מה הייתם עושים לא הייתם מצליחים לרסן את הרגשות שלכם וכל פעם שאתם לבד אתם בוכים, כל פעם הכל עולה חזרה כאילו העבר והעתיד וההווה הכל קורה ממש עכשיו.
זה מתסכל ומשמח בו זמנית כי במובן מסויים זה אומר שהלב עוד לא שכח אבל זה מתסכל שהלב מסתכל על דברים במבט מסויים ככה במקום להאמין.
כמה פסקאות ארוכות של מלל שיוצא ישירות מהמערכת החוצה ואפשר להבין מה קורה.
בקילובייט.... 
אבל מותר לי.
לא נראלי שאגיע לרמת השריטות שלך. זה לגאונים בלבד
אפשר לכתוב לעצמך. אבל נראלי בלהוציא את זה לעוד מקום יש יותר עוצמה. (אני הייתי פשוט כותבת המון בפורומים וזו גם אפשרות)
וחיבוק חם מאדם קרוב עוזר. זה משחרר.
מוזיקה גם.
בעיקרון הדבר הכי טוב לדעתי זה להמיס את המגבלות ולתת לדברים נוספים לחדור ללב. ואת זה אפשר לעשות בכל מיני דרכים.
בהצלחה לך
אני כותב שירים על כמעט כל דבר שזז בחיים שלי וכותב גם יומן ולפעמים בפורומים וזה לא ממש עוזר לי.
מוזיקה זה החיים מבחינתי וזה כל היום סביבי גם השמיעה וגם בשירה וניגון אבל כל הדברים האלה הם נטו "משכח כאבים" עוזרים לרגע וכשמפסיקים הם מפסיקים יחד איתם.
חיבוק הלוואי שהיה לי למי, לא מרגיש לי אמיתי ומרפא חיבוק של מישהו שלא יודע מה עובר עליי ומי שכן יודע זה כאלה שלא יתנו חיבוק אמיתי...
הלוואי שהייתי יודע איך להמיס את המגבלות האלה אבל זה טוב מאצ' בשבילי לנסות שוב
למוח יש קטע. הוא מלא בזבל ובשטויות כדי לשמור עליך מהכאב האמיתי. כלומר בשביל להגיע לכאב האמיתי צריך לכתוב בערך 1500-2000 סימנים של שטויות של מה קרה היום ומה קרה אתמול ומה יהיה מחר. רק אחרי שמנקים את זה מתחילים לקבל תשובות לכל מיני דברים.
אולי באמת כדאי לנסות זה רעיון דווקא דיי טוב, יש עוד כל מיני פתרונות שעלו לי לראש שעזרתי לאחרים איתם אבל אני לא מסוגל לעשות בעצמי😔
יש ספר כזה מפעם, מעניין דווקא שכחתי מי כתב.
יצא לכם להרגיש ולקלוט שמישהו 'משחק' איתכם? או משדר רצינות אבל הוא מזה לא רציני? חופר לכם בנפש בלי הרבה טאקט או תשומת לב לעניין ומתנצל מעט מדי ומאוחר מדי?
שאתם מאבדים את מי שאתם במערכת היחסים הזו, אבל משהו ברגישות שלכם לא מאפשר לכם ללכת משם ואולי להשאיר מישהו פגוע, אבל אתם תסחבו את זה בתוך הלב?
שתישארו עד שהצד השני יגיד שלא מתאים גם במחיר של אובדן שפיות זמני בגלל המתח בנפש?
מה אתם עושים עם זה?
הגיוני שאתה זה שמשחק או מורח או מראה חוסר בהירות וחוסר רצינות, והיא רואה זאת ומתנהגת בהתאם.
וגם יכולים להיות כמה גורמים לזה, יש דברים שלוקחים זמן, אז להתאפק קצת.
בסוף אפשר שייצא מזה משהו והיה משתלם כל ההמתנה והשהייה שלך. וגם אתה יכול לשאול אותה על זה ישירות.
אני לא מכירה את הסיפור ולא יודעת המקרה, אבל משערת שזה הדדי, ככה זה לרוב. רק שקל להגיד שהאחר הוא הבעייתי, ולא להסתכל במראה!
זה מעניין ממש התגובה שלך, היא גם מלאה מאוד רגש נשמע שנגע אצלך במקום רגיש גם. המחשבה הזו שיש מצב שזה הדדי ושיקוף של מה שצד אחד עושה, יש בה מן האמת במצבים מסויימים.
אבל, את לא חושבת שאובייקטיבית יכול להיות מצב שמישהו באמת מתנהל בצורה כזו כמו שתיארתי בלי קשר למה הצד שמולו עשה? ושיש מצב שיש צד אחד הוא באמת רציני ולוקח אחריות ועושה מה שצריך כדי לשמור על שני הצדדים וצד אחר לא מתנהג ומתנהל ככה ואז גם מאשים את הרציני בחוסר רצינות ובכל ה''מומים'' שלו עצמו?
שלא יכול להיות מצב שיש במערכת מישהו אחד רגיש יותר והשני ממש לא, והרגיש לא רוצה לפגוע והוא מרגיש שהולך לאיבוד ובגלל שרגיש לאחר ולא רוצה לפגוע הוא ישאר עד שהצד השני יחליט שזהו הוא לא רוצה יותר קשר?
ברור שיש אפשרות כמו מה שכתבת, אבל מה שבאתי בעיקר להעיר, שכדאי לך גם לחשוב על האפשרות שהבחורה כן לוקחת רציני ולא עושה זאת סתם באי רצינות.
אנשים שונים מגיבים אחרת לדברים. ולפעמים לוקח להם זמן לדברים, ובכללי בחורות לרוב יותר רגישות ואולי לא נעים לה ממך ויש משהו שמפריע לה ולא מרגישה בנח לומר לך, כי אתה אולי מתעסק בעצמך ולא מנסה להבין מה מונע ממנה ולמה זה נראה שהיא משחקת.
כמובן שסתם נתתי לך כיוון, לא יודעת מה באמת הסיפור..
סיפור אישי, היה לי פעם שהמשודך רק ניסה לזרז ולהתקדם בקשר, ולי הפריע איזה משהו כמה זמן, וזה דבר שלא שואלים עליו ישירות, צריך מתוך שיחה יותר רצינית ועמוקה יותר. אבל הוא רק חשב על להתקדם ולא ניסה להבין באמת מה בליבי, והאשים אותי בזה שמתמהמהת. בסוף זה הפסיק בגלל סיבה אחרת שאמרתי כדי לסיים זאת.
במסגרת איזה מחקר בהתנהגויות בין חברים לעבודה או בין בני זוג עלה שזה תופעה נרחבת בין אנשים.
יכולה לשלוח את המחקר המקיף, וללומדי התנהגות בין אישים היא מוכרת.
ברור שלא דיברתי ספציפית על המקרה שלך, דיברתי על הטענה שהעלת.
נ.ב אני מבינה שזה את ולא אתה. אבל התובנות זהות 
שהסוף של דברייך לימד אותי מה יש לך בלב. לא מה היה בקשר שלכם. ומה תופעה נרחבת? אשמח למחקר כדי להבין על מה את מדברת.
ואכן, זו את ולא אתה.
ושואלת ואשמח לתשובה כנה, את באמת היית מגיבה באופן דומה אם היית מבינה שזו בחורה כתבה את זה על חוויה שלה מול מישהו? וזה באמת אותו דבר התובנות? הזכרת שם שוני בין גברים לנשים באחת התגובות שלך..
ולמה מלכתחילה חשבת שאני גבר?
זה לא שם משתמש פרטי, זה שם כללי כזה בפורומים כשיש אפשרות להגיב כך, גם לך כתוב אנונימי.
שומעת מה את אומרת, ומסכימה בעיקר עם הלפעמים ועם זה שכל אדם הוא עולם אחר וגם שכל מפגש הוא משהו שלא היה ולא יהיה עם אף אחד אחר, לכן אין מקום להשוואות בשום דרך וצורה.
ותודה, את עוסקת בתחום או שזה משהו שלמדת מתוך חקירה אישית ומציאת מחקרים תומכים?
*אם כבר דיברנו על אנונימי וכל זה, אם תרצי תקחי שיעור שלמדתי בחיים הוירטואליים, ונכון גם לחיים האמיתיים במידה מסויימת. כשמגיבים לאנונימי ובמיוחד כשלא יודעים מה הצד הכותב בסיטואציה, נכון לנסות לברר בשאלות ולא ישר לצאת מנקודת הנחה שברור לי מעל לכל ספק מה הסיטואציה ומשם להגיב. את לא יודעת מי עומד מולך באמת, מה הסיטואציה ומה הצד שלו בעניין. גם חלילה אנחנו עלולים למצוא את עצמנו בטעות תוקפים את הנפגע שביקש תמיכה.. וזה לא מה שרצינו לעשות.
ברמה האישית, אם תשימי לב רוב התיאורים היו חוויה שלי ולא האשמה גם אם נשמע ככה, ובעיקר ביקשתי עצה איך להתמודד עם הרגש שעלה. ואגב, בהקשר של המחקר וכל מה שהתפתח בדיון כאן, לא תמיד הכל קשור לזוגיות חתונה וכדו' יש סוגי קשרים אחרים שאפשרי לחוות בהם דברים כאלו.
באיזה תחום את חוקרת?
ואני שמחה להחכים וללמוד גם אם לא מגיעים להסכמה בסוף.
לגבי הכוכבית זה היה בצד לא קשור למה שאנחנו מדברות עכשיו. זה היה שיתוף בשיעור שלמדתי על נפשי, ואמרתי אולי תרצי ללמוד ממנו גם. אם לא מתאים לך את לא חייבת אבל בבקשה אל תביני ממני דבר לא נכון.
לא אמרתי 'עלייך' ולא אמרתי שלא תגיבי לי בכלל, אמרתי שלמדתי שיש מצבים שבהם כדאי לברר קצת לפני כדי להגיב נכון ושאני באופן אישי ביקשתי עצה כדי ללמוד. סך הכל הארתי מנקודת מבט של מי שקיבלה את ההודעה הראשונה שלך והרגשתי מותקפת קצת, כשלא ראיתי סיבה לזה.
יש אנשים שמשחקים בכוונה. כן. אבל יש גם כאלה שלא מודעים לזה שהם בפועל משחקים. יש להם מנגנון בנפש שגורם להם לפעול ככה מכל מיני סיבות.
למשל הם מפחדים להתקדם, או שהם רוצים נורא להתקדם ואין לאן, או משהו אחר שקורה.
זה לא אומר שצריך לסבול מזה. צריך לשים לב למשחק הזה ולעצור אותו מצד אחד אבל בצד השני שתהיה קצת חמלה כי לפעמים הצד השני לא קולט מה הוא עושה או לא רוצה לדעת...
ולפעמים לקיחת אחריות כשזו *באמת* אשמת האחר בלבד.
משתנה בין מקרים.
(בדיוק תהיתי לעצמי בעקבות שיחה עם מישהו לגבי מניפולציות, אם יותר קשה על רגישים. גם חצי קשור.)
צריך לשים לב לזה. מתי הרגשות הם שלנו ומתי הם לא. ולהפריד.
למה אני צריך להרגיש אשמה? בגלל שהוא צעק עליי? בגלל שהיא בוכה?
לפעמים זה אחריותי, לפעמים זה לא אחריותי ואני רוצה לעזור, אבל אף פעם אין סיבה שתהיה לי אשמה שם. פשוט לא.
אבל אז אין טעם בייסורי מצפון ובאשמה. יותר בהקשבה רכה למערכת והבנה מה קורה שם ומה עשיתי ולמה, כדי לשנות את זה לפעם הבאה. אשמה זה בגדול אנרגיה שיושבת כבד בבטן ולא מועילה לאף אחד.
כואב גם פיזית. שמישהו שולח לי הודעה ואני יודעת שמצופה ממני (מי מצפה זו שאלה אחרת) לענות לו ולהיות שם בשבילו ופשוט כואב. וסופגים את זה.
אני תמיד אומרת על עצמי שאני ספוג, בגלל הדברים האלו...
מצופה זה גם מה אחרים מצפים ומה יעזור להם וגם מה אני מרגישה שמחובתי לעשות בשביל לעזור, גם אם זה פוגע בי. בעיקר זה אני עם עצמי. בכנות.
הסוגריים כבר נושא אחר אך בכל אופן- לרגישים יותר קשה בהמון דברים. ומניפולציות, קזה לכולם לעמוד מולן. ועלתה לי תהיה אם כשמישהו מבצע מניפולציות על אדם רגיש, אם קשה לו עוד יותר מאחרים, וכמה אחר כך הוא סובל ביחס לאחר, בין אם נכנע ובין אם לא.
אני לא יודעת הרבה לעזור. בכנות, בעיקר עוזרת בלהקשיב. וזה עוזר.
כנראה זה יהיה הסמן שלי אחרת אפשר להתבלבל עם ריבוי האנונימי פה.
כל כך מכירה את מה שאת מתארת. ההרגשה הזו שכאילו אין לך את היכולת או את האפשרות להגיד לא בכלל. את תמיד חייבת להיות זמינה ונוכחת, ואת תכילי ותספגי גם אם לא נכון ולא מתאים לך. זה כמו שאמרת כאילו יש איזה יצור פנימי שיושב לך על הכתף ולוחש לך ''את חייבת!'', ואם לא תעשי הוא ישגע את המוח עד שתעשי רק שישתוק כבר..
אני אומרת, לא חייבים להמשיך להחזיק בו, אפשר להגיד לו תודה על מה שעשה עבורך ושילך, כי את לא צריכה אותו. ושהרבה שלוחים למקום, ואם את צריכה לעשות ולעזור למישהו זה אמור להשתלב עם המענה לצרכים האישיים שלך גם כן. וזה צריך להיות במידה נכונה, ובוודאי שזה לא יכול לבוא על חשבונך. זה כמו שאומרים שאדם צריך לתת צדקה במידה מסויימת, גם אם זה בעין יפה זה צריך להיות במידה מסויימת ולא מעבר כדי שלא יהפך הוא עצמו לנזקק לאחרים. חסד הוא הטבה, והעניין הוא שחסד צריך להיות משולב עם מידות נוספות אחרת יגרום נזק, כמו שכתבה האנונימית השנייה.
לגבי הסוף- מהניסיון שלי, רגישים בדר''כ יזהו יותר מהר שיש מניפולציה, והתסכול היותר גדול הוא שהם צריכים לעבוד על עצמם כדי שלא תפעיל אותם. כי כמו שאמרת יש את הקול הזה שלוחש כל הזמן מישהו פה זקוק לך, את חייבת לעזור לו במה שאת יכולה, גם אם חלק אחר בנו מבין שזה מניפולציה הלב לא יכול לא לעזור בגלל הרגישות.
אבל זה גם טוב לי.
גם כי עושה לי טוב בנפש, אבל גם כשלא, ועושה לי כאב- אני אוהבת כאב... זו שריטה שלי גם. אני נמשכת לכאב.
אז זהו, כשמישהו מפעיל עלייך מניפולציה, הרבה יותר קשה להתמודד. וגם ככה תמיד קשה....
נכון. זה לא טוב. אבל זו אני כיום.
בעיקר אוהבת כאב פיזי. ויודעת שזה לא טוב, אבל עובדת על עצמי.
מניפולציות אני ממש לא אוהבת דווקא. זה עושה לי ממש רע.
לא הרגשתי שלמישהו אשכרה אכפת ממני. ועכשיו כן.
לא לגמרי יודעת להכיל את זה.
האמת שבתקופה האחרונה היו כמה אכפתיים, אבל כולם הרגישו לי אכפתיים בעיקר מרחמים... ועכשיו, זה בלי רחמים. פשוט אכפתיות פשוטה.
זה מוזר לי.
ולא זה לא קשור לרגישות אבל פה הרגשתי בנוח לכתוב. חוקי נכון?
(אולי הרגשת יותר בנח כי פה זה מקום יותר מכיל מאחרים (להרגשתי) )
(יש משו שכתבתי שהגוף כמו הנפש. הקבלה מעניינת. מצרפת לך קישור http://ch7.io/q562I )
משמעותי לי.
וכן. לגמרי קשה להאמין בזה...
יש מישהי שפעם בעבר כזה מכורח החיים בערך ידעה עלי כזה מלא דברים וכזה והייתה שם בהכל... אבל אפילו פעם אחת לא הרגשתי שאכפת לה באמת. וזה גם רע להגיד את זה... אבל פשוט הרגשה של פייק.
עברו 10 שנים ואני עדיין בתהיות על מה זה היה לפעמים...
ותכלס רוב האנשים גם אם זה לא פייק זה אכפתיות כי.... אכפתיות בגלל...
לא סתם כי אכפת להם ממני. וזה משהו שצריך לדעת להכיל אותו.
אנחנו בעולם מבוסס אינטרסים. ולומדים לקבל את זה.
כמובן שיש מעשים שאנחנו עושים בשביל לעזור לאנשים ולא עוד משהו. אבל בגדול יש פה אינטרסים.
אבל זה כואב. מסכימה לגמרי.❤
וצריך הרבה עבודה עצמית לשנות את המחשבה, התפיסה, של איך אאת תופסת את עצמך. לגלות שמגיע לך טוב.
רק כאן כדי להזכיר שהאדם הראשון שצריך להיות לו אכפת ממנו זה אנחנו בעצמנו
השאלה מה זה בררנות באוכל.
נגיד מאד יכול להיות שמאכלים כבדים מדי יפריעו, או מאכלים בכל מיני מרקמים, או מאכל עם ריח/טעם חזק ממש.
שהייתי רוצה לשתף את העולם בכמה דברים..
ללמד אחרים מהדרך הזו שעוברת בכל מיני הקשרים,
אבל זה מרגיש לא נכון לפתוח ככה... במיוחד בשבילי, לנפש שלי, למרחבים שאני רוצה לשמור בטוחים ומוגנים בתוכי,
ויש דברים שהשתיקה היא מרחב עוטף וטוב להם יותר.
אז עם כל הקושי,
אני בוחרת במה שטוב לגוף
ולנשמה.
עכשיו שתיקה.
זמן לומר תודה.
משהאחרונהאני כבר יודע שנתיים שאני אלרגי לחגים. פשוט מתכונן לזה מראש ואז זה גרוע פחות ממה שהיה יכול להיות.
החגים מציפים אותי. הסוכה שבבניה מציפה אותי, הדברים האחרים שיש מציפים אותי. זה פשוט ידוע מראש ואפשר להתכונן לזה מראש. בכתיבה, בקריאה, בפינוי זמן לפירוק האנרגיה השלילית מהמערכת, בעבודה/בתנועה פיזית.
מבולבלת מאדדדדנעים להכיר אורח | מבולבלת
ושלא כל אנרגיה שנמצאת בסביבה (מי שאני שמדבר) ישר תיספג אצלך (או אצלי....) בעוצמה מטורפת. זה לא יפתור את כל הבעיה אבל יפריד חלק.
בפועל זה יותר קשה מאשר במילים... אבל אנסה...
איך לנפנף אנשים חטטניים חסרי טאקט יש לך גם רעיון?
תשובה מוכנה מראש שמתאימה למה שהייתי רוצה לשתף ולהגיד.
כשאני יודעת בתוכי מה מתאים לי ומה לא, מה אני רוצה ומוכנה לשתף ואיך הייתי רוצה להרגיש אחרי השיתוף (מה יתן לי תחושה שאני מחוברת ובמקום טוב בתהליך שלי, גם אם לאחרים זה יכול להיתפס אחרת לפי מדדי חוץ שהם לא בסולם האישי של ההתקדמות שלי וכדו'), קל לי לשלוף את זה מול אחרים בביטחון ולהציב את הגבול שמעבר לו אין להם גישה.
ככה אני שומרת על מרחב בטוח עבורי מבפנים.
כשאני שלימה עם התשובה שלי ושלימה גם עם תשובות כמו: 'לא יודעת עדיין', 'מבררת', 'בהקשבה למה שנכון לי, וסומכת על עצמי בתהליך הזה' ו'מעדיפה להשאיר את זה אצלי כרגע, לא נכון לי לדבר על זה. אני מכבדת את הצורך שלי הזה', אחרים מקבלים את השדר שזה מה שזה ואין מה לנסות להיכנס לשם בלי רשותי כרגע. אם מתעקשים, ממשיכה להתעקש שמעדיפה לא לדבר על זה ואשמח שיכבדו את הרצון שלי. אם צריך הולכת הצידה, או מוצאת משהו שצריכה לעשות, אפילו 'מנדבת' את עצמי לעשייה שמתאימה לי כרגע ותאפשר לי שקט וזמן עם עצמי, כדי להיות בסיטואציה שעדיפה לי על פני חוויה לא נעימה.
משהאחרונהלא יודעת אם בכוונה כתבת פה או שהתכוונת לפורום אחר...
תזכרי שאת יפה ומהממת כמו שאת. ושמנה בכלל בכלל בכלל לא שווה מכוערת. זו משוואה לא נכונה.
תמצאי משהו אחד בך שטוב. משהו במראה, תכונה, כשרון.. משהו אחד, ותפתחי אותו עוד.
(ואם את רוצה חיבוק או לפרוק את תמיד יכולה)
❤🫂🫂
השנאה העצמית היא פשוט שיקוף של מה שהסביבה חושבת עלינו. כלומר אם מישהי בכיתה אמרה שאת שמנה, ועוד מישהי אחרת אמרה שאת מכוערת, את יכולה פשוט לשקף את זה ולהתחיל להגיד את זה על עצמך שאת שמנה מכוערת.
זה פשוט הפנמה של הביקורת החיצונית. הדבר הראשון זה להתחיל להטיל בה ספק ולשים עליה סימן שאלה.
האם אני שמנה?
האם אני מכוערת?
האם יש קשר בין הדברים? (בדרך כלל לא).
הדבר השני זה לראות מה עוד יש במכלול וזה כתבת יפה. אולי אני שמנה אבל חכמה גאונה, אולי אני טיפשה אבל רזה ויפה, וכו'.
(בהצלחה !)
ברור שזה מאחרים. וגם הקשרים מוטעים שעושה בעצמי. צריכה לראות מה עוד. ויותר מזה- למה קשה לשחרר את המחשבות האלו. למה רוצה אותן...
(ותודה)
חיבוק ולב. ומקום לבכות עליו.
ולא, אין לי כח להסביר למה.
אבל צריכה חיבוק.
ואי לי ממי לקבל
(מקווה שכבר עברה העצבות)
בכל זאת-
שימי יד ימין על כתף שמאל
ויד שמאל על כתף ימין
ותלחצי
יותר חזק.
ושתדעי כשאני במצבי משבר כאלה אני מזה אוהבת לשמוע שיעורים של הרבנית רחל בזק היא שיאה עושה לי טוב..מוזמנת לנסות
שיהיה חג שמח בע"ה
וצום קל
תתעודד/י. זה אחד הימים הכי שמחים בשנה!!
מבולבלת מאדדדדאחרונהמת על המשפט הזה
תודה לכם אנשים לא מבינים
שחושבים שאין בעיות
הכל פתיר
כי באמת מה שעובר עלי אפשר לקרוא לו
ילדותי
מטופש
קח את עצמך
והופ הבעיה נפתרה
והעיקר שאנחנו לא נרגיש את האי נעימות הזו
שמישהו קורס לנו מול העיניים
זה בסדר לקרוס לא צריך לפחד מזה.
בהצלחה בלמצוא מה הביאה איתה הקריסה ואיך אפשר להיבנות ממנה
איך יוצאים מהלופ הזה?
אני אף פעם לא מדברת על הדברים שמפריעים לי בקשרים עם אנשים. אני מפחדת שמעבר לכעס יש רגשות כואבים מאוד והמודעות יתר למקומות האלו תשים אותי במקום פגיע ומסוכן.
וחוץ מזה, פאסיב אגרסיב זה הרבה בשביל האגו
זה כבר נהיה קשה
אפילו העייפות של קימה מוקדמת יכולה למוטט אותי רגשית
אני ממש מרגישה חרדה כשאני קמה מוקדם
כל הרגשות הרעים בחזה צפים ועולים
ואני מגיעה למצב שבו אני חושבת, נוח לי אילו לא הייתי נבראת
מאשר לסבול את הקימה המוקדמת שנכפית עלי
החיים מפחידים אותי
רוב היום מצפון רותח מפעפע בדמי
על זה שאני לא עובדת,
אני מנסה להזכיר לעצמי-
אני בת 21, בדיוק סיימתי את הלימודים ואני מחפשת עבודה
אבל למה המצפון שורף לי את הנשמה שאני לא יכולה לנשום למה?
למה?
קשה לי
כל מילה שאני מוציאה מהפה מייסרת אותי אחר כך באלף שוטים
די זה כבר קשה
אי אפשר לחיות בצורה הזאת אי אפשר
אי אפשר
רק האמונה מחזיקה לי את הראש מעל המים, אחרת הייתי טובעת
בפירוש
וואו! סיימת את הלימודים בגיל 21?! כייף לך!!
אממ אני גם שונאת בקרים כי זה זמן לחוץ, ואם לא ישנתי מספיק אז עוד יותר קשה לקום מוקדם
אבל את באמת צריכה להבין שזה רק בראש שלך ואת צריכה להתאפס על המציאות האמיתית, אין למצפון שלך על מה לייסר אותך, ואם יש לך רגש מעיק תנסי בשכל להבין ממה הוא נובע, אבל תתייחסי בצורה שכלית אל תפלי ישר לזרועות הרגש
במקום יותר מדי דמיונות תהיי מעשית מה המטרה שלך ואיפה את עומדת
אני חושבת שיש לך חרדה בקימה מוקדמת כי העייפות מרגישה לך כחיסרון שיקשה עלייך לתפקד ולהיות פרפקט.
הכל בסדר, תסתכלי על עצמך בהתחשב במציאות, המציאות אכן לא מושלמת יש קשיים פה ובהתחשב בקושי את נותנת מעצמך יפה מאוד.
תנשמי עמוק, תכניסי מחשבות חיוביות בראש כי זה מה שיביא לך יותר תועלת.
וכל הכבוד שיש לך אמונה זה נכס יקר מאוד. עכשיו אל תשארי פה. תתפתחי. תפתחי ביטחון עצמי. הכרה בערך עצמך וכו'.
אנונימי (פותח)אמן תודה רבה הלוואי שאצליח... יש לי מועקה בעיקר בגלל העובדה שאני כביכול לא עושה עם עצמי כלום, לא עובדת (למרות שמחפשת לעבוד). אני מרגישה כאילו אני נטל על ההורים שלי וזו הרגשה ממש ללא נעימה..
אני דווקא מאוד שכלית- והשילוב זה עם הרגישות המטורפת שלי זה בדיוק מה שגורם לי כל כך להתייסר
מרגיש לי שאת מייצגת שם את הרגשות והמחשבות של מישהו אחר בעולם שלך. לחץ של ההורים? של הסביבה? אולי של מישהו אחר שההורים שלך משקפים אותו?
תנסי לכתוב לפחות עמוד-עמוד וחצי מאיפה הדבר הזה וכמה זמן את מכירה אותו על עצמך. אחרי שתעשי את זה את תהיי חכמה פי כמה.
על זה שעומדים למשפט וכל זה.
מרגיש לי שגם ככה רוב הזמן אנחנו בתחושה של ביקורת עצמית שמעייפת ואין עוד כח לכל התחושות האלה שמחלישות.
מחפשת להתחבר לימים האלה מתוך אהבה אבל בכל מקום מוזכרת היראה: ובכן תן פחדך,אימתך על כל מה שבראת.. יום הדין...
יש לי הרבה ממש לכתוב על החגים.
קושי מטורף, סיטואציות קשות עד טראומטיות ממש והצפה אינסופית.
תפילות ארוכות וכל מה שבא עם זה, שהוא לא קל.
ר"ה הורג אותי מפחד. כל שנה מחדש, אחריו יהיה יותר טוב
לא יהיה עמוס מדי השנה, כי רוב החגים נופלים בשבת וזו התחלה טובה.
כרגע מכחישה את התאריך כמה שאפשר, וכמה שנתקרב לר"ה הוא יהיה מוכחש יותר, עד שנגלה פתאום שערב חג
(אנונימי כי עצלנית לעבור לניק האחר)
חג מורכב מאוד, אישית ומשפחתית
יש כמה סיבות להרגיש לא בסדר, מעבר לסיבות ההגיוניות שזה בגדול הרעיון. וצריך ללמוד לעבוד גם עם זה
תפילות ארוכות, חוזר על עצמו קצת
אין השנה תקיעות שופר ביום הראשון! זה עושה את זה פחות חוזר על עצמו
ובאופן כללי, זה חג קשוח ממש
זה אתגר קשה בטרוף בשבילי. היו שנים שהייתי אוגר עלוני-שבת חודש קודם כדי לשרוד אותו. בשנים האחרונות קצת יותר קל כי יש דמיון פרוע אבל עדיין מורכב.
ארוחות ארוכות זה עונש בפני עצמו. ברוך השם השנה יהיה פחות מהן בגלל שהחג נופל על שבת.
מה משמח אותך בשבתות וחגים?
כן רשמתי הכל מסודר על דף וחילקתי ומתי כל דבר פשוט לפעמים כשהעייפות עולה הכל נשמע לי המון (גם לא ממש רציתי ר''ה בבית שלנו השנה אבל התחייבנו פה )
מעניין מה מקור ההבדל
כי אני ממש אוהב את החגים
ואת התפילות
ובראש השנה את קריאת התהילים היומית
אני באמת תוהה לעצמי אם זה בא ממקום עמוק של חיבור רוחני
או שיותר מזה בעומק זה סוג של בריחה מהמציאות
התפילה והציפייה שהכל יהיה לטובה וההסתפקות במועט חוסכת ממך את הטרדות האחרות בחיים
אני מנסה לעבוד על עצמי בתחום ואני לא יודע תמיד איך
אשמח לשמוע המלצות לדאורדורנט איכותי לגברים, שגם עושה ריח טוב, וגם מונע ריח רע, וכמובן מותאם לעור רגיש.
הייתי עם אקס ללא אלומיניום - אבל הוא עושה לי גירויים.
בנוסף לכך, אחרי המקלחת למרות שאני משתמש בסבון
היפואלרגני יש לי עיקצוצים כאלה ביידים ובזרועות
איפה שיש שערות.
זה משהו מוכר? יש דרך להימנע מזה?
תודה רבה ושנה טובה ומתוקה ️🙏
שאני צריכה לקום ולתפקד כמו כל אחד.
אבל לא באמת מסוגלת.
שיש לי הצפה פסיכית, שנמשכת שבועות אפילו עד שמסוגלת לטפל בה. ואף אחד לא מבין.
אבל גם אם מישהו יבין, מה זה יעזור? עדיין צריכה לקום ולתפקד כמו כולם. הלימודים לא מתחשבים במה שקורה בתוכי...
ורק רוצה להישאר במיטה לברוח מההתמודדות הלא קלה הזו.
ואי אפשר.
צריך לקום ולצאת ולתפקד.
כמה קשה לתפקד לפעמים...
הרבה פעם אני נמצאת במצב של רוצה ולא רוצה.
מצד אחד ממש רוצה את השינוי ומייחלת שהוא כבר יקרה אבל מצד שני מרגישה חשש להתקדם, לצאת מהמרחב שלי, לפתוח מעגלים חדשים....
לדעתי הכי טוב פשוט לעשות כל שינוי שהוא בהדרגה ולא בבת אחת, חוץ מזה אין לי עצה.
גם אני בתסבוכת הזאת 🙂
אנונימי (פותח)הלכתי עכשיו לערב נשים אצלנו, שרציתי מאוד להיות בו (הופעה+שיעור).
ופשוט ברחתי משם, בגלל הווליום הגבוה בשבילי... הסתכלתי קצת סביבי וראיתי שאני היחידה שסותמת את האוזניים... (לא שזה עזר לי, הווליום גם ממש הרעיד לי את הלב...)
כולן סביבי נהנו ושמחו ורק אני סבלתי
ולא העזתי לבקש שינמיכו קצת את הווליום (אני ביישנית הרי...) אז זהו, פשוט יצאתי...
אוף, העולם הרועש הזה פשוט לא מתאים לאנשים רגישים...
הגעתי רק לפני שעה
וזה המון בשבילי
עכשיו לפחות אני בחדר צדדי פה לבד. למרות שיודעת שלא טוב כ"כ... אבל גם מרגישה תקועה ליד הבנות, וגם יותר מדי המולה..
רגע זה קשור לרגישות יתר?? מעניין, אולי פה המקום שלי 🤔
גם אני פעם כשהייתי הולך למסיבות (כשלא הייתי דתי)
אחרי חצי שעה גג הייתי מוצא את עצמי בורח החוצה מהרעש ויושב בחוץ מחכה לבוקר.
היום כמעט כל אירוע אני עם אטמי אוזניים... לא מבין איך נהנים מזה שמגבירים כל כך את המוזיקה
פעם עשיתי מבחן באינטרנט על רגישות יתר, לא יצא לי שאני רגיש מידי
אבל מצד שני אני מוצא את עצמי מזדהה עם הרבה דברים שנכתבים כאן
מבולבלת מאדדדדגם אני לא חשבתי שאני כזו. וגם עשיתי את המבחן הזה בעבר ויצאתי גבולית.
ומאז עבר זמן. ואני לגמרי כזו. ומקבלת את זה. (בתהליך האמת)
מעניין.. משהו השתנה? הפכת ליותר רגישה מאז?
(באמת יש דברים שאני צריך להשלים עם עצמי בקטע הזה)
אבל גם יכול להיות פשוט רגישות חושית (מכיר את המושג ויסות חושי? או קשאים בוויסות חושי?)
ממליצה לך לקרוא על רגישות גבוהה כתבנו פה בנעוצים ויש גם קישורים שונים ותראה אם אתה מתחבר
מה אתם עושים בביתכן שלכם כאשר, יש בית קטן וצפוף מכיל הרבה רעש של הילדים,
הבעל מדבר תמיד בטון גבוה( אפילו לישון באמצע היום קשה כוון שילד מנסה להכנס והוא ברוב חסדו( מחוסר רגישות בלי כוונה מדבר בקול אמא כעת ישנה ובכך מעיר אותי.. )
והילדים צועקים.. אחד על השני( על אף הבקשות חוזרות ונשנות לא לצעוק חילול ה' וכו' ) אין לאן להרגע אין אפשרות של ישוב הדעת והתכנסות והפנמה ורגיעות
לפעמים זה משגע עד שאני הצורחת! גורם שאני לא מספיק ממוקדת במטרה לשמה אני כאישה אמא והעומדת בראש הפירמידה להעמיד את הבית לחינוך, סדר, והגשת סיוע לילדי בשעת הצורך !
רק התכנסות בחדרי לפעמים עוזר וגם אז יש לחץ מהבעל( עובד מהבית) ירים את הקול ומה ירצה כעת? ואיך ומה להגיב?
והחום שבחוץ לא נותן מפלט ורוגע..
מה אתם עושים בכאלה ציטואציות אשמח לטיפים!
1. הבעל שמדבר בטון גבוה גם כשהוא לא עושה שום דבר רע. זה פשוט הוא.
2. שאת מנסה לנוח ולהירגע ואין לך לאן לברוחחח, ואז את משתגעת ומתחילה לצרוח.
3. הילדים. ובכן... ילדים.
4. את ברגשי אשמה ונקיפות מצפון על כל ה"אני אמורה להיות להעמיד לחנך...." וכל מיני שאיפות של אנשים אחרים ושלך שגורמים לך לשנוא את עצמך על עצם זה שאת רגישה לעצמך ואנושית.
תתחילי באחרון. תראי מה את מסוגלת לעשות ומה לא. אם את לא יכולה להיות "אמורה" אז אל תהיי. הילדים האלה בחרו באמא שהיא אנושית, לא מלאך.
(אני עובד מהבית, ועם אישה ישנה זה קשוח. הפיתרון - יוטיוב. לא אידיאלי בעיני הרבה אנשים אבל ברירה אין).
ולפותחת-
אני הייתי מנסה למצוא מקום מחוץ לבית להירגע
ללכת עם עצמי לים, להורים (אם יש שם פינה שקטה) או לכל מקום אחר להיות בו רק עם עצמי לנוח כמה זמן,
ולחזור לבית עם כוחות מחודשים.
בד"כ הזמנים של החירפון מגיעים כשאין באמת את הזמן הזה לשקט עם עצמי להיות לבד ,
וכשמוצאים את הזמן הזה הוא יכול לתת הרבה כח
חילקת יפה לכמה דברים שונים. ואני אוסיף לפותחת- נראה שעם כל אחד מהם בפני עצמו את *מסוגלת* להתמודד. גם אם לא בקלות רבה. אבל מסוגלת. יש פתרונות. כשיש כמה דברים ביחד- מגיע פיצוץ שלך עם עצמך (ואולי עם הסביבה גם?)
יש 2 דרכים להתמודד עם זה. הראשונה, למצוא משהו שנותן לך כח *ברגע נתון של קושי*. זה יכול להיות לאכול משהו עם סוכר שיתן לך אנרגיה, זה יכול להיות לצאת מהבית למקום שקט לכמה זמן, לנעול את הדלת בחדר ולקרוא ספר (אפשר אטמי אוזניים אפילו). יש כל מני פתרונות.
דרך ההתמודדות השניה היא לפני שמגיע הקושי של הכל ביחד. לשבת לשיחה עם כל גורם בנחת- לשבת עם הבעל להסביר לו בדיוק מה מפריע לך, ולהסביר לו מה תכלס לעשות (זה חשוב- בנים לא תמיד מבינים מה צריך לעשות בפועל, ושאת אכן רוצה שיעשו את זה). לשבת עם הילדים להסביר להם בשפה שהם יבינו- אמא רוצה לדאוג לכם ולכן צריכה שיהיה לה כח, והם יכולים לשחק בגינה או בחדר בשקט, במיוחד כשאת נחה. ולתת להם לראות סרט, אכן פתרון טוב. אולי לצייר בצבעי גואש שהם אוהבים ממש? אולי לקנות כמה לוחות מחיקים קטנים עם כמה צבעים של לורדי לוח, ולתת להם לצייר? כל אחד מה שמתאים לו. שקית הפתעות מהכל בשקל שהילדים יבחרו אחרי שהם בשקט בצהריים זה גם טוב. הכל תלוי גיל.)
(להגיד לילדים כשהם צועקים שזה חילול השם, לא נראלי פתרון טוב כ"כ, גם אם הוא עובד. זה מכניס להם פחד מיותר שהם חוטאים ושאין דרך לתקן חילול השם וכו וכו ובתכלס- הם ילדים! חלק מלהיות ילדים זה להשתולל ולצעוק. ומותר להם. )
ושימי לב, יששיחות שתצטרכי לעשות יותר מפעם אחת. שוב ושוב. תהיי מוכנה לזה מראש. אל תהיי עצבנית שהם לא עושים מה שביקשת אלא תסבירי להם שוב. ואם תגידי להם ממש גם מה לעשות זה הכי טוב).
שעות מנוחה קבועות בכל יום בצהרים יעזרו לדעתי לכולם. גם לך שיהיה לך כח, וגם לילדים יותר קל להבין שמשעה 2 עד 4 לא מפריעים לאמא ולא צועקים. יהיה לך ככה גם יותר כח להתמודד עם האתגרים.
ולגבי זה שאת מרגישה רע עם עצמך- זו עבודה שלך עם עצמך. בלהבין שאת בן אדם, קודם כל, ולהוריד רגשות אשם. אח"כ לטפל בעניין עצמו.
אני במקומך הייתי מכנסת את כל הילדים והבעל לשיחה, מסבירה את עצמך, את המצב, את הקושי ומבקשת שיסייעו לך-סוג של תיאום ציפיות.
את יכולה למשל להודיע להם על זמנים קבועים שבהם לא מפריעים לאמא כי אמא נחה, את יכולה לבקש מהם לשים לב יותר לטונים שלהם, לחלק מטלות קבועות, תורנויות.
אולי אפילו שכל אחד ישתף מה מרגיע אותו, מה עושה לו טוב, מה מלחיץ אותו.
אפשר לזום זמנים קבועים כאלה אחת לשבוע שבהם מדברים יחד בשיח מכבד ולא צועקים, כך תקני להם הרגלים של תרבות תקשורת ואינטיליגנציה רגשית.
ולסיום, תזכרי שאת עושה את הכי טוב שלך!!! זו משימה לא פשוטה בכלל לגדל בית עם כמה ילדים!!!
תאהבי את עצמך ותאפשרי לעצמך להטען, כי את כל העולם שלהם...
לא התחברתי אליו כשיר מכמה סיבות.
אבל המילים אכן טובות ונכונות.
תודה עליו
והמפגשים המשפחתיים (המרובים במקרה שלי) שמגיעים איתם, אני רוצה להציף שאלה.
לגיטימי לדעתכם להחליט שעומד להיות מציף ולא להגיע למפגש בכלל או שצריכים להגיע ולהשתדל להיות חלק כמה שאפשר (סה"כ אולי יהיה נחמד)?
מה דעתכם?
(המטרה היא לעורר פה דיון בנושא שעולה ויורד פה הרבה ולא תשובה על מקרה ספציפי)
בסוף הבעיה "נפתרה" בדרך אחרת. היה לי מלא עבודה כך שנסעתי לארוע ופשוט ישבתי בצד עם המחשב.
פרח-אשהיה תקופה ארוכה שהייתי כל שבועיים בערך אצל הורי בעלי ושם כ"כ הרגשתי מוצפת... מצד שני לא נאה היה לי מטעמי שלום בית לוותר על 'התענוג' כ"כ קשה ומטריד כל נסיעה ונסיעה תודה לה' שהמשפחה גדלה ואין לי צורך במפגשים אלו..!
ובכלל כל ארוע משפחתי המוני כמו חתונה אני מתקווצת בתוכי לבד מרגישה את המבטים שאני לבד ובכל זאת קשה להצטרף לכל הקלחת כי שם זה שיא ההצפה!
ב"ה שזה לא כל יום!
אני חושבת שעצם העובדה שאנחנו מוצפים ועוד פלוס המשפחה זה נותן פי שניים הצפה כי זה כבר נכנס לפאן רגשי איך ומה ידברו יגיבו....
למשל הייתי אתמול בחתונה הרחק מהמשפחה והרגשתי ממש הרבה פחות מוצפת מאשר עם המשפחה!
צריך לחדד את זה לעצמינו ובכך להקטין הצפה!
לי ככה מצד אחד לא רוצה צורחת בלב שלא רוצה לא מעוניינת ללכת למפגשים משפחתיים, ומצד שני צורחת למה ולמה בכל זאת הלכתי...( כדי לכבד את המשפחה)
לאט לאט עם עבודה עצמית נהייתי קצת פחות מוצפת במפגשים( ממש לא לגמרי )
אבל זה קשוח מכאן או לכאן מניעה מהמפגש/אירוע מה יהיה מה ידברו וכו' ומצד שני המפגש עצמו ו הצפה שבו שנותן תחושת בדידות וכאב!
הבנתי שזה עושה לי רע ולא שווה לי לשחק בנפש שלי על הסיכוי שאולי יהיה טוב.
יש אנשים שאני נמנעת באופן מוחלט לפגוש אותם בכלל זה.
במפגשים שאני חייבת להגיע אליהם- אני מנסה להנות (לא מצליחה בד"כ 🙁)
אבל בבית יודעים שקשה לי עם מפגשים. לא מבינים למה (מבינים רק סיבות אחרות), אבל יודעים. ומשחררים בד"כ. לא תמיד..
