פורום אנשים רגישים מאוד (עמוד 22)

 גם מצתרפת לשני השאלות

צריך לעצור ולהקשיב לבטן. מה היא מרגישה כשאני אומר או כותב שם של מישהו ?

 

השני - 

מה זה חונק? באיזה מדיה?

אני עם כמה מחשבות על ווטסאפ ועל החסרונות שלו. אני אכתוב על זה פעם

אני גם ההיתי במקום הזה של ההתכחשות  (חרם ) זה רע ברמות ואם משהו פגע בך אתה צריך להכיר בזה ולרפא אתזה ולא לדחוק את זה פנימה כי זה רק מכאיב יותר פשוט צריך לשחרר את זה ובשביל לשחרר צריך בכלל להודות בזה והכי חשוב!זה לא אשמתך !ואסור לך להעמיד פנים שזה אשמתך כי זה גם סודשל התכחשות

זה באמת לא בסדר.

 

נשמע שהוא עשה דבר שמגיע לו ההרבצות והכעס.

 

נשמע עצוב.

 

אולי כדאי לבדוק עימו

 

לא צריך להתחמק מזה.

 

 

אתה לא חייב להחליט שאתה עושה אם זה משהו. אבל קודם כל להכיר בזה שנפגעת ושהרגשת רע. ושהוא היה לא בסדר, ושהיה צריך לפעול אחרת.

גם רצון לברוח, כאבי בטן.

מעין תחושה של התכווצות וקריסה פנימה, וטריקת דלת חזקה. זה מהדהד בעיקר במרכז הגוף.

ובעיקר באיזור הבטן והלב.

אני מכיר תחושה דומה. זה זה.

בעבר הרבה יותר

היום אני כבר לא מוותר על מה שיש לי .

אבל צריך לזכור שנורמלי =הנורמה שלי. מה שבשבילי הוא מותאם

ואין כזה דבר באמת נורמלי כמו שנראה לך.

אבל לאט לאט לומדת לקבל את התכונה כמתנה, יש פעמים שהיה עוזר לי אם הייתי פחות רגישה, מצד שני בלי התכונה הזאת, אני לא אני.
זה חלק ממני.

 

אם אהיה נורמלית. לא אהיה יוצרת.

 

לשלוח קישור לשאלון של מופנם/מוחצן?

יש הרבה מופנמים שהם גם רגישים או להפך הרבה רגישים מופנמים. לא סגורה על מה מביניהם. כך או כך זה לא מחייב אבל כן נפוץ ביחד.

וכן יש קווים מקבילים.

אני חושבת שלרגישות יש יותר מאפיינים. כלומר עוד דברים שנכללים בה כאשר מופנמות היא משהו צר יותר שלעיתים דומה או נכלל ברגישות.

בסופו של דבר השאלונים הם לא מדע מדויק, אבל הייתי אומרת שאם בשאלון הרגישות סימנת גם דברים שאינם קשורים למופנמות אז אתה רגיש ואם רק דברים שהם מקבילים גם למופנמות אז זה מופנמות. ויכול להיות שגם וגם כמובן.

הנ"ל נאמר לע"ד האישית בלבד.

כתבה לאחרונה על רגישות יתר.
אובר אמפתיה..

שממש צריך עור של פיל לעבוד שמה..

יש זמנים כאלה. שאני מורכבת, ומקשה על עצמי, וזה ככ קשה ודיי נמאס.

ובזמנים כאלה צריך לחבק, לאהוב. את עצמי. את עצמי המורכבת, את עצמי שקשה לה, את עצמי שמקשה, את עצמי שנמאס לה, את עצמי שנמאס לי ממנה.

לחבק ולנסות להרפות.

❤

 

מה שהוסיף עכשיו את הקושי זה שינויים בעבודה. דווקא דברים שהיו קצת יותר קלים בשבילי משתנים..

ותעברי את זה בעזרת ה'

ביטחוו עצמי זו תכונת נפש שנבנית לאט לאט.
לפעמים חוסר ביטחון נובע נובע מחששות- לא יקשיבו לי/ אני לא אצליח/ וכו

אני ממליצה לך לנסות להתגבר על הביישנות ולדבר קצת עם מי שאת מרגישה הכי בנוח.
כל יום עם מישהי אחת או כל יומיים.. מה שמתאים לך.
וכך לאט לאט החשש יתפוגג ותראי שאין לו בסיס ובעז"ה עוד ייבנה בך הביטחון.
(כמובן שאם עדיין יישאר חשש כדאי לבדוק ממה את מפחדת.)
בהצלחה

תנסי להיות יותר מדוייקת מה מגיע לך

איזה דברים מסויימים מגיעים אלייך שאת מבינה שהם קודים חברתיים ואת לא מסתדרת איתם?

פשוט מעלמת מהם.

 

אוף

איך מתמודדים עם זה? עם הפחד מכל שינוי ובעיקר מכל תגובה של הסביבה?

 

איך מתמודדים?

 

כמו ש @משה כותב פה הרבה,  צריך להפריד בין רגשות של אנשים אחרים שמשפיעים עלינו לבין הרגשות שלנו.

אסור לנו להרגיש לא בנח עם עצמנו בגלל מחשבות של מישהו אחר.

 

כדי שלא נתבלבל בין מה ששלנו ומה של אחרים, 

צריך לבנות לנו עמוד שדרה פנימי שיודע מי הוא 

לשנן לעצמנו כל הזמן- אני טוב ויש לי כח להתמודד. 

לא להקשיב לתגובות של אחרים

לא להיבהל משינויים, להתרגל אליהם לאט לאט בקצב שלך.

 

אצלי הפחד הוא עוד לפני מה יחשבו ומה יגידו. הוא עצם זה שידעו משהו... אם אני חושבת/יודעת שאי מי בעולם יודע/גילה/הבין עלי משהו, זה יכול לגרום לי לא לישון שבוע ויותר. בדברים קטנים וגדולים, טכנים ורגשיים. זה פשוט לא משנה העניין משנה שלא ידעו.

בקטע הזה יש לי שריטה עמוקה מדי...

וזה לגמרי אצלי. הכל בראש שלי.
לא יודעת מה לעשות.

ולא אני לא רואה את זה קשור לרגישות. היא אולי רק קצת תורמת להקצנה של זה. סתם כותבת פה.

כלומר גם. אבל עצם הידיעה. עצם זה שפרט כלשהו עלי ידוע למישהו אחר

אני יודעת ממה זה נובע. סוגשל "טראומת עבר". בערך.

כמעט ואין לי חברות רגישות
המעטות שיש זו הרגשה מדהימה של הבנה בלי צורך לדבר, אבל מצד שני היו זמנים ששתינו היינו מוצפות מידי ולא יכולתנו לעזור זו לזו וזה רק החמיר את המצב.

אממ. כן, הן לא מבינות אותי כל כך. לחלקן ניסיתי להסביר את העניין ולחלקן לא

ויש לי איתם קשר הכי חזק שאפשר. והם מבינים אותי הכי טוב שיש..

וחברות רגישות אין לי, לפחות לא שאני יודעת ומזהה עליהן שהן רגישות. אז לא, הן לא מבינות כל דבר, בטח לא את מה שקשור ברגישות. ואני גם לא מרגישה בנוח לשתף אותן בכל דבר..

כן.
יש לי חברה שהבנתי מההתנהגות שלה שהיא רגישה ואז הייתה סיטואציה ככה מאתגרת ודברנו על זה היה כ"כ כיף לדבר על זה... ובכללי הבנה טובה כזה בלי מילים של הסיטואציה ומה צריך ומה לא.

יש עוד אנשים שאני 'חושדת' שהם רגישים אבל אין לי את האומץ לשאול אותם.. ונראה לי גם אחד האחיינים שלי שזה קצת מתסכל כי אני רואה מצבים שקשים לו ולא מבינים אותו וההורים שלו מדהימים ומשתדלים בלי לדעת שהוא ילד רגיש אבל לפעמים דברים נראים גחמות מוזרות וזה והם לא מבינים.

ולא אנשים לא מבינים. אבל גם לא ניסיתי יותר מדי.

מאוד.
בעיקר קשוח
הקשר שלנו לצערי לא ממש טוב..לא חושבת שהיא יודעת שאני גם רגישה

האמת שנראה לי שגם אמא שלי. היא מאובחנת בדברים אחרים אז מסובך להבין האם היא גם רגישה או לא. וגם הקשר שלנו לא טוב. המרחק עוזר.

היא זרקה פעם את זה במפורש לכן אני יודעת

במקרה שלי היא לא מודעת שקיים דבר כזה בכלל.
החיים מורכבים.

ברמה כזאת או אחרת. זה נותן מימד אחר לקשר. וכל אחת יודעת מתי צריך להרפות....

נתקלתי בפורום הזה דרך כרטיס של מישהו.... נראה אחלה פורום;)

שמתי לב שהאנשים שאני מתחברת אליהם יותר אלה אנשים רגישים מאוד.. אחרי שקראתי על זה קצת והבנתי שאני כזאת קניתי את הספר.
נפגשתי עם חברה טובה שלי בבית שלי, שאנחנו מבינות אחת את השנייה בקטע הזוי והראיתי לה את הספר, ובחנו את עצמנו ביחד וגילינו ששתינו עונות על ההגדרה...
זה לא הפתיע אף אחת מאיתנו..

לא קשה מדי לזהות אנשים לא רגישים, והאמת שאני גם פחות מסתדרת בחברת אנשים כאלה. יש לי גיסה רגישה מאוד שמאוד טוב לי איתה ביחס לשאר, גם להן (לגיסות) הראיתי את הספר, והתוצאה הייתה כמו שחשבתי- היא כן והשאר לא...


מאחר וכל השאר לא, אני יודעת שבמלא דברים הם לא יבינו אותי, את הכוונות האמיתיות שלי. ואז זה דורש התנהלות אחרת, יותר מודעת, יותר מהססת, חוששת. מרגישה פחות בנוח...

גם לי בחברה חדשה לוקח תקופה עד שאני מצליחה להשתלב.
בטח זה קשור גם למקום חדש, לימודים חדשים, והרבה שינויים שמשפיעים עלייך.
אין לי עצות, רק באתי לומר שתדעי שאת לא לבד..

אולי תנסי להתבונן מהצד ולחפש את מי שגם לה קשה, ולא מוצאת את עצמה..

וחיבוק❤

תודה על ההזדהות, זה משמח ונותן!

ותודה על הההגדרה של הביקורת, קלעת בול

לפעמיים גם לא מעריכים ועוד מרגיש שנותנים ביקורת חוץ מזה, ולפעמיים זה סתם לעבוד בטירוף על פרווקיט מסוים,לגמור אותו ולא לקבל תודה או כל הכבוד

יש את כל הסדרות היפות של פעם
אבל זה לא קשור כי שאלת על סרטים
אני צריך לחשוב על זה

בסוף אין על ערוץ מאיר;)

כל הסדרות של חינוכית
המומינים, הלב, נילס הולגרסון.. יש עוד מלאא
אחחח איזה נוסטלגיה
ויש גם את אווטאר הייתי שרוף על זה פעם ואי
זה אמנם הכל סדרות לילדים אבל אני חושב שאפשר להפיק מהם הרבה יותר תועלת מאשר האשפה שמשדרים היום..

לבכות
וחד משמעיתת

סרטים- שכחו אותי בבית 1,2,3

קצת מפחיד אבל הכל טוב, כלומר המפחיד הוא לא רציני.

 

סדרה- יש סדרה קוריאנית שנקראת 'איך לפרסם אהבה'. עדין ויפה וצנוע.

 

מקווה שיעזור

האמת שאני סבבה ואפילו אוהבת סרטים עם פחד ומתח אבל משהו עצוב דיי קשוח לי

ענק הברזל
סרט שתמיד ריגש אותי ברמות..

(החתימה שלי משם)
חח

"איש"

בשבוע האחרון. יש כמה דברים שהצלחתי לראות אותם בצורה קצת שונה ולהרות מהלחץ שגרר אותי לדיכאונות. 

אז לשאלתך - ממש טוב!

הוא גדול דור ולא עבר אפילו שבוע עדיין.
השלב שתרגישי שיש לך שאיפות מעשיות להמשיך את האור שלו בעולם
וגם תתחילי בפועל, זה השלב שתקופת האבלות תגמר

תודה על התגובה
האמת שאיפות היו מרגע אחרי שהוא נפטר וזרמו הסיפורים והצורך לפצות על האור שאבד

או שאיפות מעשיות?
כאילו אם את העשייה אז מה לא מתפקד בך?

שאיפות יעניי יש המוןן מה ללמוד ולהמשיך..
סיפורים על מעשים 'קטנים' שאפשר לעשות אבל אם השאלה על העשייה עצמה, אז לא
ממש לא

"שתרגישי שיש לך שאיפות מעשיות להמשיך את האור שלו בעולם
וגם תתחילי בפועל, זה השלב שתקופת האבלות תגמר"

כתבתי מעשיות, כי לא כל שאיפה היא באמת אופציה מבחינתנו להוריד אותה לרמה המעשית וגם כתבתי אתה 'וגם' כי באמת חושבת שהעשייה היא אחד הסימנים לזה שהשאיפה מעשית מבחינתנו.

והגיוני שכזה אמרת וואו מהסיפורים, וישר עלה בך נקודות התחזקות.
אבל השלב שמורידים את זה להחלטות מעשיות ספציפיות, מטרות ויעדים,כולל הדרך אליהם, הוא שלב אחר...

אני ממש מסכימה עם הקטע של זה מצדיק התנהגות שלילית וגם לי זה קשה (עכשיו קצת פחות)

אנסה קצת ממה שהבנתי.

הרגישות היא לא לגיטמציה להתנהג לא בסדר.
היא כן מסבירה את העולם הרגשי שלי ונותנת לי הבנה וכלים להתמודד עם עצמי נכון

לצורך העניין בעבר הרבה לפני שגיליתי מהי הרגישות. ניסיתי בתקופה מסוימת להצליח להיות ב'סיטואציות חברתיות רבות משתתפים' כי מה זה לא נורמלי כבר?

אבל זה פשוט עשה לי *מאד רע* מיד אחרי. ואז התחלתי להמנע לחלוטין. ואנשים עושים פרצופים, לא מקבלים את זה. פעם הרגשתי לא בסדר עם זה כי משהו דפוק בי.

היום אני מבינה שזה הרגישות. ואני יודעת להסביר קודם כל לעצמי שזה לא התחמקות אלא עושה לי רע. ואח"כ קצת גם לאחרים. ומתוך ההבנה של זה אני גם יודעת למצוא את המתי זה לא יהיה לי רע ומתי כן? וככה לא להמנע לחלוטין וגם לא לעשות לעצמי רע.
וגם כשזה חובה אז אני יודעת להתמודד עם זה בצורה נכונה יותר.

הרגישות היא לא טוב או רע. היא מאפיין שלי.
וכן זה לפעמים קצת מלחמה עצמית מול המקום של הלגיטמציה להיות לא בסדר. אבל בד בבד אנחנו אנשים מצפוניים יותר... אז זה מאזן.

כשאני יודעת מה הבעיה שלי בסיטואציה מסוימת ומה קשה לי אני יודעת מה יעזור לי ומה אני צריכה כדי להתמודד נכון בסיטואציה. ואם הבעיה בסיטואציה נובעת מהרגישות אז לדעת מה עוזר לי/מה מקשה עלי נותן לי כלים להתמודד עם הסיטואציה.

אני לא אוהבת שהופכים את הרגישות לזה אני. הרגישות היא לא אני. אחד מהאפיונים שלי הוא שאני רגישה מאד. אחד מתוך עוד דברים.

ומתוך הבנה של זה אני יכולה למצוא את הכלים שלי להתמודד או מתי זה באמת גדול עלי. והגדול עלי הוא לא בריחה. אלא דאגה לעצמי.

וכולנו בחיים גם שונים וגם דומים. כל 2 אנשים יש ביניהם קווי דמיון וקווי שוני. וזה כל היופי. שלא יהיה משעמם

אני על עצמי יכולה לומר שזה ממש גורר אותי להאשמה עצמית.

ז"א, אם נכשלתי אז אוטומטית אני לא בסדר- אני לא טובה.. כאילו אני לוקחת את האשמה הזאת ככתם על העצמיות שלי.. (וככה מבינה את איך שמי שכעס עלי רואה את זה) וזה ככ לא נכון! כי אני טובה, גם כשאני טועה. טעות היא לא כתם, היא לא מעידה עלי בכלום ולא אומרת שום דבר על מ שאני, מעבר לזה שאני אנושית

אז לאחרונה כשקורים לי מקרים כאלה, אני קודם כל מזכירה לעצמי את המקום של הטעות הזאת ביחס אלי, וגם הולכת למישהו שאוהב אותי, ומקבלת עידוד וחיזוק לטוב שהוא אני, בלי קשר לטעויות שלי..

נשלח בטעות מקודם, 

התכוונתי לשאול אם אתם מכירים את בהתחושה הזאת ששבוע שלם אתם מרגישים בעלייה ושצמחתם ואתם בהתקדמות ואז מגלים שסתם שיקרתם לעצמכם ושיש שכבה שלמה  של רגשות קשים שלא העזתם להסתכל עליהם? וזה כל כך מתסכל לברוח מעצמך שוב ושוב, איך מתמודדים עם זה?

 

ממקום שכרגע ספציפית, לא מתמודד עם זה
אני יכולה להגיד: לבכות אתזה, לכתוב את זה, לדבר את זה,
לתת לתחושה הזאת מלא מלא מקום, היא תחושה אמתית ומוצדקת

ואז להסביר לעצמנו שבאמת צמחנו והתקדמנו
והתוצאה לא תלויה במאמץ שלנו

מה זה שיקרנו לעצמנו? בסוף ניסנו ורצינו את האמת באמת,
ניסנו עם כל התודעה שהייתה לנו אז להתקדם

ממקום שנוכח, לאיודעת אם הייתי מסוגלת לתת או להבין את הדרכי ההתמודדות

אבל קראתי משהו נפלא בשבת, שכמו בעצה של יוסף- לאגור משנות הרעב לשנות השובע,
העצה היא לאגור מזון של אמונה ושל אור לזמנים של החושך שבהם אין לנו דעת ושום דבר לא מחזק  והכל מבולבל וכואב ולא מצליחים לענות על שאלות בכלל.

בזמנים שאנחנו בטוב ובהתקדמות, לנצל את זה כמה שיותר בשביל לאסוף ולשמור לזמנים של הקושי

אני מתכוונת שיש קושי קשה ומורכב, ואת בטוחה שסוף סוף התגברת עליו ושחיזקת את מאגרי הכוחות הנפשיים שלך ואז את מגלה ברגע שההתמודדות חוזרת שזה לא היה אמיתי, שבאותו רגע היית חזקה יותר כי ההתמודדות לא הייתה קיימת לזמן מה וא היא חוזרת ואת בדיוק באותו מקום וקשה לך לא פחות ממקודם ואפילו יותר, כי את כל הרגשות שיש לך כלפי ההתמודדות הדחקת בזמן שההתמודדות לא הייתה קיימת וזה במקום להסתכל להתמודדות בעיניים ולהכין את עצמי נפשית בזמן הזה שבאמצע

 

"איש"

דבר ראשון חשוב לזכור שהרגשות שלנו יכולים לתעתע, זה שאנחנו מרגישים שלא התקדמנו זה פשוט אומר שההתקדמות הזאת הייתה במקום עמוק יותר מקום נסתר, התקדמות כזאת רואים בפרספקטיבה של שנים.

צריך ללמוד לחיות עם הכאב גדילה הזה, לראות אותו בתור השתוקקות, בתור צימאון שצריך למשוך אותנו להתקדם.

אני כל הזמן חולם על הזמן על תקופה בלי התמודדות ובלי מכשולים, לאט לאט אני מפנים את העובדה שהמנוחה האמיתית נמצאת בתוך העבודה. אם נצליח להבין שהעבודה הזאת היא תהלך מתקדם של תיקון שלנו, שאנחנו מטפסים בגרם מדרגות מסתובב אינסופי, וכל מדריגה שאנחנו עולים אנחנו מעלים איתנו את כל העולם.

"איש"

שיש תקופות בחיים, אנחנו כל הזמן מחליפים לאט לאט את הנוף מסביבנו. אם נמשיך את משל המדרגות אז יש זמנים שהמדרגות צפופות וגבוהות וצריך להתאמץ מאוד כדי לעבור אותן ויש זמנים שהן מרווחות ונוחות. אבל העיקר זה לזכור שאנחנו תמיד בהתקדמות.

איך מתמודדים? אממ מה שאני בד"כ עושה זה קודם כל לתת לעצמי להרגיש מתוסכלת מעצמי, להתבאס על זה שחזרתי אחורה וכזה.

ואז מנסה לקבל את זה, להסכים לי בדיעבד לברוח. כי כנראה היה לי קשה. קשה ממש. נכון שלא הייתי רוצה לברוח שוב(למרות שלפעמים כן), אבל כנראה שזה מה שהייתי צריכה, ושלא היתה בי מוכנות להתמודד. ואז ממקום שמבין ואוהב, התסכול יורד והחוסר אונים הזה של 'אוף איתי כבר, מה יהיה הסוף איתי' נרגע ויש בי גם יותר כח להתמודד עם הכאב והרגש שהדחקתי.

 

וגם כשחושפים את השכבות המודחקות, נראלי צריך בזהירות ועם הרבה אהבה וחמלה. ולתת לעצמי גם מרחב וזמן ואפשרות לברוח שוב, רק במודע..