פורום בית המדרש (עמוד 60)

מצאתי קבוצה בפייסבוק של לומדים

זה לא המקום.

כיוון שאני לומד הלכות עירובין למבחני הרבנות ולא מצאתי שום סיכום טוב לעשות ממנו חזרה התחלתי לכתוב סיכום. אז אני מניח כאן לתועלת מי שירצה בהמשך ואשמח להערות.

אשמח להערות

 

20200504185503.docx

 

 

@אניוהוא @ימ"ל @ארץ השוקולד @אריאל יוסף @חידוש @חסדי הים

@שאר ת''חים בפורומינו

יישר כח והמון בהצלחה

בלי נדר אגיע לעבור על זה מתישהו

20200716192349.pdf

לימוד פורה, מהנה ומוצלח

@מרדכי

052-5994724

איפה השיעור?

הישיבה הגבוהה

בס"ד.

 

ראשית, תודה רבה.

ואפה אנחנו רואים שהמלבים כתב את זה? ואם יש אפשרות לקצת הסבר גם.. בבקשה!!!!

 

אין לי את המלבים, זה מה שאני צריכה.

אם כי אני לא ראיתי שם שהוא כותב את זה

ד"א לפי רש"י במעשה בראשית אין אינפורמציה מדעית 

כלשונו - "לא לימד סדר המקרא המוקדמים והמאוחרים כלום"

הנצי"ב או הגר"א כותב שכל מקום שכתוב 'שני' היינו שווים, כמו בשעירים של יום הכיפורים 'שני שעירים' ודרשו חז"ל, שצריכים להיות שווים שצבע, בקומה, בדמים. אך במקום שכתוב 'שניים' אז לא, לדוגמא בעדות כתוב "על פי שניים עדים..."וכתבו חז"ל שצריך ש'יימצאו דבריהם מכוונים' דהיינו שאם אמרו מילה במילה אותו דבר אז עדותם פסולה.
פה שבתחילה נאמר 'שני' מכאן שבהתחלה הם היו שווים.

(הרי הדיון שם הוא כשפותח פיו לשטן, ואז אומר "יהי רצון שזה לא יקרה".
אולם מצד שני, משמע שם שזה רק כשאומר "לא מגיע לי להינצל", או "מצד חטאי היה מגיע לי למות", ולא, כפי פירוש מקובל, שאומר "אם פתאום תקרה מגיפה וימות עם רב מישראל"

לית לך ברית כרותה לשפתים וכו'

@חידוש בדקתי בפרוייקט השו"ת ויש בגמרא כמה ח"ו רלוונטיים, להעתיק?..

חס ושלום אי משתכחא תורה מישראל, מהדרנא לה מפילפולי (ב"מ פה)

שמעינהו רבי יעקב בן קרשי, אמר: דלמא חס ושלום אתיא מלתא לידי כיסופא (הוריות יג)

אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! שמא חס ושלום ישראל חוטאים לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה? (מגילה לא)

אמר: חס ושלום מינשי ליה לרחמנותיה דאברהם (בבא בתרא טז)

אמרו: היכי נעביד? דילמא חס ושלום מרחמי עליה מן שמיא (יומא סט)

בתענית (יט: ) על כל צרה של תבוא על הציבור.

וראה בלקח טוב (איכה א, יב): "לא אליכם כל עוברי דרך... ועוד כפשוטו כאדם כמספר צרתו לחבירו והוא אומר לבר מינן כן, וכן בא לו".  

השאלה של ברכת המסטיק היא שאלה חשובה. אבל אם מכריעים לברך עליו, אז הוא אוכל. לא משקה

בין נקודת השאלה לבין מה שכתבת

בהך דיין פוטר משקין, לכאורה לא.

אבל בעין איה בסוף מעשר שני [נמצא בכרך ברכות ב] יש פסקה על "כדי שתתן טעם בפירות"

ויש במאמר העונג והשמחה שבעקבי הצאן השוואה בין הצורך במגוון של אוכל לצורך במגוון בלימוד תורה.

משנה בסוטה

רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יהושע, מיום שחרב בית המקדש, אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה, וניטל טעם הפירות

 

ההסבר בגלל שאין גילוי שכינה רוחני אז אין טעם שלם בחומרי

לאו דווקא על אוכל, אלא על חסרונות גשמיים שמבטאים חסרון ופגם רוחני

"תניא רבי מאיר אומר כשם שהדעות במאכל כך דעות בנשים".

רש"י: "דעות בני אדם חלוקות באסטנוס של מאכל ומשתה, יש שהוא אסטניס וקץ במאכל מחמת מיאוס מועט ויש שאינו אסטניס כ"כ, ויש שאינו אסטניס כלל, כך דעות בני אדם חלוקות בפריצות, יש מקפיד על פריצות מועט, ויש שאינו מקפיד כ"כ, ויש שאינו מקפיד כלל".

 

כלומר כשם שיש דרגות של רגישות לאיכות של אוכל כך יש דרגות של רגישות להקפדה על פריצות.

 

(אין "עין איה" על גיטין, או לפחות עוד לא הוציאו לדפוס).

שתלמידי הרב קוק ידחו את ההגדרה הזו, אם כי אני בהחלט חושב שאתה צודק. לפי״ז גם כל מי שיונק מהקבלה הוא פנאנתאיסט.(וחסידות בכלל יונק מהקבלה)

מה לא טוב בה?

אבל אולי במבט לאחור, עדיף לא לדון בזה בפורום הזה.

קיצוניות היא זה מושג שמתייחס למרחק בין נק' המרכז לנק' המדוברת. כלומר אם יש ימין, מרכז ושמאל. הימין הוא קיצוני והשמאל הוא קיצוני כאשר הממצע ביניהם זה המרכז, זה למסתכל מבחוץ. אך אם תסכתל מצד ימין אז גם המרכז וגם השמאל נהיים קיצוניים, אמנם השמאל יותר קיצוני מהמרכז... וכן הלאה.

כלומר אולי מצד דעותיך הם קיצוניים לצד מסויים, אבל מבחינתם אתה קיצוני לצד השני. כלומר אם אתה חושב שהם דוסיים מדי, אתה מאמין שלהיות 'מזרוחניק' זה העיקר והאמת. מבחינתם זה הפוך, אתה מזרוחניק מדי כי מצד האמת צריך להיות דוס.

כלומר זה מאוד תלוי בהגדרת פנתאיזם. אבל אם ניקח את ההגדרה של ויקיפדיה:
פַּנְתֶאִיזְם (הרכב של המילים πάν (תעתיק: "פן"; מיוונית: "הכל") ו-θεός (תעתיק: "תאוס"; מיוונית: אלוהים); כלומר "הכל אלוהים") היא תפיסת עולם שעל פיה האל מצוי בכל; האל והטבע הם ישויות זהות. הפנתאיזם דוחה בעצם את האמונה באלוהות על-טבעית או חיצונית ליקום (טרנסצנדנטית).

אז ודאי שתלמידי הרב קוק מאמינים באל מאל לטבע ומעל כל גבול. אלא שאנו איננו יכולים להשיג אותו אלא בדרכים שבחר להתגלות אלינו. התורה והעולם.



אני כבר מחפש מקורות לצרף

בכלל הקבלה אומרת שהכל משתלשל מהבורא ואין חיים בלעדיו. "המחדש בכל יום תמיד" אז כשמביאיםדעה כזו צריך להגיד בניגוד למי, בניגוד לבית המדרש של פילוספיית הראשונים?

 

ובכל אופן הרב קוק מחזיק את שני הניגודים כי בשניהם יש צורך לאדם 

למשל בפיסקה הזו: וגם בזו ששום וחניכה הביא

 

המחשבה בענין האלהות בשני הצדדים שלה - דהיינו: הצד האחד, בצורה המדברת עד הבורא והבריאה מכל אחד בפ"ע, כאילו הוא נושא לעצמו, אלא שהם מחוברים יחד מתוך שהבורא מחיה את הבריאה והבריאה מקבלת חיים מהבורא, והצד השני, שאין שם שום מציאות של בריאה כלל, והשם בריאה הוא רק מושאל מצדנו, אנו נבראים אנחנו רק מפני צמצום השגתנו, ובאמת הכל הוא בורא, אלהים, אבל הכל הוא ענין אחר ותוכן אחר, שאין לו שום ערך אל התגלות חלקית, ואלהים הוא דוקא הכל ולא חלק מצד שהוא חלק - המחשבה הזאת פועלת בכל צד מצדיה פעולה מיוחדת על רוח האדם. ההגיון והחשבון באים מצד המחשבה של הערכת העולם והבריאה לשני ענינים. אמנם השירה ומשאות הנפש באות מההסתכלות השניה, של מציאת האפסיות של הכל חוץ מהאלהים. ומלאת כבוד אלהים בכל המוסר, הוא ענף מורכב מהגיון ושירה במיזוג נכון, כשיחסר ממנו כח אחד, לא יוכל לעמוד. על כן כאשר ע"פ ההדרכה של המחשבה הראשונה, של החילוק שבין המחשבה עד האלהים ועד העולם, מתגלה התאר של צדקת אלהים, של גודל המוסר המופיע לנו ע"פ המחשבה ביחש אל האלהים, והמוסר הזה מתמלא בחוקיו בהגיון וחשבון, כשאח"כ באה המחשבה השניה עד האלהות, שצדקתו והדרת המוסר המתמלא מזכרונו כבר נקבע יפה בנשמה, מתגברת השירה ע"י ההצטיירות העליונה המלהיבה של אין עוד מלבדו, ומוסיפה היא פרי ברכה גם להמוסר.    אבל אם בראשית המחשבה לא תסתמן כ"א מצדה האחד של אין עוד מלבדו, לא היה שום מקום לשום ציור מוסרי ביחש האלהות לפעול עלינו. אין אנו יכולים להכיר ערך מוסרי ביחש לעצם אחד מצדו לעצמו, כ"א ביחש מאחד לאחרים. אע"פ שהרוממות הזאת של המחשבה, היא מתעלה על כל החזיון של ערך המוסר כולו, כמו שהיא מתעלה על כל המחשבות והגבולים, מ"מ האדם אינינו יכול לתפוש מחשבה רוממה מערכו המוגבל בכל מלא הודה - וערכי המוסר לעולם נדרשים שיהיו ניעורים וחוזרים וניעורים בכל הליכות החיים - עד אשר נוראה היא הסכנה שתוכל להתפשט מהתגברות המחשבה השניה על הראשונה. אלא שגם בהתגברותה של המחשבה הראשונה, שכנפיה קצוצות, יוכל ג"כ רוח האדם לשקע, וע"י השיקוע יוכל לאבד חמודות רבות. על כן אין תרופה אחרת, כ"א לסדר את הרעיון באופן כזה שתהיה המחשבה הראשונה מלבישה לעולם את השניה, ולא יגלו לעולם, כי הראשונה בתור לבוש לשניה העליונה ממנה. ז"א מלביש את א"א, וד' הוא האלהים.

 

הוא ניסה למצוא נוסחה שתפשר בין אלוקות טרנסצנדנטלית לבין אלוקות אימננטית (=פנתאיזם).

 

ראה באורות הקודש ח"ב: 

 

"טבע הדבר הוא, שבההשקפה הרגילה, אותה ההתבוננות האלהית הבאה מהדעה המונוטאיסטית, שהיא ההשקפה היותר מפורסמת גם מצד האמונה, היא מסבבת לפעמים עצב וחלישות נפש... פחות מההשקפה הזאת מיגעת את האדם ההשקפה המונוטאיסטית, הנוטה לההסברה הפנטאיסטית, כשהיא מזדככת מסיגיה, המובלטת בחלקים רבים ממנה בהחלק התבוני של החסידות החדשה..." (הוא מתכוון כמובן לכתבי חב"ד שעוסקים הרבה ברעיון הזה ש'הכל אלוקות' ופיתוחו וטיהורו). וראה עוד שם באורך מהי הדרך. 

ויתכן שאנחנו מסכימים. לא בטוח.

טענות על פנאטאיזים, העמיסו באקדמיה, על כל בעלי שיטת 'אין עוד מלבדו', או כמאמר הזוהר 'לית אתר פנוי מניה'. ובמיוחד על תורת החסידות ובמיוחד בדרך ההסברה של חב"ד. יתכן שחלק מהעניין שב'נפש החיים' חרד להדגיש את ההבדל בין 'מבחינתו' לבין ההנגה המעשית - זה להוציא מהטעות הזאת (מלבד הנזקים המעשיים שיכולים להיווצר מהטעות הזאת, כמבואר בדבריו).

בדברי מרן הרב זצ"ל - אי אפשר לטעות. יש בו בירור ארוך, שאין מקומו בפורום, על היתרון והחסרון בכל השיטות ובמיוחד בסוג של 'משחק' בין המונוטואיזים (שיתרונו הוא ההבדל שבין הא'לוהים לעולם ולאדם) לבין "ההשקפה המונוטואיסטית, הנוטה להסברה הפנטאיסטית *כשהיא מזדככת מסיגיה* המובלטת בחלק התבוני של החסידות החדשה (=חב"ד)"!

מי שרוצה לעשות סדר, שיתחיל מלימוד מסודר של מאמר 'דעת אלוהים' ותחילת אורות התחיה וימשיך בלימוד מסודר של פרקי 'האחדות הכוללת' (וקודמים להם פרקי החיות האלוהית והסדר עקרוני!).

אם רוצים להגדיר בכותרת, התפיסה היא "הכל באלוהות" (כפי שמופיע בהקדמת הרב הנזיר לאחדות הכוללת), בעוד שאצל הכופר האמסטרדמי זה "הכל אלוהות".
ועיין עוד ב'קול הנבואה' עמ' קכה, שנכון להגיד ש'אלוהים בגמטריא הטבע', כל עוד מבינים שמעל הטבע יש מטביע. ששם 'אלוהים' הוא של גבורה וצמצום, והשם המיוחד הוא למעלה מהטבע.

והתפיסה שציינת "הכל באלוהות" זה בעצם פנאנתאיזם.

לגופם של דברים, נכון שלכאו' זו תפיסת מרן הרב, אם כי, כפי שציינתי הרב דן בין התפיסות כרמות הסברה שונות שלכולן יש צד נכון.
לגבי שאלתו, הרב בוודאי לא הראשון ולא היחיד. את תפיסת חב"ד מוכרחים להסביר כך ואולי גם את דברי האר"י וכל הנתלים בו.

שמעתי מהרב ירחמיאל וייס, שגם לפני חב"ד ידעו ש'אין עוד מלבדו', אבל חב"ד חידדו שזה 'ממש'.

פנאנתאיזם היא צורת ההסתכלות המאוזנת והממוצעת.

כלומר לא מונותאיזם מצד אחד ולא אין עוד מלבדו כפירוש אדוה"ז מצד שני (אלו ב' הצדדים שמציג הרב באוה"ק ב'), אלא הכל באלהות (את חב"ד הוא מגדיר שם השקפה מונותואיסטית שנוטה להסברה הפנטאיסטית כשהיא מזדככת מסיגיה. כלומר הכל אלוהות והעולם בטל. זה לא פנאנתאיזם).
בהמשך הפסקה באוה"ק שם הוא מציג את ההסתכלות שמשלבת בין שתי התפיסות. האמת האובייקטיבית היא כמו שיטת חב"ד אבל אי בעולם שלנו להתנהל לפי ההסתכלות הזאת (ולכן בעולם שלנו היא לא האמת בעצם..) .
לכן הרב שם מראה מה צריכה להיות צורת ההסתכלות הנכונה, איך משלבים בין שתי השיטות. איך צריך לתפוס את העולם מחד כעולם ומאידך כגילוי רצון ה'. איך צריך להסתכל על העולם במונותואיזם אבל כזה שהתגלגל מאין עוד מלבדו.

כנראה יש כמה הגדרות לפנאנתאיזם אבל חב"ד היא לא פנאנתאיסטית במובן הרחב של ההגדרה.

תפס את חב"ד, כן כשיטה מתוקנת על בסיס דברי הרב באוה"ק שהזכרת.

עיי' קול הנבואה עמ' קכ"ג שם משתמש כמעט באותו ביטוי: "שיטת הכל-אלוהות, השלילית, אחר טיהורה מנגעיה, וזיכוכה מסיגיה, יש להעלותה ולנסחה בשם, הכל באלוהות (ובהערה קמ"ה: המונח הכל באלוהות, פנ-אנ-תאיסמוס וכו') שעיקרה החיות העולמית האלוהית, שהוא, ב"ה, מחיה הכל, כשהוא נבדל ולמעלה מהכל".

(ולענ"ד הדברים מדוייקים, אף אם לא מספיק מודגשים בתניא, שער היחוד והאמונה פ"ד ובמידה מסויימת גם בפ"א. ולהוציא מהטעות שעלולה להגיע מחוסר ההדגשה, בנפה"ח ובעקבותיו מרן הרב, מדגישים מאוד את עניין ה'מבחינתו' ו'מבחינתנו'. אף שהמחלוקת רק הדגשתית ולא מהותית, עד שבחב"ד הפריזו לטעון שר' חיים הושפע מהחסידות וחזר משיטת הגר"א).

רק אני חושב שמכיוון שבסופו של דבר התניא וספרי הרב הם ספרי עבודה בעיקר, הדגשה או חוסר הדגשה של משהו מעיד על דרך עבודה שונה. ואם כן לתניא העבודה היא בעיקר על ביטול היש ולרב היא בעיקר על פיתוח מבט נכון על היש והפעולה בעולם (המשך הפסקה באוה"ק).

מצד שני תלוי אילו חיות אלו. ערוה״ש התיר בשכב סכ״ד לתת לכל חיית הפקר אוכל מדין ״ורחמיו על כל מעשיו״.(אמנם כי טעמו צ״ע) והמשנ״ב התיר בכלב רעב ואכמ״ל

למה שזה יהיה שונה מהתעמלות? 

 

ומה כוונתך "תלוי אילו חיות"?

היא בדבר שאדם נהנה ממנו בגופו, ולומר שאדם נהנה בגופו מהאכלת חיות (אע"פ שאני ממש יכול להזדהות כאחד שלעיתים מאכיל בעצמי), היא סברא דחוקה ולענ"ד עקומה.

וגם לא התירו התעמלות, ההיתר הוא לרוץ להנאתו, אין הכוונה להרים משקולות בחדר כושר.

כוונתי ב"תלוי אילו חיות" התפרשה בהמשך ההודעה - על חיות הפקר רעבות. אז כן, להאכיל את הכלב של השכן, חוששני שלא יהא בכלל הגדר הזה.

 

הרי גם התעמלות זה לא ממש הנאה בגופו - הגוף מתאמץ. זה יותר בקטע שזה משחרר.

ומה נגיד על מה שמותר לבכות אם זה גורם עונג ומשחרר. 

 

נראה שזה בעצם הנאה בנפש ולא בגוף. 

הוא לא מרגיש איזו שהיא הנאה/ הקלה מכך שהלידה עוברת בשלום?

נראה לי שרואים מכאן, שההנאה הנפשית לא התירה טרחה.

ייתכן שטרחה לא הותרה כלל לצורך הנאה נפשית, וייתכן שצריך לסייג ולהבחין בין הנאות שונות.

ריצה?

ובכי..? בכלל לא נשמע קשור להנאה גופנית.

 

האמת בכי לא קשור לטירחה, אולי סתם קישרתי בגלל ההיתר מצד ההנאה

אבל בתור מחשבה בלי לבדוק, אולי זה לא נחשב טרחה, כשהנאה היא מהפעולה עצמה, ולא מהתוצאות שלה. ולגבי בכי, זה איסור אחר. [ויש גם חולקים על ההיתר].

והוא במפורש מדבר על בחורים צעירים שנהנים לרוץ, כשהכוונה היא לא לריצת חמשת אלפים וגם לא אלפיים, אלא מסתמא סתם ריצה של שובבות. אין לי מושג איך הקשת מכאן על התעמלות...(שאגב אוכל להיות דמגוג ולומר נאסרה במפורש בשכח מב, אלא ששם כנראה הכוונה לפעולה אחרת ואכמ"ל)

שמע, אני לא למדן...

אני שואל לפי מה שאני יודע ולומד ממכם

 

סבבה זה לא התעמלות ממש, אבל זה עדיין טירחה יתירה לא? הרי אסור לרוץ בשבת סתם ככה.

ומה לגבי הבכי?

הגדר של טרחא יתירה הוא לא ברור, אבל רואים מההיתר הזה שלאו, ובכלל לגבי הפעולה הספציפית הזו אני לא חושב שהיא בגדר טרחא.(מאחר וטרחא אינה גדר בקושי הפיזי אלא הנפשי למיעוט הבנתי. לדוג' הכנת מאכל הדורשת פעולות סיזיפיות ועוד, למעשה מהמקרה של נשיאת חבית מוכח שאין מדובר בקושי פיזי, מאחר ואחד הצדדים שם עוסק במי שסוחב משקל בכמה פעמים שיש בו טרחא, לעומת סחיבת כל המשקל בפעם אחת )

מקסימום תכין לפני שבת מכוסה ותוריד את הכיסוי, להניח להם אסור.

 

זה מה שזכור לי מהפעם האחרונה שביררתי אצל רב.

 

תברר מול מו"צ אולי נופתע

גם לך מותר להאכיל אותם (כך דעת הביאור הלכה שחולק על האליה רבה).

אם אלו חיות הפקר שסובלות- ערוך השולחן מתיר.

לסיכום, האיסור הוא רק בחיות שמשיגות אוכל לבד ולא צריך להאכיל אותן (השו"ע מביא כדוגמא יונים ודבורים), ואז זה גם לא משנה אם הן שייכות למישהו או שהן הפקר, בכל מקרה אסור.

ואני אומר שכל הדיון בין המשנ"ב לא"ר הוא דווקא על הכלב(בהתבסס על גמרא אחת).

לגבי ערוה"ש אמנם הוא מתיר אבל המקור שלו צ"ע.

אבל אין אותן בכל הסידורים (רק באיש מצליח או בסידורים אשכנזים אותנטיים)

המוסיפים מוסיפים אותן גם בלילה. אמנם יש מוסיפים רק בביהמ"צ ביום.

 

הערה: תלמידי הגר"א חדלו מלומר התיקון מאז עלייתם ארצה כיוון שלדבריהם כבר התנערה השכינה מהעפר.

אמנם מאוחר יותר חזרו לומר מריבוי הצרות, אך שמעתי מהרב בדיחי שליט"א שאחר הקמת המדינה או ששת הימים (לא זוכר כעת) הרצי"ה לא נהג לאומרו כלל  (אגב - ה"ה לאמירת "על נהרות בבל" לפני ברכהמ"ז).

'יחשוב אדם בעשותו כל אלה כי ראוי לו שישפך דמו וישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי איברי הקרבן כנגד ראשי אבריו'.

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יז עמוד א
רב ששת כי הוה יתיב בתעניתא, בתר דמצלי אמר הכי: רבון העולמים, גלוי לפניך, בזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומקריב קרבן, ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו ומתכפר לו; ועכשיו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי, יהי רצון מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתיו לפניך על גבי המזבח ותרצני. 

 

ויותר בביאור:

תלמוד בבלי מסכת מנחות דף קד עמוד ב
אמר ר' יצחק: מפני מה נשתנית מנחה שנאמר בה נפש? אמר הקדוש ברוך הוא: מי דרכו להביא מנחה? עני, מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני. 

 

יש עוד כמה שאני לא זוכר בדיוק את המקור.

 

@ימ''ל !!!!!!!!!!

או בכלל.

אולי כדאי להכריע כבר בשאלה "מיהו רב"?

 

היתה פעם תקופה בהיסטוריה שבה @מרדכי ניסה להכריע בזו השאלה כי אז היה רב חובש כיפה סרוגה, בוגר ישיבת "מרכז הרב" שכיהן כשר החינוך (מטעם מפלגת יש עתיד) וכנראה בשביל מרדכי כבר הגיעו מים עד נפש אז הוא הלך לדרוש בעצת הרב מלמד, כמובן שזה לא עזר יותר מידי וכי מי הוא הרב זלמן מלמד שיכריע בשאלה "מיהו רב"? אז יש מצב שנצטרך לחכות למשיח צדקנו.

מה דעתכם על הרצל? - בית המדרש

 

שלשום ימ"ל נעל פה שרשור על שאנשים (וגם אני) לא נהגו כבוד זה ברבותיו של זה, אז הזכרתי את מאמציך להכריע בשאלה "מיהו רב" במערכת הפורומים.

 

נא לא לשגע אותי בהסברים לדברי עצמי, אני לא אוהב את זה.

לא עידכנו אותי בשינוי...

וברצינות: הראשונים כבודם במקומם מונח, לא מומלץ לערבב אותם עם חז"ל.

מה היתה בדיוק השאלה?

המהר"ל מסביר הרבה מקורות בתנך על פי צורה וחומר
ואני צריכה איזה מקור מסוים שרואים איך אכן המהרל מפרש בצורה זו.

תודה רבה רבה!!

פילוסופיה אפלטונית, פנומן ונאומן, מה את רוצה מהתנ"ך? איפה בתנ"ך יש התגלות פנומנאלית (הופעה) ואיפה נאומנאלית (עצמית)? זו השאלה? עדיין לא ברורה לי השאלה.

 

הנה כמה:

גור אריה בראשית פרשת בראשית פרק ב
וכאשר תבין עוד ותעמיק בזה, כי האדם כאשר לא נמצא לו זוגתו - והאדם שהוא כמו צורה צריך הוא לדבר שהוא אליו כמו חומר - וכאשר עדיין לא נמצא הנקיבה שהיא לאדם כמו חומר לצורה - אז יש לצורה זאת התחברות אל הדברים יותר חומרים, והם כל בעלי חיים שאינם מדברים, והכל כדי שימצא לו דבר שהוא לו [נושא והוא] כמו חומר, כי [הצורה] אי אפשר מבלעדי חומר, ולפיכך אומר 'שבא על כל בהמה וחיה ועוף', כי החבור מה שהיו הבעלי חיים עומדים לאדם במקום החומר לצורה - נקרא ביאה גמורה, לפי שצריך שיהיה האדם נבדל מן הבעלי חיים הבלתי מדברים, וכאשר היה לאדם התחברות אל בעלי חיים בלתי מדברים - הרי הוא מזדוג אליהם נכנס בגדרם, עד שזה ביאה גמורה נחשב לאדם שהוא שכלי, כי ראוי שיהיה האדם נבדל במעלתו מכל הנמצאים שאינם בעלי שכל, והרי יש חבור להם, וזהו הביאה. עד שנתן לו זוגתו, ואז היה צורה לדבר שהוא דומה לו, שגם היא בעלת שכל כמוהו, והוסר הביאה והחבור. הארכתי בזה לבאר דברי חכמים, כי ראיתי שהאומות משיבין על דברי חכמים, ואילו ידעו להבין דבר זה על עמקו היו אומרים כי כל חכמי הגוים לאפס ותוהו נחשבו נגד הקל שבדבריהם. והכל נרמז בלשון "זאת הפעם עצם מעצמי", שהתורה רמזה לנו כי האדם הוא כמו צורה, וצריך הוא אל דבר שהוא לו במקום חומר, אבל אין הדברים כולם שהם חומרים אליו במקום החומר, רק חומר מיוחד היא האשה שנתנה לו: 

 

גבורות ה' פרק יח
ותקרא שמו משה כי מן המים משיתהו, בשמות רבה (שם) מכאן אתה למד שכרן של גומלי חסדים כו'. ונראה לפרש כי התורה כל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, ונקראת בשביל זה תורת חסד דכתיב (משלי ל"א) תורת חסד על לשונה. ולפיכך השם שקראה לו בתיה שהיתה גומלת חסד הוא עיקר בתורה, ואף הקדוש ברוך הוא לא קרא לו שם אחר כשהיה מדבר עמו דברי תורה שדרכיה נועם. אלא שיש לדקדק במה שאמרה כי מן המים משיתהו, והוי לה לומר כי מן היאור משיתהו להורות מאיזה מים הוציאה אותו. ואומר אני כי שם משה הוא הוראה על עיקר ענין משה ומעלתו, אשר הוא מסולק ומוסר מן המים. וזה כי המים אין להם צורה עומדת קיימת כמו שהתבאר למעלה אצל כל הבן הילוד היאורה תשליכהו ע"ש, כי שם הארכנו בזה. וכאשר תדע זה תדע לך כי מעלת משה רבינו ע"ה מעלת הצורה לפי שהיה נבדל במעלתו מן החומר כי השכלים הנבדלים הם צורה בלבד, ומי שהוא קרוב אל מעלת השכלים הוא קרוב אל הצורה, ולכך היה משה רבינו ע"ה ענין צורה בלבד מבלי חומר, והמים הם הפך, כי המים אין להם צורה גמורה ולכך נקראים תמיד בלשון רבים, ולא תמצא לשון יחיד במים לפי שכל אחדות מכח הצורה המאחד את הדבר והמים הם בלי צורה גמורה, ולפיכך המים שהם בלי צורה מקוימת בלשון רבים, והיה משה הפך להם שהוא צורה נבדלת, והיה מיוחד שלא נמצא נביא כמוהו כדכתיב (דברים ל"ד) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, וזה הפך המים שאין במים יחוד צורה ומפני זה נקרא משה שהיה משוי ממים כלומר שמשה מסולק מן המים כי בעבור שיש למשה צורה נבדלת היה משוי ונבדל מן המים. ומזה תדע כי המים הפך משה רבינו ע"ה, שאלו הם בלא צורה ומשה רבינו ע"ה מעלתו הצורה המקויימת, לכך האצטגנינים אמרו שעתיד מושיען של ישראל ללקות על ידי מים, שראו על ידי האצטגנינות קדושתו של משה רבינו ע"ה שהוא צורה נבדלת בתחתונים וראו גם כן שאין דבר מתנגד לו רק המים שהם הסבה שיהיה נלקה על ידם כמו שהתבאר שם. לכך לא היה בא המיתה למשה שהוא צורה נבדלת רק על ידי מי מריבה, וכאשר רצה הקדוש ברוך הוא למחות כל צורה הביא עליהם מבול מים למחות הצורה, שכן משמע לשון וימחו שבא עליהם מחוי הצורה כמו שהתבאר אצל הבה נתחכמה. ומזה תבין דברי חכמים שאמרו במדרש (ב"ר פ' כ"ו) בשגם הוא בשר בשג"ם בגמטריא משה, והיו ימיו מאה ועשרים בשביל זכות משה רבינו ע"ה נתן הקדוש ברוך הוא אריכות זמן להם מאה ועשרים, שהרי משה רבינו ע"ה היה חייו מאה ועשרים: 

 

ספר תפארת ישראל פרק ד
ותעמיק יותר בענין זה ותדע ותבין, שהשמש והאדם שני מלכים. כי השמש הוא מושל בעולם, כמו שאמר הכתוב (בראשית א, טז) "לממשלת היום". והאדם מושל בנמצאים גם כן, כדכתיב (בראשית א, כו) "וירדו בדגת הים ובעוף השמים", ודבר זה מבואר. והמושל האחד הוא מושל הגשמי, כי השמש היא גשמית. והמושל השני הוא נבדל, כי האדם אינו גשמי גמור, הן בנשמתו האלהית, שיש לו נשמה קדושה, והן מצד שנאמר בו (בראשית ט, ו) "כי בצלם אלהים עשה את האדם". כי יש בצורתו ענין אלהי, למי שיודע ברזי החכמה. מכל מקום על כל פנים יש האדם ענין נבדל. הרי כי אלו שני דברים מחולקים; האחד - הוא המושל, ויש לו חשיבת גוף. והשני - יש לו ענין בלתי גשמי, והוא נבדל. יהיה הפירוש מה שיהיה בלשון "צלם אלהים", סוף סוף יש באדם דבר אלהי נבדל. 
והנה השמש והאדם היותר עליון בעולם הזה. כי העולם הזה יש בו חומר וצורה נבדלת. והחומר היותר עליון הוא לשמש, כי יש לו חומר זך. ומעלת הצורה הנבדלת לאדם. ולכך אלו שנים הם נחשבים מלכים, מצד שהם עליונים בנמצאים בעולם הזה. והאדם נחשב צורה אל הנמצאים כלם, אף אל השמש. וידוע כי החטא הוא מצד החומר, לא מצד הצורה. ולפיכך מצות לא תעשה, שלא יעשה חטא, הוא כנגד ימות החמה, שאין בה יציאה מן הסדר, אף כי היא גשמית. ודבר זה יתבאר עוד בפרק י"ג, עיין שמים. 

 

ויש עוד הרבה.

בס"ד.

 

תוודה רבה רבה!!!!

אני צריכה עוד כמה דוגמאות,

יש מצב לבקש עוד כמה?

ואוו, תודה רבה רבה!!

 

1. הבטחה כללית במקרה ששכיח היזק או שהיזק היה קורה בממילא כגון אדם שהגיע זמנו למות לא תקף.

2. מסכת פסחים דף ח ע"א-ע"ב

    מסכת קידושין דף לט ע"ב