פורום נסיונות פעילים (עמוד 461)

יש לו שמה גם שכל.
זה לא סתם מחזיק יפה לתלתלים😘

האם ראשי התיבות אאל"ט משויכים בצורה מובהקת לערוץ?
(כלומר אי-ידיעתם שקולה ושווה לחוסר היכרות עם הערוץ, וההפך)

אנשים זה עולם. עולם של טוב ורגישות וחום.
חום וירוק וצהוב ופלטה של צבעים בוהקים שמדגישים את החיצוניות ולפעמים גם קצת מהבפנים. הבפנים השקוף והריק שלפעמים נראה אפור לא ברור.
השקוף הוא ריק עצוב ורע אבל גם ריק טוב. ריק של דף חלק ולבן שהעט פיילוט הסגול כותב עליו את המילה הראשונה. ריק של קנבס שהמכחול מתחיל בו את המשיכה הראשונה. ריק של תינוק שנולד שעכשיו מתחיל להתמלא. ריק טהור וטוב.

אנשים זה לימוד אהבה. לימוד איך אוהבים וכמה אוהבים ומה זה לעזעזל לאהוב. אנשים טועים באהבה ומתבלבלים באהבה ומצהירים בשם האהבה.
אהבה שקרית היא שלט של תירוצים למי וכמה ואיך ולמה. אהבה שיקרית היא אהבה רגעית בשביל למלא את החוסר. את השקוף שהתגלה כי נמחק האפור.
אז כדי לדעת מה זאת אהבה אמיתית צריך ללמוד איכשהו. לימוד מטעויות. אהבה שווה את הטעויות? אהבה יודעת כמה מאמץ אנחנו עושים כדי להגיע אליה? אהבה זה פלא. זה בטוח. ואני אוהבת פלאים.

יוואו, אני לא מאמין שאני כותב את זה. עלי באמת לעכל ולתפוס שזה קרה. וואו. וואו.
אוקי,
ילדתייי סוף סוף! וזו בת - לשאלתכם.
אחרי תשעה חודשים ויום של הריון מתיש אבל מלא בתמיכה מכל כיוון. תודה לכולם, באמת.
קצת חבל לי על התירוץ הנפלא שצמד המילים "אני בהריון" סיפק לי לכל מצב מביך - ואני טוב בליצור מצבים מביכים - מעכשיו לא אוכל להשתמש בו כל כך. אבל ברוך השם; הבאתי חיים לעולם! אני כל כך מתרגש.

סלחו לי אם זה עילג משו - עדיין לא התאוששתי אבל הייתי חייב לכתוב את זה.

לפעמים זרחה לי השמש, ולפעמים שקעה לי שלא בשעת המנוחה.

פעם האמנתי. היום אני מחפש את האמונה שבי.

פעם רציתי טוב. היום אני מנסה לא לשכוח שזה מה שאני רוצה.

פעם לחמתי בעוז ואש. היום אני הולך בשביל, מטושטש ועייף.

 

פעם חשבתי שהעולם הוא מסלול פשוט, כמעט מוכתב מראש, ואתה רק צריך לבחור.

היום אני מבין שהעולם הוא מלא הזדמנויות, ורק אתה יכול לכתוב את הסיפור שלך

שהטוב והרע לא מונחים לפניך עד שאתה לוקח אותם.

 

הדרך היתה ארוכה ומוזרה. מעולם לא הייתי מעלה בילדותי, בנערותי, או אפילו בבחרותי שכך ייראו חיי.

לא. לא כי היו איזה חריגות מוזרות. פשוט כי העולם הוא מוזר.

אם חשבת שאתה כבר יודע מי אתה- אתה מגלה כל פעם מחדש שלא.

 

ואני מחפש את התקוה. ולו אף רק את התקוה. התקוה שהאור יאיר. שהשמש תזרח. שהמסכים יפלו.

שהאחדות תפציע, שהספקות יגורשו כברוח חושך מאור. שהצדק יבורר.

 

ואז אני נזכר, שבימים ההם גם לא תהיה עוד זכות, או חובה. בימים ההם כבר לא תהיה מלחמה. 

בימים ההם העולם כבר לא יהיה עולם של הזדמנויות. כי הטוב והרע יהיו מונחים לפניך עוד לפני שתיקח אותם.

 

ובימים ההם, בזמן הזה, כשישראל ברחו ולמדו תורה במערות, בטח הם שאלו מה יהיה. ואיפה הנביאים והמלכים שהנהיגו אותם בבית ראשון, והמנהיגים שעלו איתם מבבל, לפני שקמה מלכות יון. ואיפה הניסים, ואיפה הגבורות. ועד מתי שכינה לא תשרה בתוכנו, ומה בעצם ה' רוצה- אם הוא שותק ככה? ולמה התרבות של היוונים פורחת, והתורה מתחבאת במערה עם בוץ?

אבל בין אם הם שאלו ובין אם הם רק שתקו וששו אלי קרב, הם ניצחו וגירשו את האויבים. והבית נחנך מחדש. והאור בתוכנו. ואם היו נביאים, הם לא באמת היו נלחמים. הם היו נלחמים ומנצחים, אבל זה כבר לא היה גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים. הם היו נלחמים, אבל זה כבר לא היה הם. 

 

(לא קיבלתי את ההשראה מחנוכה. סתם נזכרתי בה פתאום.)

*לא נמצאת יום שלם בוואצפ כי יודעת שזה יעשה לי רע*

*נכנסת בערב כי כבר אין ברירה וצריך*

לא מתאפקת ומסתכלת בהודעות באיזושהי קבוצה

שולחים שם הודעה שמטרגרת אותי



יאייי

tsukareta 😑

kono basho ga, yume ni aru.

Nademonaiya, yapari nademonaiya
Ima kara ikuyo

עכשיו קצת קשה, אתה חושב לוותר,
אתה הרי לא הטיפוס שנלחם בשיניים.
הופך שולחנות לעיתים רחוקות
וגם זה רק כדי לנקות את הרצפה עם קצת מים.
בבית קפה בפינה אתה דופק הופעה,
בין השכבות של העוגה הם מוחאים לך כפיים,
כשזה נגמר אתה בחוץ, מחפש איזה תירוץ
רק לא לחזור אל המרירות שמחכה לך בבית.

כי אלו ימים שהאומנות הפכה ליומנות,
אתה מלחין תאריכים ושעות בשבוע,
משחק משחקים, מנהל מאבקים עם ברביות וחיילי צעצוע.

ועם הזמן, אתה אומר זה רק ילך ויסתדר,
מחר בבוקר נתעורר ליום חדש נפלא.
ועם הזמן, אתה אומר זה רק ילך ויסתדר,
מחר בבוקר נתעורר ליום חדש נפלא.

אז אתה נגרר לאיזה פאב, והיא יושבת על הבר
וזה כבר ממש מאוחר, בערך ארבע וחצי.
היא משחקת בשיער ואז רושמת את המספר
ודווקא אז אתה נזכר בחיוך של האקסית.
ולך תסביר לה עכשיו שאתה עדיין מאוהב
באיזו אחת שרחוקה מכאן אלפי קילומטרים,
שנתנה לך תחושה שאתה באמת מאושר
אבל זו חרדת הנטישה שהתעקשה באמת הרי

כי לא עשית לה טוב ולא הצלחת לכתוב
ובכלל היא ,עזוב, עם עצמה מסובכת
אז באותה נקודה, כשהיא כבר ארזה מזוודה,
אתה מרפה מידה ונותן לה ללכת.

ועם הזמן, אתה אומר זה רק ילך ויסתדר,
מחר בבוקר נתעורר ליום חדש נפלא.
ועם הזמן, אתה אומר זה רק ילך ויסתדר,
מחר בבוקר נתעורר ליום חדש נפלא.


בדירת שני חדרים במרכז תל אביב בחמש מאות עשרים ושתיים דולר לחודש,
כמובן ההורים, עם הרוב הם עוזרים,
לך זה עולה רק בשלווה ובחופש.
אבל זה עוד נושא לשיחה בינם לבינך,
על חשבונם ארוחה בטיילת של יפו.
הם נורא מודאגים שאתה לא ילד רגיל
וזה לא רק הדגים, יש איזה משהו מסריח פה.
הם עוד מקווים שתהיה איזה תלמיד מצטיין
באוניברסיטת ייל, תנחית אדם על השמש,
העגיל בלשון, הפסנתר בסלון, הסמים בארון,
לא נותנים איזה רמז

ועם הזמן, אתה אומר זה רק ילך ויסתדר,
מחר בבוקר נתעורר ליום חדש נפלא.
אתה אומר זה רק ילך ויסתדר,
מחר בבוקר נתעורר ליום חדש נפלא.
אתה אומר זה רק ילך ויסתדר,
מחר בבוקר נתעורר ליום חדש נפלא.
ועם הזמן, אתה אומר זה רק ילך ויסתדר,
מחר בבוקר נתעורר ליום חדש נ-פ-ל-א.

זאת יצירה של דלקרואה.

לא, של מרסל דושאן.

 

   המורה זה בצרפת?

   

טוב

המעבר האמיתי לעולם של המבוגרים הוא ההבנה שדברים לוקחים זמן, שכדי לדעת אם דברים עובדים צריך לקחת נשימה עמוקה, ולחכות.
רציתי להציע אז, שננסה חודשיים, והבנתי כמה זה מגוחך, כמה אי אפשר להספיק כלום בכל כך מעט זמן וצריך לפחות חצי שנה. רק בשביל הניסיון. לרגע זה היה נשמע כמו הרבה זמן.
הדברים לוקחים את הזמן, כמה חודשים כדי ללמוד דברים חדשים, בין שנה לשנתיים כדי לשנות משהו, ההבנה הזו שיש דברים שיהיה צריך בשבילם גם שנים (או חיים שלמים).
אני לא יודעת איך אנשים מתחילים משהו שיקח שנים, מאיפה יש את הכוח להתחיל.
הזמן יעבור, ואולי יום אחד אני אדע גם את זה. אולי פשוט צריך לתת לזה עוד זמן.

אז הפעם שיהיה בכתב

 

אני לא בטוחה שזה טוב, בעצם, אני בטוחה שזה לא טוב. אבל, זה מה שאני רוצה

 

 

 

לפני כמה חודשים קישרו אותי לדף הבית של מדעני העתיד 

במבט חטוף וראשוני, תכנית לאנשים שהם יותר מידי חכמים. אבל, בדיוק מה שאני מחפשת- המסלול שלי לטכניון.

 

במבט יותר מעמיק, לא בשבלי. אף פעם לא הייתי גאונה, אבל חבל לוותר לפני שמנסים בכלל.

 

 

אחרי כמה מגילות סודיות הבנתי שאני נכנסת לזה

 

 

חבב חיות בסרט וזה ממש נורא

אוי, מה שהשעה עשתה לה..

אוי, מה שהם עשו לנו..

 

 

לא מפחדות ממכם, איזה אפסות אתם! לא מפחדות ממכם, איזה אפסות אתם!

לממה מי אתם? אה?

 

 

מי פה לא התגעגע?? 

כי לא היה מספיק זמן לנוח בשבת

הרי איך אפשר לשנו"ץ אם צריך לקום לפני ארבע בשביל סעוד"ש

 

וממש לא אכפת לי שפיספסתי את הגיבוש!