הכעס שלו על המשפחה שלה הוציא אותו משלוותו. מתי הם כבר יפסיקו להתערב? אלו החיים שלו. אלו הילדים שלו. ורק שלו.
לאט הוא טייל עם העגלה, כך לבדו בכביש, שקט של חג שרר מסביב ורק קול הגלגלים הפר את הדממה.
אולי טייל זו לא מילה נכונה. הוא הילך בכבדות. מנסה לרמוס עם העגלה כל עלה יבש בדרך. בועט בכל אבן סוררת. מגיע לה. מגיע לכולם.
מתישהו היא יצאה אליו. למרות שהיא ניסתה לשוות לפניה ארשת פנים שלווה, הוא ידע -כמו שרק הוא יכול לדעת- שהיא נסערת.
"זה לא הזמן". היא אמרה. "לך תאכל, אני ארדים אותה".
"אין בעיה". הוא ענה לה. משתדל להישמע קריר ופרקטי ככל הניתן. "אבל רק שתדעי, אני לא אוֹכָל עד שהיא לא נרדמת".
"טוב". היא ענתה בקצרה. רק שילך כבר. ושיפסיק עם ההצגות האלו. היא תרדים והוא יאכל.
הוא עלה במדרגות. חלף על פני האנשים הסועדים ונכנס מהר לחדר שבו הם ישנו. את שביתת הרעב הזו הוא לא ישבור. כך שכב לו שם על גבו. מתמרד. רבע שעה שהתארכה לחצי שעה. ואז החצי-שעה התארכה לשעה. היא לא באה ובטנו החלה לקרקר. גם ככה הם אוכלים מאוחר, ועכשיו הוא דוחה את הסעודה בעוד שעתיים.
היא הגיעה לבסוף. לא נרדמה. אבל מה יש לך. בוא כבר החוצה.
הוא סירב והיא יצאה שוב.
שוב הוא נשען על הכרית, מנסה לרפרף בספר מזדמן. לא מעניין אותו.
החטיפים שהביאו בשקית בקצה החדר החלו לקרוץ אליו. אבל הוא החליט שהוא רוצה להיות ילד קטן. אפילו מים הוא לא ישתה. אפילו מים.
מתישהו הא חזרה שוב. התיישבה על קצה מיטתו.
"אבל אתה לא מבין שאתה משוגע?". שאלה, "זה חדש לך"? שאל, בציניות הזו שלו. המעושה. "למה אתה עושה מזה כזה עניין? תרפה". כמעט התחננה. "אמא שלך לא כל כך הקפידה על זמני שינה והנה יצאת בסדר גמור."
"את לא מבינה"? שאל. למה הוא צריך להסביר לה. הוא לא רוצה להסביר. לא נעים לו.
"את באמת לא מבינה?"
בסוף הוא נכנע לה. נעתר והסביר. והיא הקשיבה.
מחר מתחיל הקוקיאדה. מי מגיעים?
