פורום בית המדרש (עמוד 62)

לא.

דינא דמלכותא וכו' הוא בענייני קרקעות ומס ושאר דברי המלכות. לא בחוקי הסדר הטוב ושמירת הגוף והנפש.

ראיתי בתשובות של הרב דב ליאור והרב יעקב אריאל שדווקא כן יש בזה דינא דמלכותא ואף מדאורייתא

לפי מה שאני יודע/זוכר כעת.

לכן הדגשתי את ה"לכאורה"

חושן משפט שסט (תסתכל שם יש עוד פרטים ...)

וכן מלך שכעס על אחד מעבדיו ושמשיו מבני המדינה ולקח שדהו או חצירו אינו גזל ומותר ליהנות בה והלוקחה מהמלך הרי הוא שלו ואין הבעלים מוציאין אותה מידו (וכ"כ לעיל ס"ס רל"ז) אבל מלך שלקח שדה או חצר של אחד מבני המדינה שלא בדינים שחקק הרי זה גזלן והלוקח ממנו מוציאין הבעלים מידו כללו של דבר כל דין שיחקוק אותו המלך לכל ולא יהיה לאדם אחד בפני עצמו אינו גזל וכל שיקח מאיש זה בלבד שלא כדת הידוע לכל אלא חמס את זה הרי זה גזל: הגה ואם חקק לבעל אומנות אחד כגון שחקק למלוה בריבית איזה דבר י"א דלא אמרי' ביה דינא דמלכותא דינא הואיל ואינו חקוק לכל (מהרי"ק שורש ס"ו) י"א דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא במסים ומכסים התלוים בקרקע כי המלך גוזר שלא ידורו בארצו כי אם בדרך זה אבל בשאר דברים לא (הרא"ש פ"ד דנדרים בשם הר"מ ומרדכי פ' הגוזל בתרא) וי"ח וסבירא להו דאמרי' בכל דבר דינא דמלכותא דינא (מרדכי שם בשם התוס' ות"ה סי' ש"ט) ולכן המלוה על המשכון יכול למכרו אחר שנה הואיל וכן דינא דמלכותא (שם בשם ר"י בר פרץ) וכן הוא עיקר וכמו שנתבאר לעיל סי' שנ"ו סעיף ז':

י – נהיגה זהירה ותפילת הדרך – פניני הלכה

לפי הרב יעקב יוסף זצ"ל ולהבל"ח הרב קנייבסקי שליט"א.

הרב יעקב אמר שמי שנוהג בצורה מסוכנת יש לו דין רודף ומותר לירות לו בגלגלים.

והרב קנייבסקי סיפר פעם שמרן אביו הסטייפלער ביקש מנהג לעצור לו רחוק מאוד מהבית שלו בשביל לרדת ולא לנסוע איתו כי הוא לא שמר על חוקי התנועה.

 

יש כאן פער די גדול ביחס למי שלא מקיים את חוקי התנועה, אבל תמימות דעים לגבי קיום החוקים.

כמדומני שאין מי שחולק בזה שיש פה עניין של פיקוח נפש.

 

מצד דינא דמלכותא זה סיפור אחר. הרב יעקב סבר שאין בכלל דינא דמלכותא. לא ברורה לי דעת הרב קנייבסקי בנידון, אבל חמיו הרב אלישיב זצ"ל סבר שיש דינא דמלכותא

http://www.daat.ac.il/daat/vl/dina/dina01.pdf

עמ' שנה-שנו.

לגבי שאר החוקים, ראה בשאר הספר.

חובתו בעולמו, ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו...

שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו...

 

ואידך זיל גמור.

אם פעילות מוחית

או נשימה

או זרימת דם

 

זה שלש שיטות שזכורות לי כרגע

א. חשוב שתקראי קריאת שמע בזמנה בכל מקרה.
לגבי ברכות התורה וברכות השחר, תאמרי ברכות התורה לעצמך לפני כי בכל מררה לא אומרים ברכות התורה אחרי התפילה אם ברכת "אהבה רבה" או "אהבת עולם" ולמדת טיפה אחרי התפילה.
ביחס לברכות השחר, מכיוון שאת תוכלי להשלים בהמשך ממישהו אחר אז עדיף שתצאי ממישהו אחר.

הפסיקה האשכנזית היא שאם אין ממי לצאת אז מברכים לעצמנו ממה שאני מכיר.

ב. לכי להתפנות ואז תטלי ידיים ותברכי על נטילת ידיים ואשר יצר, כך פסק הרמ"א.

הצלחתי לשמוע ממשהו ברכות השחר. לגבי שעשני כרצונו, איך אני משלימה? בעצמי בלי ברכה?

מעולה, את יכולה להשלים עם ברכה אפילו.
כי לא צריך לישון בלילה כדי לברך "שעשני כרצונו"
(בהנחה שלרוב את מברכת שעשני בברכה)

היה הגיון בהחלטה שלך קודם, אז זה בסדר

לפי מימרת רבותינו "כל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה"
אבל כאן אמרתי אחרת משתי סיבות:
1. יש בכלל מחלוקת אם מברכים "שעשני כרצונו" בשם ומלכות בכלל.
2. אם מישהו ברך "בריך רחמנא מריה דהאי פיתא" סוף סוף הוא יצא כי הוא הודה על מה שיש, אף כאן אם ברכות השחר הן ברכות הנהנין אזי היא יצאה ידי חובה כבר בהודאה אף בלי שם ומלכות.
ומכיוון שיש מחלוקת ביחס לברכות השחר אם מדובר בברכות השבח או הנהנין אז יש פה מקום לטענה זו גם.

ממילא, מכיוון שיש לנו כלל של "ספק ברכות להקל" נראה לדעתי שנכון לא לברך שוב.

לרמ"א אם אני זוכר זה היה מטעם שבח. ועוד, שהחיוב של נשים בברכות השחר (מח') הוא גלל 'רחמי'. ואני לא בטוח כמה פוסקים אשכנזיים יאמרו כן סב"ל. 

הסברתי מדוע אני העדפתי.

לא פשוט שלדעת הרמ"א מדובר בשבח, הרי הוא פסק שמברכים לפי סדר הקימה שזה ממש ברכת הנהנין.

יאמרו ספק ברכות להקל כי זה חז"ל, אבל יהיו פחות קיצוניים בזה מפוסקי ספרד שהיו מסתפקים יותר מוקדם בנושא.

יש דברים שרוכשים בלימוד של עשרות שעות בשבוע הלכה בזמני בישיבה

זה לא פשוט ותזכה שיתמלאו משאלות לבך לטובה.

אם היא רוצה לשמוע מאחרים - אין לה מה להפסיד מזה שתברך ברכות קריאת שמע לפני כן

 

אם אין ממי לשמוע, אז יכול להיות שאכן כדאי להתכוון לצאת ידי חובה בברכות קריאת שמע וללמוד מיד אחרי

לגבי סיום דבריך, הלכתי לפי מה שהרב מלמד הביא בשם רוב הפוסקים.

ו – מי שהיה ער כל הלילה – פניני הלכה

דיברתי מנקודת ההנחה של השואלת שאיננה רוצה לסמוך על המתירים לברך

אתה יודע על איסור?

 

(ברור לי שנוהגים לאסור, לא ברור לי על איזה יסוד הלכתי האיסור מבוסס)

 

זה לא גל חשמלי קבוע מערב שבת.
יש על זה תשובה של הרב אושר וויס.

השאלה היא מה האיסור ביצירת גל חשמלי.

כמו מוליד וכמו עובדין דחול.

 

אף אחד מהם לא הצלחתי להבין איך הוא מחזיק.

כי למעשה כולם כמעט אוסרים.

ואם לא הבנת, אולי כדאי ללמוד איך עובדת האלקטרוניקה?

זה פורום בית המדרש, ודנים פה בסוגיות הלכתיות גם אם לא למעשה.

 

יש לך כשרון להגיב שלא לעניין ולגופו של אדם, למה זה? אתה הרי לא יודע מה וכמה למדתי.

אתה רוצה להסביר איך 'האלקרטרוניקה' מסתדרת עם מבעיר/בונה/כותב? - אדרבה, אשמח לשמוע.

בונה - המעגל החשמלי הופך ממשהו "שבור" לשלם (וי"א מכה בפטיש). חשוב על מסלול עכברים במעבדת ניסויים כלשהם. כשהמעגל שלם העכברים רצים בו, כשהוא לא, הם תקועים. לענ"ד בגלל זה יש לרב אליהו גם בעיה עם תוקע, אבל לא הכי מונח בדעה הזאת. ובגלל זה לענ"ד אין בעיה של מוסיף (נניח וסת עוצמה), אבל אסור כמובן לסמוך עלי להלכה.

מבעיר - אליבא דהרב קוק, הפוטנציאל של החימום שיש בתנועת אלקטרונים דרך כמעט כל חומר (ולא אליבא דאחד מרבני צומת שמכחיש בסברות). אליבא דשאר הפוסקים - רק בזמן שיש בעירה או חימום ממש.

כותב - לא שמעתי על זה בחיים. מי אומר את זה?

 

אני יודע עליך די הרבה, למקרה שאתה לא זוכר מי אני 

אתה טועה, אפילו החזו''א לא דיבר על סגירת המעגל כבונה - לא רק שאין בניין בכלים, אלא הוא מיועד לזה ולכן זה לכל היותר 'מיטה של טרסיים'. לכן זה, וגם תוקע, שייך בחיבור לשקע - אם בכלל.

 

מבעיר - זה לגבי מכשירי חשמל שיש בהם גוף חימום, רוב המכשירים אינם כאלה. אפילו התאורה כיום (לרבות מסכים לסוגיהם) ברובה הגדול אינה פועלת על להט אלא עם מקדמי חיכוך נמוכים שלא יוצרים חום.

 

כותב זה במכשירים ש'כותבים' לזיכרון כדוגמת מכשירי הקלטה/צילום ומחשבים לסוגיהם.

גם לשנות שן בשעון שבת לדידו זה איסור דאורייתא, גם כשהשעון מחובר, לא מחובר או שיש בו זיזים אחרים שמקיימים מעגל. אז לא, הוא לא הבין מהחזון אי"ש (שהוא שימש אותו), ולא סבר בעצמו שזה רק בחיבור לשקע.

המעגל לדידם הוא בניין בפני עצמו. ככה גם שמעתי מפוסק חשוב שהוא תלמיד של הגרשז"א. לא כל כלי נאמר עליו אין בניין בכלים. אבל לא זכור לי שהרב אליהו דן בזה כמוך שם, לא זוכר את התשובה בע"פ, למדתי אותה לפני כמה שנים. לא זוכר את הדיון לגבי המכה בפטיש. אין לי מושג למה אתה מבין אחרת את החזון אי"ש מכל מקור שמביא אותו, כולל הגרשז"א.

 

מבעיר - שוב, זה לא לשיטת הרב קוק. וגם אם אתה מדבר על לדים, זה משתנה בין עוצמה לעוצמה. יש לדים שיגיעו ל100 מעלות בשניה שהדלקת אותם, בהנחה שלא בנו להם גוף קירור.

 

לא שמעתי את הדעה של כותב, מוזמן לציין מקור ונראה מה סברותיו של מי שאומר ככה.

 

בשורה התחתונה, נראה שהדעה של הגרשז"א (שהוא הכי מיקל בגדול) היא הכי "מדוייקת" מציאותית. למרות שכשעברתי על החיבור שלו, שהוא עצום בהיקפו ובעומקו, לא הכי הצלחתי להתחבר להלך רוח ואני נוטה יותר לחזון אי"ש. וגם כידוע, וכבר דנו בזה ומצאנו לזה מקור פה בפורום פעם, הוא ביטל את דעתו במוצהר כלפי החזון אי"ש.

 

עריכה: ראיתי עכשיו בויקיפדיה שמישהו הכניס שם שכדעת הראי"ה גם הרב עוזיאל והרב הדאיה. לא ראיתי בפנים.

עריכה2: חשמל בשבת: סקירה הלכתית גם כאן הבין שדעת החזון אי"ש היא שיש בזה בניין וסתירה בכלים.

כלומר לא על פעולת סגירת המעגל כשלעצמה, הוא הרי לא היה מחייב בסגירת מעגל כשהמכשיר לא מחובר לחשמל, או לחילופין מתיר שימוש במכשיר שכבר מחובר, נכון? הוא כתב על הכשרת החיבור לחשמל, לאו דווקא על סגירת המעגל.

(לגבי העניין של השקע כתב "וקרוב הדבר דזה בונה מן התורה, כעושה כלי, וכל שכן כאן שכל החוטין מחוברים לבית והוויא ליה כבונה במחובר ואין כאן משום 'אין בניין בכלים' אלא דינו כמחובר דיש בו משום בניין וסתירה" אבל את עניין תיקון הכלי כתב גם לגבי כלים לא מחוברים)

 

לדים שמתחממים? ועוד ל100 מעלות? תראה לי דבר כזה.

לא זכור לי שהוא דיבר דווקא על חיבור לקיר. וככה הבינו במקורות שהבאתי שם.

ואדרבה, מהציטוט שלך מובן כמו שאני הבנתי. הוא אמר שזה לא מקרה של "אין בניין בכלים", וק"ו כשמחובר לקיר שאז בוודאי אין את הטעם של "אין בניין בכלים" גם לדעת החולקים.

 

לגבי הלדים, בכבוד, מאמר על קירור לדים (בין השאר עם תרשים על מעלות וכו')

Why You Need an LED Heat Sink - LEDSupply Blog

אבל זה צריך להיות מובן מאליו. לד הוא לא קסם, הוא לא עושה הוקוס פוקוס.

יש בו זרם של חלקיקים שעובר דרכו. פשוט בד"כ לד בעל הספק נמוך (ומכך גם התנגדות נמוכה) מייצר יותר אור מהמקביל שלו בפלורוסנט ואצ"ל בנורת להט. תגדיל את ההספק, ואת תפוקת האור, גם החום יעלה. אפשר להגיע גם הרבה מעל ל100 מעלות - אם רוצים מספיק אור (וצריך קירור מאוד יעיל אם רוצים שהאור הזה יהיה מתמשך).

 

תראה גם פה

Thermal management of high-power LEDs - Wikipedia

 

אתה יכול לראות פה דוגמאות לרכיבים מעשיים וטווחי פעולה מקסימליים (כדי שתבין עד איזה גבול מביאים לדים לפעמים, הראשון ברשימה יכול להגיע עד 120 מעלות פעולה)

https://www.mouser.com/Optoelectronics/LED-Lighting/LED-Emitters/High-Power-LEDs-Single-Color/_/N-8usfn

החזו''א עצמו פתח וסגר מעגל חשמלי כל שבת כאשר החשמל היה מנותק (הוא סבר שאסור בכלל להשתמש בחשמל המסופק מחברת חשמל).

לא אמרתי שהחזו''א אסר רק כשמחובר, אם כי הוא אכן ראה בזה חומרה גדולה יותר, זו הייתה תהייה שלי על 'בונה' במכשירי חשמל.

 

לגבי הפרסומת שהבאת - כתוב שם במפורש שנורת לד לא פולטת חום, הקירור הוא כדי להגן מפולטי חום חיצוניים. יש לך מחשב נייד? אי פעם המסך התחמם לך? זה תמיד החלקים בסביבת המעבד.

כמו בשוקת מים, בין אם יש או אין מים שזורמים שם, השוקת היא בניין ואסור לבנותו, לתקנו, או לסותרו (ע"מ לבנותו וכו').

לא מכיר עדות כזאת על החזון אי"ש. אם הגרשז"א חשש לדעתו והעדיף אותה לכתחילה, והרב אליהו ששימש אותו החמיר בזה עוד צעד, קשה לי להאמין שהחזון אי"ש עשה ככה. אבל אשמח לראות מקור שאומר אחרת.

עדיין לא הבנתי את התהיה שלך על הבונה במכשיר חשמלי.

 

על איזה פרסומת אתה מדבר? אני מבין שאתה לא באמת מבין באלקטרוניקה. היחס של פליטת החום הוא העוצמה של האלקטרונים שעוברים ביחס להתנגדות שהם מתמודדים איתה.

וכן, בתור איש שעוסק בתחום היו לי מסכי ענק שהיו פולטים מעל 50 מעלות צלזיוס.

גם רכיבים אחרים חוץ מהמעבד עלולים להתחממות.

 

קישרתי לך מאמר שמדבר על קירור לדים, ואתה חושב שלד לא מתחמם?!

יש לך שם דיאגרמה שמראה תפקוד של לדים ב100 מעלות, ואתה עדיין מסרב לקבל דבר שהוא עובדה פשוטה אצל כל מי שהתעסק אי פעם בזה?

קישרתי לך גם מידע מאתרים שמוכרים רכיבים כאלה ומראים לך שיש לדים שיכולים לשרוד *פעולה* ב150 מעלות.

בחייך, אל תהיה מתיש לחינם. שאלת, עניתי. לא האמנת, הבאתי לך ראיות (על דבר שהוא פשוט ומובן). ואתה עדיין עם הראש בקיר.

לא מבין את הזלזול הזה שלך. אני מקווה שכשאני מסביר לך איך זה עובד ברמה המולקולרית לא תתכחש, ואם כן, נסה לשפשף את היידים שלך אחת בשניה. מרגיש את החום? עכשיו עשה זאת ב20,000 קמ"ש וראה איך ידייך נמסות.

החזו''א היה מנתק את המקרר ומשתמש בו כשהוא מנותק בשבת על אף שבזה פתח וסגר מעגל = בנה וסתר. אבל מאחר ולא היה זרם חשמלי זה היה מותר.

 

שוב - ב'מאמר' מהקישור ששלחת כתוב במפורש שהלד לא יוצר חום אלא שהקירור הוא להגן מפני מחממים מהסביבה, לכן שאלתי אותך על מסך המחשב הנייד שהוא מופרד מרכיבים אחרים ולא על מסכי ענק שבהם מערכות נוספות לנורות ולכן יש פולטי חום אחרים. הדיאגרמה מראה השפעת חום על נורות לד, לא על פליטת חום מהנורות עצמן.

לא מבין איפה ראית זלזול, בניגוד אליך לא כתבתי לך שאתה לא מבין על מה אתה כותב ולא שאתה מתיש לחינם כי זו לא צורת ההתנהגות שלי לאנשים. אבל אני מקבל את הבקשה שלך ויותר לא אתיש אותך בתגובות שלי.

אבל בניין כעניין בפני עצמו, אבל בניין עם זרם חמור יותר.

 

החימום נוצר מהלד, ישירות ממנו, בלי כרטיס, בלי דרייבר, בלי היטסינק. הסברתי לך בפשטות איך זה עובד ברמה הכי טהורה שאפשר, הותשתי.

לד טהור, עם הספק גבוה, שלא מחובר לקירור, יעלה באש, מעצם ההתנגדות של ההספק הגבוה בחומר הפנימי שלו שפולט את הפוטונים.

בחיים שלי לא נתקלתי באדם שיודע דבר או שניים בלימוד תורה ועדיין מתעקש להתווכח על דבר שהוא לא מבין בו, כשהוא כל-כך פשוט ומובן מאליו וטוען שנורת לד היא עשויה מmagic rainbows וחדי קרן.

אתה אמור להיות רמב"מיסט מושבע, לא? תזכיר לי מה הוא אומר על אדם שמתווכח על משהו שהוא לא מבין בו..?

 

לגבי הסיום, יש לך לשון חלקלקה מאוד. מקווה בשבילך שאתה לא כזה גם בשאר הזמן. בהצלחה!

אולי התכוון לזה.

 

אין שום תפילה ששודרה בשבת.

ניתן לראות בפייס שלו

ממש הנחת את דעתי.

זה הטריד אותי מאוד.

מתעסק זה יותר קל משוגג, וכאן זה מתעסק (או אולי אפילו פחות מכך, אבל לא זוכר כרגע אם יש לזה הגדרה).

אבל טוענים כאן שזה נחשב שוגג

וללחוץ ממש זה שוגג או מזיד תלוי מאיזו כוונה

אינסטינקט כנראה יהיה שוגג

נניח שאני יושב בגינה, ובלי לשים לב אני לוקח איזה זרד ומתחיל לשחק איתו ביד..

קורה לי המון

מוקצה זה מדרבנן

בילקוט יוסף.

 

אבל שאלתי לגבי עצם זה שהרמתי, האם זה מתעסק, האם עשיתי איסור..?

להזיז מוקצה זה איסור דרבנן

אם היית תולש מהאדמה בלי לשים לב - זה שוגג

תלישה בלי מודעות זה מתעסק. שוגג זה כשיודע מה הוא עושה, אבל לא יודע שזה אסור.

אלא בכוונה לפעולה (דהיינו - לחצת על המתג ב"אינסטינקט"? אוקיי, אבל האינסטיקנט היה "ללחוץ" נכון? גם אם לא חשבת על "להדליק", זה נקרא שוגג!!! מתעסק יהיה אך ורק במצב שהפעולה כולה לא הייתה מכוונת - כגון ניתוק צמח מן הקרקע, כשכוונתך הייתה בפירוש להרימו.) 

זה נשמע לי ממש לא הגיוני כל מה שאתה טוען.

מתעסק הגדתו היא "לא התכוון לעשות את הפעולה הזו".

שוגג הגדרתו הוא "התכוון לעשות את הפעולה הזו, אבל לא ידע שהיא אסורה".

במקרה שלנו, כלל אין כוונה, ולכן ייתכן שאפשר להגדיר זאת אפילו פחות ממתעסק.

(כמובן, אלו ההגדרות לעניין שבת, ולא בהכרח לדברים אחרים).

אני לא נכנס לאם היא הגיונית או לא.

יכול להיות שזה לא הגיוני, ואולי אפשר לכתוב "חבורה" למה זה ככה. אבל זה כככה.

מסברתי אלא ממה שלמדתי.

התורה רוצה שתהיה נוכח בשבת. שתחווה שבת.

היא לא מחפשת אותך בשביל להעניש...

 

 

השוגג, כולל אינסטינקטים, אינו נוכח בשבת. הוא עושה מלאכות, למרות שלא כל מודעותו שם, בתכלס הוא אינו נוכח בתודעתו בשבת.

 

לעומת מתעסק שנוכח בשבת ואין כוונתו לדבר אסור. כוונתו נוכחת בשבת והוא בטעות עשה מעשה אסור, ובכל זאת דעתו עדיין בשבת..

 

שגגה היא סטיה, כמו לשגות, לטעות

זה בחוסר מודעות גמורה

 

כמו שמישהו ישן יעשה מלאכה, הוא לא מודע למה שעושה.

לא אי ידיעה לפעולה

אם מישהו יקח גרזן ויתכוון לכרות עץ ובטעות יצא לו לכרות ראש הוא בעצם מתעסק. כמו בדוגמת הגמרא נתכוון להרים תלוש והרים מחובר

פורטל הדף היומי: מתעסק (כריתות יט ע"ב)

המעשה שלו היה מכוון לזה, גם אם בלי מחשבה אקטיבית.

ישן הוא מתעסק - כמו כל מי שנתקע או נשען על קיר וכו'.

הוא לא שם לב שהוא עושה את זה עד אחרי שהוא עשה

כשיהיה בית מקדש תהיה מודעות ולא תהיה שאלה ונפקא מינה

כותבים מילים הגיוניות ומצמצמים לאותו אתר

והוא היה מהסוג הזה שלא בתוך משהו, הסוג הנפוץ... רקע חלק בצבע כלשהו.. שאלות במרכז בתוך מסגרות.. אמריקאי, עם כמה שאלות שיש בהם גם אפשרות למלא "אחר".

הבעיה שאין לי מילים מצומצמות, וגם כיוון שזה לא בתוך אתר - אין לי שום מושג באיזה צורה זה אמור להתפרסם...

בהצלחה

את התוצאות מתי ואיך אפשר יהיה לראות - בית המדרש

(יש לי כיוון לענות, אבל אני רוצה לבדוק אותו).

התשובה בפשטות היא שאין קשר בין שני הדינים. (א. אני לא זוכר אם דין כתובה 200 חל על נשואה של נבעלה. אם כן, אז זה פותר לך את הבעיה) ב. פשט המשנה, שהמנהג לא נבע דווקא מהדינים, אלא כי כך נהגו. כמו שלא תטען שחילוק קליות הוא מסיבות הלכתיות, כך אין סיבה לטעון זאת על יוצאת וראשה פרוע (לא אמרתי שאין דין של כיסוי ראש, אלא שמנהגי החתונה לא בהכרח הוצמדו אל ההלכה).

ב' אה"נ, אבל אני מניח שאם לא היה צורך בכיסוי ראש - לא כיסו, הלא כן?

ולגבי שאלתך - סביר להניח שזה לא מצוי ולכן לא חיישינן להכי

אם היה צורך ברור אז לא היו כאלה שלא היו מכסות, לא?

יש רבות שנהגו בכל שיטה והנח להם לישראל לנהוג בדרכים שגדולים רבים תמכו בכל דרך

אני דן מה היה המנהג בזמן חז"ל, מה יעזור לי "הנח להם לישראל"?

חשבתי שאתה דן במה שקורה עכשיו ואתה מנסה להביא ראיה ממנהג אצל חלק מהקהילות

אינה בהכרח ראיה. זה שבפסוקים התיאור הוא של פריעת ראש של אישה בעולה לא אומר שמהתורה נשואה שאינה בעולה אינה חייבת. אין בהכרח תלות בין שני העניינים אלא זה פשוט המקרה.
אבל במחשבה שניה נראה כדבריו. הרי לולי הפסוק הזה *כל* החיוב בכיסוי ראש היה מצד דת יהודית ולא מצד דת משה ואם כן דיני כיסוי ראש של דת משה נלמדים מפה ואין לך בו אלא חידושו. ואם כן בכלה אחר החופה אין חיוב לא מצד דת משה ולא מצד דת יהודית.

שיש סוברים שקוראים לו טוב ויש כאלה שאומרים שלא ידוע השם שלו...

ולא מי שהשדה נמכר לו כאשר אלימלך ובניו עזבו או כשחזרו ללא כסף.

גאולת שדה היא כאשר שדה נמכרת לזר. קרוב משפחה יכול לגאול את השדה מאותו אדם.

כאן הקונה לא מוזכר כלל ורק הגואלים פלוני אלמוני(או טוב) ובעז מוזכרים

 

בפרשת בהר  כה כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו. כו וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ. כז וְחִשַּׁב אֶת שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ וְהֵשִׁיב אֶת הָעֹדֵף לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ. כח וְאִם לֹא מָצְאָה יָדוֹ דֵּי הָשִׁיב לוֹ וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל וְיָצָא בַּיֹּבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ

אתה שואל ממי הוא קנה את השדה, או מי היה הגואל שלא גאל?

לגבי השאלה הראשונה, נעמי.
לגבי השאלה השנייה, כמו שנ.ד.ב ענה, חז"ל לומדים מהפסוק "אם יגאלך טוב יגאל" ששמו של הגואל הפוטנציאלי הוא "טוב". אבל זה לאו דווקא הפשט.

כשאין מקדש, השמחה נקטעת.

ואולי רק מי שנהנה מאכילת פירות בקיץ יכול להבין

מהויקיפדיה כאן

 

זפת - ויקימילון

 

משמע שעטרן היא מילה נרדפת לזפת. אבל על סמך מה ? 

 

בשימוש הרגיל בשפה בימינו מעולם לא שמעתי שמשתמשים במילה עטרן. ואילו מהגמרא שם בשבת בסמוך משמע שזה לא בדיוק אותו דבר ״אמר רמי בר אבין עטרנא פסולתא דזיפתא״. כלומר העטרן הוא תוצר לוואי של הזפת, ואין זאת מילה נרדפת לזפת. 

 

אגב. המילה הערבית לזפת قَطِرَان Qatiran נשמעת אכן קרובה לעטרן. 

הייתי מחפש אצל פליקס או בספר של ר' זוהר עמר על במה מדליקין. לזפת יש כמה שימושים, יתכן שבתצורה המתאימה להדלקה קורים לה זיפתא, ובתצורה למטרות אחרות (איטום וכו') קוראים כופרא. אבל כמובן שזו השערה בעלמא ואני מניח שהם מתייחסים לזה.

וגבי השניה, ומתי אמרת את המילה זפת? לא נכון להשליך מאוצר המילים היומיומי שלך, המוגבל באותו נושא (ובצדק, גמאני לא מתעסק באיטום גגות), ולומר שזו לא מילה נרדפת..

בכל מקרה בימינו אכן עטרן זו מילה נרדפת לזפת.

מקווה שאמצא היום בערב את הספר של זוהר עמר בבית כנסת ואסתכל שם. 

 

הרעיון שלך לחלק בין השימושים הוא מעניין גם, אמנם אונקלוס משתמש בזיפתא בהקשר של איטום (ותחמרה בחמר ובזפת) אבל אולי בלשון הגמרא זה נכון. 

 

״וגבי השניה, ומתי אמרת את המילה זפת? לא נכון להשליך מאוצר המילים היומיומי שלך, המוגבל באותו נושא (ובצדק, גמאני לא מתעסק באיטום גגות), ולומר שזו לא מילה נרדפת..״. 

 

אז מה ? בתום עמי אנוכי יושב ואמנם אני לא מתעסק באיטום גגות, אבל גם בהקשרים שבהם קראתי לא שמעתי שימוש במילה כזאת. אני מכיר מישהו שעוסק באיטום גגות אפשר לשאול אותו  

 

מה גם שפיספסת כנראה את הטיעון שלי מהגמרא. מהגמרא מוכח שזה לא בדיוק אותו דבר. זה עיקר הטיעון. 

 

אבל הסתכלתי בגוגל (הקשרים של סיגריות בעיקר) ואכן, זה נשמע שבימינו אלה מילים נרדפות. 

 "וכפרת אותה מבית ומחוץ בכפר" מסייעת לקישור בין כופרא לבין מטרות איטום.

לפחות השלחן ערוך לא הביא את זה להלכה.

זה כן בא לידי ביטוי בכמה דינים.

ואפילו הרמב"ם כתב:
כְּשֶׁמַּחֲזִירִין הַכֹּהֲנִים פְּנֵיהֶן לַצִּבּוּר לְבָרְכָם, וּכְשֶׁמַּחֲזִירִין פְּנֵיהֶן מִן הַצִּבּוּר אַחַר שֶׁמְּבָרְכִין - לֹא יַחֲזִירוּ אֶלָּא דֶּרֶךְ יָמִין בְּכָל מָקוֹם. וְכֵן כָּל פּוֹנוֹת שֶׁיִּהְיֶה אָדָם פּוֹנֶה - לֹא יִהְיוּ אֶלָּא דֶּרֶךְ יָמִין.

 

 

 

"לא נכתב זמן מתן תורה, כי זמנה בכל יום, וכמו שמשה רבינו ע"ה ובני ישראל השתדלו בקבלתה ונתנה להם, כן עתה המשתדל בחלקו להוציאו לפועל מוסרין אותו לו מן השמיים"

 

(צרור החיים)

 

 

 

"בשבת שלפני שבועות צריכין להכין לקבלת התורה" 

 

"בכל שנה ושנה מקבל כל אחד מישראל בחג הזה מה שעתיד להבין ולחדש בתורה... וכמו שהאילן מוציא פירות בכל שנה ושנה, כמו כן התורה מחדשת פירותיה בכל שנה ושנה ולכן בעצרת נידונין על פירות האילן דהיינו התחשות התורה שנקראת עץ חיים... וזו ההתחדשות תלויה כפי הכנת כל אחד שיכין את עצמו לקבל חלקו בתורה על כל השנה, ושורש כל השנה הוא יום זה"

 

(שפת אמת)

 

 

 

"זוכה ע"י קדושת חג השבועות לשפע "בני" דבעצרת על פירות האילן והאדם עץ השדה וזוכה להשפעת פירות למינהו... "

 

(ר' צדוק)

 

 

 

"בעצרת נידונין על פירות האילן... והעולם נידון ביום זה על התורה שניתנה בו אם ביטלו עצמם ממנה"

 

(של"ה)

 

 

 

"יש להקדים בתפילה עוד קודם בוא ימי החג... שיזכה לבוא מוכן וראוי לקבל את הארות החג ולקיים מצוותיו כראוי, וכשמתפללים על רוחניות נענים תחילה, וכבר כתב המהרש"א שזה שתפילה מועלת ומתקבלת אין זה דבר על טבעי, ואדרבא טבעי הוא, כי טבע התפילה היא שמתקבלת ונשמעת...

 

כי אין לשער את ההבדל והנפקא מינה בין מצוה או חג שמתכוננים לה קודם..."

 

(מרבה חיים)

 

 

 

"הקב"ה סידר את הבריאה בצורה כזאת שע"י כל לימוד התורה הקדושה מתרבה ומתחזק החיבור של הנשמה של היהודי לה' יתברך, ובא שפע רוחני שהוא אור עליון מה' יתברך על הנשמה, ואור עליון זה נותן לנשמה עוצמה חזקה מאוד ומביא לנשמה הצלחות עצומות. אלא שלא תמיד בשעת הלימוד עצמו האדם מרגיש את ההארה, אבל עם הזמן אדם זוכה להרגיש חלק מן ההארה אבל החלק המורגש הוא מועט מאוד ביחס אל מה שבאמת זוכה הנשמה ע"י הלימוד"

 

"ועם הרגל האדם בלימוד מתרבה הרגשה זו ונוצר חשק גדול אל הלימוד ואפילו אם יש גם אז נסיונות אבל באופן כללי החשק ללימוד הולך וגודל.

וצריך לדעת שאין שום תענוג בעולם שיכול להשתוות אל התענוג של קבלת אור עליון מה' יתברך וכל תענוגי עוה"ז כולם הם תענוגים אל הגוף אבל התענוג של ירידת אור עליון מה' יתברך אל הנשמה הוא תענוג לנשמה וכל תענוגי הגוף כאין וכאפס לעומת תענוגי הנשמה"

 

(ספר ההתקרבות לה')

 

 

 

"וכפי ערך הקיבול אשר יקבל עליו עול תורה באמת ובכל כוחו, כן לפי זה הערך יסירו יעבירו ממנו טרדות עניני זה העולם. והשמירה העליונה חופפת עליו, והוא כבן המתחטא על אביו ואביו עושה לו רצונו ומשלים לו כל חפצו, וכמו שאמרו רז"ל (ע"ז יא.) כל העוסק בתורה הקב"ה עושה לו חפצו, וכן איתא במדרש תהלים (א) ואמרו עוד שם שכתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים , שכל העוסק בתורה נכסיו מצליחין"

 

(נפש החיים)

 

 

 

 

 

"איתא בספרים הקדושים שכשם שהתורה הקדושה היא נצחית, כך קבלת התורה היא נצחית , שבכל שנה ושנה יש בימים האלו קבלת תורה מחודשת. וזה שאנו אומרים "זמן מתן תורתנו", אין פירושו שנקבע זכר ליום שבו נתן הב"ה את התורה בעבר, אלא בכל שנה ושנה החג הקדוש הוא זמן מתן תורתנו ובו יורדים ההארות של קבלת התורה. וכדאיתא מהאריז"ל על הפסוק "משה ידבר והאלקים יעננו בקול", משה דיבר לא כתיב אלא "משה ידבר", רמז להתחדשו קבלת התורה שבכל שנה..."

 

(נתיבות שלום)

 

 

 

"גם ירמוז במאמר "בכל הטוב" אל התורה כאומרם ז"ל (ברכות ה, א) "ואין טוב אלא תורה", שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם"

 

(אור החיים)

 

 

 

שלושת הרגלים הם כמו תחנות דלק רוחניות לכל השנה

אך בשבועות הוא הטיפול השנתי הרוחני

והמפתח להפעיל את המנוע הרוחני ,

שהרי התורה היא המפתח למצב הרוחני

"יפתח ליבנו בתורתו"

"פתח ליבי בתורתך"

 

(עפ"י מכתב מאליהו)

 

 

 

"בליל שבועות משפיעין מן השמים טהרה ללבבות בני ישראל המקוין לטהרה"

 

(שפת אמת)

 

 

 

 

"ואל יקל בעיני האדם הדבר הזה, כי האדם הוא שפל ואפל מבחינה אחת, אבל מבחינה אחרת הוא גדול כח מאוד ובידו להעמיד כל העולמות כולם מה שאין כן מלאך משרת יכול לעשות.

ועל כן צריך כל אדם עם היותו קטן שבקטנים והדיוט שבהדיוטים להחשיב עצמו ולהתגדל ולהתנשא על הענין הזה ולומר אולי על ידי בא איזה ענין ודבר להפיק רצון ה' יתברך"

 

(סדר היום)

 

 

 

מר' משה חיים לוצאטו הרמח"ל זצל:

 

 

"כל תיקון שנתקן ואור גדול שהאיר בזמן מן הזמנים, בשוב תקופת הזמן ההוא יאיר עלינו אור מעין האור הראשון ותחודש בנו תולדת התיקון ההוא... ועל דרך זה חג השבועות למתן תורה"

 

"לחזק הארת הימים ע"י כח התורה שהוא הכח היותר חזק שיש לנו"

 

"התורה הנה קודש היא וכאשר יעסוק בה האדם למטה - אור היא אשר תאיר בנשמתו להגיע אותו אל גנזי מרומים והוא דבר החכם "כי נר מצוה ותורה אור" ולא שמראה אור בדרך דמיון, אלא אור ממש, כי זו מציאותה למעלה, ובהיכנסה בנשמה יכנס אור בה כאשר יכנס ניצוץ השמש באחד הבתים"

 

"בכלל ההשפעות הנשפעות ממנו יתברך לצורך בריותיו, יש השפעה אחת עליונה מכל מה שאפשר שימצא בנמצאים, והיינו שהוא תכלית מה שאפשר שימצא בנמצאות, מעין המציאות האמתית שלו יתברך ... מה שמחלק האדון יתברך שמו בכבודו ויקרו אל ברואיו. ואמנם קָשר הבורא יתברך שמו את השפעתו זאת בעניין נברא ממנו יתברך לתכלית זו , והיא התורה"

 

(דרך ה' ודרך עץ חיים)

1. יש גם את הגמרא בקידושין ל. אמר רב יצחק יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום שנאמר (בראשית ו, ה) רק רע כל היום ואמר ר"ש בן לוי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו שנאמר (תהלים לז, לב) צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו שנאמר אלהים לא יעזבנו בידו תנא דבי ר' ישמעאל בני אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ שנאמר (ירמיהו כג, כט) הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע אם אבן הוא נימוח שנאמר (ישעיהו נה, א) הוי כל צמא לכו למים ואומר (איוב יד, יט) אבנים שחקו מים:

 

אז ניתן לומר שהגמרות חולקות או ליישב למשל שהקב"ה עוזר לכל מי שמשתדל ע"י הארת התורה ולכן אין אדם יכול לטעון אני השתדלתי במללחמת הייצר ואתה ה' לא עזרת לי. בניגוד לפרנסה שיש אנשים שעובדים קשה לפרנסתם ולא מתעשרים או היו עשירים והפסידו עושרם באונס.

 

2. יש קשר ישיר בין תכלית הבראיה לתכלית האדם שהרי האדם הוא עיקר הבריאה והוא זה שפועל בה להשלימה אל היעוד שלה. סוגיית התכלית ברמחל היא רחבה ומפורטת יותר בספרים דעת תבונות קל"ח ואדיר במרום. הרמחל שם את היעוד של העולם ותפקידו של האדם בגילוי היחוד ע"י נצחון הרע בעולם וע"י זה העולם הולך ומתעלה ממדרגה למדרגה. על כן התעלות העולם ומציאת הקדושה שבו היא מעין עולם הבא. העולם שהולך ובא. תסתכל גם בהקדמת הרב הנזיר לאורות הקודש שם הרב הנזיר מחבר בין משנת הרמחל למשנת הרב. יש גם סיכום יפה של הרב קלנר על תכלית הבריאה במחקרים בסוף המילון. וכן בהקמת הרב פרילנדר לדעת תבונות. שניהם מישבים בצורה (אם אני זוכר נכון) שונה את התכליות שמביא הרמחל במקומות שונים

 

 

 

 

על שאלה 1:

בפרנסה אנחנו רק מנסים לצאת ידי חובת, ולכן מסתפקים בהשתדלות מינימלית. שים לב שהרמח"ל שם בחסידות לא מגיע לזה מתוך השאלה מה היחס הנכון לפרנסה, אלא מתוך מהלך אחר. הרמח"ל מסביר שאדם צריך להשקיע את חייו בעבודת ה', ולא לתת לטרדות להפריע לו. ואז הוא שואל- איך אפשר לא להיות מוטרד? תשובה- כיון שיצא ידי חובת השתדלות אין לו להיות מוטרד עוד בענייני פרנסה.

בעבודת ה', אנחנו לא מנסים רק לצאת ידי חובה אלא לרדוף אחרי זה כמה שאנחנו יכולים.

באופן אחר (יותר מההיבט של ההשתדלות עצמה)- השתדלות יתירה בפרנסה היא לא דבר שעושה אותך עובד ה' גדול יותר, לעומת רדיפה אחר קיום מצוות- שעושה אותך אדם עובד ה' גדול יותר.

 

על שאלה 2:

לא נראה לי שהראי"ה זצ"ל חולק על זה.

אנחנו מרוממים את הטבע על ידי זה שאנחנו חיים בו בצורה הנכונה ביותר שתביא אותנו לעולם הבא.

(וסוכ"ס זוהי משנה מפורשת שהעולם הזה כפרוזדור בפני העולם הבא. וכן מאמרים רבים שהרמח"ל מביא שם)

כמו שהראי"ה מסביר על טעם העץ וטעם הפרי, שהחטא הוא שהאדמה זכרה את התכלית, ול אהעמיקה להבין שבשביל להגיע לתכלית צריך להשקיע ולטפח גם את האמצעים שמביאים לזה, ואזי גם האמצעים מקבלים משמעות.

ומעין זה אומר גם הרמח"ל עצמו, בפרק א'- "ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו  ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע בעבודת בוראו- הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו. כי הנה עילוי גדול הוא לבריות כולם בהיותם משמי האדם השלם המקודש בקדושתו יתברך..."

וכן בפרק כ"ו לגבי מידת הקדושה- "אך הקדוש הדבק תמיד לאלהיו, ונפשו מתהלכת בין המושכלות האמתיות באהבת בוראו ויראתו, הנה נחשב לו כאילו הוא מתהלך לפני ה' בארצות החיים עודנו פה בעולם הזה, והנה איש כזה הוא עצמו נחשב כמשכן, כמקדש, וכמזבח..." וזה מכיון שהאדם הזה דבק בבוראו כבר בעולם הזה, ואע"פ שודאי שעיקר מקום התענוג הזה הוא בעולם הבא, אפשר שיהיה בעולם הזה מעין זה. כמו שיכול להיות טעם העץ כטעם הפרי. זה לא שהעץ יהיה פרי. עדין יש הבדל ביניהם. אלא שיש כל כך הרבה חיות בעץ, שאפשר לטעום אותו בעץ עצמו.

יש ספר שלם שעוסק במתח הזה.. שניים בעצם. "השתפכות הנפש" ו"משיבת נפש".

בעיקרון שמעתי כמה רבנים שאומרים שההשתדלות היא-- להתפלל על זה!

אגב שמעתי הסבר על "מאחורי הקלעים" של הרמח"ל שבעצם כל תכלית הבריאה זה קשר עם ה' (מה שהרמח"ל מכנה להתענג)... כך שאם פנית אל הקב"ה-- כבר מימשת את התכלית של הנסיון הזה ושל כל הבריאה!

לא בטוח שענה בדיוק אבל אלה רעיונות יפים.

הגמרא קובעת שבשבת ניתנה תורה. 

כך שאמנם כח באייר יצא באותה שנה ביום שישי (ולא אכנס לשאלה אם אז הייתה מלחמת עמלק, כי אני לא מכיר את החישוב) אבל מתן תורה היה שבוע וים אחר כך.

לפי"ז זה מסתדר

אין קשר (ישיר) בין השאלה באיזה יום ניתנה תורה, לשאלה באיזה תאריך (בגמרא בשבת יש מחלוקת באיזה תאריך, מתוך הסכמה ש"לכולי עלמא בשבת ניתנה תורה".