כבר שמעת איך קץ שם לחשך זה של הטוב ורע כל זמן השיתא אלפי שנין; וכבר גזר מראשית אחרית אשר תכלינה כל אלה, וישאר יחודו מגולה, וטובת העולם קבועה לנצח נצחים. אם כן, כל יום ויום שעובר, נמצא העולם קרב יותר אל שלמותו; ולא עוד, אלא שהקב"ה מסיבות מתהפך בעומק עצתו, ומגלגל גלגולים תמיד, להביא העולם אל השלמות הזה... כי ודאי אין הקב"ה רוצה לאחוז בדרך הטוב ורע כל כך זמן, ואחר כך לעזבה ולתפוס בדרך הממשלה והייחוד ברגע אחד, כאדם המתחרט ומתנחם; אלא מעומק עצתו ית' הוא לגלגל מסיבותיו מעומק חכמה כל כך, עד שמתוך הטוב ורע עצמו נגיע סוף סוף לדבר זה, שיהיה הכל נשלם, ויהיה הוא ית"ש מגלה יחודו.

 

הפילוסופיא היתה מעולם נוטה להכרתה של ההשגחה הכללית, והיא רחוקה ביסודה מנטיה אל ההכרה של ההשגחה הפרטית, שבה מתגדרת ביחוד הדת. אבל בשרשם של דברים מתרכזות הנטיות הללו, הנראות מתנגדות זו לזו, למרכז אחד. ההשקפה החודרת תדין, שכל עיקר המושג של הפרטיות אין לו מעמד אמתי מצד עצמו. האמת העליונה היא מתארת לנו את הכלל, בחטיבה אחת, כל מה שנראה לנו פרטי, איננו באמת כי אם הופעה אחת מהכלל המאוחד. זה הוא דבר ברור, שההשגחה האלהית מתקשרת היא עם האמת העליונה, וביסודה אין לנו כלל מושג של פרטיות. אבל ההשגחה הכללית הזאת הרי היא יותר חודרת אל כל הפרטים כולם – שהם מצד חשכנו מיתתארים לפרטיותם – מכל מין השגחה פרטית שאפשר להעלות על הדעת. הצד החלוש שהתערב בהסברתה של הפילוסופיא ביחושה אל תיאור ההשגחה, הוא רק מה שחשבה, שבמקום שהיא מדברת מהשגחה כללית, יש מקום לפרטים במציאות, אלא שהם יוצאים מחוץ לשטתה של ההשגחה. וזהו דבר בדוי ומוכחש מעיקר היסוד של עומק הטהרה הפילוסופית. וזאת הנטיה בעומק אמתתה היתה נטיתו של הרלב"ג, בצדדו כל כך להסביר את התוכן של ההשגחה לצד הכללות, ומוצל הוא אותו צדיק מעון, של סילוק השגחה מפרטים. ההבנה של השגחה כללית וידיעה כללית שבפילוסופיה, כלפי מעלה, מיוסדה היא על עומק הדעת, שעצמיות הפירוד לפרטים היא הכרה מוטעת, מצד הכהות שבהכרת הברואים, גם העליונים שבעליונים. אבל האמת הוא, שהמצוי כולו הוא כלל גדול, ואם כן כלפי מעלה, שמוארה שם האמת הבהירה, ההשגחה והידיעה היא באמת כללית.

 

ישראל ותחיתו יב

 

הסקירה הרואה את הכח האלהי החי ופועל בתועפות גבורותיו ורוממות קדשו בכל מסבות הטבע, בכל הליכות רוחות האדם, בכל סבוכי המלחמות, בכל תכני תעתועי האישים והעמים, היא מסדרת אור קדוש על מלא כל העולם. היא מחברת את הנפש העולמית עם רוחה ונשמתה, מאגדת את כל המפעל והמעשה המסותר בחגוי סלעים וסתרי מדרגות אל כל הגלוי והמופיע בפליאות נוראות, ביד חזקה ובזרע נטויה, באותות ובמופתים, בגלוי שכינה ובנבואה מאירה. והחבור הזה, השכלי, מתמם את צביון האדם ומחיה את העולם, כשאור ישראל מתגלה על ידי עמק הדעת ומעמקי האמונה לראות, איך כל העלילות מראש ועד סוף, מראש מקדמי תבל עד אחרית ימים אחרונים, מתועפות תנועות רוחניות אדירות, הופעות שכליות ומוסריות מלאות וטובות, חדושי חכמות ומדעים נשגבים ומשוכללים, כל הארות תוריות בכחות כלליים ופרטיים, כל זהרי רוח הקחש וכל השפעות צדיקים יסודי עולמים, הם וגורמיהם העליונים והתחתונים, - הכל תנועת-עולמים גדולה אחוזה בהם, תנועת הארת אורו של משיח, שנברא קודם שנברא העולם. בכל עת שמתגלים מקרים ומאורעות, רעיונות ומחשבות, להרים נס של קירוב גאולה וישועה, בין שהיא גשמית ובין שהיא רוחנית, הדעת מכרת את אור ד' החי המופיע בהם ואת קול ד' הדובר וקורא מתוכם, וכל אשר תיטיב הדעת להכירו ולהבינו כה תגלה את האורות של המסבות, כן תישרם אל מטרתם וכן יתחברו האורות העלומים עם הגלויים, יתאגד הטבע עם הנס אגד עליון וחזק, "אז ירד שריד לאדירים עם, ד' ירד לי בגבורים". כל ההשלמה השכלית הזאת, המתממת את האמונה ומאזרת כח את החיים לפעול ולעשות, לתור ולדרוש, לצפות לישועה ולעבוד עבודת ד' וישראל עמו, עבודת שמים ועבודת ארץ, ליחדא שמיא וארעא, היא באה בהשתלמותה על פי אותן המדרגות, שאורו של משיח זורח ומתגלה בהן, שהוא כולל ביחד את כל הרוחות: "רוח ד', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ד'". ואור התחיה הרוחנית הולך ומתגלה, וצץ ופורח הוא אור התחיה המשיחית העזיזה, הבאה לטהר את סרחון הבשר, את זוהמת הנחש ואת שורש כל חטא, לשמח את העולם ולמלאותו אהבה וחדוה, בהסרת העצבון הבשרי המקושר עם הסרחון התולרתי, הסותם כל הופעת רוח טוהר. "והריחו ביראת ד' ולא למראה עיניו ישפט ולא למשמע אזניו יוכיח, ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ. והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע" : התחיה המוסיפה חיי דעת להכרת הנצח להכרת עמדת מעז חיי הרוח, את הכרת שקרות המות, את הסרת כל פחד שוא וכל עצב נתעה, התחלת תקופת הזרחת אור תחית המתים בכל מלא חסנו. אורות עולמים אלו כלולים הם בהופעת האחדות של הנס והטבע, אשר יאוחדו על ידי משכילי טוהר, החוזים בבטחה ובגלוי גמור את יד ד' אלהי ישראל בכל חליפות העתים ומכירים את התסיסות ההיסתוריות, כמו הטבעיות והעולמיות, מראש קדמות היצירה, "בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל, ומעולם עד עולם אתה אל. תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם". לא נעזבה היא הטבעיות במהלכה, לא אלמנה היא ההיסטוריה הסבוכה במסבותיה, בתוכה חי גואל חזק, צור ישראל וגואלו ד' צבאות שמו, אלהי כל בשר, אלהים לכל ממלכות הארץ, אדון כל המעשים, צור כל העולמים צדיק בכל הדורות. לא עשתה הנבואה שום נס כי אם כשקשרתו לאיזו טבעת טבעית, אפילו קלושה וקטנה. חשבו בזה חושבים סימבולנים מחשבות, שכצללים נהלכו, והאמת המסרתית תביע אמריה בכל הוד גבורתה : רכוס מהודק דרוש תמיד להיות מעולם העליון, מהופעת השליטה הנשמתית, אל העולם התחתיתי המוגבל ומצומצם בטבעיותו, גם שם גם פה המהלכים קבועים ומסודרים, בחכמה, בחפש, במלא קדש, והכל הולך הלוך ואור. כפי ההפריה של זיו ההכרה של חכמת ישראל העליונה, של עטרות הנבואה ואספקלריא המאירה הנותנת עליהן את זיון מהוד קרניה, ככה תזרח הדעת להכיר את המגמה של כל המון המסבות וללכת עם כולן ולברך את שם ד' המאיר ומחיה, מסדר ומטיב את כל, "אברכה את ד' בכל עת, תמיד תהלתו בפי". השם המשולב של הויה ואדנות מאיר ומופיע ביקר תפארתו בכל אורותיו, מקורותיו, מבועיו ומעיניו, בכל צירופיו ולבושיו, בכל טעמיו ונקודותיו, תגיו ואותיותיו, ובלב ישראל חרותה אש דת, מטרת עולמים לכל תנועת החיים, לכל היש בעבר, הוה ועתיד, ומבעד כל מפלשי העננים אור הקדש יחדור, "הנה ד' אלהים בחזק יבא וזרעו מושלה לו, הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו". הכל לפי רוב המעשה ולפי הרחבת ההקשבה, לפי הגדלת התורה ולפי הפצת המעינות אשר לתהומות הרוחניות, לפי השלטת הגאון של חכמת ישראל המנוחלת הדוברת רק אמת בשם ד' על כל מחשבות אדם אשר המה הבל. יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם.

האחד - שעליו מדברים הרמב"ן בפ' בא והרמח"ל במס"י, והוא ההנהגה הכוללת, שהכל על ידו ובהשגחתו ואין בהם "טבע", המובן הכי פשוט של זה - שלא נאמר עזב ה' את הארץ, אלא מכחו פועל כל דבר ודבר.

והשני, האם יש כביכול "תשומת לב" מיוחדת, לעצמים פרטיים, שיקרה בם דווקא כך ולא אחרת.

לשם הדוגמא, כשהעלה נפל מהעץ, אומרים הרמב"ן והרמח"ל, אל תאמר שכך ה"טבע" - שחיבורו קמל, והגרביטציה משכתו למטה. אלא עצם קיום חוקים אלו, הם בהשגחתו, שהוא יוצר בכל רגע ורגע שיהיה קיום לעלה, וגרוויטציה לקרקע, וכו'.

עדיין זה לא אומר, שהייתה "החלטה" של הקב"ה שעלה פלוני יפול בזמן פלוני וכו', אלא רק שהקב"ה מייצר כל רגע חוקים כלליים בבריאה, שעל פיהם כמובן התפעל גם העלה הזה, מה שקורא הרמב"ן במקו"א "השגחה על המין". והיכן שהביא הרב   @someone    שליט"א -  "השגחתו בעולם השפל היא לשמור הכללים". 

כעת יש לנו לדון, האם באמת ישנה השגחה מסוימת עליו כפי דעת הגר"א פריד שליט"א.

ובכן - בזה ג"כ נתפרשה דעתו של הרמב"ן במקום הנזכר - "וגם בני האדם מונחים בו למקרים עד בא עת פקודתם אבל בחסידיו ישום אליו לבו לדעת אותו בפרט להיות שמירתו דבקה בו תמיד" - שהיינו שבפי' הוא כותב, שזה דווקא על בנ"א.

כמו"כ במקו"א כאשר הוא מתכתש עם האומרים שאין השגחה פרטית על בנ"א הוא טוען כנגדם ששמו האדם "כדגי הים" - דהיינו - שעל דגי הים אכן אין השגחה פרטית.

ככל מה שאני מכיר, ההנחה שיש השגחה פרטית על כל דבר ודבר וכמו בסיפור העלה, מקורה הוא חסידי, יתכן שיש מקור גם באר"י, אבל ודאי לא לפני"כ - בראשונים שעסקו בלוגיקה וכו'.

של הרס"ג וכנראה עוד גאונים:
שלה' כן אכפת מהצער של בעלי החיים כפרטים.
(אבל יכול להיות שדוממים נופלים סתם)

אולי באמת דווקא הרמב"ם או החסידות צודקים;
אבל נדמה לי שכילדים, רובנו חשבנו באופן טבעי דווקא כמו הרס"ג)

אבל לא יודע כמה באמת רלוונטי מה חשבנו כשהיינו ילדים.

לא יכול לבטא את זה במילים כל-כך, אבל נפל לי האסימון בעניין של השילוב של טבע עם מעל הטבע.

על דרך המשל, מכניקה קלאסית - סדר, עם מכניקה קוונטית - אי סדר.

 

משהו כמו ששם אלו' הוא הסדר שבטבע (הטבע גי' אלוקים וכו'), אבל עדיין שם הוי'ה משנה הכל.

וזה העניין שמאחורי "ושמי הוי'ה לא נודעתי להם", כלומר שלא נעשו מעשים ששודדו את הטבע ממהותו, רק שינויים בתוך הטבע.

 

איך להתייחס לזה? לענ"ד כדאי שלא, זה תהליך שקשה "ללעוס" אותו בנפש.

התמימות היא הדבר הכי יפה לגבי אמונה. ללמוד זה עניין אחד, אבל להכניס את עצמך בתוך השיקולים האלה זה דבר שיוצר משברים.

 

בכל אופן, זה בגדול היישוב של העניין של "הכל צפוי והרשות נתונה".

הרב בלבבי קורא ליכולת להבין את הדברים האלה בחינת כתר, היכולת להכיל סתירות ולהבין שבעצם הכל אמת. אלו ואלו דברים אלקים חיים.

עצם קיומו של הצבע זה, מכיוון שלא אמור להיות דבר.

אך אחר שהוא ישנו, סיבת הכללים הוא נס, אך תוצאתם כבר אינו נס, אלא חוק. חובה.

נס, הינו רק התוצאה, אין חוק.

השיטה שאומרת שרק טבע נקראת השיטה הראציונלית, ויש שיטה הפוכה שטוענת שאין כלל טבע, כלומר - גם אם היום זרחה השמש זה לא אומר שהיא תזרח מחר, מה שנקרא השיטה הפרגמאטית.

היהדות היא שילוב של שניהם - טבע אם אפשרות של חלון ניסיי של גילוי אלוהי (זה לפחות ע"פ היהדות).

 

הניסים הם ניסתרים,זה לא כמו שהיה בדורות הקודמים. הקב"ה מתערב בטבע במסגרת חוקי הטבע,כלומר ניסים נסתרים.ככה שלמעשה הניסים הם טבעים ואם לא תחפש לראות אותם לא בטוח שתראה,אלמלא משהו שבאמת בולט לעין. אבל יש מלא ניסים קטנים ונסתרים שקורים לנו במהלך החיים רק צריך לפקוח עניים ולשים לב.

להתייחס לנס כטבע ולטבע כנס

כנראה יש לו השגה על התוכן

זה מה שהיה לי בשלוף.

עזרת