פורום נסיונות פעילים (עמוד 7526)

והטלפון בלי סוללה. ואני עצלנית

@Admin

מה זה החד"ר?

אני מכורה לאנשים שמבחוץ יש להם תעוזה כזאת, שהם אמיצים. שהם נקראים ע"י כולם פושעים ואפילו רשעים.
אנשים שהם מסכנים, לא מסכנות כמו שאנחנו רואים תמיד.
מסכנות שהיא אמיתית, מסכנות שזועקת, מסכנות שרואים-שמבפנים יש להם לב זהב, יש להם נפש פצוע, שקוראת לעזרה ע"י החיצוניות,
שמדממת, שזועקת לשינוי, שזועקת למושיע.
אנשים שגורמים לריחוק של אחרים מהם,
ע"י ההתנהגות שלהם, אבל מושכים אליהם את מי שרואה מעבר, מי שרואה אותם,
את התכלית שבהם.
מי שרואה את עתידם, מי שמאמין בהם.
אנשים אלה גורמים להרגשה, שכל אחד יכול.
גם הפושע וגם הרשע, הם יכולים להתקדם הלאה בחיים,
יש להם לאן לשאוף.
בסוף הנשמה שלהם מתעוררת, הם מצליחים לקום מהשפל, מצליחים להרים את עצמם.

המבוכה הזאת...
בכל פעם היא פוגשת אותנו מכיוון אחר.

#במעבר לאולפנה חדשה בלעתי את הלשון ולא העזתי להוציא את המילים האלה מהפה.
נזכרת איך בכל יום רציתי לספר
ושוב מצאתי את עצמי מתחמקת.
בסוף המורה תרצה אזרה אומץ וביקשה ממני רשות לספר לכולן בעצמה.
ישבתי וקפאתי במקומי.
דקה, שתיים של אי נעימות
וכל החבורה העליזה יודעת
על התאומה שלי שנפטרה בשנתה.

#בתמימותי חשבתי שפה זה נגמר. לתמיד.
עברו שנתיים וחצי ושוב חזרתי לאותו סרט...
רק שהפעם היה זה סרט בתלת מימד, בלי פופקורן ובלי דלת יציאה.
התחלתי קומונה באחד הסניפים הגדולים בארץ.
מצאתי את עצמי יושבת מול צוות חדש,
28 זוגות עיניים בוהות בי,
בחיוך שמסתיר מאחוריו סקרנות גדולה.
רציתי, כל כך רציתי לספר מיד.
להעמיד הכל על השולחן.
לשבור את הקרח כבר בהתחלה.
אך איך זה שבפסח עוד מצאתי את עצמי מגמגמת לחניכה
ששאלה מה אבא שלי מביא לי לאפיקומן?

#כבר התרגלתי לחספוס,
לקשיחות של הצבא,
ואפילו לשמירות של 3 לפנות בוקר.
ועדיין, לפעמים קשה לי להירדם בלילות,
כשאני נזכר באח שלי הגדול והגיבור שנהרג במלחמה.
תמיד חלמתי לשתף אותו בכל החוויות מהטירונות,
ועכשיו אפילו את השם שלו בקושי זוכרים פה...
"יואב? אהה, כן... הנמוך הזה עם הנמשים והכיפה החומה".
אחרי כמה תגובות כאלה,
אני חושב פעמיים אם לספר בכלל.

#פה ושם אני מוצא בי כוח.
אומר בכנות המתובלת בחיוך נבוך. "אבא שלי? אהה,האמת שהוא נפטר."
וכעבור שבריר שניה- "אהה, זה בסדר. זה היה מזמן",
מנסה לנחם את הפרצוף שמולי בעוד חצי נחמה.

#ואתמול, התחמקתי מאחת הסטודנטיות במחזור מעלי
שבסה"כ הסתקרנה לדעת איפה ההורים שלי עובדים.
"אבא שלי מורה למתמטיקה
ואמא שלי משהו מורכב כזה, את יודעת, בחלונות הגבוהים".

#כשירדנו במדרגות האוניברסיטה שאלנו את עצמנו:
ממה אנחנו בורחים?
מה אנחנו מסתירים?
למה כ"כ קשה לומר את האמת הפשוטה?
אולי זה הפחד להעיק על אחרים,
להפר להם את שלוות החיים.
ואולי,אנחנו לא משלימים עם גזרת החיים?
מעדיפים שלא להפגיש אותם עם הכאב השורף.
מעדיפים להשאיר את הקושי מאחור,
ואולי,אנחנו בכלל מרגישים אשמים?
"ואולי", הבליחה בנו מחשבה חדשה,
"אולי הכאב הזה הוא של כולנו?
כל היצורים החיים, בשר ודם."
"אולי אם נסחוב אותו ביחד יהיה יותר נעים לכולנו?
ואפילו החיים שלנו אפילו יקבלו עוצמה אחרת".
המשכנו לפסוע במסדרון הפקולטה למדעי החיים
והרגשנו שהלב שלנו נרגע.

ולכם שכולים יקרים-
פורום נוער שcool כאן בערוץ 7 מיועד ליתומים או אחים שכולים בגילאי +15-25. הפורום הינו סגור, כך שרק לחברי הפורום קיימת אפשרות להיכנס ולראות מה קורה.
חוץ מהמקום הווירטואלי שמספק הפורום- קהילה חמה ותומכת, אנו מארגנים מפגשי תמיכה ושבתות שנועדו לחזק ולהתחזק ופשוט להיות עם מי שמבין אתכם באמת!
מוזמנים בשמחה או כמו שאומרים שאצלנו- "אם כבר, אז כבר.."
לפרטים- Nofelvekam1@gmail.com
מחכים לכם
שכולים- מוזמנים אלינו...
לא שכולים - תקראו, ותעבירו הלאה לכל מי שתוכלו...

מעצבנים שכאלה

אנחנו שביעיסטיות מפרגנות...

תודה!

כל עוד אני אצל אבא ואמא.

ולא, זה לא כיף בכלל עכשיו.

זה אומר גשם

ובוץ

וזה אומר לטוס הביתה בצהריים כדי להספיק עוד איכשהו לאטום את החורים בעמישבית.

ולקחת מלאמלא בגדים להחלפה.

ולכסות קצת קרשים למדורה אולי

ולהכניס הכל הכל הכל לעמישבית בתקווה שהגשם לא יהיה מספיק חזק כדי לחדור אליה.

אלוקים, אני כ"כ רוצה גג. מתישהו יהיה לי זמן וכוח, ואני אבנה אותו. בלי נדר.

עכשיו רק נשאר את החלק שלי בעניין.

אני לא אוהבת
(הייתי אומרת שונאת אבל לא אומרים אתזה)

כבר חשבתי שלא

אני הולך לקנות כמויות של וויסקי

כי משהו חסר לי . ואין מה או מי שישלים את זה . אבל זה לטובה - הכל לטובה . אתמול למדתי שגם בבחירה החופשית שלנו - ה' נמצא איתנו ומכוון אותנו אל הטוב בשבילנו(לא יודעת בדיוק להגדיר את זה, כנראה שלא ממש מדויק) ואני באמת בתקווה שהכל יהיה בסדר . ומדויק .