פייגי נכנסה הבייתה בסערה, פנתה לחדר והשליכה את התיק על הריצפה.
אמא עמדה במטבח וטיגנה קציצות לארוחת הצהרים.
"אל תשאלי מה קרה היום בסמינר" צעקה פייגי בקול שנשמע מחדר הבנות ועד לירכתי הסלון, והעיר את זלמן הקטן שנמנם בלול.
- "מה קרה?" שאלה אמא.
- "היום הגיעה בת חדשה לכיתה שלנו". אמרה פייגי בקול.
- "יופי, מזל טוב". "ואיך היא?" שאלה אמא.
- "אל תשאלי. לא סתם בחורה. היא אממממ פרע...נ...קית". אמרה פייגי בגרון הולך ונשנק.
- "מה??????? "
אמא קפצה ממקומה וניגבה שוב את ידיה בסינור.
- "את בטוחה?"
- "כן". ענתה פייגי. "למרות שהיא נראית חמודה ואפילו בהירת עור ושיער. אבל אני בטוחה, היא פרענקית!" פסקה בקול רם.
- "לא יתכן, איך את יודעת?"
- "קוראים לה חגית אבוטבול", אמרה פייגי
- "היא הגיעה בבוקר עם אמא שלה שנראית כאילו יצאה הרגע מנתיבות, ואחרי שהסתודדו שעה ארוכה עם הרב זילברבוים, נכנסה חגית לכיתה והמורה שעיקמה את הפרצוף כמו שלא עשתה מעולם הושיבה אותה ליד חני, זאת שאף אחת לא רוצה לשבת ליד".
- "טוב", אמרה אמא. "אנחנו נדבר על זה עם אבא לכשישוב מהכולל.
לא יתכן שיכניסו פרענקיות לכיתה של הבת היחסענע שלנו".
"בכל מקרה, אני מבקשת שלא תדברי איתה ולא תזמיני אותה הבייתה. ברור?" שאלה אמא באצבע מונפת.
- "ברור". ענתה חגית וניגשה אל השולחן לנגוס בקציצות בלי חשק.
אחר כך הגיע אבא מהכולל וישב לאכול.
אחרי שסיים, קראה לו אמא לחדר, סגרה את הדלת וסיפרה לו בקול עצוב ובפנים מודאגות על הסיפור ההוא.
אבא נדהם והבטיח לדבר עם הרב זילברבוים מהטלפון הציבורי שליד בכולל.
אבל שלא ישמעו אותך מדבר, אני חוששת שכל העיר תדבר על כך שאתה מעורב בסיפור, התריעה אמא. ואבא הבטיח שיגש לטלפון הציבורי שברחוב הסמוך.
אחר הצהרים קיים אבא את הבטחתו. ביקש סליחה מאהרן החברותא הנצחית שלו כבר עשרים וחמש שנה, מאז סיימו יחדיו את הישיבה קטנה בסנהדריה המורחבת ועלו בעצת הרב פילמן ללמוד בתפרח. ממנה נדדו ברבות השנים לירושלים. וניגש אל הרחוב הסמוך.
אבא המתין עד שכלה רגל מהשוק והתקשר לרב זילברבוים.
- "שלום, מדבר הרב גלויברמן, אבא של פייגי", אמר אבא לתוך השפורפרת, "יש לי נושא דחוף לדבר עם כבודו בקשר לבעיה חינוכית שהתגלתה בסמינר החשוב שלכם", עבר אבא מגוף שני לשלישי מבלי משים.
.....
לאחר כמה וכמה טלפונים ומשנקבעה ישיבה דחופה לשעות הערב בהשתתפות כמה מחשובי ההורים עם הרב זילברבוים בנוכחות נאמנו של מורון שליט"א, חזר אבא לתלמודו.
אחד אחד נכנסו ההורים לחדר המנהל.
חלקם נראו כמי שחרב עליהם עולמם. הם ניהלו שיחה קולנית ונשמעו תקיפים.
באיור דיפלומטי המדיף ניחוח של חשיבות נכנס נאמנו של מורון שליט"א לכיתה כשהרב זילברבוים מדדה אחריו, והישיבה החלה.
אבא פתח.
- "רבויתי, ברשות נאמנו של מורון שליט"א, ברשות הרב זילברבוים, ברשותכם. אני רוצה להבהיר. אתם הרי מכירים אותי לא מהיום".
"ואני אומר לכם, זעק אבא בקול ניחר וחבט על השולחן בידו הקפוצה. מאיישע נניירא קרה כאן וחובה על כולנו לקום ולמחות".
- "אמת ויציב", אמר נאמנו של מורון שליט"א וקם ממקומו. "אני רוצה שהדברים יהיו ברורים".
"אין מדרכינו" (וכאן הוא עבר לדבר על עצמו בגוף שני רבים), "להתעסק בעינינים שלא נתבקשנו להיכנס אליהם. אולם הפעם מדובר בפירצה חמורה בגדר החינוך של בנות ישראל. מורון שליט"א אליו הוזעקתי היום דרש ממני להופיע כאן ולומר את דבריו".
ואז הוציא הנאמן מכיסו פיסת נייר מהוהה והתחיל להקריא מתוכה את דברי מורון שליט"א שנכתבו לפגישה.
"עם ה' חיזקו ונתחזקה.... צאי לך בעקבי הצאן.... הן כבר היה מקדמא דנא.... וחינוך בנותינו..... בזכות נשים צדקניות.... פח השמן הטהור, הוא דבר שמסרו עליו את הנפש....וה' יערה רוח טהרה ממרומים...
- "זהו, אין לי מה לומר יותר", אמר הנאמן והתיישב.
הרב זילברבוים שישב מצטנף בכסאו כשפניו חיוורות, הפסיק למולל בזקנו ופתח בדברים.
- "רבויתי. אשרי מי שחושדים בו ואין בו".
- "כידוע לכבודכם, אנוכי נקראתי לנהל את המוסד הקדוש הזה אחרי פטירתו של אבי זצ"ל שהקים אותו בשליחות גדולי ישראל זצוק"ל עוד לפני ארבעים שנה".
.....
"קירות חדרי יכולים להעיד כמה פעמים הקשחתי את ליבי ולא קיבלתי אף בחורה אחת מעבר למכסת שלושים האחוז שקבעו גדולי ישראל זצוק"ל ושליט"א".
"הרי נאמנו של מורון שליט"א יעיד כמה פעמים חברנו יחד כדי לדחות פניות שהתקבלו מעסקנים חשובים שניסו למצוא חן בעיני שכיניהם ולא הבינו עד כמה מסוכן הדבר לפרוץ את המכסה הקדושה. כמה בכיה לדורות תהיה אם נעשה זאת אפילו פעם אחת".
...
"תשאלו את הרב קופלשטוק כמה ישבנו בחודש תמוז שעבר, כמה והתייעצנו ועשינו הכל כדי שלא לחרוג ממכסת השלושים אחוז, והנה סייע בידנו הקב"ה והגענו למצב בו בכל כיתה יש בדיוק שלושים אחוז פרענקיות, ובכיתה שלכם יש אפילו פחות מכך. רק 29.3%, וכל השאר אשכנזיות טהורות מבית שורשי שאביהן מוסר על עצמו על התורה"...
"ולכן אני אומר לכם מורי ורבויתי", קרא הרב זילברבוים בהתרגשות, "דעו לכם שמדובר בעלילה שפלה".
"ואני רוצה לגלות לכם שהבחורה הזאת חגית אבוטבול כלל אינה פרענקינע מושלמת. מדובר בבחורה שאביה אשכנזי. והיא משלימה בדיוק את מכסת שלושים האחוז".
מה???
איך???
"לא יתכן", זעקו המשתתפים, "הרי קוראים לה אבוטבול, שם מרוקאי מובהק".
"האיך יכול החי להכחיש את החי", זעק ויזל מקצה השולחן. "אתה עושה מאיתנו צחוק".
"יש גבול!" צעק נתנזון.
"רגע, רבויתי, סבלנות", אמר הרב זילברבוים וביקש מנאמנו של מורון שליט"א לסייע לו להשתיק את הקהל.
"ובכן, מעיישע שהיה כך היה".
"לפני כשש עשרה שנה, היה מעשה נורא באשקלון. אתם מן הסתם לא שמעתם עליו כי לשמחתינו העיתון שיסד מורון זצוק"ל בגנזי מרומים מפוקח ע"י רבנים. אבל אני יודע אותו בוודאות גמורה".
"תקשיבו רבויתי", התחנן הרב זילברבוים למראה הקהל שנשמע משועשע מ"עוד סיפור" של הרב זילברבוים.
"המעיישע היה באברך חסידי שלא עלינו רח"ל, אני לא רוצה להשתמש בשפת הרחוב, אבל אני מוכרח במחילה מכבודכם, הוא נאף עם אשת איש. עם האמא של חגית אבוטבול. וממעשה זה נולדה חגית".
"בזמנו", המשיך הרב זילברמן לספר, "בזמנו ביקשו רבני העיר מהאבא לערוך בדיקת DNA כדי שיוכיח את טענתו בתיק הגרושין שהסעיר אז את העיר שהייתה אז רק חצי חרדית, לפני שהצלחנו בעזרתו יתברך להפוך אותה לעיר שכולה תורה והשקפה".
"אבל האבא", הרים הרב זילברמן את קולו, "האבא גילה אצילות נפש וויתר על הבדיקה רק כדי שלא לאמלל את הילדה שנולדה לתוך בית הרוס שההורים גרושים".
קולות רמים נשמעו סביב השולחן.
מה?????!!!!
"אתה רוצה לומר לנו שהיא ממזרת?!" "בושה וחרפה. נוירא ואויום. שרעקלאך. מייערדיק"
"נו אז מה", אמר הרב זילברמן וצנח אל כסאו.
"אין אצלינו מכסה לממזרות, העיקר שהיא אשכנזיה".