http://www.news1.co.il/Archive/003-D-79549-00.html
כשהחברה מקבלת מציאות של רצח, היחס הנשגב והנאצל לחיים עצמם סופג מכה אנושה. מרגע זה ואילך החברה מתירה למעשה ללחוץ על מי שייסוריו גורמים סבל לסביבתו, או למי שלסביבתו יש רצון מהיר לקבל את ירושתו, שישלח יד בנפשו
עיון האוטונומיה של החולה והבחירה שלו להסכים או לסרב לטיפול רפואי הוא רעיון נכון ומוסרי. הבעלות של אדם על בחירותיו היא חלק מהתפיסה הרואה את חירותו של האדם כאחד מיסודות הקיום. גם בין פוסקי ההלכה אנו מוצאים רגישות רבה יותר לאוטונומיה זו, כולל הסירוב הפסיבי לקבל טיפול רפואי. אולם "אין לך דבר שאין הקיצוניות מזיקתו" (הראי"ה). נתינת מקום לעיקרון אחד המשתלט על כל הקיום המוסרי היא הסכנה הגדולה יותר שיש למוסר עצמו. התייחסות חיובית לרצח שאדם מבצע באדם אחר היא חציית הגבולות.
שכן מדובר בשני מהלכים חמורים. המהלך הראשון הוא עצם העובדה שהיחס לחיים כאל עיקרון-על של הקיום - "שופך דם האדם באדם דמו יישפך כי בצלם אלוהים עשה את האדם" - הופר. החיים הופכים למשאב שסוחרים בו, ושלגביהם מחליטים החלטות המניחות שמדובר במשאב שניתן לסחור בו. גם לו לא היו כל תוצאות לוואי אחרות למהלך הזה, שבירת היחס המיוחד והנשגב לחיים מופרת כל אימת שהחברה מקבלת מציאות של רצח. היחס הנשגב והנאצל לחיים עצמם סופג מכה אנושה.
המהלך השני הוא תוצאות הלוואי של אווירה ציבורית שכזו. מרגע זה ואילך החברה מתירה למעשה ללחוץ על מי שייסוריו גורמים סבל לסביבתו, או שלסביבתו יש רצון מהיר לקבל את ירושתו, שישלח יד בנפשו. לא זו בלבד, אלא שכל היחס לייסורים ולכאב מתהפך: הסובל הופך לנאשם, שהרי ביכולתו להימנע מהסבל ולשלוח יד בנפשו - והוא לא עושה זאת. את מקומן של החמלה, של השותפות, של הארת הפנים ושל התמיכה תופסות כאן הבחירה, ההאשמה והאחריות האישית של אדם לייסוריו. בשל כך, גם בתפיסת עולם שמעמידה את האדם במרכז צומחת הסתייגות חזקה מהידרדרות לפעולות אקטיביות לקיצור חיים. ישנה הבנה כי מכאן ועד שלילת החיים מפגים, מפגועים קשה ומאלה שהעולם לא האיר להם את פניו - הדרך קרובה מאוד. קרובה מדי.
בימים קדומים נהגו לקבור את המתאבד מחוץ לגדר. בפרקטיקה ההלכתית כמעט אין נוהגים כך עוד. הנימוקים הם אומנם נימוקים פורמליים (אפשר שהמתאבד התחרט על מעשיו בין הביצוע ובין המוות), אך נראה כי נימוקים אלה אכן מלמדים על הטמעת הרעיון שאין אנו יכולים לדון אחרים שהידרדרו בכאבם למקום שאליו הגיעו. אולם הקבורה הזו מלמדת אותנו על האחריות הציבורית שצריכה להיות מוטלת עלינו גם כיום ביחס למעשים הקשים האלה.
בראש ובראשונה צריך להפסיק עם מכבסת המילים. לא "המתת חסד", ביטוי שנתפס כמבטא חמלה, חסד ורחמים, אלא "רצח במגמה לקצר ימי חולה". זהו הביטוי המתאר את המשמעות המדויקת של הפעולה. מעבר לזה, העיסוק במקרי רצח כאלו צריך להיות מלווה במנגינה שרואה במעשה מעשה חמור ולא התנהגות הראויה להערכה חיובית.
אולם עיקר העיקרים הוא העצמת האווירה הציבורית של קדושת החיים והזהירות מפגיעה בהם, החמלה והחסד, ההתמודדות והיצירה מתוך הכאב, והעולם הכולל שבו היחס לכל גילויי החיים - היפים והמייסרים - אחד הוא: חיים מעצם מהותם הם חיים ראויים. עלינו להיות חברת חיים ולא חברת נוטלי חיים.
http://www.dr-hen.co.il/PAGE8.asp
סכנה - אשפוז
הכל החל כאשר אביו של ד"ר אילן זמיר אושפז בבית חולים בגלל אנמיה וחולשה. בהמשך התברר שהוא חולה בלוקימיה, ומצבו הלך והידרדר מיום ליום. אף שד"ר זמיר הוא רופא בהכשרתו, דחה הצוות הרפואי כל בקשה מצדו לקבל תשובות ברורות לגבי הטיפול באביו, שנראה לו תמוה.
לאחר כשלושה שבועות של אשפוז נפטר האב. ד"ר זמיר הגיש בקשה לעיין בתיק הרפואי במטרה להתחקות אחר כל שלבי הטיפול, אך לתדהמתו נתקל בסחבת ביורוקרטית. לאחר התכתבות ממושכת קיבל מסמכים חלקיים, ורק לאחר יותר משנה התקבלו המסמכים החסרים, שמהם עולה האמת העגומה: עקב גילו המבוגר של החולה הוחלט כי אינו מתאים לטיפול כימותרפי אלא לטיפול חלקי בלבד, שכלל זריקות מורפיום אף על-פי שלא סבל מכאבים; הוא לא קיבל שום הזנה פרט לחצי ליטר נוזלים - גלוקוז 5% (שתי כוסות) ליום בלבד!, עד שנכנס למצב של חוסר הכרה וגסיסה ומת.
אפשר שכל זה היה נשאר בגדר סיפור אישי, אלא שהמחבר בחר לפרסם את מסקנותיו בכמה עיתונים. הוא החל לקבל גל פניות של אנשים שסיפרו על מקרים דומים שקרו במשפחותיהם, ועלה בו החשש שלא מדובר בטעות אנוש או ברשלנות מקרית. בעקבות המידע שקיבל, החליט ד"ר זמיר לחקור את הנושא ולפרסם את ממצאיו בספר זה. אכן נעשתה כאן עבודה מקיפה של ראיונות עם משפחות, איסוף מידע מכתבות בעיתונים ומספרים, בחינה מדוקדקת של החוק בארץ ובמדינות אחרות בנוגע להמתות חסד וראיונות עם חולים סופניים.
מסיפורי המקרים המובאים בספר עולה המסקנה המצמררת שקיימות מחלקות שמסוכן לאשפז בהן אדם קשיש או חולה סופני. במקרים רבים מתקבל הרושם שבמקום להשקיע מאמץ בהצלת חיים, מנסים לקצר את חיי החולים בהרדמה, מבלי להתייעץ עם המשפחה או ליידע אותה. עובדת היותו של המחבר אדם דתי ניכרת לאורך כל הספר, המביא גם פסקי הלכה, מאמרים וראיונות עם רבנים המבהירים את עמדת היהדות המתנגדת להמתות חסד. כדי לאזן מעט את התחושה הכבדה, מובאות דוגמאות של רופאים ומוסדות רפואיים שבהם ניתן טיפול אנושי גם במצבים סופניים.
הספר קשה מאוד לקריאה אך חשיבותו רבה, שכן מטרתו להעלות את המודעות בקרב הציבור לסכנות הקיימות בבתי החולים. המחבר קורא למשפחות להפסיק לקבל את דברי הרופאים בחרדת קודש, להתעקש לקבל מידע מקיף אודות מצבו של החולה ודרכי טיפול בו ולהיות שותפים בקבלת החלטות בצורה שוטפת. והעיקר- לא לעזוב חולה במחלקה לבד אף לרגע!
בהקדשה כותב המחבר: "הספר מוקדש לאבי ז"ל ולאלפי חולים ובני משפחותיהם, אשר נפגעו מזלזול, רשלנות, אדישות ועקשנות של רופאים, ובמיוחד לקורבנות "המתות החסד" הגלויות והסמויות, ולאלה החיים והבריאים שלגורלם אני חרד".
בהמשך מתכוון המחבר להקים "בנק מידע" בנושא, ולשם כך הוא מבקש מהקוראים להעביר אליו מידע רלוונטי שברשותם.
..
