פורום בית המדרש (עמוד 93)

(ברכות יח: )

"ונתנה תוקף" אינו פיוט של ר' אמנון ממגנצא

יש תפילה דר' אמנון לפני מוסף שיש קהילות שנוהגים לאומרה

אבל הסיפור של איך נכתבה התפילה הזאת מרגש

הצלך שלח שליחים שיתנצר

כל פעם הוא סירב

ואז פעם הוא אמר שיתן לו 3 ימים לחשוב על זה

הוא התעשת והבין שיש פה ספק אולי אם הוא רצה להתנצר

התענה כל 3 ימים האלה

הביאו אותו למלך

ושאלו אותו אם הוא רוצה להתנצר

אמר לא

וכרתו לו אצבע

ושוב

ושוב

ושוב

והוא היה במיטה בלי כלום, ונפטר

והוא כתב את זה לקראת מותו.

משו כזה (אולי הוא הכתיב. לא זוכר כבר)

שלא לדבר על אינפנטילי

ולגבי כה"ג ביו"כ כבר הביא טיפות של אור תניא דמסייע לי שיש קשר...

(מה ציפית שינקוט לשון מחוייב דווקא ? פשיטא שהוא מחוייב לכך כבר לפי התורה לנהוג דווקא כך, תנא דבי רבי ישמעאל בא לנמק מדוע)

נראה לי שהבנתי את נקודת המחלוקת בינינו

אתה תופס את העקרון של "קשוט עצמך תחילה" כחובה ואילו אני תופס את זה כהנהגה טובה ונכונה. 

רבי ינאי היה יכול לצוות עליו לקצוץ את האילן שלו גם אם לא היה עושה זאת בעצמו, אלא שהיה בזה טעם לפגם, זה היה מריח לא טוב בכלל. 

לשיטתך, יהודי שהוא עבריין ביחס למצווה אחת, נניח שהוא מחלל שבת, האם הוא פטור מחובת "הוכח תוכיח" ביחס למחלל שבת אחר שהוא עבריין ?

אבל כמו שכתבתי לפלוני זה ביחס לבני אדם, אבל הקב"ה בהנהגה שלו בעולם כן מחיל את העקרון הזה. 

"אולי הכלל ההלכתי של- יבוא המחויב ויוציא ידי חובה את החייבים, יועיל לך גם".

זה מעניין, צריך לחשוב על זה, אם זה באמת נובע מאותו שורש.

"כיום נוהגים לצטט זאת הפוך- "עזוב אותי בשקט, תדאג קודם לעצמך..." 

ממש ככה. אהבתי.

חשבתי על זה ולא הייתי מדויק בהסברה שלי, למרות שכל הזמן זה מה שחשבתי עליו.

לא התכוונתי לומר שהעיקרון של "קשוט עצמך תחילה" הוא בדיוק העיקרון בגללו כה"ג מתחיל בכפרה שלו קודם במעגל הפנימי ורק אחרי זה הוא פונה לכפרה של המעגל הרחב יותר של עם ישראל, וכמו שתנא דבי רבי ישמעאל ניסח זאת

"מוטב שיבוא זכאי ויכפר על החייב...". התכוונתי לומר שהעקרון של "קשוט עצמך תחילה" הוא מקרה פרטי של עקרון כללי קצת יותר שבא לידי ביטוי ב- "מוטב שיבוא זכאי ויכפר על החייב...".

העקרון הכללי הזה אומר שאדם צריך להיות קודם כל מתוקן בעצמו לפני שהוא פונה לתיקון של אחרים, ובגלל זה כה"ג צריך קודם כל לדאוג לתיקון (כפרה) שלו עצמו ורק אח"כ לתיקון (כפרה) של אחרים.

מהעקרון הכללי הזה בתור מקרה פרטי נגזר העקרון של "קשוט עצמך תחילה", שכאשר אדם רוצה להוכיח או לדון אחרים (שזה מקרה פרטי של "תיקון") עליו קודם כל "לקשט את עצמו".

או שאולי צריך לומר שלא ש"קשוט עצמך תחילה" הוא מקרה פרטי של "יבוא זכאי ויכפר על החייב" אלא ששניהם הם מקרים פרטיים שונים של יסוד משותף. צריך לחשוב מה יותר מדוייק לומר, אני נוטה כרגע לאפשרות הראשונה.

לגבי האם "קשוט עצמך תחילה" הוא חיוב או קצת פחות, אפשר מבחינתי להניח את זה בצ"ע, מהגמרא בסנהדרין משמע קצת שאולי זה אכן חיוב. צריך לחשוב על זה. אבל גם אם נאמר שזה אכן חיוב, מה שדייקתי קודם  זה גם עונה על הטענה שלך שכתוב "מוטב" ולא כתוב "מחוייב", בעקרון הכללי אפשר לומר שאין צד של חיוב, אבל כשגוזרים ממנו את המקרה הפרטי של "קשוט עצמך תחילה", במקרה הפרטי הזה יש כבר דרישה חזקה יותר מהאדם. 

תמיד הסתכלתי על זה כעל יתרון.

זה כמו "מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים", זה לא אומר שמי שאין בו לא יכול לנסות לצאת ידי חובת תוכחה. רק שלא בטוח שישמעו לו (וגם לא בטוח שלא).

רעיון יפה, גורם לי לחשוב. לגבי העניין עם משה, זה נחמד אבל קצת לדעתי קצת מרחיק לכת. גם כי זה דן את משה לכף חובה, והיו לו טעמים למה לא למול. וגם כי "קשוט עצמך" זה לא בסכנת מיתה כזאת חמורה. פשוט דקדקו עם משה כחוט השעה כי היה צדיק וכו' לכן הסברות שלו לא החזיקו וגם נענש בעונש חמור יתר על אנשים אחרים שלא יקשטו עצמם

אלא רק שהוא דרך הנהגה ראויה ונכונה, ומסתבר לי שזאת תהיה הנהגת הקב"ה ביחס לבריותיו, כמו הדוג' עם כה"ג וכמו עם משה.

לגבי משה, אני ממש לא חושב שזה דן את משה רבינו לכף חובה, התורה באה ללמד אותנו שאע"פ שמשה רבינו היה בדרכו למלא את שליחותו, וסביר להניח שהטעמים שלו לא למול היו קשורים גם בכך, למרות זאת הם לא התקבלו כלפי שמיא מהטעם של "קשוט עצמך תחילה" כי הקב"ה מדקדק עם אנשים במעלתו כחוט השערה. 

ואין פנאי לעיין. לבי אומר לו שזאת לא הנהגת הקב"ה עם בריותיו. כשאדם קושט אחרים הוא בעצם מזמן על עצמו הנהגה של דין ואז מדקדקים איתו לפני-כן, זה לא נכון כלפי מי שלא נוהג בהנהגת דין. כולל מי שיוכיח את הבריות מאהבה ולא מדין.

לגבי משה - לא חושב שזה מסיבת קשוט עצמך מצוות מילה בפני עצמה היא בעונש כרת. לא צריך שיהיה "קשוט עצמך לפני ש" וכו'

לגבי משה - צריך לחשוב על זה עם עצמי עוד קצת.

הבריאה שהקב"ה ברא היא עצם הנשמה.

לגבי הנשמה, לא הייתי מציע להתעסק בעניין הזה

שתי תשובות:

א. אין איסור פנייה למלאכים אלא איסור תפילה למלאכים (וגם זה לא ממש איסור אלא פשוט שגיאה, אפילו כפולה). בקשה שימתינו (בקשת נימוסים סמלית במקרה הזה) היא לא תפילה, בקשה כזו אפשר לבקש גם מחבר.

ב. צריך להבין מה זה בכלל מלאכים, ומי הם המלאכים במקרה הזה - לפי הרמב''ם מלאכים הם לא דמות שמימית שמתלווה לאדם אלא שכלים נפרדים או כוחות טבע שאינם תלויי מקום ואינם בעלי בחירה (לכן לא שייך עניין ליווי או המתנה ואינם בעל יכולת אלא הכל דרך משל).

ולענ''ד במקרה הזה הכוונה היא למצוות ולדברי תורה (על דרך מה שכתב "אמרו חכמים הראשונים כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו מוחזק הוא שלא יחטא שהרי יש לו מזכירין רבים והן הם המלאכים שמצילין אותו מלחטוא שנאמר חונה מלאך יי' סביב ליראיו ויחלצם"), שהאדם נפרד מהם כשנכנס להתפנות וע''מ להראות את החשיבות ושלא לשכוח אותם גם כשהוא בלעדיהן אומר "שמרוני עד שאכנס ואצא" (כלומר - המתינו לי).

חשוב גם לשים לב להבדל בין נוסח הגמרא (ודפוס המשנה תורה ע''פ ספרים משובשים) לנוסח האמיתי של המשנה תורה - לא סתם הרמב''ם השמיט את החלקים הבעייתיים.

באמת מעניין אם זה נידון כשירה.

האיסור של קול באישה הוא מצד הרהור, לא?

גם ככה רוב השירים האלה הם שירי עגבים או שירי חשק, אז הבעיה באה מצד אחר

האיסור על שירת נשים הוא לא משום הרהור.

קול באישה | חיבר הרב מאור קיים בהנחיית הרב אליעזר מלמד | רביבים

יש פה את הדעות.

מה זה ה"ע.י" הזה שאתה חוזר על עצמך בו?

חרצתי בעצמי (קניתי מראש תפילין שיוצרו רק בלחץ וללא דבק בין הבתים כדי שיישמר הריבוע גם אחרי ההפרדה).

השאלה אם חריץ ניכר הוא לעיכוב או לא תלויה בפיסוק ההלכה, ואכן יש שתיים-שלוש הבנות.

אבל בכל אופן לענ''ד ברור שסימון חיצוני על הצבע לא מועיל בכלום, הרי באותה מידה אפשר לסמן אותו גם על תפילין של יד (ואני לא נכנס לשאלה אם הצבע עצמו פוסל, זו שאלה נפרדת משאלת החריץ).

כמו כן - התפילין שמשתמשים בהם בדבק בין הבתים ע''מ לשמור על הריבוע קרוב לוודאי שהן פסולות שכן הדבק הופך את הבתים לבית אחד (וידועים דבר הגר''א שראה מישהו עם תפילין כאלו ושאל אותו למה הוא הולך עם תפילין של יד על הראש).

שצריך היכר, ולכן גם אם יש היכר חיצוני שהוא לא באמת החריץ עצמו - סוף כל סוף יש היכר. אבל כאמור, לענ''ד זה לא תופס, כי צריך שהחריץ יהיה ניכר ולא שיהיה ניכר שיש חריץ (כי כאמור באותה מידה היה אפשר לעשות סימון על תפילין של יד או לעשות היכר אחר כמו לכתוב שלט 'בתפילין אלו יש חריץ בין הבתים').

לא הבנתי את השאלה לגבי הגר''א - מדובר בתפילין שמדובקות בדבק, ללא שום חריץ.

את שלי חרצתי עם מסורית (חרצתי הרבה תפילין, מי שאין לו ניסיון עלול להרוס אותן אז כדאי להיזהר).

וסיפור:

פעם אחד מרבותיי ראה שחרצתי את התפילין שלי ולא אהב את זה, אחרי שדיברנו על העניין והוא הסכים שאין בזה בעיה ואולי אפילו הידור הוא הוסיף שבכל זאת יכולה להיות בזה בעיה כי בגלל שיש חריץ יכולה להיכנס לשם טיפת מים ולהרוס את התפילין, אז אמרתי לו "כן, אבל אפשר גם להכניס טישו ולייבש". הוא צחק.

@יוני

בילקוט יוסף זה מוזכר בסימן מ"ד סעיף ב': 

ישמור התפילין כדי שלא יפלו מידיו לארץ. ומי שנפלו מידיו התפילין של יד או של ראש לארץ, ואפילו אם נפלו מגובה שהוא פחות מעשרה טפחים לקרקע, צריך להתענות יום אחד, כדי לכפר על התקלה שבאה לידו. וטוב שיקבל עליו התענית באותו היום במנחה, ויתענה למחרת, ולא ידחה התענית לאחר כמה ימים. אך אם הוא שבת או יום טוב, ידחה התענית מיד לאחר מכן. ובזמן הזה שירדה חולשה לעולם, אם קשה התענית עליו, או שימעט מלימודו אם יתענה, או שהוא פועל שכיר ויבוא למעט במלאכת בעל הבית, או שהוא מלמד תינוקות וכדומה, או שהוא בן ישיבה שתורתו אומנותו, יפדה התענית בצדקה, (כשיעור ארוחה אחת), ויכופר לו. ואם היו התפילין בתוך הכיס שלהם בשעה שנפלו, די בנתינת מעות לצדקה בכל אדם.

סליחה על הטירחה

הוא מפרט שם את המקורות והפוסקים של אותה הלכה.

מקור קדום יותר מילקו"י

ילקוט יוסף סימן ק"ח סעיף ח':

אין נקרא מזיד אלא כשמבטל התפלה בשאט נפש בלי שום טרדא, אבל אם היה טרוד ולא ביטל התפלה בשאט נפש, אלא היה סבור שיוכל להתפלל אחר שיגמור העסק ואחר כך שכח להתפלל שוגג מיקרי ולא מזיד. ולכן מי שלא התפלל מנחה או ערבית בעוד שהיה לו זמן להתפלל מפני שהיה סבור שעדיין ישאר לו זמן אחר שיגמור את העסק שהוא מתעסק בו, ובין כך ובין כך עברה לו השעה, נחשב כאונס ויש לו תשלומין, אפילו אם היה עוסק במלאכתו להרווחה בעלמא. וכל שכן אם היה עוסק במלאכתו לצורך מזונותיו ופרנסת ביתו. ומכל מקום לכתחלה יש ליזהר בזה, וממדת חסידות יעשה תנאי של נדבה קודם תפלתו, ויאמר: ''אם אני חייב להתפלל, תהיה תפלה זו לשם חובה, ואם לאו, תהיה זו תפלת נדבה''. 

"מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות"

בפני שלשה גברים.

בערב יום כיפור ההתרה היא בעיקר לנדרים שבעתיד, ויש בתי כנסת ולא אומרים 'מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה'.

עדיף לעשות התרה בערב ראש השנה (בכמעט כל בתי הכנסת עושים אחרי התפילה).

מקור?

רק לקטנה אבא יכול להפר.

אבל נשים כן יכולות לסמוך על "כל נדרי" ביום כיפור, כולל על מסירת המודעה להבא (שמועילה למקרה כמו זה של מעשה שנעשה 3 פעמים).

נשים יכולות לסמוך כמו גברים.

התרה על העבר מחייבת לפרוט הנדר, ולעתיד רק אם לא זכר בשעת הנדר.

בכל נדרי כל שנה מסרים מודעה שמבטלת מראש את הנדרים של כל השנה.

אבל אומרים לסמוך על זה רק במקרים שלא זוכרים בשעת הנדר את המודעה הזאת, או במקרה כמו פה שלא מדובר ממש בנדר אלא במעשה שנעשה שלוש פעמים.

אני לא בטוח, אבל יכול להיות שבכ"מ כדאי לעשות הפרת נדרים ולא לסמוך על המודעה.

צריך פשוט לאסוף שלושה גברים ולבטל בפנייהם את הנדר.

שמח שהסתדר לך בסוף

שארץ ישראל היא השכינה, ולכן כמו שכל יהודי הוא פרט בשכינה ככה גם כלפי ארץ ישראל.

לגבי החלק - אולי הרעיון מתבסס על זה שלכל אחד יש נחלה בארץ (והיא מתחלקת לפרטים עם הזמן) פרט לשבט לוי וכו'

תודה לך!

בארץ ישראל (לא יודע מקור)

תוס' (בפרק ג' של ב"ב אם זכרוני אינו מטעני) מפקפקים בזה

דברי יעקב - יבמות, נדרים, נזיר סוטה - עדס, יעקב בן יהודה (page 1 of 656)

כמובן יש הרבה מה להאריך ולדון בזה אבל בכלל לא פשוט שאסור לכהנים להיכנס לשם, כל שכן שמי שנכנס נחשב לטמא מת - ספק טומאה ברה''ר טהור כידוע.

ולא אומרים ספק במקום שניתן לברר (וסביר מאוד להניח שיש שם מתים, לכל הפחות בחדר המתים)

זה גם אומר לא לגעת בכל כלי ממתכת שהיה באוהל המת או להיות איתו באוהל

זה כמעט בלתי אפשרי היום

אני אישית מעדיף לכתוב במחברת במקום על הספר, אלא אם יש טעויות בספר עצמו בהדפסה וכו'.

אם יש לך רגש לספר, אפשר לעשות את זה, כדי שהוא ישאר "צעיר ורענן"

מוסיף תשובות

כתיבה על תנ

http://shut.moreshet.co.il/shut2.asp?id=42974

אם זה עוזר לך ללמוד,

אולי יש אפילו בעיה שלא תעשי את זה

בהצלחה רבה! אשרייך!!

אבל למה בעט?

אני כותב ומסמן בעיפרון. ככה אפשר לתקן, למחוק, וגם סתם לתחושה- זה פחות מרגיש שאני מוסיף משהו לספר, וזה יותר "הערות".

גם רבנים עושים ככה

אפשר בעט, אבל אני לא הייתי ממליץ לך (עלולות להיות טעויות/שגיאות כתיב/כתב מכוער, ותרצי לתקן)

(גמ' איפושהו, לא זוכר איפה)

שלי אישית המראות מאותה תקופה רעה מאוד חיזקו את היראת שמים.

היהודים שם היו מדהימים ביראת השמים שלהם. מודל לחיקוי.