פורום נסיונות פעילים (עמוד 7545)

ריק לי.

כמו החיים.
הכל נשחק.
אין כוחות.

כיסאות שמתהפכים.
עולמות שמשתנים.
דלתות שנטרקות.
כאב שלא מתעמעם לשנייה.
שיחה חסרת מילים.
קטעים שנאמרו ומרחפים בחלל האוויר.
עיניים עצובות.
לב שבור.
סנדלים קרועות.
טישרט של דיסני.
גרביים מלוכלכות.
מגפיים שלא בשימוש.
עור שמתקלף בכאב.
גרון צורב מצרחות שלא נצרחו מעולם.
גוף דואב.
מוח מוכתם בכתמי זיעה ומאמץ.
מחשבות טסות באוויר, בתוך בועה עגולה, נוגעות בכל אחד.
אכזבה מצטברת.
עצבנות.
מאוורר שלא פועל.
חנוק פה.

מישהו שעשה אותה?

 

 

למה אני ערה עכשיו?

בס"ד

 

בקיצור, כפי שניחשתי, ראיתי איפשהו שחוקרת הצליחה ללמד ילדים לשלוט במידת הכיווץ של האישון שלהם.

 

אני לא זוכר איפה למצוא את הדיון הזה, ככה שאני לא יכול להיות בטוח לגבי המסקנות שצריכות לצאת משם, אבל אני כותב את זה לעיונך.

 

@כישוף כושל

גם אם אני רק קנטוניסט יהודי חייל פשוט

בגיל צעיר מאוד חטפו אותי מבית הורי

אך אני לא ויתרתי בכלל על מצוותי

 

 

רוצים לראות סרטון מתוק מתוק וגם מרגש? 

 

איאאיאי איזה חושך.חושך קשה.

איפה הנקודת אור."כמה הסתרות!

שבוע עמוס ורגיל,אני בכלל לא מכירה אותה.

זה עצוב אבל דברים טובים מתחילים לאט.

כמה עבודות ומבחנים.

זה לא כיפ שאומרים לך שאתה כל הזמן בכיתה

ומצד שני זה קצת נחמד לדעת שחושבים עליך ואתה חסר. 

אני בקושי בחדר אוכל.ואני בקושי בחדרים.ואני בקושי בכלל.

ביטלנו תדבר איתן.

באתי להראות לו ת'דף,והוא הסתכל יותר מידי

וזה היה כבר לאנעים.והתלבטתי אם ללכת כבר,

ואז היא באה והתחילה לדבר איתו אז התחלתי ללכת לאט והוא בא אחריי,

אז נעצרתי ואז הוא הסתכל שוב ואמר לי שהוא ישאיר אתזה אצלו אבל אז

הוא הביא לי אתזה בכלל.

ו"כי לא תחפוץ" זה שיר לסעודה שלישית בכללי,יש בזה שהו מתוק ליוה"כ.

ובשלישי זה הייתה פעם אחרונה עם הגיטרה,ואני לא הצעתי שומכלום!.

והיה ת'שיר היפה הזה והיא רשמה תמילים ואחכ צילמתי לשתיינו,

זה לא היה נעים שהיא נשארה שם.ההיא.אני אוהבת תהכנות האלה לדברים,

קשה לי שמה,קשה כל כך.

אני שבורה,כל מה שיכולתי לספוג עכשיו

מצ'טמק לו ולא יודע איך לקבל אתזה.

ונראה לי רק לי נשאר המחשבות ואנשים ממשיכים להם האלה.

זה עצוב רציתי לצרוח אבל אין לי איפה.

ורגע בכלל הייתי ביום שלישי ההוא,

נשארתי עד 7 וחצי רק בשביל ללמוד.וגם היא נשארה,

בזמן האחרון טוב לי שם,

אני לא מסוגלת להתפלל בחוץ.וכל השבוע רק בכיתי נראה לי.

בכלל כל החודש.מעפן כל כך.

הם לא מבינות למה אני מיייבשת.

ויום אחכ גמרתי ללמוד ואז הלכנו אליה והיא עזרה לנו,

הזאתי עסוקה יותר מידי בזמן האחרון.

אז באתי אליה לחדר ודברנו,וזה רק המשיך.

שכבר אי אפשר לשתוק מרוב כאב אז הדמעות יצאו והראש לי היה חם.חם.

ובכיתי הרבה הרבה. והיא לקחה אותי והלכנו וכולם רואים אתזה באור אחר רק שאני לא.

וכולם מאמינים בדברים שאני לא.

ושמבינים מה רצון ה' באמת זה ככ דבר גדול ועצום,בכל בכל מציאות,

כמה ו' יצא לי.אוכ.

ופתום הכל היה ברור,וישבנו על הגבעה שם והמוח שלי התפוצץ.למות.

אני אוהבת אותה.

ולא כיפ לי לראות את שולה,זה מעיק.וכולי דמיונות ופחדים,

והם ממשיכים,ואני משהו מהעבר הנורא והמחולל שם. איך ככה נשכחתי???

אייכה.

שתיקה שתיקה.ענוה ענוה.סייג לחוכמה-שתיקה.

המתוקות הצדיקות.אני צריכה למצוא להן זמן יותר,איך אפשר באמת לעזור?

אמרתי לה פעם  שזה דורש יצירתיות,אני אוהבת אתזה יאו.

 

תתכוננו

תמיד זה קורה לי, אתם יודעים?
אני משתפת, ואיכשהו נוצר דיון מזה.


@מגדלור באפלה=) אני לא מצליחה להיכנס לש"א.. אוופ

ובכן תכירו. אני שירה וזה הניק החדש שלי למקומות עלובים ופרימיטיביים שאין להם ניקוד במקלדת

כן,לבכות

 

אגב,אם לא הבנתם התמכרתי. וזהו זה. זה דיי נורא למרות שיש בזה משו חביב ונחמד..

לכן פתחתי ת'ניק הזה..

 

אז אממ.. בקיצור

אל תחזיקו מקלדות בלי ניקוד!! זה סתם מציק

 

יומטוב

 

בס"ד

 

נולדתי לתוך קופסת קרטון חצי שקופה ככה שהאנשים שעוברים בין המדפים יכלו לראות אותי

אני זוכרת את ההתרגשות שאחזה בי כשהילד הראשון בחן אותי

התנפחתי ברוב רושם מחייכת חיוך (שהיה די מטופש במבט לאחור) וציפית שיקח אותי

אבל הוא המשיך מיד לבובה הבאה

כך עברו עליי ימים על המדף בחנות הצעצועים מתמלאת תקווה כשהסתכלו בי ושוב מתאכזבת כשהלכו

זה כאב אבל איפשהוא בפנים ידעתי שהם אלו שמפסידים

ידעתי שאני יפה וטובה ויום אחד ילד או ילדה שיעריכו אותי יקחו אותי מהמדף אליהם הביתה ואז נחיה יחד חיים מאושרים תוך משחק חיבוקים וצחוק

הרבה חלומות חלמתי בלילות האלו

 

יום אחד הוא בא

זאת הייתה הפעם הראשונה שמבט אנושי גרם לי להתכווץ 

הוא בחן אותי עובר איבר איבר ממשש בודק שהכל במקום

כשהתסכל בעיניי הוא החליט לקחת אותי

למוכרת הבוהה בו בשאלה

אמר שאני מיוחדת

שאני בובה תמימה

כמובן שהתקוממתי בתוכי על הקביעה

ראיתי את עצמי כבובה בוגרת ומבינה

וכעסתי שהוא מאבחן אותי כך במבט

בבוז חשבתי עליו 

תהיתי מה גבר בשנות העשרים לחיו עושה בחנות צעצועים

למה שאיש יקנה לו בובה?

ובכל זאת

התקווה ניצחה את כל שאר הרגשות

כשאני מטלטלת בתוך השקית בדרך לביתי החדש

התחלתי לרקום לעצמי חלום על הזמן שאבלה עם האיש הזה

 

בבית הוציא אותי מהקופסה

ושוב בחן אותי

את הזמן הזה ניצלתי לבחינה משלי

עברתי במבטי על הבית

רואה בובות נוספות יושבות להן שם

הן נראו מסכנות

וניצוץ נואש היה הדבר היחידי שראיתי בעיניהן

 

ואז זה התחיל

אני עדיין רועדת מהמחשבה על זה

משחק חולני של עינויים

של ניפוץ תקוות של העלבות בוטות

כל יום התכווצתי במדף

מקווה שהפעם יקח אחרת

שהפעם יחוס עלי

וכל יום מחדש הוא בחר בי

דורס את נשמתי

עד שהרגשתי ריקה

החלומות על משחק וחברות הוחלפו בסיוטים

בסיוטי ראיתי את ידו הגדולה תופסת אותי

עוקבת אחרי לכל מקום שאליו אני בורחת

בבכי הייתי קמה מהסיוטים האלה לתוך מציאות כואבת לא פחות

רציתי להתנגד

אבל לידו הייתי כל כך חלשה

והוא

הוא כל הזמן הבהיר לי שאני לא מסוגלת

שאני לא שווה דבר

 

ואז זה הפסיק

הוא יצא בבגדים ירוקים ומוגהצים מהבית ליממות שלמות

אלו היו רגעי אושר

אז ישבנו כל הבובות

ויכולנו להעמיד פנים שאנחנו במקום טוב יותר

יכולנו לנסות לשכוח

וכמעט הצלחנו

אלא שבכל פעם מחדש רגע לפני שנשכח

הוא הגיע מיוזע ובמדים כועס ומלא טירוף

 

שמתי לב

שמפעם לפעם הוא לוקח אותי פחות

התמלאתי הקלה

הרגשתי כמעט חופשיה

עדיין התכווצתי תחת מבטו

ועדיין ידו הייתה רודפת אותי בסיוטים

אך ביום הוא כמעט ולא נגע בי

עד שלא נגע בי כלל

 

כאבתי את כאב חברותי שעונו תחת ידו

וחשבתי שזה הדבר היחיד שממשיך להציק לי בו

אבל כל יום מחדש הוא לא ראה אותי

הוא התעלל באחרות

מספר להן כמה הן מיוחדות בכיעור שלהן

מלטף ואז מכה בכוח רב

ואני כאילו לא קיימת יושבתי על המדף ויכולתי רק לצפות בו

 

והנה אני סוף סוף חופשיה מהעינויים

ואני שונאת את זה

אני צריכה להאמין לאינטואיציה שלי.

אולי.

ואני צריכה לעשות ע=כמה דברים... (כולל להתקפל ולהתארגן וללכת למיטה...)

@נחל

אני אראה עוד מעט מה שלחת.. טוב??