פורום נסיונות פעילים (עמוד 6104)

בס"ד

פף וואפ
אני חושבת שעוד מעט אלך למחשב ואז נעשה שרשור כוורת

חמש שעות וחמישים דקות. ערב בהמשכים. מה שלומכם?
והיום, נסקור את הנושא שנקרא מנהיגות. נפתח בדיווחים מהשטח.
אתמול נערך באבן שמואל יום מנהיגות לבוגרות כיתה י"א לקראת הפיכתן לשמיניסטיות.
ריעות מצאה את היום הזה מיותר לחלוטין.
אז מה אפשר לומר על מנהיגות? טוב, זה ללא ספק נחשק. אבל האם באמת אפשר להשיג את זה?
הרב חגי לונדין אמר שצריך להנהיג את עצמי. הרב שלמה חיזק את זה. קודם כל, איך *אני* נראית, ומה *אני* עושה. מה אתם חושבים?
ולפינת הסיפור.
היה היה ילד בשם תומר. היה לו אח תאום בשם גיא. הוא למד בכיתה י"ב. אח שלו גיא מזמן ברח מהבית, ואבא שלו נטש לאמריקה. אימא שלו ניקתה חדרי מדרגות והוא לימד ילדים קטנים חשבון ואנגלית.
יום אחד הוא התאהב בילדה מהכיתה שלו בשם מאיה. מאיה מנגנת כרונית בגיטרה, ויוצאת בשאלה.
אבל אהבה זה לא הנושא, אז נניח למאיה. (כתבתי על מאיה סיפור קצר. מי שרוצה מוזמן לבקש).
בכל מקרה, תומר הנהיג את הכיתה שלו. הוא ארגן וטרח ועשה, וכולם הכירו אותו.
אבל המנהל אמר שהוא עצום בזכות זה שהחיים שלו בזבל.
לא נפרש מה הוא רצה, כי הוא בעצם קשקש שטויות, ונסכם בזה שתומר הוא מנהיג, זה התפקיד שלו.
ולפינת האופנה.
תהילה התאפרה באיפור של ילדות, ועכשיו הלחיים שלה סגולות. היא מפלצת בהכרח? @שירתי
ידעתם שמכינים שבקייה במכונת פסטה?
חמש שעות וארבעים וחמש דקות.
נגמר לי הכוח מהר מדי, אבל יש לי חיים יפים וטובים ויום אחד תהיה לי תינוקת.
למה אני מרגישה ננטשת.
חמש שעות ועשרים דקות.
המחמאות זה מה שמזין אותי. אני רוצה להפסיק.
חמש שעות.
אני ****
ארבע שעות ושלושים וחמש דקות.
למה אני סומכת עליו כל פעם? שיילך לעזאזל.
אני הבטחתי לעצמי חיים טובים. ואני יכולה. אני פשוט צריכה יותר נוכחות של אנשים בחיים שלי, נדמה לי שאני חיה בסרט, תרתי משמע.
ארבע שעות ועשר דקות.
כואב לי הראש ואני עייפה. אני רוצה את הווצאפ שלי. אני מתגעגעת ללדבר עם אנשים.
שעתיים וחמישים דקות.
אני צריכה להתאבד. מהר, לפני שהעולם יתפוצץ.
ואני לא עושה את זה, לא, כי אין בי מספיק אומץ.
כמו כן, החוסר תגובתיות לדברים פה לפעמים מזעזעת אותי.
שלושים ושבע דקות.
ערב דפוק .
שלושים ושתיים דקות.
אני הבאתי את זה על עצמי. ועכשיו, לתקן. להחליף לפיג'מה, לשתות ולאכול, לכתוב קצת. עשרים ושבע דקות.
לבשתי פיג'מה. שתיתי. הבנתי שאין לי כוח לכתוב ושאני לא רעבה.
בונוס, אני היחידה שהצליחה להרדים את צופיה. למה אין להם יותר כוח להשקיע בילדים שלהם.
שלוש עשרה דקות.
ים.

ובכלל, הרבה אחרי:
אני חושבת שאלהים לא רוצה שאהיה כאן. הוא נוכח מאוד בסיפור של מאיה, מציץ מכל שולחן, ולא הצגתי אותו שם באור חיובי. פשוט, הצגתי אותו עמו שאני רואה אותו. נוכח.
ועכשיו הכל נתקע וריק ואין אנשים שאני אוהבת ולמה כולם נעלמו.
אני לא יכולה להגיד שהכל בשבילי, אבל אולי זה סימן.
אולי די ריעות, תרפי. גדלת כאן, כן, הדברים הכי גדולים בחיים שלך קרו כאן, החברה הכי טובה שלך- מכאן, כל הזכרונות הכי כואבים.
אבל אולי זו הסיבה שהגיע הזמן לשחרר. לעזוב. להיגמל.
מילה מפחידה.
אני פשוט נורא מפחדת שאשאר לבד.
אני לא טובה עם בני אדם. קשה לי. אני משתדלת נורא, אבלקשה לי.
אני צריכה עזרה.
הייתי מצטטת את שירה גאולה אבל זה ארוך. אז מי שיש לו את הספר: עמ' 186, 302 והאחד לפני אחרון. יש שם קטעים מדהימים.

@משועמם...

לא יודע מה עשית

אבל השיר תקוע לי בראש

הוא לא יפה אבל הוא תקוע!!!!!!!!

כואבות לי הרגליים ממש ממש ועוד ממש

מכירים את הסיפור הזה, רעות עולה לירושלים? הוא חלק מקובץ סיפורים- איך מבקשים סליחה, מאת אמונה אלון. (ואם אהבתי אותה כל כך בילדותי וגם עכשיו, כנראה שמשהו בשורש נשמתי מתאים אליה. אז אני לא סתם ילדה מתלהבת שמחפשת מודל לחיקוי.)
ועכשיו שהסברנו את הכותרת, נעבור לתוכן
יצאנו מהאולפנא בשלוש ורבע כשאני מצויידת בהכל, כמו כל פולניה טובה. את הדבר העיקרי שכחתי: טישו. אבל בסוף לא נזקקתי לו אז זה היה בסדר. עלינו על האוטובוס, דחוסות ונרגשות כמו ילדות בכיתה ב', והתחלנו לנסוע בסביבות השעה ארבע. הופרדתי בכוח מהחברות שלי והושמתי בין בנות האליטה של השכבה. הן צרחו כל הדרך ועשו מלא סלפי, אבל בסוף הגענו לכניסה לעיר. פקקים, כמובן, אבל לא כמו מה שהיה בדרך חזור. עוצרים בגן סאקר, אני חשה צורך עז ללכת לשוק, לקנות אוכל טעים ולעלות את כל רחוב יפו עד למרכזית, לשבת על הרצפה בצומת ולקרוא כמה שיותר. אבל חברות שלי רוצות לכותל ואני היחידה שמכירה את ירושלים, אז החזקנו ידיים וחצינו את הכביש עם הכוונת חיילים. התחלנו ללכת ברחובות שאני לא מכירה, אבל היו קסומים מאוד. היינו בסוף של הבנות, ומסביבי מלא תלמידות של אמא, שאפילו זיהו אותי. נחמד. חברה שלי מחפשת את אח שלה בקדחתנות, השניה פוגשת אנשים מהסניף שלה, וארבעת האחרות ובכללן אני ממשיכות ללכת ברחובות הקסומים שאני לא מכירה. שישתנו מחזיקות ידיים כי אנחנו אוהבות אחת את השניה וכי אנחנו מפחדות ללכת לאיבוד. הנחמד הוא שכולן מחזיקות לי ידיים כי אוהבים אותי הכי וכי אני היחידה שמכירה את ירושלים. אנחנו ממשיכות ללכת ומגיעות לגוש הבנות הצורחות של אודי דוידי ודגלו המתנופף. מחליטות לעקוף את כולם ולהגיע ראשונות לכותל. חידה: איך עוקפים גוש בנות צורחות ונשארים ביחד? פיתרון: עושים רכבת! אז אנחנו עושות רכבת ועוקפות את הגוש. נזהרות לא לרמוס אף אחד ולשמור נגיעה מכולם כי כולם כבר מזיעים. הגענו לגוש האחורי של הבנים. אי אפשר פיזית נפשית והלכתית ללכת דרכם אז אנחנו עוקפות אותם דרך סמטה קצרה. נגמרים לי המים. כשיצאנו מהסמטה הגענו ללב השיירה של הבנים, אבל לפחות לא בגוש. הלכנו למדרכה כי הבנים על הכביש והמשכנו ללכת. חברה שלי פוגשת את אח שלה ואנחנו מחכות לה על המדרכה. כשהם סיימו להגיד שלום נתראה מחר כמו שהתראנו אתמול, המשכנו ללכת. על הכביש מים מאנשים שהחליטו להתקלח באמצע הרחוב, ערימה של שלטי הר הבית, וצל. הו, כמה ברוך הצל. פתאום הבחנתי לב שאני מכירה את המקום הזה, אלו כבר לא רחובות קסומים ולא מוכרים, אנחנו ממש במעלה הרחוב של ממילא! אז צרחתי בהתלהבות לחברות שלי: אנחנו ליד ממילא! רוצות נלך לממילא? אז הן הסכימו, כי ממילא זה מקום יפה עם חנויות, וכי אני היחידה שמכירה את ירושלים. אז ירדנו את הרחוב בהזדחלות כי סביבנו אנשים התחילו שוב לרקוד, והגענו לממילא. נכנסנו, מתכוונות לחצות את ממילא וללכת כבר לשער יפו, כשלפתע: סטימצקי. ולא סתם סטימצקי, סטימצקי של ממילא. אחת החנויות היפות, עם מרפסת עם עציצים ורצפה מאבן. נכנסו, נלכדנו, התפזרנו, שקענו. ישבנו שם חצי שעה בהתמוגגות עצומה. אח שלי סימס לי שהוא בכותל כבר מזמן, וזה היה חבל כי למרות שראיתי אותו במוצש היה לי חשוב להוכיח לו שגם אם הוא ישלצניק, ירושלים שלי. בשבע יצאנו מסמטימצקי והתקדמנו עם הזרם המעורב של הנטושים ועושי הסלפי לכיוון שער יפו. רציתי נורא כובע רחב שוליים, שמלה קצרה ועקבים, כי זה התאים לי לנוף. אבל נעלתי סנדלים, השיער שלי היה אסוף ולבשתי בגדים של אולפניסטיות (יחסית) כי אני נגררת אחרי הזרם וכי שמלה קצרה זה לא צנוע. אבל אתם יודעים, לא סתם שמלה קצרה. מבד עדין, רחבה, צבעי פסטל. אוח, היופי. זו ממש שמלה של ממילא. הלוואי שהצלחתם להבין. בכל מקרה. עלינו במדרגות, ואז שאלתי את הבנות דרך איפה הן רוצות ללכת. דרך הרובע היהודי או דרך השוק הערבי. אני הצבעתי בעד השוק כי זו דרך יפה וקצרה יותר, אבל הן נגד מקומות שיש בהם ערבים למרות שת'כלס זה שלנו אז בחרנו ללכת דרך הרובע. טוב, הגענו לשער יפו והופ- חסום. צריך ללכת מלמטה. זו דרך ארוכה ומפרכת, לא יודעת למה לא סגרו את השוק וזהו. באסה. ירדנו למטה, הגענו לדשא שליד החומות והתיישבנו. ישבנו שם חצי שעה. הבנות שהיה להן אוכל אכלו, אני עשיתי מלחמת דשא והתמוגגתי מהנוף. בסוף קמנו. הבנות קנו גלידה אבל אני סירבתי להכיר בקיומה. היא לא מגנום. עלינו. הגענו לשער ציון. זה המקום לדחוף בו. בנות מאחוריי מתווכחות אם הארי פוטר הוא בריטי או לא. אם הן מישהן מכאן: הארי פוטר בריטי, הסופרת בריטית, השחקן בריטי, כל מה שקשור להארי פוטר בריטי. יוצאים משער ציון. יורדים בכביש. מגיעים לכותל. עוצרים להתלבטות. אני בעד ללכת ישר לשער האשפות. הנימוק: הייתי בכותל לפני פחות מחודש, צפוף ומחניק שם, אנחנו צריכות להיות בנקודת מפגש שהיא הדגלים רק עוד שעתיים. טענת הנגד: להיכנס. הנימוק: הן לא היו בכותל כבר שלוש שנים. נכנסנו. הן כבר לא צריכות את ההדרכה שלי. התיישבנו ליד האוהל של מד"א. אני נזכבתי עם הראש על התיק אבל אחרי שדרכו עלי מיליון פעמים התיישבתי. חברות שלי פתחו ספר ללימוד איטלקית אז עשיתי להן בוחן על המילים. שיוועתי למים. לבשתי קפוצ'ון. אחרי חצי שעה יצאנו. התיישבנו ליד שער האשפות. על הריצפה. במדרכה הזו שמובילה לכותל ישירות. ראש על הכרית ונסיונות הירדמות. אישה שעברה שם אמרה לי להתיישב כי עוברים בנים. התיישבתי. אחרי חמש דקות של שקילת התעלפות חוה מתקשרת. רצתי אליה. דיברנו עשר דקות שהיו לי כיפיות נורא (שותדעו שחוה נורא נורא חמודה וכיפית) ואז חזרתי להתכרבל בצד. אותה אישה ממקודם חזרה אלינו וחילקה פתקים של רבי שמעון בר יוחאי. הטמנתי בתיק בכוונה לחזור אליהם בפסח הבא. בת דודה של חברה שלי הגיעה לומר שלום אבל אני כבר הייתי חצי מעולפת בצד. הראש צרח לעזרה. בתשע וחצי חזרנו לנקודת מפגש של האולפנא ליד הדגלים. בעשר התחלנו ללכת. המלצה רפואית: לשכב במיטה ולהירדם לעשר שנים לפחות. מה אני עושה בת'כלס: מטפסת את הכביש התלול כלפי מעלה. אחרי שיצאנו משער ציון איבדתי את המדריכה. קושיה: איך פולניה מאבדת את הדרך? תשובה: אם היא גם ג'רבאית עם מיגרנה היא תצליח. אני לא יודעת לאיזה חניון אנחנו אמורות ללכת, אז פשוט הלכתי. היו איתי שתי בנות אחרות שצרחו ושרו שירים. השתדלתי לא לצרוח עליהן שאמצע הלילה ואני חולה ושיפסיקו לגעת בי ולצרוח לי שירים. הגענו איכשהו לממילא. מצאנו את המדריכה. חיפשנו את האוטובוס סביבובים ובמדרגות ובסוף מצאנו. השעה עשר וחצי, אני גמורהלגמרי, האוטובוס חשוך ושקט. הבנות מהחדר שלי סיכמו על סדר למקלחת. אני אחרונה. תענוג <צ>. ברבע לאחת עשרה נרדמתי. התעוררתי ברבע לאחת. אנחנו עוד בסיבובים של מוצא. מוצא, אתם מבינים? שניות מירושלים. עומדים. פקק מטורף ואנחנו באמצע. אני נרדמת ומתעוררת חליפות. באחת השתחררנו. בפניה של מיני ישראל הלכנו לתחנת דלק. תחושה קלאוסטרופובית נוראה. אני עם קפוצ'ון ולא יכולה להוריד, אין חלונות, אין מים, אנחנו במרחק של שעה נסיעה מהאולפנא. אני על סף איבוד הכרה. אבל הראש פחות כואב, מתנה מאלהים. שוב נרדמתי. התעוררתי ברבע לשתיים, כולן יורדות מהאוטובוס. מה קרה? הגענו. שום תחושת הקלה- כאמור, אני חסרת הכרה. אני יודעת שאם אני נכנסת להתקלח אני צריכה ללבוש בגדים מסריחים כי שכחתי פיג'מה וללכת לישון בשלוש. נכנסתי למיטה. בשתיים כבר ישנתי.

השיר שליווה אותי במהלך היום: שנדלייר של סיה. בעיקר הקטע של וואנ תו ת'רי. מתה על השיר הזה.

האנשים שחשבתי עליהם כל היום: שירה. ההודעות לא עבדו, בקושי הייתה קליטה וכל היום חשבתי עלייך והתגעגעתי.

נספחים.

נספח מספר אחד: סיפורים מהיום בבוקר.

בעירו אותי בתשע ורבע לארוחת בוקר. מלמלתי שאני מתה אז אני צריכה להמשיך לישון. מתישהו אחר כך התעוררתי חולה. המזגן פועל על קור אבל אני מזיעה בטירוף ורותחת כולי. אמא לא עונה, אבא לא עונה, בבית אין אף אחד. כל מה שאני רוצה זה מקלחת קפואה, בגדים דקים, ולשכב באיזשהו מקום מוצל וקריר עם בקבוק קולה. מתישהו אבא מתקשר. אני בוכה שאני לא מסוגלת לדבר ושאני צריכה לראות רופא דחוף. הוא אומר שיבןא לקחת אותי. אני מסמסת למחנכת שאני חולה נורא ושאבא בא לקחת אותי. היא מסמסת אוקי תרגישי טוב וחמישה סימני קריאה. מוזר. אולי אני לא רואה טוב. אין לי מושג מה השעה, אני מטושטשת מדי. הפלאפון חצי עובד, הווצאפ משתולל ואני רק רוצה שקט. בשתים עשרה ועשרים אבא בא. המזגן באוטו לא עובד, בחוץ חום אימים ואני מעולפת על המושב. ברבע לאחת הגענו בהיתה. בבית שלנו אין מזגן ויש מאוורר רק בחדר של אחיות שלי. הוא לא עובד. אני עוברת בכל הבית. החדר של אחים שלי מוצל, חשוך וקריר למדיץ נשכבת זרוקה על המיטה. הפלאפון נכבה והמטען נהרס סופית. באחת וחצי אבא חוזר לעבודה ואני קמה למחשב. נזכרת שאפשר להטעין את הפלאפון עם היו אס בי. מטעינה. מתחילה לכתוב כאן.

נספח מספר שתיים:

הערת אנשים אובייקטיביים: ריעות לא על סף מוות ולא שום כלום. היא סתם לחוצה. סך הכל מיגרנה ושפעת.

בבקשה תקראי את המילים.
אני מקדישה לך אותו
באהבה שלא נגמרת
לך.
@מקום אחר

רוצה לשמוע את אותו השיר
לחזור למקום המוגן
רעמים זה דבר מפחיד
ולפחד זה מסוכן
אז מחברת מספרים בראש
כמו אנשי הגשם שסופרים טיפות
רק העיניים לעולם לא נרטבות.

ובזמן שכולם שוחים עם הזרם
את לא שוחה בכלל
איך הם לא רואים כמה את זוהרת
כמו כל הכוכבים מעל

את מושלמת
את מושלמת
ככה, כמו שאת בדיוק
את מושלמת, מושלמת
זה רק העולם את מבינה
לפעמים הוא קצת דפוק.

ולפעמים כשאת כועסת
ולא ברור בכלל על מה
רוצה להציל אותך
להסביר לך שאת לא אשימה.
שרה שוב את אותו השיר
חוזרת על אותו פזמון ממש
הוא נשמע לי אחרת
כל פעם מחדש.

ובזמן שכולם רוקדים ביחד
את רוקדת לבד בצד
איך הם לא רואים שטוב לך ככה
את לא צריכה אף אחד

את מושלמת
ככה, עם המבט המשונה
את מושלמת, מושלמת
עם שתי גומות של צחוק
והפה שלא עונה.

אבל אני
אני שומעת כל הזמן
גם כשאת שם,
אני כאן.

(זה של קרן פלס ורמי קליינשטיין, אם תרצי לשמוע)

|סמינריון בנ"ע|

|אולי עבודה בקייטנה|

|עוד עבודה. אבל שווה יותר|

|שבועבודה של בנ"ע|

*בום* סגרתי את כל החופש

עוד אלף הודעות המספר יהיה יותר יפה

האם זה קשור בי. ולא בקטע של -כל העולם נסוב סביבי אז בטוח שזה קשור בי-
לא.
יש לי סיבה לחשוש.
אבל היום ילדה אדירה אדירה אמרה לי שמספיק.
מספיק להגן על כולם מפנייך.
מי שלא טוב לו הקיום שלך, בעיה שלו. את לא יכולה לרצות את כולם. המחיר כבד מידי. אני מתחילה להאמין לה.

אתם יודעים, משהו לא מסתדר לי,
לא יכול להיות שכולם אומרים לך כמה את מדהימה.
וכמה את יפה.
זה לא יכול להיות. זה לא.

ועוד משהו, הלב שלי הוא מערכת רגשות מאוד משוכללת. היא פועלת, המערכת הזאת, ללא הפסקה. היא מתישה כי היא בלתי נדלת.

העולם מתחלק לשניים- האלה שלא סובלים את קיומי. שונאים אותי. ימצאו בי רע וימתחו ביקורת.
והאלה, שלא מפסיקים לאהוב. לפרגן. להחמיא.
אממ.

שפרו מעשיכם וברית לא תופר

נאקתכם יאזין שחקים שיבר

ותיטב לה' משור פר

קדוש

אני אוהבת לעבוד על מחשב. אני גם מתחילה לגלות שאני די טובה בזה. פעם אבא היה המומחה למחשבים, היום אני.

יהיה לילה נחמד, נכון?

שיר חדש לקרן רמי. לחיות. ממש אהבתי, כמובן.

עכשיו אני יודעת את הסיסמה. עד שתהיה חדשה. מה נעשה עם זה |נאנח|

אבל איך מוותרים על קוקו? |תוהה|

אני קצת עייפה

בא לי גלידה

ארץ בה נולדנו, ארץ בה נחיה, יהיה מה שיהיה.

תראו את השדות, איך הם בוקעים מהאדמה בבת אחת.

הסיפור שלי! מתבשל לו סיפור גאוני (אף על פי שאני היחידה שתראה את הגאוניות שבו, כי רק לי יש את הראש שלי).

אל תסתכלו בהודעות של פעם. זה עצוב, עצוב, עצוב. אני קוראת ודומעת. כמה טיפשה, חלשה, קטנונית הייתי.

אני מתקדמת.

אתה כועס עליי?

ש"י עגנון.

אמן

לחיות

נתראה

היא כתבה במרץ. אותיות עגולות עיטרו את הדף הלבן החלק, והיא ידעה שאימה, בחדר השני, תקרא כל מילה.
סנסיני העץ ותפארתו, והשלכת. היא חשה כאם מנזר מתפללת, עד כדי כך היו קדושות אותיותיה בעיניה.
אהבתה שלה, זו העלובה, הנסתרת, לא באה על סיפוקה. איך אפשר לאהוב דבר כל כך רחוק, כל כך פשוט? ועוד משוררת דגולה כמוה.
אנא אלוהים, רחם עליי. עבר בה הרהור. שלח לי את אשר ביקשתי. שלח לי מעט לחם או מעט מים, מה כבר ביקשתי? רק אהבה. אהבה פשוטה, תמימה, ושאצא מכאן. מן הכלא הקודר שהוא מנזר, שהוא ארמון.
ואני, אותה מלכה נכבדת, כלואה כאן כבר שנים בידי אהבה של אדם שלא רואה אותי, של קשיש שלא מבקש את טובתי. והיכן אהבתי שלי?
היא קמה ממקומה, היטיבה את הנר. ושוב חזרה אל העץ שלה. ידוע סער העץ. ואיתן. מי כמוהו יודע, שעל מנת להיות נאהבת צריך לאהוב. לאהוב את התת מודע ולהיות שמחה בו ושלמה איתו. ואיך אפשר לאהוב קדרות כזו, עמקות כזו כבדה.
היא סגרה את המחברת. חמישה שירים הניב העט שלה. חמישה שירים אגורים לקובץ אחד. העץ, היא כתבה. על אהבה וזוגיות, על תת מודע ועל שלכת. על סתיו מתחשף וקיץ רווי גשמים.
וזהו, היא החליטה. עד כאן אגיע.
עד כאן אהבתי מגעת, ואיני יכולה לקום.

הם פשוט עשו לי חשק מטורף לחבר... ושנתחתן. זהו...

 

 

 

 

 

 

 

@פוסעת

לרצות להתנדב בזה

אין לי מה לעשות!

אפילו אם אני הייתי רוצה ללמוד למשו אין לי למה

נגמרו לנו כל המבחנים

אז מה אני יעשה עכשיוו?

האא והיה לנו היום מיצב במדעים

מבחן אחרון

שמביאים לך דף ואז צריך שהוא יעבור דרך הראש..

מקווה שהבנתם...

יש סיבה לכל דבר"

בין הבור למים