אחרי מספיק זמן, אחרי שעברתי הרבה בקשר לזה- לפני ואחרי, אני רוצה לשתף מה היה באותו יום שעליו כתבתי.
לא פחדתי ללכת לישון לילה לפני. לא בכיתי ולא צחקתי. פשוט לא עניין אותי במיוחד..
יום אחר כך קמתי.
סופית.
תחושה מוזרה עלתה בי.. שונה כזה וחיוך כזה מרוח על הפנים. סתם חיוך מעפן,, לא יודעת למה.
וידעתי שאלך מפה. לא רציתי לראות את המקום הזה עוד.. לא רציתי לחשוב. רק לברוח..
אבל לאיפה למען ה' יתברך?!
לא חושבים. פשוט נוסעים.
האוטובוס הראשון הגיע, עליתי וירדתי שם.
יושבת שם.. למה? ככה. היה לי סיבה. המקום הזה הזכיר לי באותה תקופה מלא דברים שאהבתי ושרציתי אותם.
קטע שהיום כבר אני לא סופרת את המקום הזה, אבל פעם הוא היה לי ממש משמעותי ואהבתי אותו.
אז שם.
ואין לי כח לחשוב.
וזהו.
אז יושבת
וחושבת
וכותבת לעצמי
(דמעות)
ומבולבלת. כן, בעיקר מבולבלת..
קונה משהו לאכול
ובפלאפון. העיקר לא לראות אנשים..
ופשוט בשלב מסויים החלטתי שאלך לתיכון. אין עניין להשאר שם עוד הרבה.. מה גם שאין עוד מקום שבאלי בטוב להיות בו.
בתיכון כבר לא זוכרת מה היה.. רק זוכרת שהיה לי חיוך מטומטם על הפנים.
עד כאן להיום. סתם כי זה מגניב להזכר..
בסדר בסדר
