פורום נסיונות פעילים (עמוד 4180)

ישנתי גרוע הלילה. לפחות היום יום חופשי. תכלס? שעמום טוטאלי כל היום. מחר ירושליםם |מאוהב|

ובחרת בחיים
ויבחר בך השם
להיות לו לאוהב
לחלות לו בימים

ועזבת הכאב
ויתמוך בך כאב
הוא ממש שלך עכשיו
ויהיה לך אוהב

ועזבת את המוות
ובחרת בחיים
ועזבת את המוות
ויבחרך אלוקים

ואומר לך בדמייך חיי.

פעמיים, כי בפעם אחת בלבד זה לא נקלט. איך נפלו עוד לוחם ועוד אב, עוד בת ואם.
בקרב או בפיגוע, ברחוב או בבית.

ארץ, אל תכסי דמם.
וה', דם עבדיו יקום, ונקם ישיב לצריו
וכיפר אדמתו עמו.

ביום כזה, המזמור הכואב שוב עולה.

א שִׁיר מִזְמוֹר לְאָסָף.
ב אֱלֹהִים אַל-דֳּמִי-לָךְ; אַל-תֶּחֱרַשׁ וְאַל-תִּשְׁקֹט אֵל.
ג כִּי-הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ, יֶהֱמָיוּן; וּמְשַׂנְאֶיךָ, נָשְׂאוּ רֹאשׁ.
ד עַל-עַמְּךָ, יַעֲרִימוּ סוֹד; וְיִתְיָעֲצוּ, עַל-צְפוּנֶיךָ.
ה אָמְרוּ--לְכוּ, וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי; וְלֹא-יִזָּכֵר שֵׁם-יִשְׂרָאֵל עוֹד.
ו כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו; עָלֶיךָ, בְּרִית יִכְרֹתוּ.
ז אָהֳלֵי אֱדוֹם, וְיִשְׁמְעֵאלִים; מוֹאָב וְהַגְרִים.
ח גְּבָל וְעַמּוֹן, וַעֲמָלֵק; פְּלֶשֶׁת, עִם-יֹשְׁבֵי צוֹר.
ט גַּם-אַשּׁוּר, נִלְוָה עִמָּם; הָיוּ זְרוֹעַ לִבְנֵי-לוֹט סֶלָה.
י עֲשֵׂה-לָהֶם כְּמִדְיָן; כְּסִיסְרָא כְיָבִין, בְּנַחַל קִישׁוֹן.
יא נִשְׁמְדוּ בְעֵין-דֹּאר; הָיוּ דֹּמֶן, לָאֲדָמָה.
יב שִׁיתֵמוֹ נְדִיבֵימוֹ, כְּעֹרֵב וְכִזְאֵב; וּכְזֶבַח וּכְצַלְמֻנָּע, כָּל-נְסִיכֵימוֹ.
יג אֲשֶׁר אָמְרוּ, נִירְשָׁה לָּנוּ-- אֵת, נְאוֹת אֱלֹהִים.
יד אֱלֹהַי, שִׁיתֵמוֹ כַגַּלְגַּל; כְּקַשׁ, לִפְנֵי-רוּחַ.
טו כְּאֵשׁ תִּבְעַר-יָעַר; וּכְלֶהָבָה, תְּלַהֵט הָרִים.
טז כֵּן, תִּרְדְּפֵם בְּסַעֲרֶךָ; וּבְסוּפָתְךָ תְבַהֲלֵם.
יז מַלֵּא פְנֵיהֶם קָלוֹן; וִיבַקְשׁוּ שִׁמְךָ יְהוָה.
יח יֵבֹשׁוּ וְיִבָּהֲלוּ עֲדֵי-עַד; וְיַחְפְּרוּ וְיֹאבֵדוּ.
יט וְיֵדְעוּ-- כִּי-אַתָּה שִׁמְךָ יְהוָה לְבַדֶּךָ:
עֶלְיוֹן, עַל-כָּל-הָאָרֶץ.

עם כל הכאב הזה,
לא עוצרים.
לוקחים את תעצומות הרגש לכוח.
כוח להכניע את האויב, הפרטי והכללי.
אם זה לקום לתפילה בבוקר, להיות חד בשמירה בעמדה,
לשבת עוד דקה על הגמרא, לחייך למרות הקושי.

במותם ציוו לנו חיים.
ציוו לנו - חיו! אל תעצרו את חייכם יותר מהנדרש. מותר לבכות, להתגעגע. אבל אח"כ לקום ולעשות.
הם לא נרצחו נהרגו ונפצעו כדי שנפסיק לחיות.

יהודים שזכו לחיות כאן בארץ הקודש, עד שנפלו ביד אויב ודמם נספג באדמה.
את שנתנו לא נשכח, הקרבתם היא שבנתה אותנו.
סביב כל חייל ואזרח שנפל מתאחד העם, וזו היא תקוותנו.
יחד כעם לא יוכלו לנו. יחד כעם ה' ננצח.

"והיה ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".
שנזכה.

השיחה הידועה נאמרה בדיוק לפני 27 שנים.
איזה הזיה זה שאנחנו עדיין לא מרגישים את הגאולה.
למה?
למה זה קורה?
אוף.
רבי, אני אוהב אותך.
ביקשת ממני משהו.
צעקתי כן המפקד.
נעלמת לי.
נשארתי כאן כאילו לבד.
אתה מסתכל עלי.
ואני כמו ילד קטן . מתחנן.
פליז תחזור!
יש שפה אחת שרק מי שגדל כאן מבין.
את האהבה שלנו לרבי.
בחיים לא אהבתי ככה
וגם במקומות הכי שפלים ומסריחים שהייתי
הרגשתי שהוא אבא ואני אוהב
ומוכן לעשות הכל בשבילו
אז אני לוקח על עצמי החלטה טובה
ואולי אני אזכה לראות את הרבי מחייך אלי.
הלוואי.
בעצם.
תמיד אנחנו מחפשים את הגילויים;
דולר, דף מהסידור, מהחומש, מטבע, לעקאח, כוס של ברכה, חיוך, עידוד, מכתב...
אבל זה לא זה.
מהגילויים ניזונים חיות, זבובים, טפילים,
צריך לשאוף לעצם.
הגילויים לא מעניינים אותי.
העצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו.
וזה החזון. זו המטרה.
לשם צריך להסתכל.
דווקא התקופה הזו היא הכי נעלית שיכולה להיות.
אין לנו גילויים.
יש לנו את העצם. בכבודו ובעצמו.
זה יותר נעלה מגילויים.
זכינו שאנחנו בדור הזה.
נבחרנו בפינצטה.
אשרינו.
רוצה לעמוד בציפיות.
בעזרת ה אני לא יאכזב.

זה הזמן לזכור אותו . אותם .
זה הזמן לתת לעצמנו להיזכר בעבר
לתת לעצמנו להתפרק
להזכיר אותם . ואת הכבוד והגאווה שהם נתנו
את המחיר שהם הקריבו .

זה הזמן לזכור אותם .
לכאוב אותם .
זה הזמן המדוייק הזה.

בדיוק שהצפירה חצתה את הדממה .
הדמעות התחילו לנזול אחת אחת .
אחת על כל אחד שנפל .
בקצב מזעזע .

השירים .
השירים של יום הזיכרון .
לראות איך כל אחד באמת התכוון לשיר .
לראות את הדמעות בעניים של אנשים .
ואת הדמעה הסוררת שהם ישר מנגבים .
לראות איך כל אחד מתחבר בדרך שלו .

אז עכשיו זה הזמן שלנו .
הזמן לזכור את הפרחים שנפלו לנו .
אנשים בני 20 שנתנו הכל בשביל שנהיה כאן .
הזמן להגיד תודה .
ולזכור אותם . לתמיד

אני מקווה למצוא מקום נורמלי לתקן אותו.

הסוללה הזו לא משהו |משועשע|

בס"ד

מה הקטע עם האודם השחור?

לכל אלו שמתווכחים אם כן או לא אומרים הלל ביום העצמאות...

אצלינו בבית כנסת אומרים גם בלילה, כן, כן, עם ברכה.

(כן זה מיוחד,ומשונה קצת, וברוב המקומות לא עושים את זה.)

את חלקם

אני לא אכיר...

יעל שבח, אלמנתו של הרב רזיאל שבח כותבת:

ביום הזכרון אל תזכרו אותנו
אל תחשבו עליי ועל ילדיי.
ביום הזכרון אל תרחמו עליי.
אל תרחמו עלינו.
אל תדאגו לנו.
לא יותר מכל יום אחר.

כי הזיכרון אצלנו הוא תמידי. יומיומי.
אין אצלנו ימים מיוחדים להזכר בו,
אין אצלנו צורך ביום זכרון כדי לרחם על עצמנו.
יש לנו את כל ימות השנה לזה.

ביום הזכרון תזכרו אותו.
יום הזכרון הוא לא החג שלנו הנותרים.
אלא שלהם הנופלים.
תזכרו אותו.
אותם.
תזכרו, תלמדו תקראו עליהם.
תזכרו כמה גדולים הם היו.
ובזכותם כמה גדולים אנחנו.

יום הזכרון נועד בשבילכם,
ובעצם בשבילנו כולנו כעם.
לא בשביל לרחם על הנותרים
אלא בשביל לזכור את החיים של הנופלים.
ובכך לזכור את עצמנו.
כי הם היו ואינם.
והם השאירו חותם.
ועכשיו נותרנו אנחנו.
וביום הזכרון נשאל את עצמנו האם אנחנו טובים יותר? האם החותם הוטבע בנו?

אז אני את יום הזכרון אציין בגאון וגאוה,
שזכיתי ואני זוכה לשאת את החותם שלו.
לנצח.
ואשמע סיפורים על נופלים אחרים שגם הם,
הותירו אחריהם חיים.
ואשאיר בצד את האבל והשכול.
לימים שיבואו אחריו.

אז על הארץ ראתה אותי בוכה .
לא נעים

בס"ד

איך החיים הובילו אותי לכנס חבד של כח ניסן?
מה אני עושה פה?

אצלנו בגן יש המון ילדים 
את חלקם אני אוהב את חלקם אני לא מכיר 
אבל מי לא שמע על האומץ של רן 
הוא הכי מהיר בחול הוא הכי חזק בגן 
אבל יש לו סוד אחד שפחד הוא לגלות 
שהוא כל כך מאוהב באחת הילדות 
אז בלילות קרים 
עם פנס מתחת לשמיכה הם מדברים 
והוא מגלה לה מה היא בשבילו 
כל עולמו מוגן מתחת לשמיכה 
אצלנו בגן יש הרבה חבורות 
יש כאלה נחשבים יש כאלה שפחות 
אבל מי לא שמע על קופצי הנדנדות 
מריעים להם כפיים מלמדים אותם לנחות 
מורמים על נס הדגל גאוות כל האיזור 
רק לפעמים כשהם קופצים רחוק הם שוכחים לחזור 
אז בלילות קרים 
עם פנס מתחת לשמיכה הם מדברים 
והוא מגלה לה מה היא בשבילו 
כל עולמו מוגן מתחת לשמיכה 
אצלנו בגן נפרדים בשמחה 
כי היום לא ארוך וניפגשים שוב מחר 
חוץ מאלה שפתאום לא חוזרים יותר לגן 
אמרו לי שהם רק עברו דירה מעבר לענן 
אז בלילות קרים 
עם פנס מתחת לשמיכה הם מדברים 
והוא מגלה לה מה היא בשבילו 
היא בוכה שהוא מציע לה להיות 
כל עולמו בערב שלפני המלחמה 
אצלנו בגדוד יש המון ילדים 
את חלקם אני אוהב את חלקם אני לא אכיר.

 

מרטיט לב. יהי זכרם ברוך

בס"ד

שתחבק אותי הרוח

בס"ד

פתאום מוצא את עצמי כמעט נעלם
בינתיים שותק
ורק מתאפק
כי אין לי ממש לאן למהר
חוזר למולדת שכולה

הגעתי לכאן כמו כולם
מחוסר בררה ומפחד ישן
משהו כלשהוא
הקורבן יחשוב שהוא תליין
עוד משהו שאני לא מצליחה לקלוט כרגע

ילדים מפוטמים
וזקנים שלא למדו
הקוסם המשו
והלולין המשו
משהומשהומשהומשהו

וכך זה נמשך שעות

בראש השולחן יושב האב
ורוח הקודש
מעליו
אוכל ונשכב על הספה
הוא טעון במשהו ועסוק בפרטים
ושוב משהומשהומשהו
(אופ אני לא קולטת את המילים!)

אבל האדמה
לא נותנת
צ'אנס אחד
השלווה הזאת
מושכת את הזמן

זה עסק מלוכלך
ואני נכנס אליו
בעיניים פקוחות

הגולם קם על היוצר
הגולם קם על היוצר
תשע בבוקר
הגולם עוד לא מתעורר
...
-
הו
הו
הו

בס"ד

אני מתחילה לגבש את האג'נדה הטיפולית שלי