פורום יוצרים (עמוד 79)

בס"ד

אני חושב ש"על שבר בת עמי" (/Mosaic/Read/10209) היה אקורד הסיום שלי.
בעצם כל היצירות שלי שאפו ליצירה הזו, והיא מבטאת יותר מכל את מה שאני מרגיש וחושב.
למה אני משתף אתכם בזה?
כי אני נפרד לשלום, וכעת כאשר פירסמתי את הדבר שהיה חשוב לי ביותר "לומר לאנושות" - זה קל יותר.
מהרבה תגובות והלכי רוח כאן הבנתי שבסופו של דבר צדקו האומרים שמקומי לא יכירני, ואף אני התנהגתי בגסות רוח כש"תפסתי יותר מדי מקום" בתור מישהו חדש.
בנוסף לא אכחש שהיו אספקטים שלא נעמו לי ולא הסתדרו עם הגדרות הצניעות של האמונה שלי (ציור מסוים שפורסם, וכן מישהי שניהלה איתי "שיחה פרטית" - אפילו לא ידעתי שיש כאן אפציה כזו. אני חושב שזה לא נכון לנהל שיחה מסוג כזה, אם יש צורך להעביר מסר או למתוח ביקורת אפשר לעשות זאת במסר אישי), אבל כמו שאמרו לי אחרים ולבסוף הבנתי אף אני עצמי זו גסות רוח להתפרץ למקום קיים עם הגדרים שלך ולנופף בהם.
מסיבות אלה ונוספות (כמו זה שזה קצת מפריע ללימוד בישיבה...) החלטתי שעכשיו יהיה הזמן הנכון בשבילי ללכת.

אז רציתי לומר תודה רבה לכולכם, על כל מה שקיבלתי כאן בשהותי הקצרה.
תודה!

שרעפים.

בס"ד

נכון, אני די חדש פה. אבל דוקא בגלל זה הראיה שלי פחות או יותר חיצונית לאתר, כמתבונן מהחוץ.
הרבה תגובות להרבה יצירות מכילות ניתוחים ספרותיים, הערות מקצועיות, ניסוחים אקדמיים, וככללן נשמעות כמו לקוחות מהערות הבודק במבחן שירה ב"רימון" (אם כי עם כל הכבוד לכל הכשרונות שבית הספר הזה הצמיח לענ"ד הכתיבה התורנית של היוצרים כאן יפה וערכית יותר).
דוגרי - אני לא מתחבר לזה בכלל, ומשתדל לא להגיב כך. אבל אני לא נשוא האמור כאן.
מה שמעניין אותי לדעת, אבל עם יד על הלב, זה כמה מהיוצרים כאן באמת מתעניינים לדעת האם השיר/סיפור/מאמר שלהם עובר את ביקורת מבקרי הספרות הנכבדים באתרנו.
כלומר - הרי כמעט לאף אחד כאן, אני מניח, אין השכלה ספרותית אקדמית. וגם אם יש יש לתהות מה לנו ולמדעי ה"רוח" הנלמדים היום באוניברסיטאות. אז בעצם מה שאני שואל הוא, אם יש סיבה שבגינה אנשים כאן מנתחים במקצועיות מעושה יצירות שמתפרסמות כאן - וסיבה טובה מאוד יכולה להיות שזה באמת חשוב לרוב היוצרים - או שהמגיבים סתם נהנים מזה, שזה גם כמובן דבר לא מבוטל, רק שבגדול מטרת ה"תגובה" על יצירה בד"כ היא לתת פידבק לכותב ולא לעצמך.
אגב, הדבר נכון גם בצילום לגבי ניתוחי זוויות, צללים, פוקוס וכד', אם כי את זה לא הזכרתי כי דוקא שמתי לב שאת מרבית הצלמים זה כן מעניין.

הסיבה שכתבתי את כל זה היא, שבעיניי הבוסריוׁת עדיין באתר זה מטרתו היא לתת דרור ופורקן לרחשי הלב והנפש של כלל היוצרים, בדמות כתיבה (או צילום). זה לפחות מה שאני מקבל ממנו. בנוסף הוא משמש תמריץ לכתיבה, והרבה פעמים כשאדם כותב הוא מברר לעצמו נקודות שלולא העלה אותן על הכתב היו נותרות עמומות אצלו, ומוציא מעצמו מחשבות ודעות שהוא לא ידע שמצויות בקרבו. אלו הם לפחות היתרונות שאני רואה באתר ושלשמן הצטרפתי אליו, וב"ה ובזכותכם אני מקבל הרבה מאוד.
קבלת ביקורת ספרותית מקצועיות על רחשי נפשו של היוצר, לענ"ד אינה תמיד בראש מעייניו. לפחות לא ממה שראיתי כאן באתר. רוב היצירות (הכתובות) מתפרצות היישר מהלב, וככאלה באופן טבעי לא תמיד ממושקלות היטב, ומכילות את כל האלגוריות והדימויים הנכונים. אבל זו גם לא המטרה שלהן.

עם כל זאת, לכותב בדרך כלל חשוב לשמור את יצירותיו איתו, ולקרוא בהן מדי פעם שוב, ולכן יש בהחלט מקום להערות מועילות ומשפרות קטנות, כגון הצעות שינוי ניסוח מקומיות וכד' על מנת לשוות ליצירה מראה רהוט יותר, קרי יותר, זורם יותר. לפעמים גם הכותב לא מרוצה מנקודה מסויימת ביצירה, דבר שפוגע לו בחדוות הכתיבה ומונע בעדו מלברך על המוגמר בלב שלם, ובמקרים כאלה הערה קטנה יכולה לחולל פלאות, הן ליצירה והן ליוצר.
ובאופן כללי כתיבה מקלה על האדם ומחיה את נפשו, ולפעמים כתוצאה מהערות בונות ורמזים מועילים משתפרת כתיבתו של האדם, מה שגורם לו להרגשה טובה יותר ולביטוי עצמי שלם יותר.

כמסקנה מכל זאת, רציתי לשתף אתכם בכך שבעיניי הדלות התגובות שהכי קולעות למטרות האתר הן כאלה המתחילות בתיאור יחסכם הפשוט לשיר - "אהבתי", "התחברתי", "לא הכי הבנתי", "לא דיבר אלי" וכד' - ואם יש הערה בונה אז היא מופיעה בהמשך. כהערת אגב אומר שאני לא הכי מבין לאיזה צורך מציינים לפעמים מגיבים שהם לא התחברו לשיר, או לא אהבו אותו - הרי היוצר לא ישנה את השיר בעקבות כך, וסוף כל סוף לא את/ה הוא נשוא התגובה, אז מה זה משנה אם לא התחברת? לתגובה מחבבת יש טעם, כי היא משמחת את הכותב. תגובה לא מבינה יכולה לגרור הסבר מצד הכותב/ת, ואפילו תגובה מסתייגת לפעמים מעוררת דיון חשוב. אבל לכתוב סתם "לא התחברתי"? את מי זה מעניין, למי זה מועיל? (סליחה על הבוטות, אבל באמת שאינני מבין). ובעוד מאמר מוסגר קטן הוסיף שלענ"ד מאור פנים ונימוס צריכים להיות קוים מנחים לתגובות, ולא יפה לקטול כבר בכותרת את הכותב בביקורת קרה ומדודה. וכמו שאמרה אמא של ת'אמפר לת'אמפר: "כמה פעמים אני צריכה להגיד לך? אם אין לך משהו נחמד לומר, אל תאמר כלום!" (במבי, שם, שם).

מה שאני בעצם שואל הוא, האם היוצרים כאן סבורים ברובם שהניתוחים המקצועיים האלה הם באמת מה שהם מחפשים בכתיבתם כאן, או שיש כאלה שמה שהארכתי לכתוב כאן משקף ולו במעט את הרגשתם?

סליחה אם הייתי בוטה בקטעים, והכעסתי מישהו. כוונתי אך ורק לטובה, ואני שואל מתוך רצון אמיתי להועיל.
וסליחה על האריכות הרבה.

שרעפים.

אני מעלה יצירות ל'ללא-תולעים'. רוב היצירות שלי התקבלו, אבל יש כמה שנפסלו.

רציתי לשאול את השולחים, וגם את העורכים באתר: מהם לדעתכם הסיבות הצודקות לפסילת יצירה? ומה לא?

האם אפשר לפסול יצירה מכיוון שלדעת העורך\ת היא לא מפותחת מספיק, או שאפשר לפסול תמונה, כי העורך חושב שהיא לא מעניינת??

האם יש כאן מישו שמבין בציורים!?כיאלו נכון כל אומן מציי'ר ציור וישלו סיבה למה הוא מציי'ר את הציור?.

אז ישלי ציור כלשהו.אם יש מישהו שמבין בזה ויכול לעזור לי להבין את פשר הציור אני ממ אשמח!.

תודה רבה.

מורי'ה.

לתמונה גרועה הוא שמים וארץ. אמנם שניהם מופיעים באותה צורה, פורמט, ועונים להגדרה "תמונה" ומונחים באלבום. אבל יש כ"כ הרבה סוגי תצלומים עם מטרות שונות (טיולים, משפחה, נוף וכו') שיש תמונות שהן אומנות ויש שרחוקות מאומנות מרחק גלקטי..

לא כן בציור- מטרת רוב המציירים היא די זהה. אישית נראה לי שמצלמה היא פשוט כלי מוגבל מאוד, שרוב האנשים אינם יודעים איך לבטא מה שהרגישו בתמונה. למשל אם צילמתי תמונה של איזה מאורע, שנים אח"כ אשמח להסתכל רק כי " זה מזכיר לי את מה שהיה"- כלומר מעלה תמונה שקיימת בראש כבר, ומישהו אחד שיתבונן באותה תמונה שצילמתי ישאר אדיש...  לא כן בציור, שנועד לדבר אל כל אדם בכל מצב ללא רקע אישי מסויים......

אני צלמת מתחילה. כרגע אני מצלמת במצלמה דיגטלית ביתית, ואני רוצה לקנות מצלמה חדשה שתאפשר לי להתעסק עם גודל הצמצם, כמות האור שנכנסת וכו'.

אני אשמח אם תתנו לי שמות של אתרים באינטרנט שבהם אני אוכל להבדיל בין סוגי מצלמות, ולבחור את המצלמה שמתאימה לי.....

תודה.

בס"ד

מי כתב את השיר הבא ובאלו נסיבות?
ומה הקשר לסוף השבוע הזה?

ישראל- דׁם!

בפרע פרעות בישראל
כי אזלת יד
ברצוח אחיות, בהתעלל
בזויי גויים בבת צפת...
ירושלים לנידה היתה
וישראל למשיסה.

עד שקם
כמתנדבים לעם
השב נקם
בדם.

לא השכיל המת.
חרף נפשו למות
על מלכות.

ואימו זקנה שכלה
על בנה דומם בוכיה,
ליבה אפפו חבלי מוות.
תחלום: והנה הגרדם.
ותיקץ: והנה יום צלמוות.

רבבות לבבות בישראל
לא כלו מיחל.
ביום ובליל
דובבו רבבות שפתיים
בגולה, בציון, בירושלים
תפילה!
תחינת חנינה.

למבחן חזק חבל תלו בו השק,
בין חומות כלא עכו הלילה נחנק.
---------------------------------
ובשמונה
החליף התלין את השק באדם,
שעלה בשירה על גרדם.
                      עם ישראל - דׁם!!

אני חושבת שאחרי הכל צריך לחשוב על השורה התחתונה על המטרה העיקרית-האומן בעצמו,אחרי הכל יצירה נוצרת ממקום של רצון להשמיע משהו,להנציח רגשות,להתפתח לפתח וכו..
מובן שצריכים להיות כללי בסיס וגבולות שנאסרים משום היותם פוגעים ובאים על חשבון דברים אחרים,אך מעבר לזה כל מה שכולל פיסוק,משלב,וכו....לדעתי ממש אין מקום להעיר, זה ממש כמו להגיד לבן אדם:אתה מדבר ממש מהר או בשפה ממש נמוכה ולכן אנחנו נאלצים לבשר לך שמהיום אתה מפסיק לדבר בציבור....זה מגוחך, ואומנות היא שפה! אולי אפשר לאמר שאם היצירה תהיה בסגנון אחר אז היא תהיה יותר ברורה,יותר פופולרית וכו...מקובל עלי,אבל חוצמזה גם אם יצירותיו לא ישתנו בעקבות ההערות,או שכלל לא יהיו כאלה הרי הוא צופה בתוצאות הקהל ובוחן אותם ואת הסיבות שהביאו אליהם ובכל זאת בוחר לא לשנות,ומה המסקנה?שאדם מעדיף להרגיש נוח עם יצירותיו מאשר שאחרים ירגישו איתם נוח והוא בכלל לא יהיה מחובר אליהם והם יהיו יצירות פלסטיק,זה נראה לי ממש כמו לדחוף אדם לתרבות של חיצוניות וחוסר התפתחות עצמית.אשמח לשמוע אם מישו חושב אחרת.

הצילום כאמנות
מאת: יגאל תומרקין

אנו עדים לוויכוח, בעיקר בעשור האחרון, האם צילום הוא אמנות. באופן לקוני ודי דמגוגי אומר: הצילום חדל להיות אמנות ברגע שהתחילו לשאול אם הוא באמת אמנות, או ברגע שהתיימרו הצלמים לעשות אמנות. לא מכבר ראיתי תערוכה של הטובים בצלמי ישראל, אולי זה לא הרבה, אבל זה בכל זאת משהו. הם ניסו לעשות "אמנות" מצילום הוגן, וזה גרוע. צלמים אינם מצליחים לעשות אמנות על-ידי הוספת צבע, בעוד שאמנים מצליחים לעשות זאת - מצילום לאמנות; הדוגמה הטובה ביותר, אולי, היא ראושנברג.

מאן ריי אמר דבר יפה מאוד ונכון מאוד: "אני מצלם את מה שאיני יכול לצייר, אני מצייר את מה שאיני יכול לצלם." ברצוני לומר: הצילום הוא שלב ראשון של האמנות - הבחירה. אבל התנאי המבדיל בין צילום לשאר האמצעים או המוצרים הוויזואליים הוא - שהם פרי דמיון. בצילום עליך להיות שם, עליך לבחור, או למצוא, את הנושא, אינך יכול לבחור אותו בסטודיו (אם כי אתה יכול להביא אותו לסטודיו). אתה צריך להיות במלחמה כשאתה רוצה לצלם מלחמה.

קיימת תופעה נוספת בצילום: יש הרבה מאוד צלמים טובים, אך צלמים גאונים, שאת חתימתם מזהים מיד, הם מתי-מעט. פחות, אולי, מאשר אמנים גאונים. הצילום הוא הרבה יותר מתעשייה שבלונית, והוא גם אמצעי-סיוע יוצא מן הכלל לאמן. לצילום יש אספקט של עריכה וקנה-מידה. לדוגמה, ידידי פטר קנאפ, שהיה העורך הגראפי של "אל", עיתון אופנה צרפתי מצליח מאוד, היה אומר: "אני לא צריך לצלם, אני שולח צוות של עשרה צלמים עם הדוגמניות והם מכסים זאת בכמה אלפי תמונות. אני יושב ליד השולחן, גוזר, עושה את המסגור של הדבר ובוחר - והנה יש לי כתבה משובחת ואני יכול לחתום עליה בשקט." ובכן טמון הבדל נוסף: בלי להיות שם ולצלם - רק על-ידי עריכה ומסגור, אתה "עושה" משהו בצילום, אבל לא אתה הצלם וזאת שוב בעיה. מי האבא? שוב דבר שלא ייתכן באמנות הפלסטית.

דבר שני: הייתי מעז לומר שחובב גרוע יכול להוציא מתוך עשרת אלפים צילומים צילום אחד טוב. לא-כן באמנות. אין אפשרות ליצירת-מופת אחת של צייר גרוע.

מעניין להשוות גם מה נאמר על צילום. בודלר: "קמה תעשייה חדשה, המסייעת לא במעט לחיזוק האיוולת ולהריסה של מה שנשאר מן היסוד האלוהי ברוח הצרפתי. המון זה של עובדי-כוכבים, מלא אידיאל הראוי לו והתואם את טבעו. הריהו מובן מאליו. ככל שמדובר בציור ובפיסול, ה"אני מאמין" הרווח בקרב הציבור המתוחכם, בייחוד הצרפתי, הוא כלהלן: אני מאמין בטבע, ואך ורק בטבע, ויש לכך סיבות טובות. אני מאמין שהאמנות היא העתק מדויק של הטבע ואינה יכולה שלא להיות כזו. לכן התעשייה היא שתעניק לנו תוצר זהה לטבע, שתהיה זו האמנות. אל-נקמות נענה לתפילת ההמון, דאגר היה משיחו (דאגר - ממציא המצלמה והצילום. י.ת). ועתה אומר הקהל לעצמו: כיוון שהצילום מעניק לנו את הערובה לדיוק שאליו פיללנו (הם באמת מאמינים בזה, המטומטמים), אז צילום ואמנות הם אותו דבר. מאותו רגע אצה-רצה חברתנו המושחתת למן הנרציסוס ועד לאדם מן השורה, להתבונן בתמונה הטריוויאלית של עצמה. סופר דמוקרטי צריך לראות בזה שיטה זולה לזריעת תיעוב כלפי ההיסטוריה וכלפי האמנות בקרב העם." זאת אמר בודלר לפני כ-100 שנה.

ריצ'רד אבדון, אומר: "אולי זה מטבעו של הצלם, לעולם איני מעורב באמת. איני חייב שיהיה לי ידע ממשי כלשהו. אין זו אלא שאלה של אבחנות."

הצלם רואה, מצלם, עושה את התמונה בתוך הסטודיו שלו, ואחר ישנה תוצאה, או שאיננה. אם איננה, הוא חוזר אליה, מצלם שנית, עד שהיא ישנה, בוחר ועושה. ואבדון הוא צלם טוב, וחכם גדול, כנראה. ישנם צלמים שהם יותר מעורבים מאבדון, כקארטייה ברסון למשל, גאון הצילום הריאליסטי. קארטייה ברסון יצלם כיסא, יצלם "עמך", יצלם כל דבר – ומיד נזהה את קארטייה ברסון. איך? איני יכול לומר. זו התחושה. זו ראייתו המיוחדת. לאחר שראית כמה צילומים שלו אתה יודע שזה קארטייה ברסון, או לפחות מישהו מבית-ספרו.

מעניין, שקארטייה ברסון אף פעם לא החליף עדשה במצלמתו ותמיד השתמש באותה מצלמה. יתרה מזאת, הוא נהג ללכלך אותה, שתיראה מוזנחת, שלא תמשוך תשומת-לב, והדביק עליה ניירות-דבק ופלסטרים. הוא מעולם לא נכנס למעבדה, בטענה שצלם בעל-עין אינו חייב להיות לבורנט, איש-מעבדה. הוא הסתפק בכך שנתן למעבדה את ההוראות המדויקות, היתה לו מצלמה אחת, "לייקה", כל חייו.

הוא מספר: "נסעתי למרסיי. מילגה קטנה איפשרה לי להתקיים. עבדתי בהנאה. גיליתי את מצלמת הלייקה. היא נעשתה שלוחה של העניין שלי. מעולם לא נפרדתי ממנה מאז מצאתיה. תרתי את הרחובות כל היום, חש במתח רב ונכון לעוט על טרף, מתוך החלטה ללכוד את החיים, לשמר את החיים בעצם התחוללותם, ומעל לכל התאוויתי לתפוס את המהות כולה, במסגרת צילום אחד ויחיד של מצב מסוים, שהיה נתון בתהליך של התפתחות לנגד עיני ממש".

דבר זה מחזק גם את שאמרתי קודם: הצלם חייב "להיות שם". אני, האמן, יכול להיות גם בסטודיו. אתה, הצלם, חייב להיות שם. פעם צילמנו משפחות, אירועים. לאחר מכן עבר הצילום לקולנוע, דרך שנייה - הרפורטז'ה המצולמת. הצלם האמריקני המפורסם יוג'ין סמית, שצילם את הכפר הוולשי, את קרב איבו ג'ימה ואת הקבורה הספרדית, יצר סיפור על-ידי רצף של תצלומים במקום מלים.

אנו קוראים את הסיפור דרך הצילום. ספרות של צילום ורצף אירועים חשובה לדעתי בהרבה מצילום אחד ויחיד. זה באמת כוחם של הצילום ושל העריכה הטובה, המגיעים לפסגה, אולי בדרך השלילה, בקולנוע.

אומר מרשל מק-לוהן על ההתקדמות שהגענו אליה: "המדיה עשתה את עצמה תחליף לעולם הישן. גם אם רצינו להשיב על מכונו את העולם הישן, יכולים היינו לעשות זאת רק אילו חקרנו באילו דרכים בלעה אותו המדיה. כלומר, לעשות, כאילו להציג סרט מהסוף להתחלה. זה תהליך בלתי-אפשרי, אי-אפשר למות ואחרי זה להיוולד. ברוורס". אנו עבדים של אותו תהליך.

"צלמים המניחים שעל-ידי עצם מעשה הצילום הם משתחררים מיומרותיה של האמנות, כפי שהן מודגמות בציור, מזכירים לנו את ציורי האבסטרקט האקספרסיוניסטי, שתיארו לעצמם שהם חומקים מן האמנות על-ידי עצם מעשה הציור. כלומר, על-ידי התייחסות אל הבד כשדה פעולה, יותר מאשר אל הנושא.

"חלק גדול מן היוקרה שהצילום כאמנות רכש לעצמו באחרונה, מבוסס על התאמת טיעוניו לטיעוני הציור והפיסול החדישים ביותר. התיאבון לצילום, שאין להשביעו כמדומה בשנות השבעים, מביע יותר מאשר את העונג הגלוי והחקר של צורת האמנות המוזנחת יחסית. תיאבון זה ניזון מן התשוקה לשוב ולאשר את תחייתה של האמנות האבסטרקטית, תחייה שהיתה אחד המסרים של טעם הפופ של שנות השבעים. שימת-לב רבה יותר לתצלומים היא הקלה גדולה לרגישויות שנלאו מן המאמץ שתובעת האמנות האבסטרקטית וששות לחמוק ממנו. הציור המודרניסטי הקלסי מניח כישורי התבוננות מפותחים ביותר ובקיאות באמנויות אחרות ובמגמות מסוימות בתולדות האמנות. הצילום, בדומה לאמנות הפופ, מרגיע את הצופים, ומבטיח להם שאמנות אינה דבר קשה. נראה שהצילום עוסק יותר בנושאים מאשר באמנות". כך כתבה סוזאן זונטאג.

אין אדם בימינו שנולד ושבימיו לא היתה מצלמה. ולמרות זאת מעלים את השאלה צילום - אמנות, מה חשוב יותר, מה משפיע יותר, מה נעלה יותר? מה קודם למה, ביצה או תרנגולת? האם עיתונאי הוא סופר, האם כתבה טובה בעיתון היא ספרות או תת-ספרות?

סוזאן זונטאג חוזרת אל אותה מריבה ומאירה אותה מצד הצלמים: "אכן, חלק גדול מן היוקרה העצומה שהצילום זכה לה כאמנות, נובע מן האמביוולנטיות המוצהרת שלו כלפי אותה אמנות. כאשר מכחישים עכשיו הצלמים שהם עושים יצירת אמנות, הרי זה משום שהם סבורים שהם עושים משהו טוב יותר". הצהרות אלה מעידות יותר על המעמד המעורער של המושג "אמנות", מאשר על מקומו של הצילום בהיררכיית החשיבות. ידענו זמנים ללא-צלם ומצלמה, אך אין אנו יכולים לתאר לעצמנו חברה ללא אמנות. אמנות היא מין פריזמה המשקפת את החיים, את העידן, את המצב החברתי, את האקלים, את קו הרוחב, את האור, את הנוף. האמן מעביר את כל הדברים האלה דרך הפילטר האישי שלו ומזככם לעשיית אמנות.

התנאי החשוב ביותר, אולי, הוא אמצעי חדש (הצילום). כפי שטען קנדינסקי, אמנות אינה יכולה לחזור על עצמה. איננו יכולים לחיות כפי שאנו חיים במאה ה-20 ולצייר כפי שציירו ברנסנס, או לפסל כמו ביוון העתיקה.

על כן, חרף מאמציהם של הצלמים בני זמננו "לגרש את דיבוק האמנות", משהו ממנו ממשיך להתקיים אצלם. למשל, כאשר מסתייגים המקצוענים מהדפסת תצלומיהם עד קצה העמודים בספרים ובכתבי-עת, הם מסתייעים בדוגמת המסגור שירשו מאמנות אחרת. כשם שציורים ניתנים במסגרות, כך צריכים להיות גם הצילומים, ממוסגרים בתוך חלל לבן.

דוגמה נוספת: צלמים רבים ממשיכים לבכר תמונות בשחור-לבן, שלגביהן יש תחושה כי הן מעודנות יותר, מכובדות יותר, מנוכרות יותר, פחות סנטימנטליות, ורחוקות יותר בדמיונן לחיים. אך הבסיס האמיתי להעדפה הוא שוב, בהשוואה המובלעת עם הציור. בהקדמה לספר צילומיו "הרגע המכריע 1952", מציג קארטייה ברסון את חוסר-הנכונות להשתמש בצבע, בהצביעו על המגבלות הטכניות; איטיותו של הפילם הצבעוני מפחיתה מעומק המוקד. ואולם עם זאת, התקדמות מזורזת בטכנולוגיה של הפילם הצבעוני בשני העשורים האחרונים איפשרה את כל העידונים הטונליים והאבחנות הדקות שאפשר לייחל להן. לפיכך נאלץ קארטייה ברסון לשנות את דרכיו, ועתה הוא מציע שהצלמים ידחו את הצנטורליסטי מבחינה עקרונית. בגירסה של קארטייה ברסון למיתוס העקשני, שלפיו חלה לאחר המצאת המצלמה חלוקת תחומים בין הצילום לציור - הטבע שייך לציור. הוא תובע מהצלמים לעמוד בפני הפיתוי ולשמור על צד המתרס שנועד להם. יש פה נטילת מוגבלות, מין נזירות משונה. אם אנו יכולים לעשות אמנות בצבע, מדוע לא נעשה? אם אנו יכולים לעשות אמנות בשחור-לבן, מדוע לא נעשה?

הרי הזמן עושה את שלו. צלם טוב בצבע הוא צלם טוב בצבע. צלם טוב בשחור-לבן – כנ"ל. ידוע לנו, ושוב מן הקולנוע, שאנשים כפליני (וברגע זה עולה בזיכרוני פליני, שדחה את הצבע) אמרו: צבע זה כמו חזרה אל חיקוי החיים. קרוב לנטורליזם. השחור-לבן, שכולם חושבים שהוא טבעי, הוא למעשה הלא-טבעי. הוא נותן את הניכור הרצוי לקולנוע. והנה ב"ג'ולייטה של הרוחות" נשבר, ומאז הצלחתו הוא משתמש בצבע, צבע מאוד שלו, בכלל לא נטורליסטי, הנושא את חתימת ידו של פליני לא פחות מהשחור-לבן.

אנו מדברים על קולנוע, ולמעשה עלינו לחזור שוב לעניין הצילום. האם הצילום הוא אמנות? אנו יודעים, שאמנים רבים השתמשו בצילומים, ואפילו בצילום אנונימי, בלי לנסות כלל לתת קרדיט כלשהו לצלם. משהו גמור מירחון, צילום של קנדי, הפך את ראושנברג לפופולרי, מפורסם, מקבל פרס ביאנלה, ובמחילה - כאשר חתם על אותו צילום אנונימי (עם עוד כמה תוספות שלו) הוא גם נעשה שווה 80,000 דולר.

האם השביחו? האם אפשר לומר שהיתה שותפות? לדעתי - לא. הבחירה היא הקובעת והיתה שלב ראשון של ראושנברג בבחירתו של קנדי. בחירתו של האמן, לקיחת הצילום, היתה השלב הראשון באמנות, שהוא השלב האחרון בצילום, לכן הייתי מעמיד את הצילום שלב אחד לפני האמנות, למרות שבצילום יש גאונים, וגאונים חשובים מאוד, ובלי הצילום אין מאה 20, ולא מדובר בתחום האינפורמציה, בתחום המדע או בתחום האמנות, אלא בתחום הצילום.

http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=9775&str1=%D7%90%D7%95%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%AA&str3=&find=1&ex=0&docs=1&pic=1&sites=1&title=&all=1&x=0&y=0

בס"ד

שבוע טוב לכולם!
בשיר שכתבתי (ואולי יועלה לכאן בקרוב), ישנם לא מעט ציטוטים, בין היתר מפסוקים.
תחילה לכל ציטוט הצמדתי מספר הערה קטן, ובסוף השיר כתבתי מקורות.
אחר-כך, בעיקר מבחינת הפסוקים - זה נראה לי מעט טפשי.
מחד גיסא, שיר הוא לא פיסקא באורות הקודש. לא צריכה להיות לו רשימת מראי מקומות בסופו.
מאידך גיסא, לא ראוי לקחת קרדיט על דברים שלא אתה כתבת, ויש בזה גם אבק גניבת דעת.
אז כאן מבליח פתרון ביניים:
על ציטוטים פחות מוכרים לציין מקור, ועל אלו הנפוצים יותר להימנע מכך.
השאלה היא: איך מחליטים? בפסוקים הדבר בולט ביותר:
מצד אחד, רוב הפסוקים המצוטטים (לפחות אצלי בשיר) מוכרים. אז על חלק לציין מקור ועל חלק לא? זה לא אחיד.
מצד שני, יש פסוקים שלכותב נראים מוכרים אך ישנם קוראים שאינם מכירים אותם, ואז בכל זאת יווצר מצב של גניבת דעת, כאשר יחשוב הקורא שהמשפטים החינניים הם פרי עטו של הכותב.

אז מה דעתכם?

תודה, שרעפים.

בעזרתו יתברך נאמין באמת

אחרי התלבטויות וסימני שאלה [וכל מיני סימנים אחרים שבאמת מגיעים לאדם מאבינו בשמים ברגעים הנכונים..]-
הגעתי להבנה, בעזהי"ת, שזה הזמן להמשיך הלאה ולעזוב את תפקידי כאן כעורכת ובכלל כחלק מהאתר.

תודות לרוב שלוחות לכל אחת ואחד מכם, מקסימים שאתם.
תודה על רגעים בלתי נשכחים
ועל עצות הזויות וכאלו שפחות.
תודה על חיוך בשעות בלתי מובנות
ועל מילים-מילים-מילים.
וגם צלילים נפלאים,
והמון זכרונות להמשך.

~תודה מיוחדת ואוהבת לצוות הנפלא, יש בכם המון טוב~

      *       *       *      *      *       *

סליחה[!] אם מישהו נפגע אי פעם, אי שם, מכל משהו שעשיתי או שאמרתי.

שה' יתברך יוביל כל אחד בדרכו למקומות הנכונים ביותר בעבורו.
המון המון אהבה ושמחה. ושפע בריאות!

בהערכה,
ממני הקטנה.

אם מישו חמוד (או מישהי חמודה...)יכול לללומר לי (יענטו לכתוב לי...) מה העיקרון של הפורום הזה....

תודה!

רפיקי

בס"ד

אני צריכה קטע של שיר או מתוך שיר שיכול להעביראת המסר של שרה ששמחה על כך שיצחק ניצל ונבנה ובנה את עמ"י...

יש למישהו רעיון?

אני צריכה לחבר את זה לקטע שכתבתי- על שרה, שמספרת על חייה, אם מישהו/י רוצה לקרוא בשביל לעזור אני אשמח לשלוח לו/ה בפרטי..

אני אוהבת להוריד לתמונות שצילמתי מסגרות שחורות במחשב (ואז להעלות אותם ללא תולעים)

אני עושה את זה בדרך מסובכת (דרך WORD) ,אז רציתי לשאול אם יש דרך פחות מסובכת ופשוטה להוסיף מסגרות לתמונות. תודה!

בס"ד

מה עדיף שיהיה יותר מאמץ עליו בשיר: תוכן ומילים טובות או שיהיה יותר דגש על הקטע של המשקלים
ומספר הברות, וכ'ו..
ברור שכשאפשר שיהיה גם וגם אז הכי טוב. אבל לפעמים המשמעות של בית (למשל) הרבה יותר יפה, אבל קצת לא מסתדר עם הסדר והחוקים האלו, או שחייב שיושם דגש חזק על מס' הברות נגיד, גם אם זה מוריד מיופי המילים, (כי צריך לפעמים לשם זה לשנות מילים וכ'ו..)

אני מקווה שהבנתם מה אני רוצה.. קצת הסתבכתי..

אמנם באיחור קליל כי היום מתחיל מהערב, אבל בסוף זה מגיע...!

הופ הופ טרהלהלה ...

מזל טוב! בשעה טובה ומצלחת יוצר חביב ומוכשר שמשקה, עודר ומטפח אותנו בהרבה סבלנות - (מצע מנותק. ללא תולעים)

גדל בשנה!!

יוחאי  - - !

מזל טוב ענק, שתזכה לכל מה שאתה רוצה ומבקש ועוד יותר למה שלא מודע ולא מבקש.

וכדי שלא נחפור יותר מידי ותגיד לי "דווווסית.... "  - נשתוק כאן ונקשיב לאחרים..

אז יאללה חבר'ה,  - שירשורי ברכות.

בכבוד!