פורום נסיונות פעילים (עמוד 7154)

בחיי, אני רוצה לצרוח.

זה תמיד כמעט, עומד בגרון אבל איפשהו בדרך זה נחסם

צרחה זה באמת דבר מפחיד.

אני, כשאני צריכה את זה, אני עומדת מול מראה ועושה כאילו אני צורחת ועושה את הפרצופים הכי כועסים מפחידים וזועמים שלי. וזה עושה כמעט את אותה פעולה למרות שבתכל'ס יוצא רק סילון אוויר.

 

ואפשר גם לצאת לאיזה יער אם יש לך ולאטום אוזניים ולצרוח ומה שיהיה יהיה

לשרוט את הכרית ולצרוח בלי קול לתוכה ועוד הרבה.
אבל לא, מה שאני באמת צריכה זה לשמוע אותי צורחת.

אוף אוף
אוי ממש באלי לדבר איתך

וסליחה שלא באתי היום
ממש רציתי
אוף

וזה בסדר שלא באת,
גם ככה המפגש התבטל ברגע האחרון...

בס"ד

 

כמה אומץ צריך כדי להגיד דבר כזה בקול

 

יש דרך שאפשר לעזור בה?

תמיד כשאני צריכה חיבוק אמיתי אין איתי אף אחד

 

 

תשמעי אותו חמש פעמים ברצף וזה יטריף אותך ואז ירגיע אותך.

ואני חושבת שזה פיקוח נפש אז מותר בשלושת השבועות.

התרתי לעצמי לישון עם מוזיקה כי בלי זה יש לי נדודי שינה איומים
ותודה.

בבקשה לא!

סופים של סרטים וספרים

זה דבר נורא.

בלי קשר לזה שבחצי מהסרטים שראיתי לאחרונה (ארבעה ליתר דיוק) יש סוף רע,

גם האלה עם הסוף הטוב מתסכלים ממש.

אבל מה קורה אחר כך?

נגיד באם אשאר

אז היא חיה, כן? אבל איך?? ומה קורה לה? ומה קורה לו?

ובאשמת הכוכבים וללכת בדרכך זה בכלל סופים מזוויעים.

אני באמת מעריכה את הייזל ואוגאסטוס שהצליחו לקרוא את הספר שלה, מכאוב מלכותי, בלי להשתגע לשארית חייהם. אני הייתי מתאבדת על המקום.

 

מצד שני, בחיים אף פעם אין סוף עד שמתים וגם אז יש נצח חדש.

רק לסיים ספר וסרט זה אכזרי.

 

אני חושבת שספר שאני אוהב את הסוף שלו יהיה ספר שבסיומו מושמד העולם ונמחה זכר האנושות ופשוט לא קיים כלום כלום כלום, ורק זה יהיה סוף אמיתי.

 

מצד שלישי אני לא רוצה לקרוא את הספר הזה.

אם אשאר

אל תראו אתזה בחיים כשאתם בוכים כבר קודם.

או קצת עצובים

אבק וכאלה.

אותם אלה שזה מספיק להם, לא מספיק חוו. בכלל לא מספיק. הם עוד לא הגיעו לחלק היפה של החיים, בו הם מחליטים על עצמם ויכולים לשלוט בחיים שלהם ולהכניס אנשים טובים.
כי תראי את כל האנשים הגדולים האלו, שהחיים שלהם בזבל, באמת בזבל, והם מאושרים. איך? כי בסוף מוצאים כוחות. אנחנו שורדים מטבענו, ובלי כוחות אנחנו מתים. אז מאיפשהו הם באים.

לילה טוב

בס"ד

 

את ממש אנושית עם עיניים אף ופה וכל זה

זהו מסתבר שאין לי עוד מה לומר. זה פשוט קשקוש במיץ ואני קוראת את האחראית לסדר

לפעמים אנחנו באמת מתנהגים גרוע ומתוסכלים מעצמנו ברמות. מבינה ממש.
אבל נעל זה ממש לא את, גם לא משהו בסגנון. על זה אני עומדת
את נפלאה ונהדרת ובין היתר בת אדם אנושית. אני אפילו חושבת שמצופה ממך להיות כזו (כאחת עם עיניים אף ופה וכל זה )

פעם עוד האמנתי לזה.
הוא הראשון והאחרון שהצליח לשכנע אותי בכך שאני לא נעל.
ומאחר שהסכמתי להוכחה אז, גיליתי שכנראה היא אבדה לה אי שם כשהוא אבד.
אז נשארתי נעל פה
עם עיניים אף ופה וכל זה

את לא. פשוט לא
ההוכחה היא שאני מאוד אוהבת אותך.

(ונכון שמתוסכל-מעצמו לבד זה הכי מתסכל? )

|מתאושש|
אמ.
מותק את.
גם אני אותך.

(אמ.לא הבנתי)

הכי הכי.

(שכשמתוסכלים מעצמנו בא לספר למישהו אהוב כמה קשה לנו עם זה ולהסביר לו את המצד אחד מצד שני ומצד מאה, ואז מוצאים את עצמנו לבד מתוסכלים חסרי אונים ושוקעים בזה. ככה לפחות זה אצלי)

את יודעת שפתאום שוב נורא קשה לי?
אולי כי פתאום אני מרגישה הצפה של אנשים שנעלמים לי מהחיים|מהורהר|)

עוברים עלייך כל כך הרבה דברים בבת אחת נראה לי צריך עצבי ברזל כדי להמשיך להיות בטוב)

נכון. ואבא לא דאג לתת לי אותם ואני כעוסת עליו)

זה רגעים שנגמרות המילים, לעצמך כבר אין לך מה לומר)

טוב אנסה בכל זאת.
בו זמנית אני אוהבת ולא אוהבת את מה שעובר עליי.
נדמה לי שהמדד היחיד שאיפשר לי אי פעם ודאות באמונות שלי הוא אישור פנימי. חיבור לעצמי שנותן לי גב ובעיקר מכוון ומדריך; יודע להתריע מפני סכנות ולדחוף אל כיוונים חדשים ומרעננים. כל מה שצריך לעשות זה לכרות אוזן ולהתאמץ להקשיב. אולי לשנות אפילו סדרי עדיפויות כדי להשקיע בהקשבה הזו.
אני מרגישה שנעלמה ממני ההקשבה. היכולת להעמיד את עצמי למבחן הכי טהור ואמיתי. משהו בי התחספס וזה כל כך כואב לי. אני נאלצת להיזהר מכיוונים חדשים שמא הם אשליה. אז אני כן זזה (הרבה), אבל בפחות התלהבות ובחשדנות גדולה. תנועה מדודה ומאוד מהוססת.

והי, פתאום עלה לי משהו ויכול להיות שהוא חסר בסיס, אבל אסוציאטיבית זה מתקשר לי.
עמוד האש זה העמוד שמורה לנסוע, עמוד הענן מורה לחנות.
עמוד הענן הוא מצב של ערפל, של אי ודאות. עוצרים ומתבוננים פנימה.
עמוד האש הוא מצב של תנועה. והתנועה הזו מתאפשרת בזכות העצירה וההתבוננות שלפניה.
כשמקשיבים לקול ה' שדובר אלינו יש בהירות פנימית מתי לעצור ולעשות חושבים ומתי להתניע ולעוף קדימה.
(וזה בסדר מבחינתי שהרעיונות לא מקבילים לגמרי. כך הצטייר לי)

הלוואי שאחזור לעצמי. לידיעה העוצמתית של ההזדהות הפנימית-נפשית עם כיוונים חדשים שהשכל מאשר.

תודה על זה אהובה

שימחת אותי יקירה

אני לעזאזל
היחידה
שמעריכה
אותי
לפעמים?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אני מעריכה אותך מלא.

פשוט המון

בוודאי לא בשביל מישהו או מישהם.

הדרך הנכונה היא להתעמת מול הרצון הזה, רגשית ורציונלית, ולעשות עבודה מול עצמך.

כי את רוצה. לא כי הם.

מותר לך, אבל לא הכל עושים כי מותר או אסור.

רק מחשבה ושיקלול של כל הנתונים, רק התחשבות אובייקטיבית בכל הפרטים שבתמונה תתן לך תשובה מה כדאי לעשות.

(ובכלל, לבעוט זה לא נשמע לי רעיון טוב.

אפשר להתכופף אל הרצפה, להרים את החפץ שלא מעוניינים בו ובעדינות להניח בצד.)