פורום נסיונות פעילים (עמוד 7231)

חופרת בהודעות ישנות ומוצאת את זה.

|מניחה בעדינות|
|מתרחקת בהליכה אחורנית|
|מסתובבת|
|בורחת|

נחמד לראות אותך פה

Likewise.

את זלזלת במידת האובייקטיביות שלי ברגעים אלו ממש. עוד לא שמעתי שחזרת בך.

ברוגז ברוגז לעולם, עד להודעה חדשה כמובן.

וגם שכחתי כבר איך עושים אתזה..

שכחת? לא. זה בגלל שהיצר אומר לך ששכחת.
והוא אפפעם לא צודק שתדעי!

וחוצמיזה שכל פעם את גורמת לאנשים לחייך אז מה פתאום?

מה קרה?

 

 

את שם למעלה, מאיפה הבאת אתזה שכל פעם אני גורמת לאנשים לחייך?

 

 

(ובכלל התכוונתי למשהו קצת אחר. אני לגמרי ממש זוכרת איך מחייכים. ב"ה!)

אם לא ידעת עד עכשיו, אני אומר לך.
כל מה שאת כותבת גורם לאנשים לחייך. השפה שלך, מי שאת, האופטימיות הנצחית שלך, גורמים לכל כך הרבה אנשים לאהוב אותך.
את כזאתי מתוקה שאי אפשר שלא לחייך.

זהו.
אני סיימתי את נאומי. תודה שהייתם איתנו

(איזה תחושות בטן אם יורשה לי לשאול?)

מלא דברים ביחד
ופתאום מתבטלים דברים ונוספים דברים.
ושונאת מחוייבות לדברים
ולבד
לבד לבד
ואוף אני סתומה

(אממ סתם, שיהיה יום דפוק)

(עוברת לווצאפ)

חולה על המבט התמים שלהם,הם נותנים אהבה רבה.
אני שומרת כרגע על תינוקי חמוד בטרוף,יואווו החיוווךךךךךך

כמה אושר יש להם 

אעאעאעא

לאלא

בעצם אני אוכל את כולם

 

זוכרת שפעם אמרת לי לבחור אחות אחת?
אז הן בחרו לבד כבר...

צריך להפוך לאנשיים תשעות,זה הפיתרון לכל הבעייות!לו רק הקייטנה הזאת הייתה בלילה..:-/

לשאול מישהו אם הוא מסכים ואח"כ לעשות גם אם הוא אומר שלא...

שכניראה יגידו שכן,מנסיון

זה לא האנשים הנכונים..

ואני לא יודע מה הוא יגיד, או כן או לא או רק אח"כ.

זה חוקים מסגרתיים כלשהם

קל יותר לבקש סליחה מלבקש רשות... 

קח את זה לאן שאתה רוצה- אבל אני אומרת, תעשה מה שטוב לך.

בלי לחשוב מה הסביבה אומרת או מה היא חושבת על זה....

א. כי ככה את מביאה את עצמך הרבה יותר. את הרבה יותר פעילה. אם כי, מנסיוני, גם כתיבה יכולה להועיל לפעמים.

 

ב,ג,ד - אוי, למה?

דיבור פא"פ מכיל גם הבעות פנים וניואנסים דקים שבכתיבה לא באים לידי ביטוי, אלא אם כן מדובר באדם מאוד מוכשר, וגם אז יש פער.

השאר -
(אפשר לומר ש-ג ו-ד הם סוג של פירוט של ב.)
בעיקרון זה ברמת הרגש. ברמת השכל כל התשובות נמצאות, אבל איכשהו זה לא משנה את מצב הנפש ולא תורם לו.

שיש בי ידיעה ברורה שהאדם ביסודו הוא טוב, אבל יכול לצאת ממנו גם רע כתוצאה מחוסר איזון בנפש. או לדוגמא ההבנה שאדם יכול להתנהג רע כתוצאה מכאב (וזה גם קשור לסעיף ב).
כל זה עוד לא עוזר לי לחיות עם המצב הזה בשלום ובהשלמה.

רק עוד שאלה מקדימה אחת. לגבי ד. את שואלת איך אפשר לאהוב את הזולת ככזה שיש בו רע, או איך את כמי שיש בה רע יכולה לאהוב.

ג,ד הם אותו עיקרון, מהותית.
(ואני גם מאמינה שכש-ג נפתר, ד נפתר יחד איתו אוטומטית )

אבל גם מה שאת כתבת נכון...

א.תלוי למי,יש כאלה שהכתיבה פורקת לנם את כל מה שבלב יותר מדיבורים..

למה דיבורים יותר?כי בדיבור יש לך אתה בטוח שיש לך אוזן קשבת,זה נותן לך בטחון,שיש מישהו שיכול לעזור לך.
זו תמיכה חברתית כזאת.זה גם מה שטוב שהתמיכה מפחיתה את הלחץ שלך..
יש כאלה שטוב להם שהם מדברים.עם משיהו שעבר את אותה חוויה זה משחרר,זו גם תמיכה חברתית.
ב. לא יודעת..
ג.את מסתכלת על הדברים הטובים שבך,זה קשה,כי יש גם רע,אבל זה תהליך..זה ארוך..
ד .תאמת שזו עבודה עצמית,לנתק לנתק לנתק את הדברים הרעים על הבן אדם.
לא לחשוב על זה,להתמקד בטוב לחםש אותן.
זה עוזר ,מנסיון,תחשבי היא ככה וככה לא נוקא,יש בה גם דברים טובים..
ולאט לאט המחשבה משתנה..
מקווה שזה טוב,בהצלחה!

(זו לא אני. לימדו אותי את זה.)
אז ככה.
אנחנו צריכים להפריד בין שני דברים.
יש את ה*תכונות* שלנו, שכדאי לעשות רשימה כדי להיות יותר מודעים אליהן וכדי לזכור אותן, והן לא משתנות לעולם כי תכונה זו תכונה שרוכשים או מולדת, ויש את ה*מעשים* שלנו. פעולות שאנחנו פועלים. מה שבחרנו לעשות במצבים מסויימים.
מה שחשוב הוא להבדיל בין שני הדברים. כך שגם אם עשינו מעשה לא נכון, עשינו טעות- אנחנו חייבים לזכור שזה לא משפיע על התכונות שלנו. כך שאנחנו בסה"כ עשינו טעות אמנם, אך כל התכונות קיימות ושוב מוכיחות לנו שאנחנו בני אדם טובים, עם שלל התכונות האלו.
יש בנו גם תכונות רעות, נכון. אבל לכל תכונה רעה אפשר למצוא את התיקון.
מקווה שלזה התכוונת.

1. לדעתי אצל כל אדם זה שונה. אצלי כתיבה משחררת יותר כאב, מהסיבה הפשוטה שקשה לי לצעוק כשאני כועסת, קשה לי לצרוח כשעמוס לי בפנים. ולצרוח כתיבה אני יכולה, לחרוט חזק עם העיפרון על הדף המסכן, עם כב ענק כשאני כועסת ועם כתב פצפון כשאני כואבת וכד׳. אולי את מסוגלת להביע את הכאב כשאת משחררת אותו בקול כי אז הוא כאילו יוצא לאוויר, יוצא ממך. ואם את כותבת אז זה לא ממש יוצא, זה אצלך אבל על דף או במייל או אני לא יודעת מה. אבל עדיין אצלך.

2. כעס ועצבים לא צריך להפוך לכאב כי הם הכאב בעצמו.

3. אם את רוצה לאהוב את עצמך למרות הדברים הרעים (שלכל אחד יש), את יכולה לנסות לעבוד עליהם. ההצלחה גורמת לסיפוק שיכול לגרום לעצמך לאהוב אותך. עוד דבר זה להתמקד בטוב שיש בך, לטפח אותו, לתת לו יותר מקום בפועל וגם בפנים וככה לרוע לא יהיה הרבה מקום. ואת בטח מכירה את המשפט "נתינה מולידה אהבה". זה אחד המשפטים שאני מאמינה בהם והם דרך החיים שלי. אם תתני לעצמך, ולא רק דברים פיזיים, זה יגרום לך לאהוב את עצמך.

4. לאהוב את הזולת אפשר רק אחרי שאת אוהבת את עצמך. אם את אוהבת את עצמך באמת, אם את מוכנה לקבל את עצמך כמו שאת, ככה יהיה לך קל יותר לקבל אחרים עם התכונות שלהם. לשנות תכונות רעות של מישהו אחר את לא יכולה, אבל את כן יכולה להתמקד בטוב שבהם (שלכל אחד יש!) ואת כן יכולה לתת להם וע"י זה לאהוב אותם.

מקווה שעזרתי...

על ג וד,

אני אומרת: דווקא בגלל שהוא כזה. דווקא בגלל שהוא לא-מושלם ואנושי,

אפשר לקבל אותו ולאהוב אותו- כי גם אנחנו כאלה, כי זה מה שאלוקים דורש מאיתנו שנהיה ולא יותר,

כי אנחנו בני אדם, פה למטה בעולם הגשמי,

ולא מלאכים שאין להם אפילו בחירה אם להיות מושלמים, כמו שהם.

את מבינה?

 

וגם כמו שאמרה הירח, שיש בכל בנאדם את התכונות הטבעיות שלו - אותן הוא יכול לנצל לטוב או לרע-

ויש את המהות שלו והעצם שלו, שזה דבר שלא משתנה אף פעם.

כולנו נולדנו עם נשמה אלוקית, נפיחת רוחו ממש, אנחנו יהודים ובנים של אלוקים יקרים ואהובים כמו שאנחנו, וזה דבר שלא משתנה. אף פעם. ללא קשר להתנהגות שלנו.

ממש כמו אהבה עצמית של אב לבן, שנשארת תמיד, בלא הבט על מעשי הבן ומידת השבעתם את רצון האב.

הבן הוא חלק עצמי מהאב, ואהבתו היא טבעית ולא מוסרת אף פעם.

 

ככה עם אלוקים, ואנחנו -

יכולים לשפר את המעשים שלנו, צריכים אפילו, אבל המהות שלנו כטובים- בניו של אלוקים - 

לא משתנה אף פעם.

ואת החלק האלוקי המושלם הזה שנמצא בכולנו, (וגורם לנו גם להיקרא 'אחים')

אפשר לאהוב.

 

קודם כל תודה לכולם על התשובות.

(אתם ממש זרמנים. סחטיין על המהירות.)

 

הערה קטנה - ב-א התכוונתי לכתיבה כמו בצ'אט ביחס לדיבור ממשי. לא הייתי ברורה.

(כתיבה אישית עוזרת לחלק מהאנשים, לי פחות. לפחות ממה שאני יודעת על עצמי. פתוחה לשינויים )

 

@תמקה - אז אולי העניין הוא פשוט דיבור של הכעס והעצבים ובעיקר מציאת מקום לביטוי שלהם בצורה שתרגיע אותם.

ובעצם את אומרת שלאהוב את עצמי זה עניין של חוויות הצלחה וכישלון? נשמע מסתבר, לפחות חלקית. תודה.

 

@שורדתתת - מילים מדויקות. אני צריכה לשנן את זה כל ערב לפני השינה

"כי זה מה שאלוקים דורש מאיתנו שנהיה ולא יותר" למסגר.

אני חושבת שאני צריכה ללמוד עוד קצת את כל העניין הזה שהקב"ה לא מצפה מאיתנו לשלמות. אבל בעיקר ללמוד איפה אמור לעבור הגבול העדין שממנו אפשר להשלים ולומר - ככה אני - בן אדם, בלי ליפול לבינוניות.

חלק מלאהוב את עצמך זו חוויה של הצלחה וכישלון.
התכוונתי לדרך לאהבה עצמית, אפשר להגיע אליה בעזרת זה שאת עובדת על הדברים הרעים (שבכלל לא מחייב שהם רעים). ואופ יש לי להרחיב על זה המון המון אבל זה לא לכאן, אם את רוצה אז מתישהו באישי.

מצליחים להיות יותר שלווים ובטוחים גם מול הכשלונות.)

תודה

א. בכתיבה אפשר להסתיר המון דברים-טון דיבור, פרצופים, דמעות וכו'. אנחנו מרשים לעצמנו לזייף פה ולכתוב שאני בסדר למרות שאני ממררת בבכי, ולהסתיר שם ולהגיד שאני מאושרת כשהכל הפוך. וכשמדברים, רק לשמוע את הקול השני כבר מוסיף המון. גם אם זה בטלפון, הטון דיבור יכול להגיד הכל. וכשזה על השולחן יש ככה הרבה יותר כאב, והרבה יותר רגישות והרבה יותר אמיתיות. ככה אני מרגישה לפחות

ולגבי השניים האחרונים, אני עדיין עובדת על זה בעצמי אבל נראלי שפשוט צריך להבין שזה מה שאנחנו, זה כל מה שקיבלנו בחבילה כשנולדנו, זה מה שה' רוצה ממנו. ןזה בכלל לא פשוט
אף אחד לא מושלם, וברור שאפשר ואפילו צריך לעבוד על הנקודות החלשות שבנו, אבל גם לקבל את עצמנו ככאלה. וברגע שנקבל את עצמנו ונאפשר לנו לחיות בשלום עם החסרונות (לא לתת להם לגיטימציה, אבל גם לא לדחות את עצמנו מהם) במקביל לזה שנעבוד על עצמנו, נוכל גם לקבל אחרים ככאלה. כשנבין שוואלה, אולי אני קצת עקומה בלהיות אחות גדולה מושלמת אבל אני תותחית בלהקשיב ואכפתית באמת, זה אולי קצת חכניב לפרופורציות את הדברים הפחות. ואולי אני לא אהיה אף פעם אחות גדולה מושלמת כמו חבצלת, אבל אני אהיה אחות גדולה טובה ונחמדה שאכפת לה כמו אביגיל, כמו שאני.
כשאנחנו לא נדרוש מעצמנו להיות כמו אחרים, אלא להיות אנחנו במיטבנו, זה כבר ישנה לטובה את הגישה שלנו כלפי עצמנו.

אבל מקשיב באמת - הוא נותן למדבר מקום בעולם.
תחושת שייכות. אני שייך, אני רצוי כרגע, מישהו מקשיב לי. יש עיניים מביטות בי ולב שנמצא איתי.
זה הרבה יותר חזק מכתיבה שבו אתה לא מרגיש את האדם מולך.
וזה הפתרון לכאב. הכאב צריך לצאת באופן הכי טוב שאפשר. לכן כך יותר משחרר לדבר מלכתוב.

[יש לזה יותר עומק גבוה ורוחני, אם תרצי, בהזדמנות]
2. הכעס והעצבים הן תולדה של כאב לא פתור.
מה שאת אומרת זה לחזור למצב הקודם של הכעס שהוא כאב, וניתן בהחלט לעשות זאת. לברר את הכאב שעומד מתוך הכעס ולהוציא אותו, ופה זה מתקשר לשאלה הראשונה. הדיבור אל אדם שמקשיב כדי נטו להקשיב יכול לעזור מאוד מאוד לכאב.
3. להבין שיש לנו פה תפקיד משמעותי, והימים לא חולפים סתם. עיקר עבודתנו בשביל לעשות את מה שאנחנו צריכים לעשות פה זה להגיע למצב של תיקון הנפש. זו השלמה פנימית עם מי שאנחנו. (בידיעת החסרונות ושאיפה תמידית לתיקונם) זו אהבה עצומה לעצמנו שלא תלויה בשום גורם חיצוני.
(הרב אשלג אומר שעיקר עבודתנו לגלות אהבתנו בקרבנו כל יום מחדש..זה חזק. זה עוצמתי. זה נכון. )
להבין שהנשמה שלנו זכה וטהורה ועצומה, תמיד. בכל מצב.
וכל הרע זה כיסויים (קליפות) שלא שייכים אלינו וצריך לעמול קשה כדי להסיר אותם. אבל אני זו הנשמה שלי והיא עצומה ומדהימה ויש לה כוחות אינסופיים, כי היא חלק ממנו יתברך, והוא עצמו אינסופי.
והוא מאמין בנו, כל נשימה שלנו פה זו האמונה שלו בי ובך. כל נשימה. והוא אוהב אותנו אהבה גדולה גדולה ללא תנאי.
זה להאמין בזה כל יום מחדש ולעשות הפרדה בין כל הכיסויים לאני האמיתי האהוב (ללא תנאי) והרצוי (תמיד)
4. כשמגיעים לאהבה עצמית אמיתית ועצומה -
מטבע הדברים מתחילים לאהוב את סביבתנו ככאלו למרות כל הלא טוב שכביכול נמצא בהם.
זה תהליך מקביל לאהבתנו את עצמנו.

כדי להגיע לאהבה צריך להבין את המשמעות שיש לחיים באופן יותר עמוק וחי.

אחת הדרכים העיקריות להגיע לזה היא לימוד תורה.

מש"ל.

 

מדהים איך תמיד אני מגיעה לזה שצריך ללמוד תורה. כנראה יש דברים בגו.

אבל אוף. לבד בחדר זה דורש יותר דבקות במטרה מללמוד בבית מדרש עם כולם, נראה לי.

 

ו... הנסיך הקטן ושוברת תודה רבה לכן. אתן מיוחדות.

אני גם צריכה לעשות את זה.. כבר הרבה מאוד זמן.

חבל שלא אפשרי..

ואיננו...

כדי שיהיה איתך ואיש לא יוכל לראותי

ובלילה, כששכבת בוכיה, בשדות
הסתרתיך בצל כנפי, מפני הרוחות
וכשלבסוף, נרדמת, בשלולית דמעותייך,
נשאתיך על כפיי, וארחץ את פנייך.
ואת השמחה, אחזיר אל עינייך.

וזה יהיה לך האות,
שלעולם לא רחקתי ממך.
שאי ידך אל ראשי וראי כמה רטוב הוא מטל
וקווצותיו, מלאים רסיסים, של הלילה..

וזרח האור ועלה
ואראה אלייך
ושבתי את שבותך
וגאלתיך מכל ייסורייך
ואת השמחה,
אחזיר אל עינייך.
אל עינייך.

פוף.איזה שיר. לא מהעולם הזה פשוט.

ובכלל, אני אחרי לילה לבן אחד ההכי קשים ובוכיים שהיו לי בחיים, אולי הכי קשה, ושרנו את השיר הזה. ואז באלגנטיות הוא מופיע פה

וסליחה על גזל השרשור.

אוף.

שלא יהיו עוד הרבה לילות כאלה.

למרות שאחכ מרגישים הרבה יותר טוב.

וחיבוק

אני דווקא זקוקה לעוד מליון לילות עם הילדות האלה שלי.

אבל נגמר.

אני. שונאת. לחיות. ככה!

לאכול.
באמת.
זה לא פייר.

כלומר אני שונאת להקיא אבל רע לי יותר מדי שם בבטן.

פויה ילדה רעה.
אוי.
אני לא אוהבת את זה.
אני רוצה הרבה דברים שאין לי.
ואני נעולה בבית.
וכואב לי.
ורע לי כזה.
ואינלי כוח לטפל בגוף שלי.
באסה.

(לגמרי)

(מודה)

(דקירה בלב)

(כבר אומרים)

(למרות שזה לא חדש אצלי,
זה ישן ונכון עד כאב)

(אני יכולה בכיפ להזדהות איתך)