פורום אנשים רגישים מאוד (עמוד 16)

שהייתה איתי עצרה אותי מיזה.

די ניסיתי להתעלם מימה שהגוף מאותת לי עד שפשוט הבנתי שאם אכנס כנראה שאקרוס.

אז יצאנו קצת לסיבוב בישוב וכשהיה רגוע יותר, נכנסתי לכמה דק וזהו

אבל  נשמע שאת מודעת לזה, אז את יודעת מה את יכולה ומה לא.

את מחפשת ידיד, בקיצור. כזה שלא יסבך אותך רגשית אבל יהיה שם.

לאחרונה אני לומדת את הספר ״אנשים רגישים מאוד״ שאגב, קיבלתי אותו מטפלת ריגשית לפני כמה שנים ולא הבנתי מה היא רוצה ממני. מודה על זה שהספר נשאר אצלי עד היום.

וכן, כנראה.

משהו קליל.

מצד שני זה מטומטם ומסובך.

ולכן מחפשת משהו כזה.

למה זה מטומטם ומסובך?

אולי.

אולי כי לא ככ מאמינה בקשר כזה שיכול להתפתח איתי ואולי כי אני יודעת שאחרי שיש קשר וטוב, ישר דוחפים לחתונה ואני לא רוצה כרגע לחשוב על בית וילדים.

כי בעולם הדתי זה יותר ״עניין״ כשיש לך ידידים נקרא לזה כך, שלא לצורך קשר בשביל חתונה.

אנחנו מספרים לעצמנו כל מיני תרוצים למה "אי אפשר" לעשות משהו. אחד התרוצים הכי נפוצים זה להאחז במערכת ההלכתית שאומרת על משהו שהוא אסור או  בעייתי.

שבי עם עצמך ותעשי עבודת בירור מה את מרגישה שם ומה הגוף שלך חושב על כל הדבר הזה. נשמע שיש שם משהו מתחת שאת צריכה לעבוד איתו ולפני כן לא תוכלי להחזיק שום סוג של קשר.

מי דוחף אותך לחתונה? הסביבה הדתית שלך? באיזה בית גדלת ואיזה מודל זוגי/משפחתי יש לך שם? יש לך עבודה לעשות ובינתיים פשוט לקבל את זה שאת לא יודעת מה את באמת רוצה וזה בסדר. לא חייבים לדעת הכל.

כשאת מסתובבת ליד בנים איך את מרגישה? מה יושב אצלך בבטן?

כשאת רוצה להתחיל או שמישהו יתחיל איתך - מה קורה אצלך?

כשמישהו אומר לך "לא" (אם יצא לך להתנסות) - את מרגישה אכזבה או הקלה? 

(^ יצא לי פעם ככה לגלות כמה לא אהבתי עבודה שניה שהייתה לי, ברגע שזה נגמר הגוף פשוט התחיל לרקוד)

יש עוד שאלות. אני לא מכיר אותך אבל אפשר לשאול אותן את עצמך (או חברה מבוגרת יותר שאת סומכת עליה ומכירה אותך)  ומשם להתחיל. עדיף מישהו לא מהמעגל הקרוב שלך אלא קצת יותר רחוק ממנו.

אני צריכה לחשוב עם עצמי כמה ההלכה חשובה לי בנושא הזה.

בשכל אני מאמינה בהלכה מאוד והרבה פעמים גם ברגש…

אבל לפעמים לא. וזה מה שקשה.

כשאני ליד בנים זה מצד אחד קצת משתק אותי ומצד שני, כיף לי עם זה. ואני אוהבת את זה.

ולגבי ה״לא״, זה די תלוי בחור.

לרוב אני ממש סבבה עם זה. 

היי, הזכרת לי מאוד אותי. ממש אשמח לדבר איתך

תכתבי לי מסר-

@קרן שמש~

כל כך כל כך. גם ה"אוהבת את זה" וגם עם ה קצת משתק. אני אשמח לדבר איתך

@קרן שמש~

תכתבי לי מסר

את כותבת שאת מאמינה בהלכה. כלומר בתורה. יחד עם זה לא תמיד זה מסונכרן ברגש וזה מקשה.

את נמצאת בסיטואציה מאוד מבלבלת: מצד אחד את רוצה קשר, זה דבר טבעי.. ומצד שני את לא רוצה עדיין להתחתן. 

את צעירה, את בגיל שהנסיון בו הוא קשה, ומצד שני הוא ישפיע על כל העתיד שלך. לא רק עליך גם על הילדים שלך. לדעתי תחשבי עם עצמך איך את רוצה לראות את החיים שלך, מי את, מה המטרות שלך. ואז במקום להקלע לסיטואציה ולהתלבט איך להגיב, את תלכי בדרך שלך- תתמקדי במה שכן ואז ממילא מה שלא יתנדף מעצמו ויעסיק הרבה פחות.

מעבר לזה, כדאי לזכור כמה דברים: דבר ראשון- ממעשה טוב יוצא טוב וממעשה רע יוצא רע. זה חוק. גם אם מישהו ח"ו גונב הוא חושב שיוצא לו מזה משהו טוב, כרגע. אבל צריך לדעת שאין דבר כזה. בסוף יצא לו מזה רע. וזה תמיד ככה. וגם ממעשה טוב יוצא רק טוב גם אם נדמה לנו שכרגע הפסדנו ויצא מזה רע חייב לזכור שבאמת יצא מזה טוב.

אנחנו צריכים לדעת שה' עשה את כל המצוות וההוראות של התורה לטובתנו, וכשהוא אומר לנו להמנע ממשהו שנראה לנו כרגע נעים וטוב זה כי הוא רוצה הלתת לנו בתמורה משהו הרבה יותר גדול וטוב. 

כשאת הולכת על פי ההלכה כי את מאמינה שהתורה תורת חיים את נותנת בה אמון וסומכת עליה שמה שכתוב בה זה הוראות מדויקות לחיות חיים טובים ברוחניות ובגשמיות. אם תסטי מה"מתכון" ותעשי בערך, גם התוצר יהיה רק בערך. לכן אנחנו הולכים בדיוק על ההלכה ומבררים ומשתדלים גם להעמיק ולהתחבר כדי שיהיה לנו מתוק, אבל קודם כל לא לפעול בפזיזות ולא להתפתות למה שנראה לנו כי זה לא רולטה רוסית פה.

תדמייני שיש לידך מאכל שאת הכי אוהבת ומריח טוב, ואת מאוד מאוד רעבה לא אכלת הרבה זמן, אבל- יש בו חומר שיגרום לך אחרי זה להקאות ובחילות קשות. את רואה אותו ואת יודעת שהוא יהיה לך טעים בפה. יהיה לך קשה לא לנגוע בו? את תתגרי אבל את לא תעשי את זה. זה אותו דבר...

נקודה נוספת היא הנקודה שאמרת שאת לא מרגישה שאת יכולה להיות כרגע בקשר אמיתי וזו נקודה מאוד משמעותית. כי אם את לא רואה דרך שיהיה לך את הדבר הטוב את חושבת לפחות שיהיה לי משהו, מה זה משנה האיכות...

יש כאן עניין של דרך ארוכה שהיא קצרה ודרך קצרה שהיא ארוכה.

את כן רוצה טוב, אבל את מסתכלת לאופק והדרך לשם נראית לך ארוכה מדי... ולכן אולי את חושבת לבחור בדרך הקצרה. 

אז דבר ראשון- אל יאוש. את ראויה. את תגיעי לאן שאת תשאפי באמת! תחזקי את הרצון שלך.

זה שווה את זה גם אם זה יארך מעט יותר זמן, מאשר לבחור בדרך הקצרה של הסיפוק הרגעי, ואז לגלות שהיא בעצם ארוכה ותחשבי בעצמך על כל הקשיים שזה יכול להוביל קשרים כאלה. 

שאלי את עצמך איך את רואה את החיים שלך בעוד 10 שנים, מה החלומות שלך, ומה את צריכה לעשות עכשיו כדי להגיע לשם. כי כל צעד הכי קטן אבל מכוון למטרה הוא שווה ממליון צעדים שלוקחים אותך רחוק ממנה.

אני נורא אוהבת את הריקודים והשירים אבל בתכלס צריכה הרבה פעמים לפרוש הצידה… נראלי אחגוג את פורים באיזור הבית שלי, ככה שאני לא תלויה באף אחד ובכל רגע נתון יכולה לפרוש

עיסוק אין סופי ומציף בנושא כלשהו.

זה פחות משנה הנושא, ויותר משנה המנגנון בנפש.

צא להליכה, צאי לרוץ, לכתוב...

לדבר את הקושי.

ולא אוכלת נורמאלי בכלל

רק סוכר, מלא סוכר. והמשקל בהתאם והתחושות בגוף בהתאם. ואני עייפה. נפשית. נפשית נפשית נפשית.

משהו שם מציף אותך ואז את ממשיכה את ההצפה עם הסוכר והמשקל והגוף.

ניסית לסדר לעצמך את המחשבות על נייר?

ובמקביל לזה עבודה תובענית.

וניסיתי

ועדיין, פשוט חולדה ועייפות ורק תחושה דל להחזיק את זה עוד קצת. וזה מה שמתיש.

אטמי אוזניים אם צריך יעשו לך טוב מאוד.

חתונה זה אחד האתגרים..

אין לי הרבה עצות-

אולי לצאת כל רבע שעה להתאווררות בחוץ,

לשבת בשולחן צדדי אם אפשרי,

לבחור באיזה שלב של החתונה להגיע,

לבוא עם מישהו.

תעדכנ/י איך היה..

לא צריך גם להילחם בו.

שנתקל במושגים האלו 

ברגע שראיתי שאחד מהמאפיינים זה משיכה לאבני קריסטל ישר נידלקה לי נורה. תמיד הייתה לי משיכה ענקית אליהם ואני עדיין מחפש אותם בטבע. גם האחיין שלי ב"ה ממש כזה אפילו יותר ממני..

מוזיקה,שירה , כנות ,ישרות,רגישות פירצת מוסכמות הכל ממש נוגע אליי חוץ מהקטע של יוגה ומדיטציה.. אבל אולי זה מתחלף עם תפילה.

נראה לי שאני איפה שהוא באמצע בין אידניגו לקריסטל 

תודה ממש על פרסום המאמר!

ומי שלא, פחות בקטגוריה

יש לי כמה חברות רגישות אבל הרוב לא כאלו.

החלק היותר מורכב זה להיות חברה של רגישות, אבל שהן מדי מדי לא מאוזנות נקרא לזה (יש מושג כזה רגישות לא מאוזנת? ) והן לא תמיד מודעות לרגישות. עם זה אני עוד תוהה איך מתמודדים...

קשה מדי להיות חברה של כאלו. בכנות. 

באמת קצת קשה החורף והחושך הזה.. זה לא ככ מוסיף לאווירה גם ככה.

הלוואי שבאיזור שלך יהיה שמש ותצאו קצת.

אני היום יותר בסדר.

אתמול היה נורא ממש.

גשם בלי הפסקה, שחור, מסביבי מלא ילדים היפראקטיביים שרק רוצים לצאת ולשחרר אנרגיה ולא הייתה אפשרות.

חזרתי הבייתה מוצפת נורא ובאפיסת כוחות.

אח״כ הלכתי לחברה וחזרתי עכשיו וזה היה לי פשוט טוב.

אני גם נפגשתי עם חברה השבוע וזה מפליא איך שזה ממלא באנרגיות

התלבשתי היטב, אבל היה כיף.

הכי טוב להפוך את זה לאטרקציה חוויתית

לקחתי גם את הבן שלי איתי. היה מעולה ממש.

אני אוהבת חורף

נהנת מהקולות של הגשם אבל לא יוצא לי עכשיו לצאת

החורף יותר קשה לי מכמה סיבות

חושבת על החיילים

לחוצה מהקור עם תינוק קטן ב''ה

ועם ברזל נמוך אז יותר קר ...

תקופה קצת מורכבת ומאד מוצפת, אבל שורדים. 

מוצאת לעצמי דברים שיחזיקו אותי עם ראש מעל המים. בעיקר יש לי כמה חברות קרובות שאיתי ממש (למרות שלא יודעות על הרגישות)

החורף פחות משפיע עלי לאחרונה, גם כי יש גשם שהוא משמח אותי, וגם כי לא פנויה נפשית להכיל אותו. אז לא מתייחסת אליו...

שוקעת בלימודים שעושים לי טוב ועוזרים לי להתנתק מהשאר.

האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב.

אל תקשיבי לאנשים שמנמיכים אותך. זה קשה אבל שווה את זה.

זה עוד שורף ולא מרפה...

מעבירה את הסיטואציות במוח שוב ושוב- מה עשיתי לא בסדר? מה עשיתי למען ה'?

בסדר של מי?

איזה כאב מתסכל. אוף.

של אבא, מעולם ותמיד.

והוא לא יודע שהוא גורם נזק לא יתואר לנפש שלי וליכולת שלי ליצור אינטרקציות בריאות, או לפתח מערכת יחסים. 

וזה חוץ מההצפות שמטביעות אותי עד חוסר יכולת לנשום.

אני מודעת להשלכות כיום, לאחר שעברתי טיפול קוגניטיבי התנהגותי בו הבנתי שהעובדה שיש לי בעיה ביצירת אינטראקציה (בעיקר עם בני המין השני)- מקורה בחוויות מהילדות, בהן התגובה של אבי לנוכח אינטראקציות בין מגדריות תמימות לכל הדעות שקיימתי- הייתה כזו שהותירה בי רושם שקשה מאוד למחות, עד היום. וככל שאני מנסה להתקדם משם- אמירות מהסוג הנ"ל גורמות לנסיגה שלא תיאמן בתחום הזה.

הרגישות הזאת תגמור אותי.

קשוח ממש.

הרגישות שלך לא "תגמור אותך" אלא את צריכה ללמוד להכיר אותה וגם לכבד אותה.

לדוגמא כשניהלתי שיחת חולין עם ילד או נער או בחור, או אפילו כששיחקתי עם ילד כדורסל.

כאמור בתקופה האחרונה הבנתי את ההשלכות.

או שרק זה?

כשהדברים מאוזנים

האור שלך זורח בעולם ולא מסנוור אף אחד

...ותודה על המשפט הזה, מעניין מאיפה בא.

לא תמיד מותר לטעות, ולא תמיד זה בסדר.

לא תמיד הכל חייב להיות מושלם ובלי שום טעות.

אדם רצח אדם "בטעות", זה לא תמיד תירוץ הבטעות.

לרוב ניתן היה למנוע את הטעויות למינהם...

אני חושבת שבהתחשב בזה שאנחנו אנשים רגישים מאוד, אנחנו לא נגיע למצב של ״לרצוח בטעות״ וגם אם כן, סביר להניח שהמצפון שלנו לא יגיד לנו שזה בסדר לטעות בכזה דבר אלא נאכל את עצמנו כל החיים.

לא לטעויות כאלו התכוונתי.

התכוונתי לטעויות יום יומיות שקורות לכולם.

תארי עצמך נוהגת בכביש מהיר, ופתאום מקבלת בשורה קשה או עולים בך דברים שיכולים לגרום למעין איבוד הדעת. ובטעות זה לא משתלט ו..

אז זה דוגמא סתם שיש טעויות נוראיות. 

כנראה דיברת על טעויות פחות חמורות, שיותר קל לשוב עליהם בתשובה שלמה..

נכונים בעיניי. וזה מדהים כי את מתארת תהליך של לשחרר את התדמית ולהסכים להיות מי שאת תוך כדי תנועה, תוך כדי עבודה, ולהעביר את המיקוד הפנימי מהנעה חיצונית להנעה פנימית שמקבלת את המערכת הזו שמשתלמת. וזה לא תמיד קל לעשות את זה.

יש מי שקל להם או לימדו את עצמם להיות בנינוחות עם טעויות, ושזה אנושי, ויש מי שטעות עלולה להשבית אותם מלפעול ולעשות, או לעשות רק בתנאים מאוד מסויימים כי ''מה יגידו'' ו''איך זה יראה?" מאוד שם, יש שיקראו לזה פרפקציוניזם. ולרוב זה לא יהיה בגלל שהם לא מאמינים באנושיותם ובזה שהם משתלמים ולומדים ומתנסים וגם טועים, אלא בגלל התגובה והפידבק מבחוץ בין אם בעבר או בהווה, שנקלט ומשפיע הרבה יותר בגלל הרגישות הגבוהה.

הייתי רוצה לכתוב לך עוד דברים או לשאול אבל מרגישה שזה כבר לא משהו שאכתוב בפורום כזה, במיוחד כשבחרתי לכתוב מהניק שלי.

זה מאוד אנושי וטבעי שאם שומעים משהו מעציב הרגש מגיב לזה. ולפעמים גם יכול להיות מצב שנשמע משהו והתגובה תהיה הלם, וההתפרצות הרגשית תקרה רק כשנהיה עם עצמנו.

אני הייתי שואלת את עצמי שתי שאלות:

מה עורר את הבכי הזה? האם הסיפור עצמו או המקום שבו זה נגע אצלי? לפעמים הסיפור נוגע בטריגר עמוק שמפעיל את הבכי.

ומול מי אני נמצאת ומה בגדר סביר בסיטואציה ומה זו תגובתיות יתר במצב הזה? כי זה מאוד משנה מתי, מול מי זה קורה, באיזו מידה ומה המקום שלנו מול האחר. כי יש הבדל אדם קרוב יותר לכזה שקצת יותר רחוק ופחות מוכר, כמו בין בכי של דמעה שבורחת מקצה העין, בכי זורם לבכי תמרורים כאילו הדבר קרה לנו עצמנו.

מה הייתי עושה? מקבלת את זה שזה אנושי לבכות, ואנשים רגישים יותר ננגעים וזה בסדר, וזו מתנה שמאפשרת חיבורים עמוקים במקום מאוד פנימי. יש בביטוי הזה משהו מאוד מחבר, כי בכי זה סימן שמשהו נגע עמוק אצלנו ולא משנה הסיבה. ובשלב הבא, כדי לעצור לעצמי לווסת את הרגש ולהרגיע משהו בפנים מנסה לייצר הבחנה בין הסיבות לבכי - האם זה של האחר וזה בכי של הזדהות והשתתפות, ושם מזכירה לעצמי שזה לא הסיפור שלי, ומבררת אם יש לי דרך לתמוך ולחזק שם, או שזה בכי של נלחץ לי פה טריגר ופונה לעבודה עם עצמי.  

1.  צעקתי על מישהו והצעקות חזרו אלי כמו הד, נפגעתי מהם גם

2. אנשים רגישים אולי יותר עדינים ואז את בוכה מהבהלה

כשאת מרגישה את הסיטואציה הזו - תעצרי רגע. ותשאלי בפנים האם הכאב הזה שלך? אם כן - יש  בירור לעשות. אם לא - להבין שזה לא שלנו ולבקש ממנו ללכת.

ומה שכתבתם רלוונטי גם לזה

אז בכל מקרה תודה למי שענה🩵

כי לפעמים האחר לא במצב להכיל ולדעת איך להתנהג, ואז מתאכזבים מהשיתוף כי לא מקבלים מה שציפינו לו ..

זה בכללי.

תחושה כזאת שתמיד נמצאת לי בגוף של, אני צריכה לשתוק ולא לדבר.

בעצם לא משנה מה היתה התגובה של השומע הית מגיעה לאותה הרגשה?

המבחן שאני אוהב לשים כמתכנת זה פחות או יותר  הדבר הזה:

אני בוחן התנהגות מסויימת של מישהו אחר או שלי מול מישהו אחר.

אם במקומות אחרים אני מתנהג אחרת - זה אומר שאולי יש לי בעיה מול המישהו הספציפי ואולי זה שלו.

אם אני מתנהג במקומות אחרים אותו דבר יש סיכוי טוב מדי שהבעיה אצלי ואני צריך לחפש את  הנקודה אצלי בפנים.

זה מקום שאת נמצאת בו הרבה זמן חשוב שיהיה לך מקום.
תנסי להבין מאיזה מקום זה נובע ולנסות להבין ולטפל בנקודה, אני מרגישה לא שייכת לפה? אני מרגישה שזה לא מעניין אותם?...
בסוף הרבה דברים זה בראש שלנו וצריך לשחרר את זה, וזה המון עבודה.
וחיבוק.
 

מזדהה במאה אחוז. 

מחזק לדעת שלא לבד בזה.

שזה הטירוף של איך המערכת עובדת כשלא מבינים אותה

לגבי השליטה והקשב פנימה יש אחרים. בטח יש אבל כרגע זה מה שעולה לי.

בשבתות אני בלי פלאפון, ואז אני אפילו לא זוכרת שיש מלחמה. אמיתי. אני כאילו במוצש מדליקה את הפון ואז כזה אה נכון, יש מלחמה.

עסוקה בדברים שממלאים אותי בטוב ב"ה.

בהתחלה זה די המם אותי המלחמה. עכשיו כבר לא.

איך לך?

כדאי לשים משהו לזכור את זה. 

כמו שתיקנו דברים לזכור החרבן (לא לשים כל התכשיטים, להשאיר מקום ריק בשלחן, אמה לא מסויידת ולא לשיר), כך לא נכון לשכוח שמאות אלפי יהודים בסכנה ובלחימה. המינימום זה להתפלל עליהם ולהשתת, בצער איתם.

בשבת אני במקום אחר לגמרי. הרגשה של שבת. של טוב...

(מעניין אם אני של לפני 10 חודשים היתה שומעת את אני של עכשיו, איך היא היתה מגיבה...)

השבת מתו כ 8 חיילים!

והרבה פצועים, וחיילים ישנו בגשם והסתכנו.

הערה שראוי לומר: מי שהידיעות האלה פוגעות בו כי הוא לא יודע איך להתמודד איתן, עדיף שימעיט בחשיפה. אפילו שיתעלם. כי חייו קודמים.

ואולי עדיף ללמד השקפה נכונה על המצב המורכב והכואב, השקפה עם אופטימיות ואמונה לפני שאומרים לאנשים שהם אמורים להשתתף בצער כי זה עלול להוביל למקום לא טוב בכלל. וד"ל.

יש דברים שאני יודעת מה הם עושים לי ולכן אני לא חושפת את עצמי אליהם. מבחירה. לא מהתעלמות מהרוע והכחשה, אלא מידיעה מה טוב לי ומה לא.

זה נכון שאולי עדיף להמנע מלהחשף לכל מיני פרטים ולהזהר מכל החשיפה.

אבל להגיד משפט כמו שהיא אמרה: שלא מזיז לה כבר. או ששוכחת לגמרי מהמצב.

זה בזיון לדעתי.

דמוקרטיה

ולדעתי יותר עצוב שזה כבר המצב, שרגילים אליו... שילד קטן שמשחק בטילים ואזעקות או מחבלים ומדבר על שבי, שזה הפך למשהו שקורה...

ואין מה לעשות, המלחמה הארורה הזו שבחסדי שמיים עצומים אנחנו זוכים בה להמון ניסים, נמשכת כבר חודשיים וחצי, ואנחנו לא יכולים לעצור את החיים בגללה. עושים מה שיכולים לאחרים. אבל צריכים להתקדם הלאה.

אם היה לך בן או אח בצבא גם היית שוכחת מהכל וחיה כאילו כלום??

אני בטוח שאפילו אם הוא לא היה במקום מסוכן היית דואגת לו וזוכרת מצבו. ולא אומרת מה אכפת ממנו אני ממשיכה החיים.

אז כש"כ שמאות אלפי יהודים בסכנה או בצער ממש שזה נורא לזלזל ככה.

ואפילו לא לזכור זאת ולכתוב שלא מזיז.

כלומר - מה שצריך לעשות טכנית עושים. אם יקחו אותי למילואים (רציתי, יותר מפעם אחת, לא לקחו) - זה אני אעשה בשמחה.  מה שצריך לעשות עושים.

היה לי עבודה שקשורה למלחמה בכמה השלכות צד ועשיתי את זה וזה היה לי חשוב.

אבל - סתם להיות שרוי בחדשות ובצער סתם - זה לא מועיל לי ולא מקדם אותי. בכלל בכלל לא מקדם אותי. זה פשוט לא הדבר הנכון בשבילי.

עם ישראל יסתדר גם בלי המועקה שלי בבטן. אני צריך לתפקד.

בעלי מגוייס

וב''ה בהריון

אז בתוך כל זה נמצאת בהרבה מאוד חוסר וודאות ואפס יכולת לתכנן קדימה

מצד שני אני ממש לא בחדשות מעדיפה להתפלל ולדעת מה קורה רק במינימום אחרת אני מרגישה שהמתח יהיה לי לא בריא 

בהצלחה שם...

הזמן הזה הוא מורכב ועוד יותר מורכב האי וודאות.

מה שעוזר לי-

להיאחז במה שיציב- בוקר, צהרים. ערב. שמיים, חצר.

ואז כשמגיע משהו קשה- יש יותר מוכנות לקבל אותו ולא לשקוע- להמשיך בשגרה הקבועה בכל זאת.