פורום נסיונות פעילים (עמוד 727)

אשר... מה קשורה מברשת השיניים?? זה לא מצחיק. זה אפילו קצת דבילי!

וגם לא הצחיק הניסיון שלך להיות מצחיק. אולפנא של בנות וזה... בטח הן בל"חיות, ואז זה יצחיק, לא?

לא.

הכרחה(כאילו שבטוח הוא יעשה את זה?)

יש מצב שבו ה' עוצר את הבנאדם ממש מלהמשיך להתבוסס בבוץ?

או מוריד אותו למקומות הפחות נעימים שבו?

מסתבר שממש אהבתי להכאיב לה. אבל לא סתם להכאיב, להכאיב כמו שכואב לי. לפחות כמו שכואב לי.

עכשיו היא סובלת, ופעם ראשונה שאני שומעת את זה, חשבתי שיש לה לב אבן ומה שאני לא אעשה לא יגע בה. אבל זה נגע אוהוו כמה שזה נגע.

ואני מרחמת עליה. גאד. אנ מרחמת עליה. 

מה יותר גרוע, שהכאבתי לה ככה או שאני מרחמת עליה. כנראה שניהם.

איי אין מקרה בעולם. צריך להפוך שנאה לאהבה ואם זה יקרה מתישהו זה יהיה נס גלוי.

אוף.

אני רוצה להתייחס (שוב) לתרבות ההזויה והבזויה של העולם המערבי והפוסטמודרני היום:

1. כמה כתבות וסרטונים שראיתי היום גרמו לי שוב להציף את העניין הזה שמצליח כל פעם בקלות להרתיח אותי. האירוע הראשון שנגלה לי הוא דבר ישן שמתחדש מידי שנה בקיץ - מחאת המכנסונים. נערה שמגיעה לבית הספר במכנס קצר מידי ונאלצת להשאר בחוץ כי זה נוגד את התקנון. כמובן שמיד עם פרסום הדבר כל ארגוני הנשים הצעקניות יורים חיצים לכל עבר ומאשימים בשוביניזם ובפגיעה בחירות הפרט ואי שוויון בן הגבר לאישה. תפסיקו להסתכל על האישה כאובייקט מיני הן אומרות.

ובכן... זה בדיוק העניין! רק הפוך. אותן נשים שצועקות את זעקת הנערה ההיא ומאשימות בשוביניזם חוטאות באותו הדבר בדיוק! ממש אותן הנשים שחייבות למחות נגד החפצת האישה עושות ממש את זה!

חשבו רגע מעבר לטענות המונפצות (כן, אני יודע שזה קשה ולא בא לכן כי זה מוריד לכן את כל הרייטינג התקשורתי. אבל בכל זאת) ושימו לב לדמגוגיה.

מעבר לתקנון בית הספר שאתן נותנות יד להריסתו ויבוא אליכן כבומרנג שעה שאחת הבנות תשבור אולי איזה חלון או תנהג באלימות והילדה תשלח הביתה על פי התקנון. גם אז תלחמו ככה בתקנון או שתדרשו ממנהלת המוסד לטפל ביד קשה כפי הנהלים? אבל עזבו, העניין הלא פחות חשוב הוא שזה עניין תרבותי.

הבדיחה (הלא מצחיקה) אומרת שבהופעה לקהל הדתי המיועדת לגברים בלבד נדרשו המארגנים להביא גם כמה נשים כי הופעה ללא נשים אינה שוויונית. לאחר שהסכימו להביא כמה אך לא מספיק ואיימו בסגירת השערים ובאי קיום ההופעה העלו את הרעיון שכיוון שהשוטרים הנאורים לא יכולים על פי ראות עיניהם להחליט מיהו גבר ומיהו אישה, יגידו כמה מהגברים שהם נשים ובכך הכל יבוא על מקומו בשלום וההופעה תהיה שוויונית כמו שדרשו.

המתייחסים אל גוף האישה כאובייקט מיני הן דווקא המרבות לצעוק על כך. על השלטים ברחובות, בפרסומות מקוונות ובמענה הטלפוני בחברות כוח אדם... כי דווקא אישה צריך. ובמקרה גם במכנס קצר. אי אפשר להתעלם מכך שגוף האישה שונה מגופה של האישה כמה שתרצו לומר שלא - ככה זה. עובדה. ומעבר לזה, אישה שצנועה בבגדים עושה זאת לא כדי לטשטש את המין הנשי אלא בדיוק להיפך. לשמור אותו זך וקדוש לבעלה בלבד. אז חלאס עם הדמגוגיה הזו.

2. בקבוצת הווטסאפ של החדשות קיבלתי הודעה על כך שאולי תכנס חברת כנסת עם דעות משונות ולא שגרתיות בנוגע לנשים. אילו דעות? אה... "מתנגדת להקלות ללוחמות בצה"ל ותומכת נלהבת בביטול יום האישה שכבר אין צורך בו." למה לא שגרתיות? את לא חושבת כך אז ישר הדעה הזו לא שגרתית? נו באמת... העיקר הפלורליזם המקודש. לי דווקא נראה שסוף סוף מישהי ששמה לב למציאות ומתנגדת לתרבות ההזויה הזו שרק מבליטה את הנשים - ולא בצד הטוב שלהן...

היום בכיתי להשם.

בעיקרון, כבעל'בת יש איזה צד שהלב קצת נרדם. לא בקטע רע. זו פשוט המציאות. תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר. אתה פשוט חי. החיים הם פשוטים ולא נצרכים לחיזוקים מרבנים וספרים. אתה קם בבוקר כי חייבים לקחת את הילדים לגן. אתה הולך ללימודים כי צריך להביא טרף לביתך.

וה'? מרשה לעצמי קצת לשכוח אותו. נכון. לומד תורה. מתפלל מדי פעם.אבל לא באמת.

אבל היום קצת קיבלתי טלטלה. הייתי לבד בבית ופתאום איזה עניין נפל עלי. זה עשה לי רע מאוד. ממש נתקפתי בחולשה פיזית.

נשכבתי על הרצפה. ובכיתי קצת בכח. הייתי חייב להוציא. כמו שיכור שדוחף אצבע לפה בשביל להפסיק את הבחילה הזו. זה עזר. ההתחלה אולי היתה קצת מעושָׂה, אבל מיד אח"כ פתאום באו כל הגלים האלו של ההתפרקות.
זה היה מוזר. הרבה זמן לא דיברנו. ופתאום ההתבכיינות הזו שלי. לכן זה לא נמשך הרבה זמן. קמתי שטפתי פנים וחזרתי לעסקיי. כאילו שום דבר לא קרה.

וזה דבר שאני תמה בו. נכון. הבכי הזה עשה לי טוב. אבל זה מצחיק. זה מגוחך כל הקשר הזה. אני רוצה קשר אחר. אמיתי. ואני לא רואה את זה נבנה. לא רואה את עצמי חוזר להתבודד על כל צרה כמו בימי הישיבה.

היוּ שלום ותודה על הדגים

ישמצב לדחות אותך?

רק בקצת..

מה עומד מאחורי זה?

למה אני תמיד מרגיש ככה?

למה כל כך קשה לי לעבור את המחסום הזה?

מאיזה גיל אני ככה בכלל?

זה בכלל טוב או רע?

מה זה אומר עלי?

זה הרגל להגן? על מי ניסיתי להגן כל כך הרבה?

זה פחד? זה אומץ?

אני חושב, אולי אני מתחיל להבין. אולי. האם יצא משהו מניצוץ התובנה הזו?

אני נדהם כל פעם מחדש
איך שהעצבות הזו מרפה את איבריי
איך חולשה יכולה לתקוף את הגוף הזה פתאום
וסחרחורת קלה ופיק ברכיים
ניתוק טלפון וצליל קטוע
ותהום.

וכבר אמרו ששונא מתנות יחיה
טומן את הראש בכרית עוצם עיניים רק לא לשמוע שוב
את הקולות האלו

הנה האשמה העצמית חוזרת 
לא בשבילי העולם הזה
כל ההעמדות הפנים האלו
לא בשבילי להתחנן על נפשי

בסדר, אני מודה
עשיתי טעות.