פורום בית המדרש (עמוד 75)

א. אני כלל לא בטוח שהדוגמא הזו נכונה. מסברא, יותר אחוזים בציבור הסרוג יוצאים לחול מאשר אצל החרדים.

ב. אנשים שמקיימים מצוות פעמים רבות עושים את זה כי הם חלק מקהילה דתית. בקהילה שכולם מקפידים על לשון הרע, כנראה שלא תדבר לשון הרע. בקהילה שלא, הסיכויים קטנים יותר. 

אם הנוהג בקהילה הוא שלכל אישה יש סט של ארבעת המינים, אז כנראה שגם לאשתך יהיה. 

וכן על זה הדרך. לכן ייתכן שיש מצוות שהציבור שלנו יותר מקפיד עליהם, ויש מצוות שהציבור החרדי יותר מקפיד עליהם.

לא אוהב את המילה דוסים אבל זו הייתה כוונתי.

רוב החרדים אין להם בעיה לצאת לחו"ל.

הציבור התורני שלנו יותר מקפיד על זה , כך זה נראה.

וחוץ מזה, ייתכן שהציבור הסרוג רואה כנושא בעל עדיפות עליונה את ארץ ישראל (אולי השפעת בית מדרשו של הרב צבי יהודה?) ובציבור החרדי יש דגישם אחרים.

כי הדיון משום מה סביב ליציאה לחו"ל ולא דיון כללי כמו הכותרת

(למשל אם תפתח דיון על כיסוי ראש או על לימוד תורה או על צניעות הבגדים או על תפילה במניין או על שני כסויי ראש לגברים בתפילת שמו"ע או על תפילה בזמנה ועוד ועוד ועוד)

כמיגזר אני לא מסכימה איתך שחרדים יוצאים יותר לחו"ל

כמה אחוזים מהציבור הדתי לאומי נחשבים בעינך לדוסים וכמה אחוזים מהציבור החרדי?

כי אם עשירית האחוז של אברכי ישיבת הר המור נחשבים בעיניך כציבור הדוסים מול רוב מכריע של הציבור החרדי אז וודאי שההשוואה לא ממש מוצלחת

מבין?

אז יש חרדים רבים שלא טסים לחו"ל, למשל רוב מכריע של הליטאים בבני ברק וקרית ספר לא יטוסו לחו"ל לטיול למשל

(כן יטוסו בשביל שליחות או איסוף תרומות - וזה מותר כמובן)

גם בקרב החסידים רבים לא יטוסו לחו"ל אלא רק לקברי רבותיהם (שזה דיון האם ראוי או לא אבל זה חלק מהיותם חסידים)

או פחות

תחת מציאות שאדם לא יודע הלכה.

אם הוא יודע הוא לא צריך לשאול

למי שיש לו, יש הרבה אופציות לטוס וגם מנצלים את זה.

ככל שתעסוק יותר בתורה (בדברים שאתה מתחבר אליהם)

כך גם ייפתח לבך בע"ה.

צריך גם להתפלל על זה.

בהצלחה רבה.

הרצון הוא הראשון במעלה, ממנו מתחיל הכל.

אני חושב שכצעירים יותר התשובה פעמים רבות תהיה שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה, לנסות ולהתאמץ קצת יותר ואז גם נחווה ונראה. אבל מגיל מסוים, ממצב מסוים בחיים, אולי צריך באמת לחפש ולמצוא.

בלחפש אני מתכוון - פיזית ורוחנית. לפתוח ספרים שלא פתחת, לאסוף חוויות, ללכת להתוועדויות ולזיץ-ים, לנסוע לשיעורים שונים ממה שהכרת - בעיקר להתפתח להכיר את עבודת ה' שלך, את דרך החיים המיוחדת והמתאימה לך. זה יכול להיות ללמוד קצת חסידות ולגלות שה' יתברך נמצא איתך ממש, חי וקיים, בכל רגע בחיים. אפשר למצוא דרך הרב קוק שהאומה עצמה נושמת הויה ולהתחבר לקב"ה דרך הכלל והפנים. ניתן דרך התנ"ך, הגמרא, האמונה, תורת הנסתר או פרטי ההלכה הקטנים ביותר. אין אדם למד אלא במקום שלבו חפץ. בעצם, דרך כל דבר במציאות אפשר למצוא אותו - פשוט כי הוא מחייה הכל. הנה דוגמא מהרמב"ם -

והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לא-להים לאל חי.

הדוגמאות שכתבתי כשמם הם: דוגמאות. רעיונות שעלו לי בזה הרגע, דרכך אינה חייבת לעבור דרכם. תפתח את עצמך לראות את הרובד שמעבר. לחפש אותו יתברך בחיים שלך ממש, בכל רגע ורגע. לדבר איתו, בהכי פשטות.

הוא נמצא, השאלה היא רק האם יש לך את הכוח לחפש.

אה, ועוד משהו: זה שווה כל רגע מהמאמץ.

בהצלחה

פורטל הדף היומי: תאומים - "מעשה ונשתהה ולד" (נידה כז ע"א)

האם לברך על נסיעות בעיר

כיום, שאנשים רבים נוסעים נסיעות ארוכות בתוך שטחים עירוניים, התעוררה שאלה גדולה האם צריך לומר תפילת הדרך על נסיעות בתוך העיר. מצד אחד, חכמים תיקנו את תפילת הדרך לדרכים שמחוץ למקומות היישוב, ואם כן על נסיעה בעיר אין לברך. מנגד, בזמננו השטחים העירוניים גדלו מאוד, ויכול אדם לנסוע שעות בלי לצאת מהם, כמו למשל בנסיעה מרחובות לכפר סבא וחזור. גם בנסיעות אלו יש כיום סכנה, במיוחד כאשר נוסעים בכבישים מהירים (בפועל מעל מחצית ההרוגים מתאונות דרכים, כולל הולכי רגל, נהרגים בתוך הערים).

ואכן, יש סוברים שכיום חובה לומר את תפילת הדרך בעיר, שכן סכנת התאונות בעיר שווה לסכנה מחוץ לעיר. עוד אפשר לומר שגם הכבישים העירוניים אינם נחשבים כמקום יישוב, הואיל ונועדו לנסיעה בלבד (דבר חברון או"ח קט).

מנגד, יש סוברים שחכמים תיקנו את התפילה רק לדרך שמחוץ למקומות המיושבים, ואין בסמכותנו להוסיף ולקבוע לומר את תפילת הדרך בתוך העיר. פרט לכך, יש סוברים שאולי היה מקום לבטל את חובת תפילת הדרך גם מחוץ לעיר, הואיל והיא נתקנה על דרכים מסוכנות בהרבה, שבהן היו שכיחים ליסטים וחיות רעות (רשז"א בהליכות שלמה ח"א כא, 14).

למעשה נכון לברך בלא שם

למעשה נראה שאומנם אין בכך חובה, אבל טוב לכל נוסע בעיר קרוב לארבעה קילומטרים (פרסה) שיאמר את תפילת הדרך בלא להזכיר את שם השם בסופה, כלומר שיאמר בסיום התפילה "ברוך אתה שומע תפילה". וכך כתב בשו"ת ישכיל עבדי (ז, קונטרס אחרון ג), וכך אמר לי מו"ר הרב מרדכי אליהו זצ"ל.

https://www.inn.co.il/News/News.aspx/385602

וגם כותב בהמשך (לא העתקתי לכאן) שבדרך מסוכנת צריך בכ"מ לברך.

אבל הוא כן כותב שבדרך בין עירונית צריך לברך בשם ומלכות כבר מ 4 ק"מ, ולא רק בנסיעה של 72 דקות.

היא אפילו העיקרית, יותר מאשר זו של הדרך. המקור במשנה אומר כך: "הַנִּכְנָס לַכְּרַךְ מִתְפַּלֵּל שְׁתַּיִם - אַחַת בִּכְנִיסָתוֹ וְאַחַת בִּיצִיאָתוֹ. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: אַרְבַּע - שְׁתַּיִם בִּכְנִיסָתוֹ וּשְׁתַּיִם בִּיצִיאָתוֹ, וְנוֹתֵן הוֹדָיָה לְשֶׁעָבַר, וְזוֹעֵק לֶעָתִיד לָבֹא" (ה"זועק לעתיד לבוא" שבדעת בן עזאי במשנה זו זו תפילת הדרך).

כמו כן, חשוב לזכור שהסכנות בזמן חז''ל היו שונות מהיום - גם אלו שבעיר וגם אלו שבדרכים.

לפחות לפי הפירוש העיקרי, מדובר שם על עיר שהורגים בה (עם/בלי משפט). אולי ברמלה צריך להתפלל.

גנבים ורוצחים עדיין קיימים, ונוסף על זה יש סכנות נוספות כמו תאונות ("חיות רעות בדרך").

וכן :

ראה מה אומרת הגמרא: "ל''ש אלא בכרך שאין דנין והורגין בו אבל בכרך שדנין והורגין בו לית לן בה.

א''ד אמר רב מתנא אפילו בכרך שדנין והורגין בו זימנין דלא מתרמי ליה אינש דיליף ליה זכותא"

האם אתה חושב שהמציאות שלנו איפשהו דומה לזה (את רמלוד החרגתי.)

המשנה הזו היא המקור לתפילת הדרך.

"הַנִּכְנָס לַכְּרַךְ מִתְפַּלֵּל שְׁתַּיִם - אַחַת בִּכְנִיסָתוֹ וְאַחַת בִּיצִיאָתוֹ. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: אַרְבַּע - שְׁתַּיִם בִּכְנִיסָתוֹ וּשְׁתַּיִם בִּיצִיאָתוֹ, וְנוֹתֵן הוֹדָיָה לְשֶׁעָבַר, וְזוֹעֵק לֶעָתִיד לָבֹא"

הפירוש:

מי שנכנס לעיר צריך להתפלל שתי תפילות - אחת בכניסה לבקש שה' ישמור עליו מהסכנות בעיר ואחת ביציאה ממנה להודות לה' שאכן שמר עליו.

לדעת בן עזאי הנכנס לעיר צריך להתפלל 4 תפילות - הראשונה בכניסה להודות ששמר עליו בעיר, השנייה בכניסה לבקש שישמור עליו מהסכנות בעיר, הראשונה ביציאה להודות שאכן שמר עליו, והשנייה ביציאה לבקש שישמור עליו מהסכנות בדרך (וזו 'תפילת הדרך' שלנו, ההלכה נפסקה כדעת בן עזאי).

אם הוא כבר יוצא מהעיר אז הוא בירך מייד בתחילת הנסיעה.

הרב אליעזר מלמד מדבר על זה בקישור שהבאתי:

נחלקו הפוסקים היכן המקום הנכון לאמירת תפילת הדרך. יש אומרים שנכון לומר את תפילת הדרך בעיר בעת היציאה מהבית (עטרת זקנים ט"ז ז). ולדעת רוב הפוסקים, אף שבדיעבד יוצאים ידי חובה גם כשאומרים את תפילת הדרך בעיר, לכתחילה נכון לאומרה לאחר שיוצאים מהעיר, שאז מתחילים בדרך שעליה מתפללים (מ"א, א"ר, פמ"ג ומ"ב קי, כט).

אולם נראה שכיום, לאחר שהגענו למסקנה שטוב לברך גם על נסיעה עירונית, המקום הנכון לאמירת תפילת הדרך הוא בעת שמתיישבים במכונית לפני תחילת הנסיעה, וזאת כדי שתפילת הדרך תחול גם על כל הנסיעה העירונית. לפי מה שכתבנו לעיל, ינהג היוצא לדרך כך: אם הכוונה לצאת לנסיעה בין-עירונית, יש לומר לפני תחילת הנסיעה את תפילת הדרך עם שם ה'. ואם הכוונה לצאת לנסיעה בתוך השטחים העירוניים, נכון לאומרה בלא שם ה'.

הוא כתב גם שבנסיעה מירושלים לחברון הוא היה מברך רק בפאתי שכונת גילה, ולא מייד בתחילת הנסיעה.

בכל אופן לא שאלה לדעתו מפורשות...

ומגדיר אמת ושקר כטוב או רע.

אך סוף כל סוף זה ברעיון נחמד לא בפועל.

פסיקה הלכתית שעומדת נגד כל הקונצנזוס, ולא מוכנה להיחשף, לא באמת נחשבת.

אם מישהוא החליט שהוא מבין את הסוגיה אחרת, שלפחות יכתוב מאמר שמסביר איך הוא מבין את הסוגיא.

ומי שיקשיב לפסיקה הזו זה רק מי שמילא לא עניין אותו ההלכה הזו עד כה.

עד שמגיע לבחינת "קול יעקב וידי עשיו"

ולכן הוא ראוי לברכה החומרית המיועדת לעשיו

וגם עשיו מכר הבכורה ליעקב

[הברכה הרוחנית היתה מיועדת לו גם ככה. בסוף פרשת תולדות]

מעניין:

לפי אסכולת רבקה עם ישראל צריך להיות גם עם בחינת עולם הזה, כמו שאנחנו היום, לא רק רוחניים, לא רק חיי עולם

אך לפי אסכולת יצחק עם ישראל אמורים להיות רוחניים בלבד והגויים (עשיו) היו עוסקים עבורנו בעולם הזה - כמו שיהיה באחרית הימים

אם יעקב לא היה מקבל ברכת עשיו אז מדינת ישראל היתה רוחנית בלבד ואמריקה היתה עושה עבורנו כל ענייני עולם הזה..

כל זה הסברים של אחרי...

בסופו של דבר יעקב לא אומר אמת מוחלטת (אנוכי....עשיו בכורך וכו') ליצחק.

הסברים למה לעשות כך לא חסרים.

מומלץ מאד  לראות דברי הרב  במדבר שור

וודאי שיצחק חושב שהוא עשיו

החומרית בזה שרבקה "מכשירה" אותו לענייני עולם הזה

ולכן הברכה שיצחק חושב שצריך לברך את עשיו - באמת ראויה ליעקב

בתכל'ס גנב את דעתו

פרגולה למטה

שאלו את ר' אשר
האיך יצחק רצה להביא את הברכות
לעשו
הוא לא ידע שהוא רשע
הוא ענה ואמר בטח הוא ידע והכיר
הבנים שלו,
אבל הוא עשה חשבון יעקב איש תם,
יושב ולומד כל היום.
הוא לא מכיר את העולם מחוץ
לביהמ''ד,
וברגע שהוא יצא ויסתובב בעולם

והוא יראה את הנסיונות
מי יודע אם הוא יחזיק מעמד,
חלילה חלילה הוא יכול ליפול
ומי יודע מה יהיה אתו.
אבל עשו שהוא יודע די טוב על הרשעות
שלו
ברגע שהוא יתפוס את עצמו ויחזור
בתשובה
הוא יהיה יותר מוסמך לקבל הברכות.

ברגע שיעקוב נכנס אליו (והכיר שזה
יעקב)
יצחק אמר רק הנשמה- הקול קול יעקב
אבל הגוף-
והידיים ידי עשו,
אה אתה יכול לרמות, אתה יודע לבלף,
אם ככה מגיע לך הברכות

פשוט צריך להתרגל לסגנון.

יש כבר שוטנשטיין על כמה כרכים. עדיף תתחיל מאלו

באופן כללי, המסכתות של סדר מועד יותר קלות, ולכן ככל הנראה יהיה לך רק את הקושי של הירושלמי (השפה, הסגנון, וכו') ולא את הקושי של עצם המסכת.

אנסה לענות מהבנתי ולא יותר.

אני חושב שתיארת יפה את הקושי ואת חיפוש המשמעות. פשוט לי שלאחר כמה שנים בהם היית בבית בלבד בניסיון ליצוק לתוכו תוכן משמעותי יותר ולמצוא בו סיפוק, יש מקום אמיתי ונכון לדון מחדש על החיפוש הזה. אולי באמת הגיע הזמן למלא אותו גם ממקום חדש.

אני לא חושב שהקב"ה רוצה שאתן תשבו "באוהל" כל היום. אני כן חושב שהיהדות שמה את ה"אוהל" הזה במרכז, והתפקיד המשמעותי הזה ניתן בעיקר לכן. אבל, כשמגיעים ממקום כזה, ממקום של הבנה שזה המרכז, ניתן גם לצאת החוצה. כמה ואיך זו כבר דרכך, אבל ה' יתברך לא מחפש לכלוא אותנו, ואם תחושת המשמעות לא מתמצית שווה לבדוק האם יש לך שליחות במקום נוסף.

אני מדגיש את הנוסף, כי אם את מרגישה שהנוסף הוא העיקר ושהבית אינו או חשוב פחות, כדאי להיזהר ולחשוב שוב; אולי טעינו בדרך. קצת כמו בכל השפעה שאנו רוצים להשפיע - קודם מוודאים שאנו מגיעים ממקום אמיתי וכנה, לאחר מכן מוודאים שאכן יש לנו מה להשפיע, ואז יוצאים בתפילה לברכת ה'.

כתבת שהכסף אינו משמעותי, כך שבאמת ניתן לחפש את המקום בו את יכולה לתרום מהכישרונות שה' נתן לך. ולכן זו לא חייבת להיות עבודה, זה כן צריך להיות חלק מהשליחות. גם אם זו עבודה, יש לך את היכולת לבחור בעצמך את הגבולות שלך, גם אם את לא עצמאית.

לכן בין השאר אני חושב שנכון וטוב באופן כללי למצות את הכישרונות שה' נתן לנו ולא להתעלם מהם (אלא אם הם מנוגדים להלכה). ואם את יכולה להשפיע טוב בעולם בתחום הכלכלה, אני חושב שנכון לנסות.

חשוב לי להדגיש, אני לא פוסק וזו לא תשובה הלכתית. אני מניח שאם היית רוצה כזו היית פונה לרב. לא רק זאת אלא שישנם דרכים שונות ביהדות בנושא ומקורות לכאן ולכאן, כך גם תשובות שונות ע"פ השקפות גדולי הדור. לכן אני לא מביא מקורות. כמו כן, כתבתי את דעתי האישית בלבד.

שיהיה ה' לעזר לכל המחפשים לעשות רצונו.

אבל אני רק שליח. יש מה להוסיף, אבל מאמין שאין צורך.

ולא הוספתי לפני את הערכתי על החזרה בתשובה, אז הנה היא.

בהצלחה.

אין איסור לאשה לעבוד, ומותר לה לדבר עם גברים בענייני כספים.

במצב הקיים, שבו השוק מעורב מאד, השאלה היא על גברים ונשים כאחד - איך מתנהלים כאשר מקומות העבודה מעורבים. יכול להיות שנקודת מבט נשית וגברית היא שונה, אבל זאת שאלה דומה ביסודה.

וזאת שאלה גדולה מאד בתחום הערכי - כאשר הערך של הפרדה וצניעות נפגע כתוצאה מהעבודה במקום מעורב. אבל זה תחום אפור - והשאלה היא בעיקר שאלה של שיקול דעת ותחושה אישית.

כדאי להתייעץ עם אדם חכם ונבון, שיוכל לשמוע את התחושות ולהתייחס אליהן

ובזמנו שהייתי אברך צעיר שאלתי רב גדול על הנושא.

הוא עיקם את האף וזע בחוסר נוחות.

כששאלתי אותו איך הבת שלו בהייטק, לא היה לו מה לענות...

כדאי להצמד לת"ח ספסציפיים שהוא מרגיש בנוח איתם.

ואם אין - אז ליצור כאלה.

כשמחוברים לת"ח לאט לאט מבינים מה הראש ומה כדאי לעשות..

זה הופך לךהיות הרבה יותר פשוט שמכירים ת"ח ושואלים אותם בעצמם.

כשאנשים מתנתקים מהחברה ועלם התורה האנושי יכולים לקרות דברים מאוד מוזרים.

הם בהכרח נתונים ביד המקרה.

בהצלחה רבה!! 

של פרופסור נתן אביעזר.

דו"ק ותמצא.

מרתק

באופן כללי יש שלש גישות לפרשנות פרשת הבריאה.

הגישה הסותרת -  המדע שפל מהאמת האבסולוטית של התורה - ולכן מה שכתוב זה מה שהיה: 7 ימי בריאה והבדלה של המים העליונים והתחתונים. כאן המים זה פשוט מי העולם שלנו.. 

הגישה המאחדת - המדע והתורה הם מאותו מקור, והם משלימים את עצמם, ומבארים אחד את השני. המדע גילה שיש מצבורים של קרח בחלל (לפני קיומו של כוכב הלכת ארץ)- וזה המים שמעל הרקיע שעליהם המקרא מדבר. כאן לא מדובר על 7 ימים שלנו, אלא יום הוא ביטוי לתהליך קוסמולוגי שיכל לקחת גם מליוני שנים. (נתן אביעזר, גראלד שרודר).

הגישה המפרידה - התורה לא באה ללמד מדע, ולא קוסמולוגיה, היא באה ללמד תאולוגיה ומוסר.  האמונה הבבלית של אז היתה שהרקיע הוא כעין חופה שעשוי כעין קרח נוקשה (יחזקאל א, כב) וזוהר (תהילים יב,ג) שמעליו יש מים - ובו הכוכבים נמצאים ומסודרים (ברקיע השמים). למה התורה כתבה אסטרונומיה של אז? או כדי לדבר במושגי המדע של הדור של אז (צבי מזאה), או כי התורה לא מנסה לתת משהו פיזיקלי - אלא מסר פנימי יותר (ליבוביץ, הרב קוק, ועוד). לכן מבחינתם הם יאמרו לך שתשנה את השאלה שלך משאלת עובדה לשאלת משמעות, במקום שתשאל מה זה? תשאל למה זה? 

ז"א שה"רקיע" מאוד קטן סמוך לאדמה (ולא כמו שנדמה לנו שרקיע הוא החלל...)

ז"א שהלחות באויר והעננים וכו הם מים מעל הרקיע

ואולי בכלל המים שמתחת לרקיע הם מי תהום!

והרקיע הוא המרווח בין מי התהום לאדמה והמים שעליהם?!

כמו שאנחנו מברכים "רוקע הארץ על המים" (עפי פסוק בתהלים בהלל הגדול)

לפי אפשרות זאת המים שמעל הרקיע הם מים שמעל האדמה

נ"י י"ח, ואין אדם יודע במה משתכר. שזה גם כן חוץ מן האדם, כי פרנסתו הוא חוץ ממדריגות האדם, כי דבר זה בארנו בחבור גבורות ה' (פס"ה) אצל כוס חמישי, שם הארכנו בדבר זה, ובארנו כי הפרנסה של אדם היא למעלה מסדר העולם, עיין שם. לכך אינו יודע במה משתכר. ואף אם האדם חושב כי בדבר הזה בודאי ישתכר, אין זה בודאי, כי אי אפשר לדעת זה: (באדיבות ספריא)

והמהרש"א שם, משום מפקיעי שערים לאותו דבר שיהוו הכל להוטים אחריו כדי להשתכר בו וע"י זה יתייקר אותו דבר: (באדיבות ויקיטקסט)

לכאורה א-לו הגישות המרכזיות בביאור עניין זה, לפחות כפי שאני ראיתי לבינתיים, יש פה רבים וטובים שיכולים להוסיף/לחלוק עלי.

אז אם אני מבין נכון...   ונראה לי שגם אתה, @אוצקו, לזה התכוונת..

הפירוש הוא שאמנם רוב הפעמים אדם כן משתכר ממה שהוא חשב,

אבל כיוון שזה לא בטוח אז זה נחשב שהוא לא יודע?

מאיפה הציטוט? ככה קוראים לספר - "דברי המהר"ל?

לספר קוראים נצח ישרא-ל.

המהרל אומר שאדם חושב שהוא ישתכר מזה, אבל לא בטוח, הואלא יודע סדרי שמיים, כי זה ממעל למעלתו.

המהרשא בחידושי אגדות אומר שהאדם חושב שהוא ישתכר מזה, אבל אדם לא יכול לצפות את תנודות השוק, כי זה ממעל למעלתו.

למרות שכבר ביקשנו לפני ובא לציון, יענך ה'.

נראה לי שזו הסיבה שבשבת ל"א הושיענו. כי השבת מושיעה וכו'

כמו שאמרתי כבר בלמנצח  ולאחר מכן לפני שיר של יום יש שמוסיפים מזמורים שגם בהם רואים  בקשות לישועה.

ייתכן אולי כי שיר של יום היה נאמר על הקרבן  וגם במעמד הזה היה מעמד שהיה מורכב מכלל ישראל

ועיקרו בין השאר הכלל כל עמ"י לפני הקב"ה.

אולי..

לומר לנו איזה מזמור אמרו במקדש שאיננו (!) ביום הזה

לכן מבקשים ישועה.

וגם כל יום הוא יום "בשבת" ומבקשים שנזכה לבחינת 'יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים' שאלו ימות המשיח אחרית הימים

"בשבת" הכוונה בשבוע

http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=3221

בהקשר של הפסוקים שנאמרים בפסוקי דזמרא, אחרי פרקי ההללויה - "ומפני שבאלו המזמורים הוא נשלם התהילים תקנו לומר אחריהם (תה' פט, יג) ברוך ה' לעולם אמן ואמן. (שם קלה, כא) ברוך ה' מציון וגו' וברוך ה' אלקים אלקי ישראל וגו' (שם עב, יח), ברוך שם כבודו. שאלו הפסוקים מצינו אותם כתובים בסוף ספרי התהילים ולכן תקנו לאומרם בהשלמת התהילים."

גם "הושיענו.. ברוך ה א-לוהי ישראל.." הם שני הפסוקים האחרונים של ספר רביעי שבתהלים.