בשבוע הבא יחול יום השנה, לפטירתו של מייסד הדף היומי, הגאון הגדול רבי מאיר שפירא מלובלין זצוק"ל.
לרגל יום זה הוקם מיזם מיוחד לזכרו של המהר"ם זצ"ל, בו יסיימו אלפים את כל הש"ס ביחד.
אתם מוזמנים להצטרף, ולזכות ביחד לסיים את הש"ס.
סיום מרגש ייערך בציונו של המהר"ם זיע"א, ביום ההילולא הקרוב, ז' בחשוון.
סיום הש"ס לזכר מהר"ם שפירא מלובלין זצוק"ל - לרגל יומא דהילולא ז' מרחשוון תשפ"א
יש קטע כזה שאנשים מסדרים את הציציות כך ששתיים צמודות בכל צד. ויש לי על זה שאלה...
(אני לא בא להמעיט מערך המצווה שלהם אלא רק לשאול לבירור האמת)
הרי שולחן ערוך כותב (סימן ח' סעיף ד')
"מחזיר שתי ציציות לפניו ושתיים לאחריו, כדי שיהא מסובב במצוות"
האם הסידור הזה של הציציות בסדר לכתחילה וגם לזה התכוון השולחן ערוך? או שעדיף לשנות את זה?
נ"ל שהם חוששים למה שכתב המ"ב בס' טז: "ומנהג אנשי מעשה לדקדק שיהיה בו אמה מלפניו ואמה מלאחריו ונקב בית הצואר אין עולה למנין ובט"ק כזה יצא מן הספיקות ויכול לברך עליו ועכ"פ לא יפחות מג' ריבעי אמה באורך לכל צד דאל"ה יש בו חשש ברכה לבטלה כי כתבו האחרונים שמדדו ונמצא ששיעור ראשו ורובו של קטן הוא אמה וחצי ועיין בבה"ל."
(מישהו אמר לי שזה לא רק בעיקר הבגד אלא אם הוא מתקפל זה גם בעייתי)
ולכן הם עושים את זה.
לגבי מה שכתבת אולי הם מסבירים שהכוונה שעיקר ההחזרה תהיה מקדימה ומאחורה ולא בהכרח שיהיה ממש מקדימה...
(גם כמה זה קדימה מראה על זה שזה עיקר הציציות)
מה שהשו"ע בא לומר שלא יהיה לך עיקר 3 כנפות מאחורה וכו...
כ"ז לימוד זכות או הסבר, תירוץ או איך שלא תקרא לזה.
עדיף שתשאל את מי שראית שעושה ככה...
מה הקשר בין אורך הבגד לבין אם שמים את הציציות בצד.. כששמים בצד הוא לא מתקפל וקדימה כן?
אשמח שתסביר.
לגבי ההמשך, אולי באמת הם מסבירים ככה אני לא יודע, לכן אני שואל
אבל אני לעצמי הבנתי אחרת כי שולחן ערוך כתב "ציציות" (ולא כנפות) ושיהיה מוקף במצוות והרי המצווה היא הציצית
פעם שאלתי בחור ישיבה בעניין הזה,
הוא אמר לי שהוא שאל את הראש ישיבה ולהלן התשובה שהוא קיבל (תשובה מאד מוזרה לדעתי)
"גם ככה לפי האר"י ז"ל צריך להכניס את הציציות פנימה, וכשהן מתחת לבגדים מי שם לב איפה הן נמצאות
אז גם אם החלטת להוציא כבר לא משנה איפה שמים אותם" 
אז הציצית זזה ומתקפלת לפעמים וזה נהיה פחות מאמה...
את זה אמרו לי לא בדיוק באותו מקרה אבל עם אותה נפק"מ
סליחה שלא הייתי מובן
מבקש אמונהמעניין אם באמת הם חוששים לזה...
חייב להגיד שזה די תמוה שקיפול בבגד יפחית את אורך הבגד להלכה. לא שאני תלמיד חכם אבל בכל זאת
לאיזה עניין אמרו לך את זה? מאד מעניין.
מישו חשש לזה שהציצית שלו תתקפל, אז הוא קנה ציצית יותר גדולה...
קיפול ציצית לא מוריד מהאורך שלה עיין או"ח סי' י' סע' ג'.
אלא זה דעה שהוא חושש לה...
היה דבר נפוץ בעדות המזרח בעבר, וכך היה דרך העיטוף בזמנים עברו.
אתה יכול לעיין בדברי הפוסקים של חלק מאותן עדות. כמדומני שהיום רק התימנים עדיין נוהגים בזה, עיין שם.
אשמח להסבר
אלה תמונות מאשכנז, תימן, ג'רבה...
זאת תמונה של יהודי ממומבאי
פה יש תמונה מטוניס, לפי העיטורים זה נראה שהם לובשים טליתות מקומיות (מפוארות)
שושלת הכוהנים בתוניסיה - תוניסיה מורשת
אבל אני לא סגור על זה
אם חובת שמירת נגיעה באה מהחובה "לא תקרבו לגלות ערווה" אז היה אמור להיות איסור לגעת רק בערוות שהן" אימו, אחותו, בתו, אשת אביו, אשת אחיו, וכו. אז למה ברוב אלו לא מקפידים על שמירת נגיעה ואילו בכאלה שאינם נכללים באיסור לא מקפידים?
אמו אחותו ובתו הן אלה שליבו אינו נוקפן. באחותו מחלוקת, גם המתירים לא אומרים שזה דבר אידאלי.
לגבי אשת איש, זה עניין אחר.
בהמשך לשרשור הישן הבא
״קושטא קאי שיקרא לא קאי״ - בית המדרש
הרהרתי היום בקרבה הרבה בין המילים קנאה ו- שנאה כמילים. שלוש האותיות האחרונות זהות ובין האותיות הראשונות מפרידה רק אות אחת (׳ר׳). כביכול בסדר מסויים המילה שנאה עוקבת למילה קנאה. הנקודה שעוררה את תשומת ליבי היתה שיש כאן שיקוף של המציאות. גם במציאות אלה רגשות מאוד קרובים, רגש הקנאה גורר אחריו לעיתים קרובות את רגש השנאה. למשל בדרשת הגמרא בבבלי שבת פט ע״א ״דרב חסדא ורבה ברי' דרב הונא דאמרי תרווייהו מאי הר סיני הר שירדה שנאה לעכו"ם עליו״, ששורש השנאה של אומות העולם כלפי עם ישראל הוא בקנאה שלהם בקבלת התורה במעמד הר סיני. (אע״פ שניתן לפרש את הגמרא גם אחרת).
למען האמת אני לא אוהב דרשות / פלפולים / וורטים כאלה שלא ניתן להוכיח ולא ניתן להפריך, אז מבחינתי היחס לזה הוא כמו לסקרים, להריח מותר לשתות אסור. אבל אעפ״כ לא הצלחתי להתאפק.
מישהו מכיר ספרים / מאמרים בנושא ?
אבל אני יודע שהרש"ר הירש התייחס לנושא הזה הרבה פעמים ומשלב בדרשות שלו הרבה פעמים כל מיני שורשים, מילים קרובות וכו' (לפעמים בקטע רחוק מאוד גם, אבל עדיין)
רק במוצ"ש ראיתי משו בנושא הזה על בראשית והוא נכנס שם לשורשים וכו'...
אז נראה לי שהיחס לזה הוא די טוב (לא יודע איך לומר את זה)
באיזה ספר ?
זוכר ככה בשלוף דוגמא שהוא מביא ?
אני לא בטוח אם זה חורב.
הוא אומר על המילה בראשית - ראש ואז נותן מילים דומות: רעש רחש וממשיך שם בדרשה שלו.
אם אתה יודע גרמנית אז יש את זה פה ואם לא רק תראה שהוא מביא את המילים האלה (הדוגמאות עצמן בעברית אבל השפה של הדרשה בגרמנית):
Rav Hirsch on Torah, Genesis 1:1
בעיקרון אני חושב שזה דבר די ידוע בדרשות שלו. אתה יכול לחפש עוד, בטוח תמצא די מהר.
התוספות מתרץ "דכיון שהוא מתרה בדבר שאין דומה סבר שמלעיג בו ופטור אבל אם התרו בו ואמר אל תשמר חייב"
כלומר שהתרוץ של התוספות הוא שהם חולקים שם על מה מתרים כדי שהאדם לא יחשוב שצוחקים עליו, אבל באמת אין נפק"מ לעניין התראה בין אב לתולדה. (ולפי מה שהבנתי ממך זה לא מה שאתה הבנת)
אאם הוא לא מת מחמת הבור אז בעל הבור לא צריך לשלם (וזה מה שאנחנו מדברים עליו שם)
אתה לומד לבד ואח"כ מציג פה את ההשאלות שעלו לך במהלך הלימוד?
אולי כדאי פעם הבאה לענות : "אהא"
בס"ד
במהלך סבב הקריאות הקודם, אספתי בעז"ה מקומות
בהם נלענ"ד שההבדל בין אות דגושה (בדגש חזק) לרפויה,
עשוי לשנות את משמעות המילים.
מצ"ב הרשימה. מי שמכיר מקומות נוספים מוזמן להוסיף.
בראשית - א, י; א, כב. צ"ל דגש באות מ' במילה "ימים" [שלא ישמע "יום" ברבים אלא "ים"]
(לתשומת לב: שלוש פעמים נוספות בפרשה א"צ להדגיש).
ב, כה - צ"ל דגש באות מ' במילה "ערומים" [שלא ישמע שהיו חכמים...].
לך לך - יג, יג. צ"ל דגש באות ט' במילה "חטאים".
הפטרת חיי שרה (מלכים א, א, כא) - צ"ל דגש באות ט' במילה "חטאים".
תרומה - כו, כד. צ"ל דגש באות מ' במילה "תמים".
הפטרת זכור (שמואל א, טו, יח) - צ"ל דגש באות ט' במילה "חטאים".
כי תשא - לב, יח. צ"ל דגש באות נ' במילה "ענות" השלישית.
ויקהל - לו, כט. צ"ל דגש באות מ' במילה "תמים".
שמיני - יא, ט; יא, י. צ"ל דגש באות מ' במילה "ימים".
הפטרת קדושים (עמוס ט, י) - צ"ל דגש באות ט' במילה "חטאי".
קרח - יז, ג. צ"ל דגש באות ט' במילה "חטאים".
חקת - כא, ל. צ"ל דגש באותיות נ' ו-ש' במילה "ונשים".
מטות - לב, יד. צ"ל דגש באות ט' במילה "חטאים".
וזאת הברכה - לג, יט. צ"ל דגש באות מ' במילה "ימים".
חודש טוב.אריאל יוסףלדוגמה: במילה "ימים"- "ים" ברבים זה בפתח, לעומת "יום" ברבים שהוא בקמץ. רק אם אתה לא מבדיל בין קמץ לפתח הדגש מעכב.
כל המקומות (מאות!) שישנו שינוי משמעות כשהקורא מפסיק אחרי התביר ולא אחרי הטפחא שאחריו.
כגון: "וביום השביעי - שבת לא יהיו בו".
"כל העושה מלאכה - ביום השבת מות יומת".
ביום עשות ה' אלוקים ארץ ושמים - טועה יוצא מחרף ומגדף
שאין טעם לעשות רשימה.
"אשר אנכי מצוך היום על לבבך"...
והיום שמתי לב שגם בפרשתנו יש פעמיים ימים -
ויחי - מט, יג. צ"ל דגש באות מ' במילה "ימים" [שלא ישמע "יום" ברבים אלא "ים"]
(לתשומת לב: מט, א א"צ להדגיש).
כעת ראיתי שגם במגילת אסתר יש מקומות בהם דגש חזק משנה משמעות:
הפנו את תשומת ליבי לכך שיש דגש חזק משנה משמעות
גם בהפטרת מנחה של יוה"כ (יונה ב, ד) - צ"ל דגש באות מ' במילה "ימים"
(לתשומת לב: פעמיים נוספות בהפטרה א"צ להדגיש).
היום שמתי לב שבמילה יֻקָּם שמופיעה פעמיים בפרשה (בראשית ד, טו; כד) ישנו דגש חזק המשנה משמעות:
האם יקימו אותו או יקמו את דמו.
שתפילה במניין זה דרבנן, אבל 'לא תתגודדו' זה דאורייתא. אז שיתפלל בנוסח של בית הכנסת.
(לא בטוח שאני מסכים שיש בזה לא תתגודדו, על כל פנים - כך הוא סבר)
ומה המקור של זה?
שהזכרת לא? אני חושב שלעולם חייב, ובמיוחד נחש שאינו בן תרבות (מועד לעולם ותמיד ישלם [שאלתך היא בנוגע לאם ישלם מה שנהנית או מה שהזיקה? א"כ נחש לא נראה לי נהנה... פרשת שבוע כל מאכלו כעפר]).
הוא מועד לעולם.
שדרכו להזיק. הצד של נותן לו חיים - זה לא הסיבה שבגמ' (כמדומני, לא ראיתי זאת גם בראשונים אבל בזמנו לא העמקתי בזה יותר מידי), וההכשה גופה לא נותנת לו חיים, רק אם הוא יאכל את מה שהוא מכיש ואז זה כמו כלב שהרג כבש ואכל אותו (מקרה שם בגמ') וגם אז זה הוא דרכו ומחלוקת רש"י רא"ש אם לחבר את מעשה ההרג לאכילה (אולם יש מקום לחלק דשם הריגת הכלב היא דבר חריג ואולי יודה הרא"ש לרש"י).
קצת הבנה בבקשה ;)]
אני לא רואה פה סתירה לדברי. מלבד זאת, ההגדרה של קרן תמה היא משונה, נשיכת נחש היא לא תמה ואין זה משונה, דטבעו (בין לשטמ"ק בין לדרכ"ד).
יש יהודי יקר שנפטר ערירי בן 40
ואין מי שיאמר עליו קדיש ולא משניות,
אני ממש מבקשת כל מי שיוכל להגיד
אפילו משהו כמו משניות ,תהילים, קדיש,
זה ממש מת מצווה ,גם אם אתם יכולים
להפיץ בישיבה או בבית הכנסת
השם שלו דרור בן רות, הוא נפטר בכ''ד בתשרי
ישר כוח ותודה ענקית לכל העוזרים,
ויהי רצון שיהיה לכם בשורות טובות בכל התחומים אמן.
🙏
בשו"ת באר שבע (ס"ס עא) שתמה לא אין אנו מתפללים בזקיפת ידיים ופריסת כפיים כמו שהתפללו אבותינו בימי קדם. וכתב בסוף התשובה: "ושמא י"ל מאחר שנמצאו נוהגים אומות העולם עכו"ם להתפלל כך בזקיפת ידים למעלה כמפורסם, לכן אין אנו נוהגים עכשיו להתפלל כך. וכה"ג אמרו רז"ל בפסוק לא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלהיך אף על פי שהיתה אהובה לפני הקדוש ברוך הוא בימי האבות עכשיו שנאה מאחר שעשאוה אלו כנעניים חק לע"א כן נ"ל".
וזקיפת ידיים עדיפה על הצמדת כפות הידיים, שהיא היתה מנהג ישראל, וביטלוה משום סרך ע"ז, משא"כ הצמדת כפות הידיים שנראה שמעולם לא היתה מנהג ישראל (ובשבת י. פכר ידיה ומצלי, ולענ"ד אין מי שפירש שהכוונה באופן זה).
אך מה שצריך לברר הוא האם זהו אכן מנהג מובהק של עובדי עבודה זרה, כגון הנוצרים, להתפלל כך, או שזה מגיע מהמזרח הרחוק, ממקומות שאינם עובדי ע"ז, כמו יפן, כאות מחווה ובקשה, או ככלי עזר לריכוז.
האם שם השם בביטוי ״עדי יקוק״ הוא קודש ודורש גניזה או שהוא חול ?
ע"פ תשובה של הרב אבינר:
ש: האם מותר לזרוק לפח חומר מיסיונרי שבו יש פסוקים בשם ד'?
ת: כן. אין בו שום קדושה כספר תורה שכתבו מין (שו"ת אגרות משה יו"ד קעב. שו"ת שאילת שלמה ד רלד)
מה שהבאת ברור לי בנוגע לספר תורה שכתבו מין, וכבר זרקתי לאשפה חומרים כאלה שמצאתי ברחוב.
השאלה שלי היא לגבי הביטוי ״עדי י-ה-ו-ה״ כאשר הוא נכתב בספר או עיתון וכו׳ שלא על ידי הכת הזאת אלא על ידי אדם מאמין או שלא מאמין.
הדין 'יישרף' ייחודי דווקא ל'מין', שזה מי ש'אדוק בע''ז', ומסתמא כתב את השם לשם ע''ז. באותה גמרא נאמר שגוי שכתב ס''ת - הס''ת ייגנז. לא חושב שכל חומר לא-יהודי עונה להגדרה של שמוצ שנכתבו לשם ע''ז.
ה"עדי..." זוהי כת נוצרית אז לזה התכוונתי...
הע''ז תופסת היום מעט מקום בנצרות, כך שמסופקני אם ניתן לקבוע כך לגבי הכוונה בכתיבת שם ה'.
לא כ"כ הבנתי באיזה הקשר...
יש בחור רווק שבגיל 40 נפטר לאחר מחלה,
עכשיו הוא היה ערירי ללא ילדים, בבקשה כל
מי שיכול לקרוא לעילוי נשמתו תהלים משניות
אפילו קדיש בבקשה שיקרא, אם תוכלו להפיץ
הלאה איפה שאתם לומדים תודה רבה וישר כוח
לכולם, הוא נפטר שלשום כ''ד בתשרי השם שלו
דרור בן רות.
אלפי תודות לכל מי שיקרא לעילוי נשמתו
ושיהיה לכם רק בשורות טובות בכל התחומים אמן.
בעיני טור המאור לא פחות נוח, אולי להיפך. מה שכן, הוא פחות נפוץ
מצד אחד אומרים לי "תשבו כעין תדורו" אוכלים ישנים ומטיילים בסוכה
מצד שני קראתי שלהשתדל לא לדבר דברים בטלים וכו'
הרי בבית שלי אני מדבר מה שבא לי, אז איפה תשבו כעין תדורו.
ואיך מצפים ממני שבעה ימים להישאר במקום כלשהו שאם אני רוצה להגיד משהו אני צריך לעשות אותו במקום אחר?
יש כאלו שיפסקו שתעשה הכל בסוכה, וזה עדיף, ובלבד שתהיה כמה שיותר בסוכה.
ויש כאלו שיפסקו שיותר חשובה קדושת הסוכה, ועדיף שלא לעשות שם דברים לא "חשובים" או "רציניים" אלא "בזויים" (לפעמים בעלי אותה גישה גם יסתייגו באופן כללי מעשיית אותם דברים "בזויים", אבל ספציפית בסוכות הם יאמרו לך לעשות אותם מחוץ לסוכה).
לענ"ד, הגישה שעולה מהגמרא היא הגישה הראשונה, אבל לא נכנסתי לכל עומק הסוגיא.
אחד אומר עדיף תישאר ותדבר ואחד אומר עדיף אל תדבר. אז שניהם מסכימים שיש קצת בעיה.
השאלה איך בכלל זה הולך ביחד..?
זה לא כיף לי לדעת שאני עושה רק כי עדיף, אני רוצה לכתחילה על הצד הטוב ביותר ולא מה עדיף.
(לא מחפש עצה, רק להבין איך זה מסתדר)
יגיד שאין שום בעיה שתדבר אותם בסוכה. כמבון שכל הדיון יוצא מנקודת הנחה שלכתחילה רצוי לעשות דברים אחרים, והשאלה, בהנחה שאתה כן עושה אותם, האם עדיף בתוך הסוכה, או מחוץ לסוכה.
לדבר דברים בטלים בסוכה,
זה סבבה לגמרי? או שזה רק בהתחשבות במצב אבל יש שאיפה שלא יהיה?
ומה הסברא של מי שאומר שכדאי שלא? ידוע לך?
אני לדוגמא הולך לפי הרב עובדיה זצ"ל, והוא כותב שיש עניין להיזהר מדברים בטלים בסוכה
לא מובן לי איך זה מסתדר (והאמת זה קצת מעיק.. אני לא באמת יכול לקיים את זה)
תמיד למעט בהם.
וזה לדור בסוכה, אבל להתנהל שם באופן של קצת יותר קדושה ממדרגתו הרגילה של האדם.
לא עיינתי השנה בדברי הרב עובדיה, אבל בשנים שעברו הצצתי בו כמה פעמים, ועד כמה שזכור לי זו הייתה הגישה שלו, שממילא מדובר בדברי בטלה, אז בסוכה תימנע מהם.
אם מישהוא סובר שאין שום בעיה לעשות את זה, אז אין בעיה גם בסוכה. (ושוב, אני מצדד בגישה שגם אם יש קצת בעיה לעשות את זה עדיין ראוי לעשות זאת בסוכה ולא מחוצה לה).
שהתשבו כעין תדורו זה בעניין דברים של חול שהם לא משורש רע (קצת קשה לי להגדיר את זה אבל בכל אופן, תבינו למה אני מתכוון...) "מהקליפות" לפי החסידות הקבלה וכו'
אולם דברים שהם משורש ה"נפש בהמית" שהם לא משורש רע (גם כאן כמו בסוגריים הקודמים) אזי יש מצווה לקדשם ולעשותם בסוכה שאז זה נהפך מסתם אכילה/שינה לאכילה ושינה של קדושה.
כ"ז בניגוד לקליפות ששם א"א לקדשם...
לגבי מצפים - ככה זה אצלנו... דורשים דרישות גדולות, מצפים שאולי לא תעשה את אותו משו...
כעין תדורו זה בחינה טכנית יותר, דברים שעושים בדירה
דברים שחובה לעשות - אש"ל.
דברים שמצווה לעשות - מצוות, לימוד תורה.
דברים שראוי לעשות - שיחה בטלה.
דברים שאסור לעשות - דברים בזויים (פח זבל, להחליף טיטול).
גם לשיטה שאומרת שדברים בטלים לא לעשות בסוכה, שמעתי שאם זה יגרום שאדם לא יהיה בסוכה אז יצא שכרו בהפסדו...
והדעות השונות שמתוארות כאן חולקות בעיקר שיקול דעת של איזה שיקול להעדיף על מה
