פורום בית המדרש (עמוד 93)

שנגיד יש את הרמב"ם ואת הראב"ד ואת רבינו יונה וכנ"ל פוסקים גדולים

 

לפעמים רבנים כותבים תשובה הלכתית, פעם סומכים על הרב האחד, פעם מצרפים את הרב השני להתיר או לאסור, וכשמישהו בשעת הדחק אומרים לו לסמוך על הרב השלישי וכו'

לא מסתדר לי עם מה שאתה אומר...

זה נראה שכולם צודקים איפשהו...אחרת איך אפשר "לשחק" עם זה.

 

אני זוכר גם שכתוב בגמרא (חגיגה? כמדומני) על האוסרים והמתירים וכו' שכולם דברי אלוקים חיים

אדרבה, בגלל שאין הכרעה, מחמירים כשמתאים להחמיר ומקלים כשמתאים להקל, לפי כללי הפסיקה.

ו'דברי אלהים חיים' זה ברובד אחר, לא ברובד ההלכתי הפשוט

זה קצת מוזר...

אז בעצם מי שבטעות הלך לפי הפוסק הלא נכון יצטרכו בשמים לרחם עליו או לא יודע מה.

חגיגה ג ע"ב:

 

"'דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות נתנו מרועה אחד' (קהלת יב).

למה נמשלו דברי תורה לדרבן?

לומר לך מה דרבן זה מכוין את הפרה לתלמיה להוציא חיים לעולם,

אף דברי תורה מכוונין את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים.

 

אי מה דרבן זה מטלטל אף דברי תורה מטלטלין?

ת"ל מסמרות.

אי מה מסמר זה חסר ולא יתר אף דברי תורה חסירין ולא יתירין?

ת"ל נטועים מה נטיעה זו פרה ורבה אף דברי תורה פרין ורבין.

 

'בעלי אסופות' אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה;

הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין.

 

שמא יאמר אדם היאך אני למד תורה מעתה?

תלמוד לומר כולם נתנו מרועה אחד;

אל אחד נתנן פרנס אחד אמרן

מפי אדון כל המעשים ברוך הוא דכתיב:

'וידבר אלהים את כל הדברים האלה' (שמות כ).

 

אף אתה עשה אזניך כאפרכסת וקנה לך לב מבין

לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים,

את דברי אוסרין ואת דברי מתירין,

את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין".

 

ועיין מהר"ל באר הגולה הבאר הראשון בביאור הדברים.

 

אוסיף כאן ציטוט מדברי הרב אליעזר מלמד:

"צריך להפנים שהעמדה התורנית היא לא קו, היא שדה,

אנחנו לא צריכים ללכת לאורך קו דק, אלא בשדה אשר בירכו ה'".

(מקור: שולה הפנינים - עולם קטן).

 

ממילא אין דעה אחת נכונה. יש כמה דעות במרחב.

כמובן, יש גם דעות שנמצאות מחוץ למרחב ואכמ"ל.

דברי הרב מלמד הם שיטה בפני עצמה, הוא מנסה ליצור שיטה שכוללת את כל העדות וכל המנהגים ופה ושם גם מנסה לשלב ביניהם. כמעט כמו שהרב עובדיה עשה... רק עם הרבה פחות כח ציבורי.

לרוב השיטות יש קווים, לכל אחד יש את התחום המגודר שלו. גם אם זה שדה הלכתי. ורק במקרים מסויימים יוצאים מהגדר הפרטית שלך.

 

@מבקש אמונה לגבי השאלה שלך עצמה, איך סומכים פה על פוסק אחד ואיך שם על פוסק אחר, אלה עניינים שניתנים להכרעה ע"פ כללי הפסיקה. אם נשאו ונתנו הפוסקים ורובם קיבלו את הרמב"ם במקום אחד, אומרים אחרי רבים להטות. ואם במקום אחר את הראב"ד, אחרי רבים להטות. ובהשגות הראב"ד בד"כ הולכים אחרי המפרשים שהם הבתראי. אם זה רק השגת הראב"ד, למרות שהוא היה מבוגר מהרמב"ם, הוא חי אחריו והוא נחשב כבתראי כי הוא ראה את דבריו והשיג עליהם.

אבל היא לא קשורה לציטוט הזה.

 

בציטוט כאן הוא אומר שיש מרחב שבו נמצאות העמדות ההלכתיות הלגיטימיות.

 

חוץ מזה יש לו שיטת פסיקה מאוד לא שמרנית ואכמ"ל.

 

לרוב השיטות יש קווים אבל הן מכירות גם בדעות האחרות.

בסך-הכל נוצר כאן שדה.

 

הרב עובדיה לא ניסה ליצור שיטה שכוללת את כולם,

אלא לבטל את הפסיקות הספרדיות השונות

ולאחד את הספרדים תחת פסיקה אחת: השו"ע.

הוא די הצליח...

אבל משתמעת שיטתו בין השורות.

 

לא יודע אם הרב עובדיה כזה הצליח. יש המון ספרדים שהולכים אחרי הבן איש חי שהמשיך את החיד"א שהספרדים קיבלו את הוראותיו. נכון שבדורנו זה מאוד פופולרי, אבל יש כמה מעדות המזרח שלא שתו ליבם לשנות את שיטת פסיקתם למשל הג'רבאים, התימנים וחלק מהמרוקאים, חלק מהעיראקים ובכלל תלמידי הרב בן ציון והרב אליהו.

יותר מזה, היום יש התעוררות אצל המרוקאים לחזור לשיטה המקורית שלהם.

כבעלות משקל כבד

הפסיקה ההלכתית היא לפי הדעה המתאימה לדור או לקהל.
אפנה אתכם לספר 'חיי עולם נטע בתוכנו' של הרב מישאל רובין, בפרקים מחלוקות חז''ל ופסיקת ההלכה

לדוגמא מחלוקת חזון איש וגר"ח נאה ביחס למידות, לא יתכן שטפח הוא גם 8 ס"מ וגם 9.6 ס"מ (כמובן שאני מתעלם מהאמות בשושן הבירה)

דעות סותרות בהלכה לא קובעות שיש דעה שגויה, הנושא ארוך ומוסבר בהרחבה בהפנייה שלי

אבי ורבא? ר''ל ור' יוחנן?
זה שהלכה נפסקת כדעה אחת, לא אומר שהדעה השנייה היא טעות.
חייבים לסלק את ההבנה הזו מהראש, עיין עוד הקדמת הרמב''ם למשנה, ועוד מקורות בספר חיי עולם פרק י''ד.

והלכות שנפסקו בצורה הזו, יש להם תוקף דאורייתר (הקדמת הרמב''ם למשנה), וודאי שאלו דרכי לימוד שנתנים לפרשנויות שונות (קל וחומר וכו'), וכן בתקנות וגזרות חכמים. הלכה שנלמדת בדרכי הפסיקה וסברות חכמים יש לה מקום בהלכה.
תורה שבעל פה באה מתוך האומה והשתלשלותה

הוא חשב שמותר.

כמה שנאמר 'אי ידיעת החוק אינה פוטרת מעונש

בין מקום שמוסכם שאסור למחלוקת.

ולו רק מטעמו של הלל:
אם לא נביאין הם בני נביאים הם.
ואף אחד לא אמר שם בגמרא שאולי לא ידעו שצריך להביא את הסכין לפני השבת

א. לפי חלק מהשיטות, מותר לסמוך על דעת יחיד בשעת הדחק אפילו בדאורייתא.

אז נראה לי מוזר שבדיעבד (לפי השיטות האלו) העושה יהיה חייב חטאת.




ב. הגמרא בשבת קל. מספרת:

"ת"ר, במקומו של רבי אליעזר היו כורתין עצים לעשות פחמין לעשות ברזל בשבת (לצורך מילה, כדעת ר"א)".

ואילו לדעת חכמים (שאנחנו פוסקים כמותם), חייבים על כך סקילה.

והגמרא ממשיכה ואומרת:

"א"ר יצחק, עיר אחת היתה בא"י שהיו עושין כר"א והיו מתים בזמנן (ולא לפני). ולא עוד אלא שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזרה על ישראל על המילה ועל אותה העיר לא גזרה".




ג. תמיד תפסתי שההלכה נקבעת כאן, לא בשמים.

"כשעלה משה למרום לקבל התורה הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר, ושאל להקב"ה על זה ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהיה הכרעה כמותם." (ריטב"א בשם חכמי צרפת)

אז אתה אומר שאין לך הכרעה? 

 

אולי אתה מכיר איזה מקום שכתוב על זה?

...
|ישיבה|

אני חושב שהקב"ה לא בא בטרוניה עם בריותיו ולא יענישו, אבל אני לא יודע.
(האמת שקשה לי להאמין שמישהו יכול לדעת)

ואני לא מכיר, סורי

א. חלק מכובד אפילו

רק בשביל זה צריך לדעת את כל הדעות ומתי אפשר לומר....

בלי כוונה מסויימת..

ראיתי דיון על זה פעם, לא זוכר את המקור כרגע. כמדומני שזה בחושן משפט באחד מפוסקי זמנינו.

שאר הפרטים בעייתיים. צריך לדעת מי פוסק ועל פי מה פוסק.

ויש איזו סברה שיהיה חילוק בין בן אדם שלפחות ניסה ללמוד פוסקים לבין מי שהתהלך בשרירות ליבו.

ואין צריך לומר שלא דנים לכף זכות את מי שהוא מאלה שנאמר עליהם "מורידין" וכו'...

לא ראיתי תגובות

איך נקראת צורת/ דרך הלימוד של החולק ובמה היר שונה מבלכה למשה מסיני??

הלכה למשה מסיני = קבלה מסיני בלי מקור בפסוק

דאורייתא = דבר שנלמד מהתורה על דרך הפשט או בדרשה

 

ההבדל ביניהם הוא שעל הלכה למשה מסיני אין ויכוח - "אם הלכה נקבל" אבל אם מדובר בלימוד מהפסוק אז אפשר ללמוד אחרת.

 

יש דבר שלישי שנקרא 'דברי קבלה' שהוא פירוש מקובל (כלומר מקובל מסיני שכך פירוש הפסוק).

ויש דבר רביעי שהוא אסמכתא, כלומר שמקור הדבר הוא הלכה למשה מסיני (כמו לשיטת ר"י לגבי המידות) או בכלל דרבנן ורק הוסמך על לשון הפסוק לצורך זיכרון אבל לא באמת נלמד ממנו.

הדבר השלישי נשמע כמו הלכה למשה מסיני כמו הראשון.
(מה ההבדל בין דברי קבלה להלכה למשה..)

וגם הרביעי .. את זה שיש אסמכתא בעלמא את זה אני יודע..

אבל גם בו כתבת את המושג הלכה למשה מסיני.. 🙄

הדבר השלישי הוא פירוש מסיני לפסוק כתוב, בניגוד להלכה מסיני שאין לה שום קשר לפסוק (למשל שרצועות התפילין צריכות להיות שחורות - אין לזה שום מקור בפסוק).

 

הדבר הרביעי הוא שמכניסים דבר שהמקור שלו הוא לא מהתורה לתוך לשון הפסוק רק בשביל זיכרון אבל זה לא באמת המקור, זו יכולה להיות גזירה דרבנן וזה גם יכול להיות דבר שהמקור שלו הוא מהלכה למשה מסיני.

אני מזכיר דברנו על 4 דברים.
1. הלכה למשה מסיני ללא פסוק. 2. "דאורייתא" 3. דברי קבלה. 4. אסמכתא.

א.
אם דברי קבלה זה פירוש מקובל מסיני לפסוק בתורה. אז ההבדל בין זה לבין הדבר השני (ראה את התשובה הראשונה שכתבת) הוא שבדבר השני על הפירוש שניתן לפסוק ניתן לחלוק כי אינו מסיני. אלא דעת אחד מגדולי ישראל?

וכתבת שלפעמים הלכה למשה מסיני מתלבשת על פסוק אעפ שאיננה הפירוש שלו אלא רק נשענת עליו.. אבל סוף סוף זה כמו 1 רק שב1 אין כלל פסוק וב4 יש אסמכתא (אבל בשני המקרים לא אומרים שזה הפירוש כמו ב3?

מקווה שברור. שבת שלום.

א. דברי קבלה (פירוש שניתן בסיני בע''פ לפסוק) הם כמו הלכה למשה מסיני מהבחינה הזו שאין עליהם מחלוקת.

 

ב. אסמכתא שהיא הלכה למשה מסיני היא כמו כל הלכה למשה מסיני שאין עליה מחלוקת (האסמכתא היא רק לצורך זיכרון).

לפעמים מותר לא להאריך חייו של אדם ולפעמים נדירות אף מותר להתאבד ממש.
שנית, אז מה אם לא טוב לו בחיים? מי אמר שאדם בא לעולם כדי שיהיה לו טוב?

איסור רצח מפורש בעשרת הדיברות. ולמדו שגם ההורג את עצמו נחשב רוצח ובכלל האיסור שכן כתוב "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש".

 

זה בגדול.

על פי ההלכה היהודית אסור לאדם לחבול בעצמו, למה? משום שעל פי ההלכה היהודית הגוף והקיום לא שייך לאדם (אלא לאל). אין לו סמכות לגרום לו נזק, בדיוק כמו העיקרון של "לא תשחית את עצה".

וזה שטוב לנו זה יפה, אבל לא העילה להיות קיימים.
וכבר אמר גנדלף:
"ראויים הרבה מן המתים להיות חיים, כלום בידך לתתה להם? אם לא, אל תמהר לקחת מן החיים." (משהו כזה, לא זוכר את המילים המדויקות.

אני תוהה אם זה שאלה היפותטית או כי משהו מציק לך, אם זה כי משהו מציק לך:
1. מוזמן לפנות לסה"ר, תחפש באינטרנט, הם אמורים לסייע אם תרצה.
2. אשמח לתמוך אם אוכל, אז מוזמן בשמחה לאישי.

התורה מתחילה מיום ראשון ומסיימת בשבת.

התחלה - זאת זווית מעניינת, אבל אני לא רואה סיבה לחשוב ככה.

אמצע? למה? איך?

לב''י והמשנ''ב בסימן רמח באו''ח...
שבת זה אמצע שבוע

תורה אחרי צבא - דף בית

 

או "קרוב אלי":

קרוב אלי - חברותא ושיעורי תורה ממש לידך!

דרשו עושים לדף יומי, משנה ברורה והספר אהבת חסד

ולגבי הספר מוסר שכתבת - זה משתנה כל פעם לומדים ספר אחר של החפץ חיים בנוסף למשנ'ב


לגבי משנה - פעם היה מבחנים של 'הפרק היומי' - כדאי לבדוק בטח זה ממשיך

אז סכין הוא לפעמים כלי שמלאכתו לאיסור.

לא ישנתי כל הלילה אז לא מצליח להזכר דין כלי שמלאכתו לאיסור אם יש בו גם מלאכת היתר (כל אולר יכול לשמש גם לאכילה).

לגבי כלי נשק, אקדח בכללם (שיש בו מלאכת מבעיר) נשיאת נשק בשבת | שאל את הרב

אם זה דבר שמקפידים עליו - הוא יהיה מוקצה מחמת חסרון כיס. - בפשטות אי אפשר לטלטל אותו. אך אם משתמש בו להתר יש לדון אם כלי שמלאכתו להתר יכול להיות מוקצה מחמת חסרון כיס .
אם משתמש בו לדברים אסורים בלבד, ממילא אפשר לצורך גופו או מקומו, הרגשת ביטחון יתכן היא צורך גופו.
אם משתמש גם לצורכי התר - לחתוך עוגות פירות וכדומה - מותר בכל מקרה .

היא גם דבר ההיתר

ולא שעצם החיתוך דוחה שבת?
 

ויש דיון שלם באחרונים, האם חייב מיד לזרוק מידו את הסכין או שמותר כל עוד שהוא ביד לטלטל אותו עד מקום שמור.

בזמן ההיתר היא מותרת בשימוש אפילו שיש בה חסרון כיס.

גם קשה להגיד שמשהו יהיה מוקצה מחמת חסרון כיס גם אם הוא כלי היתר גמור... אחרת נאסור הרבה דברים בשבת, לא?

לא מיושב בדיני מוקצה מחמת חסרון כיס בכלל. מוזמנים לבאר לי את ההבדל.

במקדש יש הלכות. מחוץ לו זה חובה על האדם. לא חושב שאיסור במה הוא חלק משבע מצוות בני נח ומכאן גם שהחובה להקריב רק בהמות לא חלק מהאיסורים...

יצא לך לדמיין את הסיטואציה? איך קשורה הצניעות כאן? אתה תבכה יחד עם הזוג והכהן כשתראה את זה.

זה היה לי קצת לא מובן כשלמדתי את זה. סה"כ לגיטימי, לא?

 

מה זאת אומרת איך קשורה כאן הצניעות? פורמים לה את הבגדים, סותרים את השיער! אמנם התהליך הוא מאוד מזעזע, והמטרה שלו היא לתת מוסר, אבל זה לא סותר את העובדה שהוא מלווה במעשים שלא נעשים בכל יום. אם מקבלים את ההסבר של @נחשון מהצפון אז זה די מובן בסופו של דבר...

הנקודה של 'צניעות' היא לא מוחלטת. כמו כל מצווה אחרת. היא תלויה ברצון ה'. מי שאכל מצה ביום כיפור יעבור על כרת כמו מי שאכל לחם בפסח. אבל בשאר כל השנה שניהם מותרים ואינם מצווה.

אדם שבא על אשתו כשהיא נידה עובר על כרת, כשהיא בליל טבילה זו מצווה דאורייתא.


אסור להסתכל על אישה 'לבדוק' אם היא יפה סתם כך. מותר ע''מ להתחתן איתה ואסור להתחתן איתה לפני שמסתכל לראות אם היא יפה ויוצאת חן בעיניו

כך גם כאן. הצניעות היא מרכיב בסיסי בקשר הזוגיות הבעל לא מסתכל על נשים אחרות.האישה לא מסתכל על דברים אחרים וכן הם לא חושפים את עצמם מול אחרים. זה בסיס.

כאן (בסוטה) יש משהו עמוק שמקולקל בצניעות. גם אם האישה לא סטתה ועשתה מעשה היא נסתרה עם גבר זר לאחר שהבין הזהיר אותה וקינא לה. אז התורה מצווה אותנו כאן לשבור מוסכמות בסיסיות. אולי מתוך רצון לנער את האנשים. להבין לאן זה יכול להגיע, לחשיפה פומבית כזו. ע''מ להחזיר לאישה את הרצון להסתיר את עצמה ולגלות את גופה רק לבעלה. במציאות הזאת גם מוחקים את שם ה' במים. דבר שאסור לעשות בשום סיטואציה אחרת. יש כאן סוג של טלטלה ענקית שההיתר היחיד שלה הוא שזה ציווי ה'.


לגבי ה'צופים' הגמרא דורשת למה נסמכה סוטה לנזיר? ללמדנו שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מהעין. כי הזדמן לו לראות מציאות מקולקלת. היא לא אסורה (אא''כ זה מביא לתאווה, וזה לא אמור כמו שכתב לך אריק) אבל היא מציאות מקולקלת. אז תרחיק עצמך ותקדש עצמך במותר לך-היין כי לא כל מה שנותר הוא תמיד טוב בדיוק כמו המעמד של סוטה

אוסיף הערה שלדעתי צניעות הייתה אחרת פעם, ואת חז"ל לא כזה הטריד חוסר הצניעות שם.

לא כ"כ מצאתי מקורות לזה, אם יש לך אני אשמח...

בתחומים הללו

אף אחת לא הסתובבה עם חצאיות קצרות או עם בגדים צמודים....
וגם לא היה גרביונים.
וכמובן לא היו פאות קאסטם...

להמשיך?

בארצות ערב התלבשו יותר מהמקובל היום, ובארצות אשכנז בחלק מהתקופות פחות מהמקובל היום.

ח"ו! הרי הגמרא מתייחס לזה במפורש!

נזיר מה ע"ב

"....אמר לו לדבריך סוטה תוכיח דכתיב בה (במדבר ה, יח) "והעמידה לפני ה'" ולא חיישינן שמא יתגרו בה פרחי כהונה

אמר להן זו כוחלת ופוקסת זו אינה כוחלת ופוקסת:  

 

"רבי יהודה אומר אם היה לבה נאה לא היה מגלהו ואם היה שערה נאה לא היה סותרו אמר רבה התם היינו טעמא שמא תצא מב"ד זכאה ויתגרו בה פירחי כהונה"  

 

אז השאלה של הפותח עדיין מהדהדת (אצלי)

ונשמע לי מוזר התשובה שהיא לא כוחלת ופוקסת.. זה באמת עד כדי כך גורם שלא יהיו הרהורים?!

לא זוכר את הנוסח המדויק אבל זה הולך משהו כמו "אתה יודע שאתה אוהב אישה כשאתה קם לידה בבוקר ולא רוצה לברוח".

תאמין לי... זה לא חייב להיות עם אהבה 

לא מדובר על הרהורים מדובר על אהבה שלא פוחתת רק כי האישה לא מטופחת.
ויש גם אמרה שאומרת אין אישה מכוערת יש אישה לא מטופחת.

הרעיון הוא שאנחנו כל כך רגילים לטיפוח שהאידאלים של היופי מעורבבים אצלנו.

הרי היא לא מקושטת וכמו שאומרים העולם אישה לא מקושטת לא כל-כך מושכת את העין (פרט לאנשים מקולקלים מאוד).

אל תשכח שפרחי כהונה הם לא סתם אנשים. מאיפה אני יודע? כי אחרי שהם מסיימים את הלימוד והופכים מפרחי כהונה (אגב פרחי טיס המושג נובע משם) לכהנים בפועל - למה חז"ל לא שאלו עליהם את השאלה הזאת גם? למה רק על פרחי כהונה?

נראה לי ברור להבין שבביהמ"ק כשעסוקים מאוד בעבודה בפועל אין חשש כזה (כמו שאמר הרמב"ם "אין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב הפנוי מן החכמה"). אמנם פרחי הכונה עוד לא מכהנים בפועל אבל הם עדיין מתלמדים בכך, ולכן כשמצרפים את הטעם שזאת אישה לא מקושטת אלא מנוולת אין חשש כזה.

הם לא רק כמו כל יהודי בריא אלא בעלי מעלה...

 

ושוב, כמו שכתבתי למעלה, תעורר את השאלה לגבי הצרעת. הרי כהן מסתכל במקומות המכוסים של אישה בשביל זה (שמעתי מפוסק בשם הרב פישר זצ"ל לגבי שאלות על כתמים והוא אמר את זה בנזיפה על מי שמתיימר לחפש צניעות פה ולא אצל רופאים שאין שום קשר ביניהם לבין יראת שמים כלום וגם עושים מעשים שלא יעשו).

 

צריך להבין שכשהתורה אמרה שצריך ועושים אין שום שאלה של צניעות. ואם יש מישהו שמתגרה מזה, הוא כנראה לא נורמלי, אחרת התורה הייתה אוסרת את זה.

 

פתחתי עכשיו את הגמרא וראיתי שככה כותב רש"י בפשטות: "כדי שלא יתגרו בה פרחי כהונה: סוטה אינה כוחלת ופוקסת - דהא לנוולה קא בעי וכיון דמנוולה לא אתו לאיגרויי בה"

לא על גבי הפורום..

חוץ מזו של הדוכס.

אם אתה לומד לבד, אתה רוצה משהו שתיהנה לפתוח כדי שתגיע לזה ולא תתייאש.

אשמח להרחיב יותר באישי ובהזדמנות, אבל הדבר הכי חשוב לדעתי הוא נטיית הלב שלך.

אני נוטה ללימוד "שטחי" כלומר כמה שיותר הספק.

אבל אני שואל את עצמי האם אני לא מחמיץ את הלימוד?!

 

כשאישי יפתח לי ,אשמח...

נראה שהעיקר הוא לימוד בעיון=עומק, אלא שכדי שייה היקף לומדים גם בקיאות. אבל הכי טוב להתייעץ עם רב שמכיר אותך. הצלחה!

תסתכל בשיחות הרב צבי יהודה על תלמוד תורה. הואמדבר על היחס בין עיון לבקיאות.

אין לי כ"כ אפשרות להתייעץ עם רב,אבל תודה.

לא, יש יתרון בכל סוג של לימוד.

אם תרצה לעיין בדיון זה יש ספר של הרב מיימון בשם "הנותן בים דרך" שדן בכך.

ובכל מקרה יש הרבה מקורות שבקיאות היא דרך עדיפה, לפחות עד כמות מאוד מכובדת.

מהר"ל מנתיבות עולם נתיב התורה ה'

גר"א משלי פרק ו' פסוקים ו'-ח'

 

הם מדברים על הצורך בבבקיאות ועל כך שזה הלימוד הקודם.

ציטוט ממהר"ל שם

"ואנו עומדים חס ושלום בעונש הזה, עד שהדורות האלו שינו דרך הראשונים, ואין הולכים בעקבותם, שעיקר התורה היתה בפיהם ובלשונם. ועתה הוסר דבר זה מאתנו לגמרי, עד שהדבר הזה גודם קלקול הדור מכל וכל. וכמו שאמר “כי קרוב הדבר בפיך ובלבבך לעשותו” כמו שהתבאר למעלה."

"והכל בשביל שיאמר שהוא מחדד עצמו בפלפול."

וסלח לי על הבורות.

זה אומר שעדיף "להיות בקיא" כלומר ?

ללמוד בהיקף יותר. להבדיל מ'עיון' שההספק הכמותי בו הוא הרבה פחות גדול- והדגש הוא על האיכות (הירידה לשורשי הדברים)

אז המהרל והגרא אומרים שעדיף בקיאות...

כל אחד צריך ללמוד בדרך הטובה והמתאימה ביותר עבורו.
המקור להבדל בין שני סוגי הלימוד מופיע במסכת ברכות (ס''ד.) שם מובא שרב יוסף היה בחינת 'סיני' (לימוד בהיקף) ורבה היה בחינת 'עוקר הרים' (לימוד בעיון). והגמרא שם אומרת שסיני עדיף- כי מי שלומד בהיקף ובקיא בתורה בכלליות זה יותר נצרך לאנשים מאשר מישהו שלומד רק בעיון ובקיא בתחומים מסויימים מאוד.
כמובן ששני דרכי הלימוד הללו נצרכים מאוד ואסור לבטל אף אחד מהם, כל השאלה היא על מה לשים את הדגש וזה כבר תלוי בנטיה ובכישרון האישי של כל אחד ואחד

אשריך

עזרת לי הרבה.

בהצלחה

היא מדברת על מי שבסופו של דבר גם נשאר בצורת הלימוד הזאת.

אבל בפשטות הדרך להתחיל היא בבקיאות.

ומי שאומר אחרת, לא יודע מה המקור שלו. מוזמנים לחדש לי.

יש הרבה גדולים שיצאו נגד זה, היום הפכו את השיטה - כי זה מגניב.

אבל חז"ל אמרו את זה במפורש "ליגמר איניש והדר ליסבר".

 

מה שראיתי בפועל, זה שהרבה אנשים שקופצים למים העמוקים של העיון לפני שלמדו מספיק בקיאות פשוט לא יודעים ללמוד.

ורובם, אם לא כולם, נשארים כאלה שלא יודעים ללמוד הרבה הרבה זמן.

 

העצה הנכונה, לדעתי, היא להשקיע מספיק זמן בבקיאות אבל לא להמנע מלעיין לחלוטין.

צריך ללמוד גם לעיין כדי לנצל את השנים של הצעירות כדי לקנות שכל ישר. שמעתי פעם ככה בשם אחד הגדולים, לא זוכר מי (אולי הרב עובדיה יוסף)

 

בנוסף, כדאי גם ללמוד איך לעיין כמו שצריך ולא להגרר לפלפולי סרק מיותרים.

הספר "אגלי טל" מדבר על זה בהקדמה והרב הגאון שם גם אומר שמי שלומד את הספר עצמו יקנה לעצמו דרך ישרה בעיון (למרות שזה לא ספר למתחילים לדעתי, אולי לשלב יותר מתקדם של עיון)

עזרת לי המון...
תודה.

כי רצו לעודד תלמידים לבוא לישיבות, למרות שהלימוד יהיה פחות טוב יהיו יותר לומדים.

(אחרי מחשבות רבות ודיונים רבים בנושא זו המסקנה שהכי שכנעה אותי.)

לא מקבל אותה. עובדה שלא עשו את זה מחוץ לאירופה והיו מדינות שהיו בהם רוב אם לא כלל לומדים בבתי המדרש.

הטענה ששמעתי על האנטי-השכלה היא יותר מתקבלת בעיניי, אבל לא נראה לי שזאת הסיבה המקורית.

 

לא יודע, עדיין לא התיישבתי בזה. היום כולם מחזיקים דווקא מהרבנים שהם סיני, וזה מה שעושה הרבה רושם. גם בעולם החול. ועדיין לומדים ככה בישיבות, וזה די עקום. אולי מתישהו זה יחזור להיות כראוי ואנשים ילמדו איך ללמוד כמו שצריך...

 

 

שאי אפשר לומר סברא בלי לסיים ש'ס.

אך,
מאידך
אי אפשר לסיים ש'ס בלי לומר סברא ...

לכן מחלקים את היום בין העיון והבקיאות.

(אין לי זמן לעיין כרגע)

עד כמה שאני יודע מדובר בבדיקה של בית דין, וזה לא שונה מבדיקה של רופא.

אם כבר על בדיקה של רופא צריכים לשאול כמה וכמה שאלות, שלא כל רופא או רופאה הם יראי שמים.

ויש "שאלה" כזאת גם בכהנים.

 

בכל אופן, מדובר במציאויות נדירות, ומקרים שבאמת יש בכלל צורך לברר.

זה לא שבודקים לכל אחד ואחת את הבגרות.

אבל הרי יש לזה הרבה השלכות, ולא רק בדברים חמורים...  

איך מחליטים מתי זה בסדר להסתכל?

ועדיף בהרבה ששלוח רבנן צדיק יבדוק מאשר רופא שרוב הסיכויים הוא שהוא שטוף זימה...

 

איזה השלכות יש לבדיקה שהן לא נדירות?

כמו קידוש בליל שבת.

 

אבל אם יש שם מישהו גדול אחר, אז שאותו גדול יעשה קידוש. ואם יש רק קטנים, אז גם קטן יכול להוציא אותם ידי חובה. כך שבד"כ זה לא יוצר צורך לבדוק.

אבל תכלס, גם להם לא יוצא להסתכל בזה

אז זה רק אם באמת צריך?

יש שמצריכים ע''מ שיהיה חזן. שמעתי על מישהו שאחיו הגדול בדק אותו לאפיית מצות מצווה. (אח''כ הרב אמר שלא הבינו אותו נכון ולא צריך לבדוק)
בגדול להוציא הרבים המצווה דאורייתא לכאורה צריך בדיקה. אבל רובא דעלמא לא נוהגים ככה. בכ''מ אביו או אחיו יכולים

אם היא תינוקת או נערה ואם יכולה לחלוץ ןלמאן וכו' זה דברים שלא רלוונטיים היום כמעט... אם בכלל. מכיר נ''מ שהיא למעשה היום? ונשין כשרות להעיד על כך ..

 שאלתי בכללי, לאו דווקא לימינו

כשבודקין אותה, בודקין על ידי נשים כשרות ונאמנות. ואפלו אשה אחת בודקה, ושומעין לה אם הביאה ואם לא הביאה, ואפלו היא קרובה.

שאם אין צורך ממשי לבדוק [נניח, בגלל שהוא צריך לחלוץ], מומלץ לא לבדוק.

כי אם בודקים ומגלים שאין שתי שערות, נכנסים לבעיה ביחס לכל הדברים שבאופן רגיל סומכים על החזקה, וזה יכול ליצור אי נעימות.

מאוד.

בשאר הזמן זה כמו שהמשנ"ב הביא בשם המג"א

אתה צריך לראות ברמבם על צרעת.
כשבודקים אישה וגבר מצורעים לא באותה תנוחה.
ראיתי שאישה נאמנת על עדות של שתי שערות.
וחוץ מזה,בכל מקרה במקווה בודקים,וגם ברית מילה..

1 יש מן הראשונים שסוברים שיש מושג של 'גזירות דאורייתא התורה גוזרת גזירה ע''מ להרחיק ממשהו. ובישול בשר וחלב הוא ע''מ להרחיק מאכילה שהרי 'דרך המבשל לאכול' זה עדיין דאורייתא לבשל. יש נ''מ אחת לדעת הפרי מגדים (וחלקו עליו) שביצע שיעור בבישול בשר וחלב לא ע''מ לאכול זה מותר כי זה גזירה לגזירה.

2 התורה שילשה. 3 פעמים. 1 ללמד שאסור לבשל אפילו שלא ע''מ לאכול. 1 לאסור אכילה, 1 לאסור ההנאה. למרות שזה 'ברור' לך זה לא ברור. כי יש דברים שאסור לעשות מותרים בהנאה. ויש דברים שאסור לעשות מותרים אף באכילה (למשל פירות מעצים מורכבים אסור להרכיב - מותר לאכול את הפרי)

3 לגבי כבישה יש כמה שאני זוכר מחלוקת אם כובש כמבשל מדאורייתא. אבל שים את זה בצד. לאכול כריך עם פסטרמה (בקר) וגבינה זה איסור דרבנן ולא דאורייתא

בשר בחלב אסור לבשל גם בלי אכילה.

 

כבישה עד כמה שזכור לי לי זה איסור מדרבנן.

 

לא זוכר בדיוק, כדאי לפתוח ולראות את הלשון המדויקת  , בסעיף צ"ז אאלט

אמנם כבוש כמו שנכתב כאן מחלוקת האם הוא לגמרי כמבושל מדאורייתא או רק ספק.

באמת דרך בישול אסרה תורה. כמובן שמדרבנן אסור כל אכילה גם קר וכד'. אבל יש נפק"מ למשל לעניין איסור הנאה - אם בשר וחלב התערבו בדרך בישול - אסור גם להנות, אבל אם התערבו בדרך אחרת, מדרבנן אסור לאכול, אבל מותר להנות - להאכיל לבע"ח/למכור לגוי וכד'.

מומלץ לעבור על הקדמת הפרי מגדים, להלכות בשר בחלב. מסביר היטב את הכללים והנפק"מ המרכזיות.

לכאורה איסור הנאה בכלל לפי דרך הלימוד של הגמרא

מבחינתי זה מקור יותר רציני מיוסיפון.

צריך להבין את כוונת הדברים שכתובים כאן.למה "השלישית"?

בחיד"א (ברכי יוסף תרע,; מדבר קדמות, מערכת ח, כא) משמע שמקבל את דבריו

אז זה לא שהוא חי אז.

לא יודע מי אמין יותר, אבל זו נקודה לשים אליה לב.

יוסיפון = יוסף בן גוריון הכהן.

ומחלמות היהודים ויש את יוסף בן גוריון הכהן (שאגב ממה שהבנתי היה שומר תורה ומצוות שחי מאה שנה לפני רש"י)

יוסיפון (ספר) – ויקיפדיה

את ספרי פלאביוס המקוריים (שנכתבו ככה"נ בעברית או ארמית) אין לנו. הם תורגמו מייד ללטינית.
יוספון לקח את ספרי פלאביוס, עשה להם תרגום ועיבוד לעברית. נכון שזה הספר שהיה לפני הרבה מרבותנו הראשונים והם, שלא ידעו לטינית ולא הכירו את המקור - חשבו שזה המקור שנכתב ע"י בן התקופה, היות שהוא כתוב כתיאור של נוכח במאורעות).

ש"מיהוה הוה, סיועא לא מסייעא"?)

ואחר פטירתו לא היה

@א@אניוהוא
מקור הדברים על שמעון הצדיק - בית המדרש

הם שני דברים שונים, לא?

 

חשבתי שאניוהוא מדבר על הגמרא ביומא כא:, לא על הגמרא בלט.)

אבל התוספתא אומרת ביחס לשניהם.

וביחס לחזרת אש התמיד אני לא יודע

רק אומרת שכשהדליקו את המזבח בבוקר, לא היה צריך להוסיף לה עצים כל היום.

רק הגמרא בכא: מדברת על אש שירדה מהשמים.

 

משום מה ברור לי שיוספון מתכוון לאש מהשמים).

גם ככה הוא חי כאלף שנה אחרי חשמונאי, גם הוא מנסה לדמיין את מה שהוא מתאר

אבל אני חושב שהפורמט של הפורום פחות נח לדיון הזה,

אפשר לברר בפרטי אם אתה רוצה

כי היה את גלות עשרת השבטים ואז גלות יהודה.

@אניוהוא יתכן שהכוונה היא שבאופן כללי הייתה מערכה בבית שני שוב בלי אויב שגרם לכך שלא יהיה מקדש פעיל, ולאו דווקא אש תמיד במובן שעליו דיברו חז"ל.

ולכאורה "אש קדושה לא מצאו" שהמזבח היה כבוי, כי לא עבדו במקדש עד שהגיעו לטהר אותו.

אבל השאלה היא מה הבעיה להבעיר אש חדשה. ומאיפה הבאת מה שכתבת על יוסיפון?.....

יש בעיה שלא תהיה אש דלוקה על המזבח, ולכן הם אומרים שתיקנו את המצב.

מקור:
יוסיפון (ספר) – ויקיפדיה

הם יכלו פשוט להדליק אש.

חז"ל אומרים שהנס של הנר מערבי בטל משמת שמעון הצדיק, אז כשהוא חוזר אחרי החשמונאים זה מעיד על חזרת השכינה לארץ, לאחר יותר על מאה שנה.

אשלח את המקורות על נר מערבי בלי נדר בהמשך, כי אני צריך לרדת כעת

"כל זמן שהיה שמעון הצדיק קיים [היתה] נר מערבי תדיר משמת הלכו ומצאוהו שכבה מכאן ואילך מוצאין אותה פעמים כבה פעמים [דולק] כל זמן שהיה שמעון הצדיק קיים היתה מערכה תדירה כשמסדרין אותה בשחרית היתה מתגברת והולכות כל היום כולו והיו מקריבין עליה תמידין ומוספין ונסכיהן ולא היו מוסיפין עליה אלא שני גזרי עצים עם תמיד של בין הערבים כדי לקיים מצות [עצים] שנאמר (ויקרא ו) ובער עליה הכהן משמת שמעון הצדיק תשש כחה של מערכה כשמסדרין אותה [משחרית] לא היו נמנעין מלהוסיף עליה עצים כל היום כולו" (תוספתא סוטה פרק יג הלכה ז)

אינני יודע אם הנר המערבי חזר לגמרי אחרי החשמונאים, אבל נס שהנר במנורה דולק יותר מהראוי לו מזכיר את התקופה ששרתה השכינה במקדש ולכן זה מרגש כי זה מסמן שהשכינה חזרה. (יתכן וגם האש תמיד חזרה אם נתיחחס לסוף הקטע בתוספתא שהבאתי)

(את הרעיון הזה שמעתי מאחד מרבותי בישיבה התיכונית כחלק מלימודי ארץ ישראל)

הציטוט מאתר מכון ממרא

יסיפון פרק ג:

 

מוזר שהמושג הזה ('אש הקדושה') לא מוזכר בחז"ל (ככל הידוע לי) ומניין ש"אין לנו ממשלה ולא יכולת ולא רשיון להקריב לפניך אש זרה" - כתוב בתורה שצריך להקריב על המזבח דווקא באש ניסית??

האמת שהיה ברור לי שבגמרא כתוב שלא צריך אש מהשמים,

ואז כשחשבתי על זה גיליתי שאין לי שום מקור...

 

ובכ"ז אני עדיין חושב כמוך, שיוספון חולק כאן על הגמרא. 

 

 

(והרווחנו שליוספון יש פשט אחר ללמה קוראים לגלות יוון גלות אם עמ"י נשאר בארץ,

ששונה מההסבר של המהרש"א שהמרכזניקים אוהבים..)

מופיע בהתורה והמצווה למלבי"ם בפרשת נדב ואביהוא, לא זוכר את המילים המדוייקים בחז"ל כדי למצוא.
אבל אם אני זוכר נכון את המקורות שראיתי כשרפרפתי שם, הם ביומא יג ויומא כג

לא אומר שלא חייבים אש מהשמים.

(וזה בגמרא ביומא כא: )

ואין הכרח לאש ניסית כדי להקריב

מגילת המקדש | מפעל המילון ההיסטורי

 

זה במגילות קומראן באמת

ואם הוא לא מסכים אתה יכול לקבל אישור מבית דין ללכת לערכאות.

וכו'

לא נראה לי שזה שייך

 

ולכן לא צריכה להיות בזה בעיה.

שאלתי בכמה מקרים ספציפיים כאלה פוסקים, לא שמעתי שיש בעיה.

 

לעיון יש את הכלל שבממונות תנאי אפילו נגד דאורייתא, ואולי גם מדין זבל"א שלא חייב לעמוד בכל דיני הדיינות

מנטרות תלוי איזה. זה בגדול...

הספר נקרא "מדריך מעשי למדיטציה יהודית" או משהו כזה.

כמדומני שהרב שמואל אליהו שליט"א ממליץ עליו בתשובה כלשהי באתר כיפה.

 

הרב קפלן היה ת"ח ורב מוסמך ובקיא בצורה נפלאה בכל העניינים האלה.

קצת יקר, אבל שווה את זה.

בגדול אם צריכים תחושה טובה של 'סיום' ועוד אחד - מגילה, תענית, ראש השנה וכד'

לך לחנויות של חרדים, יש שם חוברות נייר של פרק גמרא אחד לתלמודי תורה, הרבה פעמים גם מפוסק ובעל ביאור.

ויחושו טוב עם עצמם.

ומבחינת המסכת היא לא קשה.

לא חושב שאף מסכת יותר פדגוגית מאחרות באופן משמעותי, אולי פרק א בבבא קמא מסודרת יותר מרוב הש"ס

בד'כ מתחילים בפרק רביעי בברכות, או שניים אוחזין בב'מ.