"הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים, בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב
וכי לא היינו יודעין באיזה חודש? אלא כך אמר להם, ראו איזה חסד שגמלכם שהוציא אתכם בחודש שהוא כשר לצאת; לא חמה ולא צינה ולא גשמים. וכן הוא אומר (תהילים ס"ח) : מוציא אסירים בכושרות- חודש שהוא כשר לצאת" (רש"י, שמות י"ג ד')
דאג הקב"ה להוציאנו בחודש כל כך מושלם, בזמן כל כך מקסים, באביב! זמן אשר בו אין לא גשמים, ולא קור, לא חמסין ולא כפור. כך אמר להם לישראל "היום אתם יוצאים. בחודש האביב!" כאומר, ראו בני- התבוננו באביב והסתכלו באור, בפרחים המלבלבים, בפרפרים העפים... בהתחדשות הטבע. בחופש. הנה, גם אתם חופשיים, ואחר שנות עבדות רבות יוצאים אתם, ממש כמו הטבע, אל האביב. נפש העבדים שבכם יוצאת גם היא לחירות, ושוב מתעוררת בקרבכם הנפש היהודית. שוב חוזר הרצון, וכמוהו הכמיהה, השקיקה והכיסופים לחירות אמיתית, לשמחה פנימית של שבח, הודאה ושירת הלל לבורא עולם.
"כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ" (שה"ש ב', י"א) הסתיו עבר, וכמוהו גם החורף עם כל הגשמים, הרוחות והקור. הזמנים הקשים מאחורינו, חלפו הלכו להם. ועתה, ניצנים נראים בארץ. אלו אמנם לא פרחים שלמים, אך הם ההתחלה שלהם. תחילתה של הגאולה. עם ישראל יוצאים באביב, ושם היא תחילת גאולתם. עוד מצפה להם דרך ארוכה עד קבלתם את התורה, ועד כניסתם לארץ וכיבושם אותה... לא פשוט. אבל רואים הם כבר את האור, את הפריחה, את ההתחדשות: רואים הם כבר את הגאולה בעיניים!!
"קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ" (שם, פסוק י"ג) הקב"ה קרא אל עמ"י לצאת ממצרים, אמנם לא כולם האמינו בו. לא כולם האמינו בגאולתו אותנו. וגם היום ניתן לראות כי הקב"ה קורא לנו לצאת מכל המְצָרים ולהגאל. לא כולם מאמינים, לא כולם מקשיבים. אבל הוא שם קורא ורוצה לגאול אותנו. אז בואו נתחיל ונפתח את עצמנו. דווקא עכשיו. באביב. כשהכל פורח ונפתח גם כן.
בואו ונצא מהגלותיות שבנו, מכל המצרים- ונאמין. נאמין בגאולה שלנו. ואף על פי שאלו עדיין ניצנים והדרך עוד ארוכה- נמשיך ונאמין כי בסופו של דבר הפרי יבשיל והיא תגיע - הגאולה השלמה.
אך לפני ההפתחות והפריחה, יש צורך לשתול ולהטמין קודם כל הגרעין באדמה. אחר, יש לחכות ולהמתין עד שגרעינו של הפרי ירקב. זהו תהליך טבעי, לא אסתטי- אך חיוני אשר כנגדו קיימת מצוות ביעור חמץ:
ה"אני" צריך להירקב, אותו צריך לבער. זהו סוד ההתבטלות. הפשטות. הענווה. וכך ורק כך נוכל להיות לו לעם סגולה. "כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַידוָד" (ויקרא ב', י"א) וכן "שאור שבעיסה מעכב" (ע"פ ברכות ל"ג) כיוון שהשאור מגביה עצמו ומחמיץ ומנפח את העיסה מעבר לממדיה הטבעיים ובזאת ממחיש את יצר הגאווה, והרי "תועבת ה' כל גבה לב" (משלי ט"ז, ה'). על כן, מבקשת אני לבער הגאווה שבי, בכדי שהפרח יוכל לבקוע ולצאת מעל פני האדמה, וממילא נראה ניצנים. כי כל אשר חטאתי לכם,בין באונס, בין ברצון, בין בשוגג, בין במזיד, בין בדיבור, בין במעשה ובין במחשבה- הכל הוא שורש הגאווה. ועל כך מבקשת אני את סליחתכם הכנה.
והנה, אחר הריקבון, עולה מן התהומות הפרי לו ייחלנו, ולו פיללנו. כי דווקא משברי הגרעין בהירקבו, נוצרו להם הפתחים לצמיחת הפרי ומתוכם בקעו הניצנים, ומשם תמשיך צמוח תצמח, תעלה מעלה מעלה ותגיע לשיאה (אתם בטח כבר מנחשים מי) – הגאולה השלמה!!
באיחולי חג שמח וכשר, חג של גאולת הגוף והנפש, חג של אמונה ושמחה פנימית ואמיתית
ובתקווה לראות את כולכם (מבין כל האנשים, ולמרות העומס הרב) בבית המקדש,
רבקה.
) אשתף אתכם.... ותודה רבה על העלאת השאלות והמחשבה המתבטאת בהן...
המוווון זמן לא כתבתי
