פורום בית המדרש (עמוד 60)

יש לזה מעלה גבוהה יותר או משהו?
כאילו הרבה מצוות יכולות להיות חביבות. אז מה זה אומר החביבוּת הזאת?

יש שש קצוות - 4 צדדים ומעלה ומטה
והשביעי היא הנקודה הפנימית

באיזור פרק ל', לא זוכר במדויק
לגבי ז' בסיון

כן, כי לכל אדם יש זווג, רק בעולם הזה הוא לא מצא אותו מסיבות שונות, (לפעמים באשמתו כי היה בררן מדי, או מרצונו כי לא רצה להתחתן, או כי היו לו מחלות ובעולם הזה לא רצו להתחתן איתו, אבל בעולם הבא אין מחלות) אבל לעתיד לבוא ימצא אותו.

מקור: ספר דברים, פרק כ"ח, פסוק כ"ט.
וחייבים בהשתדלות ובהשתדלות ובהשתדלות ואין ייאוש בעולם כלל.

עולם הנשמות או תחיית המתים?

 

באופן כללי נ"ל שנשמה חצויה זה מצב זמני, ולכן הוא שייך רק בעולם הזמני.

 

מקור ברור אין לי, אבל נ"ל שאפשר לצרף בקלות כמה מקורות ולבנות את זה. אתה מוזמן לחפש...

אשמח שתביא את המקורות שיש לך...

 

אני אנסה לחפש אבל שאלתי אולי מישהו למד את העניין

לכך שהזיווג מורכב שני חלקי נשמה הבאים משורש אחד, זה דבר ידוע ונפוץ, שאין לי מושג מה מקורו המדוייק.

 

לגבי ההמשך, ראה מהר"ל בספר נצח ישראל פרק א, שם הוא מסביר עקרונות דומים לגבי הגלות והגאולה: "וכמו כן הפיזור אינו דבר טבעי, וכמו שחוזר כל דבר ודבר אל מקומו, כך חוזרים החלקים המפוזרים והנפרדים להיותם כלל אחד. ודבר זה מבואר לכל אדם אשר הוא בן דעת, כי כל החלקים ענין אחד להם. ואם כן למה יהיה חילוק ביניהם, ולא יתאחדו, מאחר שהם דבר אחד? ולכך כל פיזור עומד להתכנס יחד...

ואי אפשר לומר שדבר זה הוא בשביל חטא ועון, סוף סוף דבר זה הוא בלתי טבעי, דהיינו הפיזור לישראל, ויהיה הבלתי טבעי נעשה טבעי, אם היה זה לעולם."

 

כל חיי האדם בעולם הזה הם זמניים, ולכן יתכן שהחלקים המפורדים לא יתאחדו בתוך מסגרת זמנית זו. אך הנשמה כשלעצמה היא "חלק אלוק ממעל". לעתיד לבוא, בתחיית המתים, הנשמה תתגלה בעולם בגילויה הנצחי. אם כן, לא יתכן שגילוי זה יהיה בפירוד שני חלקיה.

 

לילה טוב!

וכן העלון היו"ל ע"י המארגנים:

20201112124332.pdf

20201112124346.pdf

בהמשך הגמרא מוסבר שבמקומות אלו חייבים רק כאשר יש בהם גם שימוש אדם, כגון שנשים מתקשטות בהן.

את צריכה למצוא בעל כזה כמוך ויחד יהיה איזון מול העולם

המ רגע הוא לא אמור להשלים אותי?

התורה היא לא רק האדם מול הקב"ה.
התורה רואה את האדם בתוך החברה ומכוונת אותו שם.
יש המון מצוות חשובות שתלויות ביחסים בין אישיים.
דוגמאות: ואהבת לרעך כמוך. פשט המצוה היא פשוט לאהוב את רעינו. נסי להתבונן ביהודים שאת מכירה, ולאהוב אותם יותר. להתבונן באהבה הזאת - מה גורם לה, מה מחזק אותה, וכדומה.
יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך. הכבוד של כל אדם שסביבנו, לא רק לא לזלזל, אלא לכבד. לראות בו דברים חשובים שראויים להערכה.
וכן הלאה. ההתבוננות בחלקים האלה של התורה מביאים את היחס הנכון יותר לחברה שסביבנו. מאפשרים לעבוד את השם גם בחברתיות שלנו. בחיוך ותמיכה במי שסביבנו, גם אם הוא לא במשבר. בהערכה ואהבה לאנשים. בעין טובה על העולם.
אחר כך, גם החלק של בין אדם למקום נהיה פחות רחוק מזה, ואפשר גם לשתף בו מי שמתאים לכך.

תזכי להוסיף יראת שמיים ואהבת הבריות, ושתהיה רוח הבריות ורוח המקום נוחה ממך

העמקה זה נכון... ממש חשוב. אבל העניין הוא גם שאני יכולה לכבד אותם, אבל עדיין להרגיש ריחוק וחוסר שיתוף... אז שאלתי את עצמי אולי דווקא סוג של עממיות חסר לי?

כאשר אדם מעצב את זהותו טוב לו להיות בחברה הומוגנית ולכן טבעי שמרגיש מרוחב ממי שלא כמוהו
אח''כ אדם מגלה שנשאר לו עוד הרבה מכנה משותף עם כל אדם

בהנחה שזה אכן סדר המאורעות, יש הרבה מאוד תיאוריות למה זה היה כך.

 

מפרנס הרבה דרשנים

א. שים לב שאתה יוצר סתירה בין רש"י לפסוקים. אם כן, השאלה שלך היא על רש"י.

ב. "ומלחמת ארבעת המלכים היה כשהיה בן 73 (12+13 שנה אחרי שנת הפלגה שבה הוא היה בן 48)". 1. מאיפה לקחת את זה שמתחילים את הספירה מדור הפלגה. 2. מאיפה לקחת את זה שאברהם היה אז בן 48. 3. זה כבר נתון לדיון, אבל להבנתי האישית את הפסוקים, יותר מסתבר שכוונתם שמרדו בשנה השלוש עשרה, ולא שמרדו למשך שלוש עשרה שנה. (אם כי אני מסכים שהלשון תומכת בהבנה שהצגת.

1-2-3 - כולם ברש"י.

את המקור לכך שמתחילים לספור מדור הפלגה לא מצאתי.

והדברים הוזכרו גם בגמרא פרק ראשון של מסכת שבת.

אונקלוס כותב "תלסרי שנין מרדו" ובתרגום יונתן כותב "ובתלסרי שנין מרדו".

אני חושש שבד"כ פשוט מתחילים ולא מסיימים...

שני המאמרים (=החלקים) האחרונים בכוזרי מתעסקים הרבה בקבלה ופילוסופיה. לא קל


אם את בקטע של ספרים - בהוצאה הרגילה של חובת הלבבות יש פירוש 'לב טוב' - שפשוט מתרגם את כל הספר לעברית מודרנית. מאוד ברור וקולח

האמת שמעדיפה סדרת שיעורים בסרטונים

ואם כן, זה לקבוצה מצומצמת בדרך כלל ולא שיעורים וסרטונים על כל הספר.

בכל מקרה, בדרך כלל שיעורים וסרטונים לא יכסו את הספר כולו אלא רק קטעים נבחרים - כי קשה ללמד ספר שלם בשיעורים שמרחיבים בתוכן. דומה לדילמת העיון/בקיאות.

זה נכון לגבי כל ספר כמעט - שיעור ב"פרי צדיק" יצטרך שלש שעות בשבוע כדי לסיים את הספר בשנה, וכנ"ל לגבי כמעט כל ספר. נדירים שיעורי תניא שמסיימים את הספר, בטח לא ספרי ר' צדוק, מורה נבוכים, ועוד ועוד.

 

לגבי שני הספרים האלה באופן פרטי

 

חובות הלבבות הוא ספר מאד ארוך וכבד, יצא לאור לאחרונה תרגום מדויק לעברית מודרנית בהוצאת אוניברסיטת בר אילן. יש כמובן את מהדורת "לב טוב" שהיא קלה לקריאה (גם אם לא מדויק).

 

בכל מיני חוגים מקובל לצנזר את שער היחוד, ולהדגיש את שער הבטחון או שער חשבון הנפש.

אציין שספר אורחות צדיקים מכיל בתוכו די הרבה מהתוכן של חובות הלבבות. מצד שני, אין כמו המקור. חובות הלבבות כספר מוסר והדרכה הוא ייחודי ומחנך מאד.שווה את ההשקעה. בפעם-פעמיים הראשונות, הוא מייגע מאד, בגלל הנטיה שלו לסדר כל דבר לפי קטגוריות ממוספרות. אחרי שמתגברים על זה (גם אם פשוט בגלל ההרגל) קל יותר להתמקד בתוכן שהוא מצוין.

 

כוזרי הוא ספר קצת יותר קצר. יש את התרגום הנפוץ של יהודה אבן שמואל (הלבן עם  כיתוב כחול-אדום על הכריכה), שאם לא מנסים להעמיק הוא בסדר גמור (ואם רוצים להעמיק יש לו בסוף נספח לגבי ההחלטה על תרגומים של מילים ספציפיות). יש תרגום מודרני ומדויק של מיכאל שוורץ, ותרגומים נוספים (הרב שילת והרב קאפח).

יש קטעים בספר שהם מייגעים, ולקורא הממוצע התועלת מהקריאה בהם יכולה להיות לא שווה את ההשקעה - החלק של הדקדוק בסוף מאמר שני, הפרשנות לקטעים מספר יצירה בסוף מאמר רביעי, והפילוסופיה של חלקים ממאמר חמישי (מקווה שלא פספסתי קטע שנוהגים לדלג עליו ).

בעיני גם ההתחלה של מאמר ראשון - הדיון של הפילוסוף, הנוצרי והמוסלמי - הם לא חיוניים.

יש המון פירושים לספר או הוצאות של הספר עם פירוש שהוא בעצם שיעורים שמתמקדים בחלקים המעניינים.

ולמה לא ציינתי אותו? כי התמקדתי בצורך של השואלת

אם היא רוצה תרגום מדויק לעברית מודרנית, אני חושב שהמהדורה החדשה עדיפה וקלה יותר לקריאה. אם הדיוק לא חשוב לה, יש את "לב טוב" (אני אישית פחות אוהד אותו אבל מודע לזה שיש אנשים שזה חשוב להם). לרב קאפח יש כבדות מסוימת בסגנון, ולכן לא ציינתי אותו. ברור שיש לו המון מעלות, כמו הנוסח (המהדורה של בר אילן מציינת לעמודים שלו!) וההערות המחכימות.

 

בכוזרי אני חושב שהתרגום של שוורץ הוא לא יותר קל לקריאה, ולכן ציינתי גם את התרגומים האחרים (אבל לא את העיבוד של הרב גניזי, למשל, כי אני חושב שלקורא בן דורנו הוא לא קל יותר)

 

אם הייתי כותב פה "מבוא ללימוד בספר הכוזרי ובספר חובות הלבבות" אני מבטיח שזה היה נורא מעניין, אבל לכתוב שלשה עמודים בתגובה לשאלה תמימה זה קצת מוגזם

 

 

ועוד משהו - יש (עדיין?) את החוברות של הלימוד היומי, "בשביל האמונה". שם יש להם חוברות מותאמות, כולל דילוג על הקטעים שמדלגים עליהם. בחלק מהספרים - כמו דרשות הר"ן - הטקסט המדולג מובא בפונט קטן יותר. בכוזרי, לפחות מה שאני ראיתי, הקטעים שמדלגים עליהם פשוט לא הודפסו (התרגום שלהם הוא של הרב שילת)

לדעתי הוא ממש נהדר לקורא בן דורינו. 

 

 

ואה, נשמח למבוא מקיף,

עכשיו אתה יכול לכתוב, זה לא במענה לשאלה תמימה....

ואני חושב שלא אקח את האתגר, אבל אם תאתגרו אותי בשאלות ספציפיות אני מניח שאענה בפירוט הנדרש

כך שאיני יודע להשוות, ולהמליץ מה עדיף, אבל נראה לי שהתרגום של הרב קאפח על חובות הלבבות  די קריא. והתרגום העתיק לא נוח לקריאה.

[ודווקא בספר הכוזרי, עדיף את התרגומים האחרים, ולא את התרגום של הרב קאפח, ששונה מתרגומיו לספרים אחרים],

 

 

לגבי הלימוד היומי-

"בכוזרי, לפחות מה שאני ראיתי, הקטעים שמדלגים עליהם פשוט לא הודפסו (התרגום שלהם הוא של הרב שילת)" - אכן.

בחובות הלבבות התרגום הוא דווקא התרגום הישן, שם הדפיסו את כל השערים, ולא רק את אלה שהם בחרו לכלול בלימוד.

בניגוד לכוזרי, שאפשר לומר שמה שלא נלמד זה רק הקטעים שבאמת יש איתם קושי מיוחד, ואת כל השאר הם הביאו וביארו, בחובות הלבבות ובדרשות הר"ן זה נראה שפשוט  לא רצו לכלול את הכל בגלל האורך, אז בחרו במה להתמקד.

 

ונראה לי שיש דווקא סיכוי שהחוברות מתאימות למטרה שלשמה נתכנסנו בשרשור זה.

כתבתי לפי החוויה שלי. 

לדעתי אין חולק ש"לב טוב" הוא קל לקריאה והכי פחות מדויק, ומצד שני - המדויק ביותר הוא כנראה המהדורה החדשה. הרב קאפח נותן משהו אמצעי. אני קראתי בתרגום הישן והיה בסדר.

לגבי הכוזרי - אני לא רואה חסרון במהדורת הרב קאפח (גם אם היא איננה טובה כמו הספרים האחרים שהוציא, היא לא פחות טובה מהמהדורות האחרות של כוזרי), אבל גם לא יתרון על פני הרב שילת, ובאופן כללי - אם מדובר רק בהיכרות עם הספר ולא בלימוד מעמיק שדורש דיוק - גם מהדורת אבן שמואל היא טובה. בשביל הדיוק מהדורת שוורץ היא הכי מדויקת, אבל הסגנון כבד.

יש אתר בשם 'רוח ירושלמית' עם שיעורים על כל הספר כמדומני. בסגנון עמוק קרוב לפנימיות.

(למי שלא למד בישיבה עם הכוונה) - מומלץ בפעם הראשונה, ללמוד עם ספר שעוזר להבין. יש את הפירוש של הרב אבינר למשל, שמאוד מקל, יש עוד כמה. יש גם את הפירוש (או יותר נכון שכתוב ועריכה של השיעורים) של הרב שרקי - אבל הוא יותר מרחיב לכל מיני כיוונים, לא בטוח שזה למי שלומד לראשונה.

בגדול - שלושת המאמרים הראשונים יותר קלים. מי שזה מספיק לו - ידלג לחתימת הספר. למרות שללמוד בשלמות, זו מעלה גדולה ובסופו של דבר זו שיטתו השלמה.

לגבי חובת הלבבות - יש את ביאור 'לב טוב' שהוא ביאור מלא ורצוף וזורם. מומלץ מאוד. הוא רק מדלג על שער הייחוד - שרבים מגדולי ישראל המליצו לדלג עליו.

שני הספרים מבוארים בהן והן מופיעות גם ברשת.

הכוזרי מתחיל כאן:

ספר הכוזרי מאמר ראשון א

 

חובות הלבבות מתחיל כאן:

חובות הלבבות - הקדמה חלק א

 

(אחרי שכתבתי אני רואה שהקדימוני
נכון, צודק - בית המדרש)

וכן- ישר קפצנו לשער הביטחון, פשוט זה נקודה שיותר נוגעת לנו ויותר מובנת לנו.
אבל אתה יכול להתחיל מההתחלה, זו בחירה שלך...
ואיך לומדים?
לי יש חובת הלבבות עם פירוש אז זה ממש כיף לקרוא אפילו שאנחנו לומדות באיזה אחת בלילה..
הכי מובן בעולם, וניסיתי לפני כל מיני ספרים...

בדיוק עכשיו עשינו

באתר של בני דוד
זה הזמן להגיד שיש לו סדרות מכריכה לכריכה על ספרים רבים
חלקים גדולים בתנך
מהרל
ספרי הרב קוק כולל אורות הקודש
ועוד ועוד

חובות הלבבות קראתי עם פירוש לב טוב, וכוזרי קראתי ככה כמו שהוא.

לפי הרגשתי אם פשוט נצמדים למה שכתוב בלי לנסות לפרש לפי הקדמות

הכל מובן יופי.   

 

בשניהם אני לא חושב שכדאי לדלג, כי הם בונים קומה אחרי קומה.

פשוט יעיל יותר ומעשיר יותר ללמוד משיעור מרב

אז 'עשבי'...

1 מהי הברכה שמברכים על רודה פיגם מצוי בהבדלה במוצש 2 מהי הברכה שמברכים

הרוזמרין והדס ברור שהם עצים, אבל גבי פיגם, חיפשתי שוב והרב מלמד ובילקו"י כתבו לברך 'עשבי'...

שים ר"ת בכותרת, כי זה נראה כמו פריקת עול.

 

לגבי הקושיות הראשונות - הנה יש להסתפק בכוונת הגמרא באומרה 'גדול שבכולם' ו'קטן שבכולם' האם אדסמיך ליה קאי, והיינו שהיו גדול וקטן שבבינונים, או שהכוונה כפשוטו - שהיו הגדול והקטן שבכל השמונים תלמידים. ולצד הראשון, קצת מיושבת קושיתך. אמנם עי' בירושלמי (נדרים פ"ו ה"ה) שם מפורש כהצד השני.

אך מדברי הכוזרי (מאמר ג אות סה) מבואר שהיו לו להלל אלפי תלמידים, ושמונים תלמידים שנקטה הגמרא הם המובחרים שבכולם. וגם בזה מיושבת קצת תמיהתך.

איך אפילו צד אחד מיישב את השאלה, מדוע ריב"ז היה הנשיא ורה"י כשיש עוד לפחות 49 מעליו, ובכלל שהוא ממעתיקי השמועה וכל חכמי הדור הבא הם תלמידיו....

את האפשרויות, וכן אינו ממקם אותו בתחתית הרשימה, וממילא מצמצם גם את התמיהה.

 

וכשהבחירה היא בינו לבין מיעוט השאר שמעליו, אפשר לתרץ בפשיטות שהקריטריון לנשיא הסנהדרין הוא גם גדלות בתורה, אך לא רק, שנצרכות עוד כמה תכונות למנהיגות ראויה, כגון: ענווה, יראת שמים (עי' בברכות כח: ), פרגמטיות (עי' גיטין נו: ), יודע להלך עם הבריות (עי' סנהדרין מא.) ומקובל עליהם (כמו שאמרו עליו שמעולם לא הקדים וכו', עי' ברכות יז.) ובכלל - גינוני מנהיגות (עי' מנחות סה.). ובשקלול, ריב"ז עלה על כל יתר חביריו.

שגדולי הדור הבא, יהיו תלמידיהם של הגדולים או לפחות, חלקם.
50 זה לא מיעוט ואני לא מקבל את זה שמקטני התלמידים יהיה נשיא בגלל "גינוני מנהיגות"
ולא נראה לי שליוב"ע היה מחסור בירא"ש...

["הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותן בפני הבית מאה שנה"]

ומסתבר שבימי הלל ריב"ז היה צעיר, ובהמשך ריב"ז גדל בתורה, ומן הסתם רוב התלמידים האחרים נפטרו.

לדעתי עדיין לא מסביר לאיפה נעלמו הגדולים של הדור ההוא, ובעיקר מדוע כל דור ההמשך של התנאים הם תלמידיו, היית מצפה שיהיו גם תלמידים לגדולים באותו דור ושהעתקת השמועה תעבור גם דרכם. אגב, חישוב מהיר מראה שהוא היה בערך בן 50 כשנפטר הלל, לא כזה צעיר...

א. יש עוד תנאים בין דור רבותיו של ריב"ז לדור תלמידיו [כגון רבן גמליאל הזקן], ויש תנאים שלמדו גם מהם, ראה כאן -- https://tablet.otzar.org/book/book.php?book=143499&width=-17&scroll=0&udid=0&pagenum=69

ב. הרבה מאוד פעמים מוזכרים בית הלל ובית שמאי, שהם באיזור הדור הזה בערך, והם מרכזיים מאוד בהעברת התורה, גם בלי שנדע את שמות החברים בהם.

כל רבני הדור הבא שם הם תלמידי ריב"ז...
בס"ה אין לי עניין יותר מדי להתווכח על הקושיות שלי,
הם בס"ה תוספת נחמדה לחידוש...(למרות שלדעתי זה קשה) וכבר הבאתי כס"מ שכותב מפורש שריב"ז היה גדול מהם בתורה...

שהוא היה תלמידו.

 

ההבנה הפשוטה בביטויים "גדול שבכולן" "קטן שבכולם" היא אחרת, ולכן הפירוש שהצעת שמפרש אותם בכיוון שונה לגמרי קשה בעיני. אבל הקושיא קשה, ולכן, אני מנסה אולי אפשר לתרץ בכיוון אחר את הקושיא. [אף שגם התירוץ  הזה לא חלק].

אפשר ללכת על תירוץ הכ"מ שקטן זה בשאר החכמות, אבל בהלכה היה גדול מהם...
זה נכנס הכי חלק.

למה חז"ל התכוונו.

וההבנה הפשוטה היא כלי משמעותי מאוד לצורך מטרה זו.

 

 

כסף משנה הלכות ממרים פרק ב הלכה ב 

 וא"ת מדאמרינן בפרק יש נוחלין (דף קל"ד) וכן בסוכה (דף כ"ח) פ' תלמידים היו לו להלל גדול שבכלן יונתן בן עוזיאל קטן שבכלן ריב"ז דילמא קטן שבכלם לא בחכמת התורה קאמר אלא בשאר חכמות הוא שהיו גדולים ממנו תדע דהא קאמר התם שלא הניח ממשלות כובסים משלות שועלים שיחת שדים ושיחת מלאכי השרת ומעשה מרכבה ובאותן חכמות אפשר שהיו גדולים ממנו אבל לא בחכמת התורה וראיה לדבר שנתמנה נשיא וראש ישיבה במקום הלל ואם היה קטן שבתלמידים היאך היו ממנים אותו ולא היו ממנים לאחד מהגדולים אלא ודאי בחכמת התורה גדול כמותם ואפשר גדול מהם 

 

אז מצאתי סימוכין גם לזה שזה קושיא, ואפילו לעצם דברי שריב"ז היה גדול מהם בהלכות וקטן בשאר, ומשמעות דורשין איכא הכא. 

רב שענה על הקושיה הזאת
שבאמת מצד הגדלות וידיעת התורה, אין כ"כ מה להיות יותר מרבי יוחנן בן זכאי
אז , מה הגדולה של יונתן בן עוזיאל?
הדבקות והקדושה, שבגלל זה לימוד התורה שלו היה בעוצמה כזאת שכל עוף מעליו היה נשרף

ואולי בחצי בדיחותא אפשר לומר שדווקא בגלל זה לא נתמנה לנשיא
כי האדמו"ר לא יכול להיות גם הראש ישיבה
או לחילופין כמו שר' חיים קנייבסקי הוא לא ראש הישיבה

ומעניין לשים לב שיונתן בן עוזיאל מכונה בשמו בלי תואר רב, לעומת ר' יוחנן בן זכאי, אולי יש לזה משמעות כלשהי לפה...

"גדול מרבן שמו". גם לא אומרים רבי הלל או רבן שמאי
אגב, איך מה שהבאת בשם הרב מסביר את ההמשך:
" מאחר שקטן שבכולן כך, גדול שבכולן - על אחת כמה וכמה."?
הרי מביאים על ריב"ז שבחים על ידיעה נטו, לא על דביקות וקדושה?

אבל למה לריב"ז אין גדול מרבן שמו?

לא בטוח שהבנתי את הקושיה שלך
אם קטן שבכולן כך אז גדול שבכולן במה יש לו יותר להתעלות אם לא בקדושה

יש עניין של העמקה, כמו שלא דומה מי שגמר את הש"ס בבקיאות ומי שגמר בעיון, וגם בעיון יש מדריגות...
אפילו החכם באדם אמר "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני"
ברור שם שמדובר על ידיעה ולא על קדושה, אחרת מה הק"ו? ומה שייך מה שידע ריב"ז לדביקות וקדושה?
איך זה ק"ו "אם ריב"ז ידע כ"כ הרבה, ק"ו שליוב"ע היה דביקות עצומה"?
זה כמו להגיד "לאיציק יש יותר מלפפונים מיהודה ואם ליהודה יש הרבה מלפפונים ק"ו שלאיציק יהיו הרבה תפוחים"...
לגבי השאלה עם השם, זו אכן שאלה יפה גם לרב שלך וגם לי, לי צריך לתרץ שדבר גדול יותר נחשב מדבר קטן לכן יוב"ע קיבל מעלה גבוהה יותר. לרב שלך לכאורה זה יותר קשה, כי לדעתו הידיעה היא אותה ידיעה ואולי של ריב"ז הייתה יותר גדולה אז מדוע הוא קיבל "רק" רבן?
ואפשר שהמעלה לפיה זוכים בכינוי היא הדביקות ולא כמות הידע...

(עניין אותי גם)

כי. גם לא קבלתי תשובה וגם זה היה חצי פריקה

 

 

מקפיצה

הדוגמאות שהבאת מדברות רק על סכנת חיים, לא על מוות וודאי.

יש מקום לבדוק תנאים מסוימים וכו?

אבל יש גם דוגמאות אחרות- ברור למשל שמותר לקפוץ על רימון כדי להציל אחר, גם אם זה רק אחד ולא רבים.

 

ב – האם המציל צריך לסכן את חייו – פניני הלכה

זה סיכום נחמד^

לסכנת חיים על מנת להציל את חבירו רק כאשר סיכויי ההצלחה שלו גבוהים.
לכו"ע אסור להרוג עצמו כדי להציל חבירו.

מה זה לכו"ע?

בהחלט יש בעיה להכניס את עצמך לספק סכנה עבור חברך, אבל יש בזה מח' די גדולה (וגם די מעניינת)

אין התייחסות למה שאמרת - מאחר וזה לא קביל. לאדם אין בעלות על החיים שלו.

ישנה מחלוקת עתיקת יומין האם אדם רשאי (או מחוייב) להכניס את עצמו לספק סכנה כדי להציל את חבירו מודאי סכנה.

אך להכניס את עצמו לודאי סכנה כדי להציל את חבירו, זו לא שמענו. ואדרבה הלכה היא שחייך קודמים לחיי חבירך (אמנם יש לדייק מדעת בם פטורא בב"מ סב. שרשאי לעשות כן מקל וחומר מהמקרה המובא שם).

 

ולגבי הצלת אדם מטביעה:

אמנם זוהי הדוגמא שנקטה הגמ' במסכת סנהדרין (עג.) לחיוב של לא תעמוד על דם רעך, שלא יראה את חבירו טובע בנהר ולא יצילו. אך בפשטות מדובר שם כשאין סכנה ודאית למציל, אלא הוא לכל היותר בספק. ואכן חלק מהאחרונים המצדדים שרשאי להכניס את עצמו לספק סכנה כדי להציל את חבירו מודאי סכנה, הביאו, בין היתר מגמרא זו. לדברי החולקים הגמרא תתפרש באופן שאין שום סכנה למציל, אף לא ספק, וכגון שחבירו טובע מחמת שלא יודע לשחות וכיוצ"ב.

 

ומה שחיפשת אופציות נוספות מלבד תרומת איברים, היו מקרים דומים בעבר, וכגון שגזרו השלטונות דין מוות לאחד, ובא חבירו ורוצה להציע את עצמו ועל ידי כך לפדות את חבירו. ועי' בתענית (יח: ) במעשה של לוליינוס ופפוס שהציעו את עצמם להריגה ועל ידי כך הצילו את כלל ישראל מהריגה, וכונו על ידי חז"ל הרוגי מלכות שאין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתם. ולכאורה מכאן היה אפשר להוכיח שמותר הדבר. אך בשו"ת אג"מ (ח"ב חיו"ד ס"ס קעד) חילק, שדווקא להצלת כלל ישראל הותר, ולא להצלת אדם יחידי. ויש שחילקו באופן אחר - ששם אף הם היו בגלל הגזירה, ואם לא היו מציעים את עצמם להריגה ממילא היו נהרגים הם בכלל הכלל.

זה משנה?

סתם לידע כללי
הבנתי שהוא לא מאוד אוהב את החלוקות האלה גם ככה

את החלוקות האלו?
כשהייתי בשיעור שלו בזמנו, מישהו שאל אותו אם צריך לעשות נוסח אחיד
הרב ענה לו: "אין לי בעיה. אבל שיהיה הנוסח שלי..."
הוא ספרדי לכל דבר ועניין שקשור להלכה...

סביר להניח שברוב הוא נוהג עפ"י מה שהיית מכנה "מנהג הספרדים", כי כך נהגו אצל ההורים שלו.

מהרבה ספרדים אחרים.
ואני מתפלל הרבה בקהילה שלו.
הוא לא חשוד בטיפת אשכנזיות...

הוא נוהג לפי הרב משאש בהרבה דברים.
ומכיר מנהגים ספרדים רבים מצפון אפריקה.שורשיהם מקורות וכו'
אז בחלק מהמקרים זה מנהג שונה מהרב עובדיה למשל.

בגלל שההבטחה היא 'לזרעך' הוא יכול לומר את זה...

ברוח הקודש הוא ידע שהמשיח יגיע מלוט.

לומר ללוט 'כל הארץ לפניך' שהרי כתוב "והכנעני אז בארץ", שהארץ עוד לא נקנתה לאברהם.

דאיתא ברמב"ן שבכל מקרה לוט זכה לחלק מנחלת אברהם בזכות שהלך איתו, שעמון ומואב מנחלת אברהם הם, וה' נתנם ללוט בזכות שהלך עם אברהם. ולכן אסור להילחם איתם...

זה חלק מהנסיון.

 

והאמין בה' ויחשבה לו צדקה

ההבטחה פה היא לא כללית - יהיה לך זרע. אלא מדוייקת מאוד - לך לארץ ישראל ואתן לך זרע. וכן חז"ל מתייחסים לכך שהשינוי מקום הזה לארץ ישראל קרע את גזר דינו, ובזכות זה זכה לזרע. (ר"ה טז ויותר מזה, מאחרי השלב הזה, השם מתייחס כל הזמן לאברהם כאילו יש לו זרע. (בכח גם אם לא בפועל)
ולמרות זאת לקח עוד זמן, וקרה עוד משהו בשביל שההבטחה תצא לפועל - שינוי שמו ושם שרה. כפי שמזכירים חז"ל באותה גמרא (ר"ה טז.
אם כן, מה עניין שני השלבים הללו?

(ולעניין עקדת יצחק, זה לא בהכרח סותר את ההבטחה. כי יכול ללדת אחר כך עוד בן. לעומת זאת, כל עוד שרה עקרה, ההבטחה לא התקיימה לכאורה.)

הבושה נובעת מכך שאדם נפגש ומודע לחסרון אצלו ביחס למציאות שלמה יותר.

 

הבושה בצורה הנכונה היא כאשר האדם מודע לכך שהוא 'אדם בשר ודם אשר ימיו כצל עובר' לעומת 'מלך חי וקיים' ש'מלא כל הארץ כבודו'. האדם מרגיש את הרצון לדבוק בו, וכיון שהוא מתגלה באינסופיות האדם כל הזמן רוצה שלימות אינסופית ומתעלה עוד ועוד. וככל שהוא מתעלה הוא מודע יותר ויותר לכך שהוא פשוט 'כלום' ביחס לאלוקות, הוא מתבטל לאלוקות.

 

כתוב מצד אחד ששלושה סימנים יש באומה זו 'ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים' ו'בושת פנים לגן עדן' אך מצד שני כתוב 'אין הביישן למד'. כמו"כ כתוב מצד אחד 'עז פנים לגיהנם' ומצד שני 'הוי עז כנמר'?

 

מסביר המהר"ל על המשנה(אבות, פ"ב, מ"ה) שהכוונה 'לא הביישן למד' היא לא שהוא לא מבין כי הוא לא שואל שהרי זו בעיה מקרית שניתן לפתור אותה עם פתרונות טכניים, אלא שכתוב בגמרא "תניא משמיה דרבי מאיר מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהם עזים שנאמר מימינו אש דת למו ותניא דבי רבי ישמעאל אומר אש דת למו ראויים הללו לתת למו דת אש עד כאן, ופירוש ראויים כלומר כמו שהם עזים בעצמם כך ראויים להתחבר עמהם התורה שהיא אש, כי כל ענין שכלי כמו התורה מיוחס אליו הכח והעזות כמו האש שהוא עז, ולפיכך התורה היא ראויה לישראל שגם הם עזים, מה שאמר כאן ולא הביישן למד, פירוש כי הביישן שהוא הפך העז, אי אפשר לו לקבל התורה, כי התורה נתנה לישראל בשביל שהם עזים והתורה מתיחסת לישראל בשביל זה, ומפני שהוא ביישן אין מקבל התורה כי צריך שיהיה מתיחס המקבל אל מה שהוא מקבל, ובשביל שהתורה היא מתייחסת אל אש, אם האדם אינו מתייחס לזה אין מקבל התורה..."

מה שנאמר כי עמ"י הוא ביישן, מסביר המהר"ל(נתיבות עולם, נתיב הבושה): "יש לך לדעת מה שאלו ג' סימנים הם באומה הישראלית כי ירשו אלו ג' סימנים מן האבות, כי בא להם מדת הרחמים, מן יעקב שמדתו מדת הרחמים שכך כתיב אצלו (בראשית מ"ג) ואל שדי יתן לכם רחמים, וכן ירשו מדת הבושה מן יצחק שהרי מדת הבושה הוא מדת היראה וכדכתיב למען תהיה יראת ה' על פניכם, וזהו מדת יצחק כי מדתו מדת היראה כדכתיב (שם ל"א) ופחד יצחק היה לי, (שם) וישבע יעקב בפחד אביו יצחק, גמילות חסדים מן אברהם דכתיב אצלו (שם י"ח) למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה וגו', הרי לך כי מדת אברהם מדת החסד כאשר ידוע, ולפיכך מי שיש בו ג' סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו והא דקאמר הכא דישראל הם ביישנים ואלו בפרק אין צדין (ביצה כ"ה, ב') קאמר תניא משמיה דר"א מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהם עזים שנאמר מימינו אש דת למו, ותניא ר' ישמעאל אומר ראוי הללו לתת להם דת אש איכא דאמרי דתיהם של אלו אש שאלמלא לא נתנה תורה לישראל אין בריה יכולה לעמוד בפניהם. אין זה קשיא דהא והא איתא שהם עזים היינו שאין להם גסות ועבות החומר כמו שיש לביישן שהוא בעל חומר, לכך מה שישראל הם עזים מורה שהם בעלי נפש ואין הנפש שלהם מוטבע בחומר, ומ"מ הם ביישנים שהם מקבלים התפעלות מזולתם, כאשר ראוי לקבל התפעלות מן הש"י או ממי שהוא גדול ממנו אז הם בעלי בושה ביותר. ודבר זה מדה אחרת לגמרי כאשר הוא מוכן לקבל התפעלות מאחר אבל בעצמם עזים הם, ואף שיאמר על ישראל שהם אינם עזי פנים והם מקבלי התפעלות מאחר אבל עזים הם בעצמם, וזה כי אינם בעלי חומר והם כמו אש שהוא פועל ביותר מפני שהוא פועל בכח גדול, וכמו שהוא פועל בחוזק כך הוא ממהר לקבל התפעלות כי מי הוא שהוא יותר תקיף מן האש ועם כל זה הוא ממהר לקבל התפעלות מן המים שהם מבטלים כחו, וכך הם ישראל שהם חזקים ותקיפים מאוד בעצמם אבל ממהרים לקבל התפעלות מאחר הוא הבושה, ודבר זה מבואר מאוד"

 

כלומר בקיצור, מצד אחד צריך לעמול בכל הכח כדי לפעול בעולם ולתקן את החסרונות הקיימים בו, וזו מידת העזות. אך מצד שני צריך את המודעות וההרגשה לכך שאנחנו חסרים לעומת השלימות האלוקית וזו מידת הבושה. העזות היא פעולה כלפי חוץ והבושה היא פעולה כלפי פנים, על עצמנו. הבעיה היא כאשר הבושה מונעת את ההתקדמות.

אבל למה מול אחרים גם? ואיך זה צריך להתבטא לדוגמא?

מהשלימות האלוקית. רוב האנשים לא תמיד מייחסים את השלימות אליו ית' אבל הבושה עדיין קיימת.

הבושה צריכה לגרום לאדם לרצות ולשאוף ולהתקדם תמיד לשלימות גבוה יותר.
לפעמים היא מגיעה כאשר אדם עושה מעשה רע והוא מתבייש בו כיון שהוא מרגיש שצריך לנהוג בצורה טובה.
לפעמים היא מגיעה כאשר אדם נוהג טוב אבל יודע שצריך להיות יותר טוב.
ויש בושה שהיא כאשר האדם הוא מושלם, אבל אל מול הגודל האלוקי הוא חש שהוא אפס מאופס 'תולעת ולא איש, חרפת אדם ובזוי עם' והוא רוצה להתעלות ולהתעלות. לא רק טכנית במעשים מסוימים, ללמוד 8 שעות ביום ולא 6, אלא מהותית, לדבוק כמה שיותר באינסוף ב"ה.

אז ברמה הפשוטה, כשמתייחסים לבושה של אדם מול אנשים אחרים (ולא מול הקב"ה), זה חיובי?
זה מראה על משהו טוב כשאנחנו מתביישים?

יש בושה שהיא מונעת אבל מקדמת כמו בושה לעשות עבירה.

כל הנ"ל זה מדרגות במידת הבושה, יש מעולה יותר ויש פחות.

@מדברה כעדן

שכשאדם מתבייש או מפחד מבן אדם זהו סימן הזעקה של הנשמה שלו שהגיע הזמן להתבייש מה' ולירא ממנו..

אם כן- זה חיובי! הצלחת להרגיש את זעקת הנשמה! 

רק שאת צריכה לדעת מה את צריכה לעשות על פי זה ולא להסתפק בלשמוע את הזעקה...

זה לא יהפוך אותו תמיד לטוב.
גם הבושה היא טובה אלא אם משתמשים בה כדבר מונע שאז זה רע עם שורש טוב.

בשיעור של הרב גד וינקרט... השיעור היה בספר "דרך המלך" של האדמו"ר מפיאסצנא ונראה לי זה כתוב בפרשת לך לך או וירא..

אם לדוגמא לא הבנתי עכשיו איך זה עונה על העניין של ביישנות מאנשים ואני מתביישת להגיד לך כי מי אני שאבקש ממך לענות לי על עוד משהו זה חיובי או לא?

כל מידה שקיימת באדם נובעת מהקשר שלו אל ה' ית'. גם המידות הרעות בשורשן הן טובות אלא שהאדם אינו מגלה אותן בצורה נכונה, ואנסה להסביר...

האדם קיבל כוחות חיים מה' ית', את אותם כוחות הוא יכול להשתמש לייעוד שלהם, לטובה, או להשתמש בצורה רעה.

כמשל, הקב"ה נותן כסף לאדם מסויים והופך אותו לעשיר. האדם יכול להשתמש בכסף הזה לטובת עצמו בלבד, בקמצנות. הוא יכול לבזבז את הכסף הזה, פזרנות. והוא יכול להשתמש בו בכל דבר במידה הנכונה, מצד אחד לתת צדקה ברוחב יד ומצד שני לפרנס את ביתו ומשפחתו, לשלוח את ילדיו למוסדות לימוד טובים וכו'.

כך בכל מידה ומידה שקיימת באדם, ניתן להשתמש בה לאחד מהצדדים בקיצוניות, שזה רע, וניתן להשתמש בה במידה הנכונה, שזה טוב(זה אחת הסיבות ששמן נקרא 'מידות').

על זה כותב הרמב"ם בשמונה פרקים(פ"ד): "הַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים - הֵם הַמַּעֲשִׂים הַשָּׁוִים, הַמְמֻצָּעִים בֵּין שְׁתֵּי קְצָווֹת שֶׁשְׁתֵּיהֶן רָע: הָאַחַת מֵהֶן - תּוֹסֶפֶת, וְהַשֵּׁנִית - חֶסְרוֹן. וְהַמַּעֲלוֹת - הֵן תְּכוּנוֹת נַפְשִׁיּוֹת וְקִנְיָנִים מְמֻצָּעִים בֵּין שְׁתֵּי תְכוּנוֹת רָעוֹת: הָאַחַת מֵהֶן - יְתֵרָה, וְהָאַחֶרֶת - חֲסֵרָה. מִן הַתְּכוּנוֹת הָאֵלֶּה יִתְחַיְּבוּ הַפְּעֻלּוֹת הָהֵן. וְהַמָּשָׁל בּוֹ: הַזְּהִירוּת, שֶׁהִיא מִדָּה מְמֻצַּעַת בֵּין רֹב הַתַּאֲוָה וּבֵין הֶעְדֵּר הֶרְגֵּשׁ הַהֲנָאָה. הַזְּהִירוּת הִיא מִפְּעֻלּוֹת הַטּוֹבוֹת; וּתְכוּנַת הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר תִּתְחַיֵּב מִמֶּנָּה הַזְּהִירוּת - הִיא מַעֲלַת הַמִּדּוֹת. אֲבָל רֹב הַתַּאֲוָה - הוּא הַקָּצֶה הָרִאשׁוֹן; וְהֶעְדֵּר הֶרְגֵּשׁ הַהֲנָאָה לְגַמְרֵי - הוּא הַקָּצֶה הָאַחֲרוֹן, וּשְׁנֵיהֶם רַע גָּמוּר. וּשְׁתֵּי תְכוּנוֹת הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר מֵהֶן יִתְחַיֵּב רֹב הַתַּאֲוָה, וְהִיא: הַתְּכוּנָהּ הַיְתֵרָה; וְהֶעְדֵּר הַהַרְגָשָׁה, וְהִיא: הַתְּכוּנָה הַחֲסֵרָה - שְׁתֵּיהֶן יַחַד פְּחִיתֻיּוֹת מִפְּחִיתֻיּוֹת הַמִּדּוֹת. וְכֵן הַנְּדִיבוּת - מְמֻצַּעַת בֵּין הַכִּילוּת וְהַפִּזּוּר... וּבֹשֶׁת פָּנִים - מְמֻצָּע בֵּין הָעַזּוּת וְהַבַּיְשָׁנוּת..."

לכן כותב בעל חובת התלמידים בהקדמתו לספר: "אין מדה וטבע רע בהחלט בילד ישראל – הורונו קדושי ישראל הבעל שם טוב ותלמידיו אחריו זצ"ל, רק שצריכים לדעת איך לשמש בהם ולגדלם. למשל אם יש לפניו תלמיד במדת עקשנות שהיא רעה, וסובל המלמד ממנו הרבה, יתבונן והיה כאשר יתגדל ויקבל על תורה ועבודת ד', כמה תהיה כל עבודתו בעקשנות ובמסירות נפש, לא קל ולא הפכפך יהיה, איש ישראל כמו שדורש המדרש יהיה, (בר"ר לט, ג) ׳אם מעמיד דברים כחומה׳, עין שם. בכל דברי עבודה יהיה חזק כחומה בצורה. ואם יראה תלמיד במדת הכעס, הן אמת שבאפן זה שהנער משמש עתה במדת כעסו רעה היא עד מאד, אבל האם בשביל זה יכולים להחליט עליו לאמר שרש פרה ראש ולענה בו נמוך וגרוע הוא בטבעו. האם לא נשחק אנו על שוטה ששמע את תהלת האתרוג וחטף לאכל זרע גרעין או בסר ממנו, ויצעק ויעולל עליו לאמר, פרי מר וארסי הוא האתרוג.
והאם יכולים לשער מראש את גדל התועלת אשר יכול המנהל והמחנך להוציא מן רעת כעס הכעסן, כאשר יחדר אל קרבו ויקרבהו וילהיב את לבו ונפשו שיהיו מסורים לד'. לאש של מעלה יתהפך כעסו, כל מעשה עבודה אשר יעשה כגחלי אש יתלהבו, וכל דבוריו אשר ידבר לד' בתורה ובתפלה בקול חוצב להבות אש ירעם. ועין בפרוש הרב ז"ל על כגונא בסדורו, וזה לשונו: ׳החמימות שבכעס שמסתעף מן החמימות שבלב, וכל אדם הרתחן בטבעו עלול טבע לבבו להתלהב ברשפי אש התשוקה׳ עיין שם..."

אז כמו שהכעס של האדם נובע ממידת ה'התלהבות' שה' ית' ברא בו, אלא שהאדם משתמש במידה זו בצורה לא נכונה, כך מידת הביישנות נובעת ממידת 'בושת הפנים', אלא שהאדם משתמש בה בצורה לא נכונה. במקום להתבייש מה' ית', הוא מתבייש מבני אדם.

צריך לדייק, שגם אם המידה לא מתגלית בשלימות, אין זה אומר שהשימוש בה בהתאם למדריגת האדם הוא לא נכון.
לדוג',אם אדם משתמש במידת הבושה כדי לא לעבור חטאים, אזי השימוש הוא נכון בהתאם למדרגתו, אלא שהוא צריך לדעת שעליו להתעלות למדרגה גבוה יותר בה הבושה תהיה מה' ית' ולא מבשר ודם.

אם עדיין לא הסברתי את עצמי כמו שצריך, אל תתביישי לשאול ולהקשות

האדם מתבייש כאשר הוא מתמודד עם חסרון אצלו מול מציאות שלמה. הבושה מאנשים אחרים נובעת מהבנה שהוא לא נמצא במציאות שלמה יותר.
אותה שלימות היא חלק מהשלימות האלוקית, אז אמנם כרגע במדרגתו הוא מתבייש מאנשים, אבל בשורש, הבושה שלו נובעת מהרגשת חסרון מול השלמות האלוקית.
@בורדו

ממש מבואר
מהי הכוונה שכתוב באגרת הרמב"ן: "וכאשר תתנהג במידת הענווה להתבושש מכל אדם ולהתפחד ממנו ומן החטא..."?

אולי טיפה שיניתי כדי שיהיה פחות מסובך לשונית.

כמובן יש שני סוגי בושה האחת חיובית ורצויה, והשנית ממש הפוך,

הרצויה זה בושה מההורים, בושה ממשהו יותר גדול ממך, בושה

לעשות עבירה, בושה לעשות משהו לא צנוע וכ,,

ויש כמובן בושה חיובית, הסימן  הראשון בשולחן לא יבוש מהמלעיגים ,

למשל את הולכת בצניעות עם חצאית מתחת לברך עם בגד צנוע עם

גרביים, מסבביך ממש הפוך פה לא צריך להתבייש, הייתי מציעה לך 

לקרוא בספר אורחות צדיקים ופלא יועץ ערך בושה.

כאן: כמה הערות (שהתארכו לכדי מגילה של ממש): - צעירים מעל עשרים

 

(תתעלמי ממעברי השורה המיותרים).

אז בעצם הבושה היא תכונה חיובית אבל עם הסתייגויות
אם זה מונע אותך ממשהו טוב אז סימן שמשהו פה לא נכון...
וחידשת לי בעניין הבושה לעתיד לבוא

ה"ביישנים רחמנים גומלי חסדים" למעשה טעות לחשוב שהן תכונות טובות.

למשל גומלי חסדים- את יכולה לגמול עם מישהו שבא לבקש עזרה "תביאי לי כסף לקנות רובה" וברובה הזה הוא יעשה דברים רעים- זה גמ"ח שלך אבל היא למעשה לא טובה!

ולגבי הביישנות-

מאת הרב שרקי:


המשך דבריו של הלל - "ולא הביישן למד" הם דברים עמוקים מאד. לכאורה הביישנות היא מידה טובה. אנחנו אומרים "עז פנים לגהינָם, בוש פנים לגן עדן" (אבות ה, כ), אם כן למה נאמר לא הביישן למד!? אלא שיש להבחין בין מידת בושת הפנים, למידת הביישנות. 'בושת הפנים' היא הזהירות שיש לאדם לא לחדור אל תחומו של חברו. זאת היא מידה טובה, לעומת עזות הפנים. מה שאין כן הביישנות - היא מידה חמורה מאד, עניינה כשהאדם מעלה ספק בלגיטימיות של הזהות של עצמו. זאת מידה מסוכנת המצויה באומה הישראלית. אמרו חכמים: שלש סימניות יש באומה זו: ביישנים רחמנים גומלי חסדים (יבמות עט, א). לא נאמר לנו אם מידות אלו הן טובות או רעות. הביישנות המצויה בעם ישראל היא ביישנות שעולה לפעמים ביוקר, משום שהיא מעלה בספק את הלגיטימיות של הזהות היהודית עצמה. ועל זה נאמר לא הביישן למד.

למשל חוסר בטחון עצמי.. זו לא ענווה

תודה רבה!

עמוד הימיני למרן הגר"ש ישראלי זצ"ל
ספר 'הרבנות והמדינה' (עריכה חדשה מתורתו בעניין).

מאמרים של הרב יעקב אריאל, נמצאים תחת הכותרת 'הלכות מדינה' בכמה מכרכי השו"ת 'באהלה של תורה'.

קבצי 'התורה והמדינה' משנות המדינה הראשונות.
קבצי 'תחומין' של מכון צומת. (בכרך ל"ב כמדומני, יש מפתח של כל הכרכים עד אז).

הרב הרצוג (שהתחיל לעסוק בנושא עוד לפני קום המדינה)- תחוקה לישראל ע"פ התורה

משטר ומדינה בישראל על פי התורה, הרב נפתלי בר אילן, הספר נמצא באתר ארץ חמדה.

כמה דקות טובות, ניסיתי להיזכר בשם הספר של הרב הרצוג ולא הצלחתי. תודה על התזכורת.

לרב חיים דוד הלוי לדעתי יש התייחסות ברבי התשובות בספריו "עשה לך רב".
ואולי יש התייחסות בספרים קדומים יותר של הרב קלישר "דרישת ציון" ובכתבי הרב יהודה אלקלעי.

את הלכות מדינה כמובן בדקתי.

 

ותודה על שאר ההפניות.

 

אם יש למישהו גם מקורות מדוייקים - בכלל יועיל לי....

בדבריו של הרב שאר ישוב כהן שבתחילת הספר, ובמבוא לספר  -- http://eretzhemdah.org/data/Uploadedfiles/ftpuserfiles/books/government_and_country/1.pdf

ספר של הרב עדו רכניץ. חדש יחסית לספרים הנ"ל.

א. נ"ל שיש לכך מקור בקבלה.

ב. כן.

מה הטעם בצינורות שפע עליונים למי שעדיין לא יכול לקבל שפע עליון?

 הוא לא היה חי...

צריך להתאים לכלים שלו.

אז להם כן צריך להיות זקן? זה לא עניין של כמות. ולאדם לא הייתה חתימת זקן לפני חתונה, אם זה היה המצב.

רווק לא מקבל שפע?
לא רוצה לכתוב את מה שאני חושבת

עד כמה שאני הקטן מכיר את המקורות - אותם מקורות שייכים לרווקים ונשואים.

אבל יותר נפוץ - בוודאי. בכל הישיבות הליטאיות בחורים מתגלחים ואחרי החתונה האברכים מגדלים זקן. כך מקובל היום גם בישיבות הספרדיות שהעתיקו את כללי הנראות מהישיבות הליטאיות.

בציבור הדתי לאומי יש פחות כללים, אבל בגדול נראה לי שגם יותר נפוץ אצל נשואים.

אבל לא שמעתי מה המקור הכתוב לכך.

אצל ליטאים לזכרוני מגדלים רק אחרי החתונה או משהו כזה

ההגבלות זה מה שיש בשו"ע או"ח סימן ע"ה וראה שם ברמ"א.

אגב, יש בגמ' בתענית כג: שאבא חלקיה התפלל עם אשתו על גשמים, וכתוב בגמ' שהוא היה בזוית אחת והיא בזוית אחרת.

בגמ' ביבמות סד. לומדים מהפס' לנוכח אשתו- ששניהם היו עקרים, ולא שמוכח שהתפללואחד ליד השני- לפחות לא מהגמ' שם, והמלבי"ם על הפס' אומר שעל ידי שהייתה רבקה לידו- הוכנה יותר לקבל השפעה- כן נראה שרבקה הייתה ליד יצחק.

זה מה שאני מכיר בסוגיא, אם יש עוד- אשמח לשמוע.

תחת המגבלות שהפנה אליהם @מבשר שלום
וראיתי שהרב ריסקין ציין שהתפלל עם אשתו בזמן הסגר הראשון במקור ראשון, אז בטוח שיש על מי לסמוך.

כי הרי אסור להתפלל בתערובת של נשים וגברים גם באופן שאם לא היו מתפללים לא היה בזה איסור (שאלתי את הרב שלי לגבי סיטואציה של מניין בכיתה שהיתה מישהי שהיתה נכנסת כדי להתפלל איתנו, והוא אמר שאם אין מתחמים נפרדים לגמרי, אסור)

 

ואז השאלה היא כמה זה נחשב "תערובת" - כשיש מנין? חמישה אנשים? שלשה? אולי גם איש ואשתו או בתו או אמו?

 

אין לי תשובה, אבל לדעתי זה לא כל כך פשוט.

יש שנהגו שמספיק להרחיק 4 אמות. (לדוגמא, כך מנהג איטליה בבתי כנסת ברומא כיום וכך נהג הרב גורן)

ולגבי הרחבת דברי הרב, לא יודע מהיכן הביא את האיסור כדי לדעת עד כמה הוא הרחיב.

כי כשמתפללים יחד זה מסיח את הדעת,

ובתפילה צריך להימנע מכל דבר שמסיח את הדעת,

אם כי לכאורה דווקא מסימן המסיחי דעת מפורש שהבעיות בהסחת דעת היא עם לבוש מסוים החסר ולא שכל נוכחות של האשה בחדר בעייתית

אבל כיוון יש לי לתת לך: מבחינה הלכתית, למחציה יש שתי מטרות. 1. להפריד בן גברים לנשים. 2. שהגברים לא יראו את הנשים. באופן כללי, המטרה הראשונה יותר חשובה. ולכן, עדיפה מחיצה שקרובה יותר לקרקע, כדי שתהווה מחיצה מבחינה הלכתית, מאשר שתהיה מעט יותר גבוהה אבל לא תחשב למחיצה.

תשורת ש"י ח"א סי' קכ"ה

כלומר תעדיף להתפלל בבית כנסת בו המחיצה היא מדין לבוד(חוט דק כל ג"ט) או בבית כנסת בו המחיצה מתחילה מגובה של 35 ס''מ?

נראה לי שמחיצה שעשויה לצניעות יש לה גדר אחר ממחיצה לדיני עירוב וסוכה.

כיוון שלא ברור לי עד כמה דיני לבוד שייכים בכל המחיצות (לבוד זו הלכלה מלשה מסיני, שייתכן שתקיפה רק לגבי סוכה) אבל באופן בסיסי, התשובה היא כן.

הוכיח בהוכחות די ברורות שהאיסור הוא משום קלות ראש (אבל לא משום הסתכלות) וא"כ אין כ"כ משמעות לדינים הללו. (מאחר וכאשר אין קיבוץ, אין דין שהאישה תצטרך להיות מאחורי מחיצה).

אבל מה שכתבתי מסתמך על האג"מ. (גם מי שמחמיר שלא כאג"מ, יסבור שצריך גם מחיצה אטומה. אבל הוא לא יתיר במחציה בגובה הראש/ שגבוהה משמעותית מהקרקע).

ראשית, אני רוצה לציין שלבוד רלוונטי גם בדיני עירובין.

שנית, מהאגר"מ מתברר שאין שום שייכות להבדלת רשות, ומה שכן חשוב שתהיה הפרדה מבחינה עניינית כלומר שיחה, ולכן ההפרדה צריכה להיות עד גובה הכתפיים לכל הפחות אבל לענין זה פחות משנה הגובה מהרצפה. (או שזה מה שהתכוונת? אפשר לפרש את ההודעה לשני הכיוונים). יש דעה יחידאית בפוסקים שאני זוכר, שבאמת הקביל את דיני מחיצה לענין רשות גבי מחיצה בבית הכנסת, ורוב העולם לא נהג לפיו ככל הידוע לי...

 

קודם לא ראיתי את האג"מ בפנים, והסתמכתי על ציטוט שלו שראיתי במקום אחר, וכנראה שלא הבנתי נכון.

אני חוזר בי מדבריי בשרשור זה.