פורום בית המדרש (עמוד 92)

באמת מעניין אם זה נידון כשירה.

האיסור של קול באישה הוא מצד הרהור, לא?

גם ככה רוב השירים האלה הם שירי עגבים או שירי חשק, אז הבעיה באה מצד אחר

האיסור על שירת נשים הוא לא משום הרהור.

קול באישה | חיבר הרב מאור קיים בהנחיית הרב אליעזר מלמד | רביבים

יש פה את הדעות.

מה זה ה"ע.י" הזה שאתה חוזר על עצמך בו?

חרצתי בעצמי (קניתי מראש תפילין שיוצרו רק בלחץ וללא דבק בין הבתים כדי שיישמר הריבוע גם אחרי ההפרדה).

השאלה אם חריץ ניכר הוא לעיכוב או לא תלויה בפיסוק ההלכה, ואכן יש שתיים-שלוש הבנות.

אבל בכל אופן לענ''ד ברור שסימון חיצוני על הצבע לא מועיל בכלום, הרי באותה מידה אפשר לסמן אותו גם על תפילין של יד (ואני לא נכנס לשאלה אם הצבע עצמו פוסל, זו שאלה נפרדת משאלת החריץ).

כמו כן - התפילין שמשתמשים בהם בדבק בין הבתים ע''מ לשמור על הריבוע קרוב לוודאי שהן פסולות שכן הדבק הופך את הבתים לבית אחד (וידועים דבר הגר''א שראה מישהו עם תפילין כאלו ושאל אותו למה הוא הולך עם תפילין של יד על הראש).

שצריך היכר, ולכן גם אם יש היכר חיצוני שהוא לא באמת החריץ עצמו - סוף כל סוף יש היכר. אבל כאמור, לענ''ד זה לא תופס, כי צריך שהחריץ יהיה ניכר ולא שיהיה ניכר שיש חריץ (כי כאמור באותה מידה היה אפשר לעשות סימון על תפילין של יד או לעשות היכר אחר כמו לכתוב שלט 'בתפילין אלו יש חריץ בין הבתים').

לא הבנתי את השאלה לגבי הגר''א - מדובר בתפילין שמדובקות בדבק, ללא שום חריץ.

את שלי חרצתי עם מסורית (חרצתי הרבה תפילין, מי שאין לו ניסיון עלול להרוס אותן אז כדאי להיזהר).

וסיפור:

פעם אחד מרבותיי ראה שחרצתי את התפילין שלי ולא אהב את זה, אחרי שדיברנו על העניין והוא הסכים שאין בזה בעיה ואולי אפילו הידור הוא הוסיף שבכל זאת יכולה להיות בזה בעיה כי בגלל שיש חריץ יכולה להיכנס לשם טיפת מים ולהרוס את התפילין, אז אמרתי לו "כן, אבל אפשר גם להכניס טישו ולייבש". הוא צחק.

@יוני

בילקוט יוסף זה מוזכר בסימן מ"ד סעיף ב': 

ישמור התפילין כדי שלא יפלו מידיו לארץ. ומי שנפלו מידיו התפילין של יד או של ראש לארץ, ואפילו אם נפלו מגובה שהוא פחות מעשרה טפחים לקרקע, צריך להתענות יום אחד, כדי לכפר על התקלה שבאה לידו. וטוב שיקבל עליו התענית באותו היום במנחה, ויתענה למחרת, ולא ידחה התענית לאחר כמה ימים. אך אם הוא שבת או יום טוב, ידחה התענית מיד לאחר מכן. ובזמן הזה שירדה חולשה לעולם, אם קשה התענית עליו, או שימעט מלימודו אם יתענה, או שהוא פועל שכיר ויבוא למעט במלאכת בעל הבית, או שהוא מלמד תינוקות וכדומה, או שהוא בן ישיבה שתורתו אומנותו, יפדה התענית בצדקה, (כשיעור ארוחה אחת), ויכופר לו. ואם היו התפילין בתוך הכיס שלהם בשעה שנפלו, די בנתינת מעות לצדקה בכל אדם.

סליחה על הטירחה

הוא מפרט שם את המקורות והפוסקים של אותה הלכה.

מקור קדום יותר מילקו"י

ילקוט יוסף סימן ק"ח סעיף ח':

אין נקרא מזיד אלא כשמבטל התפלה בשאט נפש בלי שום טרדא, אבל אם היה טרוד ולא ביטל התפלה בשאט נפש, אלא היה סבור שיוכל להתפלל אחר שיגמור העסק ואחר כך שכח להתפלל שוגג מיקרי ולא מזיד. ולכן מי שלא התפלל מנחה או ערבית בעוד שהיה לו זמן להתפלל מפני שהיה סבור שעדיין ישאר לו זמן אחר שיגמור את העסק שהוא מתעסק בו, ובין כך ובין כך עברה לו השעה, נחשב כאונס ויש לו תשלומין, אפילו אם היה עוסק במלאכתו להרווחה בעלמא. וכל שכן אם היה עוסק במלאכתו לצורך מזונותיו ופרנסת ביתו. ומכל מקום לכתחלה יש ליזהר בזה, וממדת חסידות יעשה תנאי של נדבה קודם תפלתו, ויאמר: ''אם אני חייב להתפלל, תהיה תפלה זו לשם חובה, ואם לאו, תהיה זו תפלת נדבה''. 

"מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות"

בפני שלשה גברים.

בערב יום כיפור ההתרה היא בעיקר לנדרים שבעתיד, ויש בתי כנסת ולא אומרים 'מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה'.

עדיף לעשות התרה בערב ראש השנה (בכמעט כל בתי הכנסת עושים אחרי התפילה).

מקור?

רק לקטנה אבא יכול להפר.

אבל נשים כן יכולות לסמוך על "כל נדרי" ביום כיפור, כולל על מסירת המודעה להבא (שמועילה למקרה כמו זה של מעשה שנעשה 3 פעמים).

נשים יכולות לסמוך כמו גברים.

התרה על העבר מחייבת לפרוט הנדר, ולעתיד רק אם לא זכר בשעת הנדר.

בכל נדרי כל שנה מסרים מודעה שמבטלת מראש את הנדרים של כל השנה.

אבל אומרים לסמוך על זה רק במקרים שלא זוכרים בשעת הנדר את המודעה הזאת, או במקרה כמו פה שלא מדובר ממש בנדר אלא במעשה שנעשה שלוש פעמים.

אני לא בטוח, אבל יכול להיות שבכ"מ כדאי לעשות הפרת נדרים ולא לסמוך על המודעה.

צריך פשוט לאסוף שלושה גברים ולבטל בפנייהם את הנדר.

שמח שהסתדר לך בסוף

שארץ ישראל היא השכינה, ולכן כמו שכל יהודי הוא פרט בשכינה ככה גם כלפי ארץ ישראל.

לגבי החלק - אולי הרעיון מתבסס על זה שלכל אחד יש נחלה בארץ (והיא מתחלקת לפרטים עם הזמן) פרט לשבט לוי וכו'

תודה לך!

בארץ ישראל (לא יודע מקור)

תוס' (בפרק ג' של ב"ב אם זכרוני אינו מטעני) מפקפקים בזה

דברי יעקב - יבמות, נדרים, נזיר סוטה - עדס, יעקב בן יהודה (page 1 of 656)

כמובן יש הרבה מה להאריך ולדון בזה אבל בכלל לא פשוט שאסור לכהנים להיכנס לשם, כל שכן שמי שנכנס נחשב לטמא מת - ספק טומאה ברה''ר טהור כידוע.

ולא אומרים ספק במקום שניתן לברר (וסביר מאוד להניח שיש שם מתים, לכל הפחות בחדר המתים)

זה גם אומר לא לגעת בכל כלי ממתכת שהיה באוהל המת או להיות איתו באוהל

זה כמעט בלתי אפשרי היום

אני אישית מעדיף לכתוב במחברת במקום על הספר, אלא אם יש טעויות בספר עצמו בהדפסה וכו'.

אם יש לך רגש לספר, אפשר לעשות את זה, כדי שהוא ישאר "צעיר ורענן"

מוסיף תשובות

כתיבה על תנ

http://shut.moreshet.co.il/shut2.asp?id=42974

אם זה עוזר לך ללמוד,

אולי יש אפילו בעיה שלא תעשי את זה

בהצלחה רבה! אשרייך!!

אבל למה בעט?

אני כותב ומסמן בעיפרון. ככה אפשר לתקן, למחוק, וגם סתם לתחושה- זה פחות מרגיש שאני מוסיף משהו לספר, וזה יותר "הערות".

גם רבנים עושים ככה

אפשר בעט, אבל אני לא הייתי ממליץ לך (עלולות להיות טעויות/שגיאות כתיב/כתב מכוער, ותרצי לתקן)

(גמ' איפושהו, לא זוכר איפה)

שלי אישית המראות מאותה תקופה רעה מאוד חיזקו את היראת שמים.

היהודים שם היו מדהימים ביראת השמים שלהם. מודל לחיקוי.

אז לא נראה לי שזה לא תחנם

מתנת חינם הוא לא קיבל - זה חלק ממלחמה על שלמות וקדושת הארץ...

עם לויה?

נחל איתן - קניבסקי, שמריהו יוסף חיים, 1928- (page 1 of 323)

הוא בעיקר הסביר באילו מקרים לא חל דין קריאה או התוודות

הספק שלו היה חלקי ואפילו שולי (לא לגבי התודות אלא רק לגבי העגלה הערופה, וגם זה הוא הסתפק רק במקרה מסויים, ולכן זה שולי כי ההתוודות של "ידינו לא שפכו" זה בכל מקרה)

לימוד תורה דורש העמקה מרובה ובחינה של כל פרט, אחרת עלול לטמא את הטהור ולטהר את הטמא 

בנוסף לכל זה יש לעיין בכלל בפשט הדברים, בפשט דברי חז"ל, אם "בלא מזון ובלא לויה" הכוונה מטעם מותרות של מלונאות או מטעם פיקוח נפש, שנאמר "כי ימצא חלל" ונאמר "ידינו לא שפכו את הדם הזה", כגון שהיה עני או מפני שהיה הולך דרכים לא היה לא מזון או שהייתה הדרך מסוכנת

שוב, לימוד תורה דורש עיון מעמיק ולא קריאה שטחית

(לא יודעת אם זה נקרא שמות נרדפים)

כן הרב אבינר ערך את הכתבים של הרצי"ה... ויש כמה נושאים, פ"ש, א"י, עמ"י, אמונה ועוד ועוד

לכן רציתי לשמוע אם יש נושא ספציפי שהוא מומלץ

ומסכימה, הבסיס זה הרב זצ"ל- ואני ב"ה לומדת גם את כתביו בפרוש של הרב לונדין

אבל עדיין אני רוצה ללמוד גם את כתביו של הרצי"ה, כי לצערי בכלל לא יצא לי ללמוד אותם,

ולדעתי זה חשוב.

חודשים אחרי עדיין התחבטתי בה, והייתה לי תשובה שהתיישבה לי... התשובה הזאת לא הועלתה על כתב ונעלמה אחרי כמה ימים.

היום אני עדיין חושב שזה ק"ו רקורסיבי

הזכרת לי שצריך לעיין שם שוב מתישהו.

נסה לפתוח את הראשונים, או לראות את סיכום הראשונים בשטיינזלץ או שוטנשטיין או מתיבתא

א. הק"ו הראשון פירושו כך:

אישה עברייה איננה נמכרת לשפחה! כלל בסיסי ראשון.

ילדה צעירה יכולה להימכר ל"אמה"=משרתת, בתנאי שייעוד השירות הוא שבסוף תהיה לאשתו של מי שהעסיק אותה כמשרתת, ואז איננה עוד בדרגת משרתת אלא בדרגת אישה רגילה כמו שכתוב "כמשפט הבנות יעשה לה". כלל זה נקרא "ייעוד" כמו שכתוב "אם רעה בעיני אדוניה אשר לו יעדה - והפדה", כלומר בדיעבד, אם לאחר השנים שהייתה משרתת, האדון החליט שהיא לא מספיק מוצאת חן בעיניו - אז הוא רשאי שלא לשאתה לאישה, אך הוא חייב לסייע בפדיונה.

כעת הגמרא לומדת קל וחומר: 

אם כסף מספיק כדי ליצור אישות - כמו שמצינו באמה,אז קל וחומר שאישה סתם שנקנית לאישות רגילה והראיה שזה אישות רגילה-  שהרי נקנית בביאה, ודאי שתוכל להיקנות גם כן בכסף!

ב. הקל וחומר השני פירושו כך: אם יבמה שנקנית לאישות רגילה, ואחד מהביטויים לכך שזו אישות חזקה זה שהיא נקנית בביאה. ואף על פי כן אינה נקנית בכסף. אז אישה שנקנית לאישות רגילה בכסף, שכסף הוא קניין פחות חזק לאישות - ואף על פי כן זה יוצר קניין אישות אצלה - קל וחומר שבקניין אישות ממש תוכל להיקנות.

סיכום:

יוצא שהכסף הוא קניין פחות חזק, ולכן אם אישה נקנית בכסף קל וחומר שתיקנה בביאה, אבל מצד שני האישות של אמה=משרתת היא אישות פחות חזקה, ולכן אם כסף קונה אישות לעתיד של ייעוד, קל וחומר שכסף קונה אישות מיידית.

הגמרא פשוט משתמשת בניסוח הרשמי של קל וחומר, ואנחנו צריכים להתעמק כדי להבין כיצד הוא נעשה בכל מקרה ומקרה, כפי שהסביר לך @פלוני מפונפן - קל וחומר הוא צורת לימוד רקורסיבית (אמירה שנכונה בעצם לגבי הרבה מצורות הלימוד של י"ג מידות), "רקורסיבית" - כלומר הוא נלמד באופן אלגוריתמי על בסיס תכונה זאת או אחרת של המצווה או הנושא הנלמד, ומתוכו מקישים על נושאים אחרים,

ואת ההבנה כיצד זה שייך לנושא זה או אחר בכל מקרה ומקרה, חז"ל ציפו מאיתנו שנשב ונתעמק ונבין, בימיהם לא הייתה אפשרות לכתוב הכל באריכות, לכן השתמשו בשיטות כלליות ללימוד והשאר אמור להיעשות על סמך חשיבה מעמיקה בעל פה - מה שנקרא "תורה שבעל פה".

אנסה לקרוא כשיהיה פנאי מעניין לראות אם תירצת את מה שאני תהיתי עליו גם כן

לא נראה לי שהבעיה שם היא התנועה כזאת או אחרת (במה זה שונה מהליכה ברחוב? אם זכרוני לא מטעני זה לא). הבעיה שם זה שזה מקום מעורב וכו'. לא?

שאנשים ממציאים הלכות חסרות שחר ועוברים בשוגג על "לא תוסיף" שזה איסור דיאורייתא