אני עושה שירות לאומי בכפר נוער לבנות.
זה קצת דומה לבית ילד- פשוט זה בנות גדולות בגילאי תיכון, לדעתי זה קצת יותר אתגרי...
נתחיל.
קודם כל, קחי בחשבון שבתי ילד זה השירות הכי מבוקש בארץ. כמעט כל ילדה שנייה הולכת לבדוק שם, לכן המיונים שם מאוד מאוד קפדניים. ואם אין לך פרוטקציות- כדאי שתתחילי לחפש כבר מעכשיו. יש הרבה בתי ילד, אבל חלק מהם לא דתיים, ככה שאם את לא רוצה להתפשר על רמה דתית- זה ממש לא שייך!! בבתי ילד הטובים (נתניה, חדרה, בני-ברק, אשקלון...) יש כזאת כמות של בנות-שירות שבאות לבדוק, ככה שרוב הסיכויים שאפילו לא תצליחי להירשם לסיירת באינטרנט.
זאת עבודה קשה, קריעת תחת לגמרי. גם מבחינה נפשית וגם מבחינה פיזית.
את חייבת להיות ילדה אסרטיבית, מנהיגה, סגורה על עצמה, קשוחה, יודעת לשמור על משמעת, ועם כל זה- יודעת לתת אהבה ולהתייחס יפה גם כשלא באלך והילד היה נאחס לגמרי. ואם את לא כזאת פשוט ירמסו אותך תוך שניות. הילדים האלה, כמה שהם קטנים, הם יודעים ת'נקודות הכי רגישות שלך תוך שניה, ולשם הם יחדירו ת'סכין ויסובבו...
הרבה בנות גם חושבות שזה כזה עבודה שיושבים ומשחנ"שים עם הילדים, והם מספרים לך את סיפור חייהם והכול כזה חלומי- אז זה ממש לא ככה!! זה הרבה הרבה הרבה הרבה טכני! מפתחות, פעילויות, סחיבת ציוד, הכנת ארוחות וכו'...
זאת עבודה מאוד מתסכלת- כמעט לא רואים שינויים. אולי אם את נשארת שנתיים באותה קבוצה- את רואה התקדמות. בדר"כ לא רואים כלום. הילדים האלה לא נותנים בך אימון מלא זמן (כמה חודשים טובים) בודקים אותך כל הזמן אם אתה עקבי בהחלטות ובאמירות שלך ותופסים אותך על קטנות. זה מעצבן ממש לפעמים. ועד שאתה כן רוכש את אימונם- נגמרת השנה.
זאת עבודה נון-סטופ, אין מנוחה לנפש. זה כמו חור שחור שנשאבים אליו. חושבים על החניכים כל היום, חולמים עליהם, וגם כשיוצאים הבייתה ממשיכים לחיות שם במחשבות. זה להתעסק עם כל הג'ורה של החברה הישראלית.
זה גם ממש קשה לנפש, כי שומעים סיפורים מאוד קשים (בהתחלה מהעובדת סוציאלית, אח"כ מהילדים לפעמים) שאת מרגישה כזאת קטנה וחסרת ישע ואין לך מושג איך להתמודד איתם.
אף אחד מבחוץ לא מבין אותך. גם ההורים שלך לא מבינים באמת איפה את חיה.
יש אוירת דיכאון תמידית שמרחפת מעל כולם. חוסר כוח כזה.
בוכים מלא!! מלא!!
ברוב בתי הילד את צמודה לזוג, וזה ממש נורא לפעמים שאת תקועה להם בתוך החיי נישואים. זה בערך כמו להיכנס למשפחה שלהם. את רואה אותם בזמנים טובים ולא טובים. את איתם גם במריבות, זה עוד משהו מעיק.
(אני לדוג' עובדת רק עם האמא של הזוג, הבעל עובד מחוץ למוסד וחוזר מאוחר ואני עדיין מרגישה ככה לפעמים...)
ומעבר לכל זה- הדבר שלדעתי הכי קשה זה שאין בכלל בכלל הכרת טובה!! החניכות תמיד יצעקו עלייך, יקללו אותך ובחיים לא יגידו לך מילה טובה גם אם את הכי מתאמצת בעולם. וזה קשה, כי כולנו בני אדם, וכל אחד רוצה עידוד כדי להמשיך ולהשקיע, ואת לא מקבלת את זה. אף אחד לא נותן לך אנרגיות כדי להמשיך. את צריכה לספק אותם לעצמך. ברור שהצוות תומך, מעודד, משבח- וזה אחלה, אבל מצד החניכים לא מקבלים את זה. ולפעמים זה הדבר שהכי צריכים...
אחרי שביאסתי אותך כ"כ ושיתפתי אותך בכל מה שקשה לי, אני חייבת להגיד כמה דברים:
אני מתה על העבודה שלי, ואני מתה על חניכות שלי!! אין לי חיים בלעדיהם!! אני לא מתחרטת לרגע שבחרתי לעשות שם שירות. אני מרגישה שזה מקום שאתה באמת באמת תורם המון (!!!) לעם-ישראל, המקום הכי נצרך.
ואני ממליצה לכל מי שמתאימה לזה לעשות את זה, זה באמת עבודת קודש!!
בכל מקרה, שיהיה לך בהצלחה בבחירותייך, ונשמח לדעת מה את עושה בסוף...
כל טוב!!
של אם הבית. התפקיד גם כולל ישב"צים פעם בשבוע, ובעמותה שלי גם שבוע של קייטנה באחת מהחופשות הארוכות (סוכות, חנוכה, פסח וקיץ). נמצאים שם 5 ימים בשבוע.
... ישנן מדרשות שיש אפשרות לאכול ארוחת ערב אצלן...)