איזה חלום חלמתי. אימלה.
לפעמים אני תוהה לעצמי כמה דברים אני סופגת בכדי שהמוח שלי יהיה מסוגל לייצר סיטואציות כל כך מפורטות בתוך חלום של כמה שניות.
חלמתי על הפגישה עם מי שיהיה בעלי לעתיד, נדמה לי שזו הייתה הפגישה הראשונה שלנו
אני זוכרת שזה היה בירושלים, נפגשנו ברכבת הקלה,
הוא לבש חולצה לבנה מכופתרת, היה לו זקן בינוני בצבע חום ועניים חומות ועמוקות, הוא לא היה גבוהה במיוחד והוא התהלך עם תיק שחור.
היה בו שקט פנימי שהיה ממש מוקרן לו דרך הפנים. ועדינות גדולה.
בעניים שלו היה משהו טהור ועמוק, עניים כאלו מקשיבות שרוצות לגמוע כל מילה וכל נשמה שנמצאת סביבו.
והוא הקשיב לי, והקשבתי לו גם, אני רק לא זוכרת מה אמרנו.
בסוף הפגישה נסענו ברכבת הקלה, וכשירדנו ממנה, פתאום הבחנתי שהוא נעלם.
התעוררתי בערפול כבד, וחזרתי לישון.
ובחלום אחר ראיתי את עצמי ביום חתונתי
בשמלת כלה לבנה וצנועה עם שרוולים ארוכים ופתח צוואר סגור.
ובכל משך החתונה חיכיתי לראות את בעלי, אבל הוא לא היה שם.
כביכול בתת מודע שלי ידעתי שהוא כאן לידי, אבל לא ראיתי אותו במוחשיות דרך העניים, כאילו הוא היה שקוף.
כאילו השקט שבו בלע אותו עד שהוא היה בלתי נראה,
הוא פשוט לא היה שם- לא בכסא כלה ולא בחופה ולא בריקודים, והכל היה כל כך מעורפל, זכרתי רק את עצמי
כל כך רציתי לראות אותו ולחוות איתו את האירוע שפותח את חיינו, אבל הוא איננו.
ובסוף החתונה, נכנסתי לחדר לבן שנראה כמו אחד מהחדרים בבית של סבתי ז"ל
נכנסתי לחדר וסגרתי אחרי את הדלת
פתחתי את הארון הגדול שהיה שם, ובתוכו היו מונחים בקיפול ובסדר מופתי כמויות אדירות של כיסויי ראש מכל הצבעים והסוגים,
מדדתי כמה והם היו מקסימים וצבעוניים.
וכשהמשכתי לרפרף בין כל המטפחות היפות והיקרות ,ראיתי מטפחת שממש מצאה חן בעיני,
אבל היא בניגוד למטפחות האחרות הייתה לבנה פשוטה וצנועה, בלי הדפס מיוחד או הידורים.
סתם בד לבן ועדין שבצידו היה פרח.
ודווקא אותה בחרתי, מכולן.
אני זוכרת שליפפתי אותה סביב השיער שלי, עמדתי מול המראה ובחנתי את עצמי עם הכתר החדש
והסתכלתי לעצמי בעיניים
אני זוכרת שהן היו מאירות כל כך, בחיים לא ראיתי אותי ככה מאירה
והייתי יפה כל כך פתאום. עם שמלה לבנה ומטפחת לבנה. טהורה ומאירה.
רציתי להראות לבעלי איך אני עם מטפחת, אבל שוב כמו כל החתונה הזאת- הוא פשוט לא היה שם.
אחר כך כבר הגענו לבית שלנו בירושלים
וגם אז עדיין לא הצלחתי לראות אותו
קמתי בבוקר כדי ללכת ללימודים,
התהלכתי לי ברחבי הרחוב בדרכי לתחנת האוטובוס, בשכונה שנראתה כמו גילה.
וכשהייתי באמצע הדרך פתאום קלטתי שיצאתי בלי כיסוי ראש מהבית. אימלה. אימלה. אימלה.
כמעט הקאתי מרוב בהלה, ומה שרציתי היה רק להיבלע בתוך האבנים הירושלמיות של אחד הבתים.
היה לי שבריר שניה של התלבטות אם לחזור הבייתה כדי לשים מטפחת או להמשיך בדרכי למכללה. נו אני כבר בחצי הדרך.
געוולד. ומה יגידו על אשת האברך שאתמול נשאה ואיפה הכיסוי ראש שאמור לכסות על שערה ששמור עכשיו.
פתאום הכל הסתחרר לי, איבדתי את הדרך לגמרי בתוך ירושלים הגדולה הזאת.
בסוף אלתרתי משהו בין סמטאות של ירושלים והצלחתי להגיע לבית.
נכנסתי בחרדה גדולה לבית.
שוב לפפתי את המטפחת סביב הראש, היא הייתה בצבע חרדל. ושוב הסתכלתי לעצמי בעניים והייתה בי הקלה גדולה
ורוגע גדול. הנה אני כאן, אני בסדר.
וחשבתי לעצמי שאם הוא רק היה מולי, אם רק הייתי רואה אותו וזוכרת שאני אשת איש
כל זה היה נמנע.
אבל הוא כרגיל-
פשוט לא היה שם.
ואז התעוררתי.
- נסיונות פעילים
