בס"ד
דבר תורה לפרשת עקב
בדרך כלל כשהקב"ה מנסה את האדם במקרא זה במצב של חיסרון: עקדת יצחק לאברהם אבינו, חוסר מים לעם לשתות במדבר, וכו... לעומת זאת בפרשתנו אנחנו קוראים: “המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך ולמען נסותך להיטבך באחריתך” (דברים ח, טז), הנסיון כאן מתבטא בנתינת המן. איזה מן ענוי זה? היכן הנסיון בכך שהקב"ה נותן מן לעמו?
הספורנו מסביר: “אם תעשה רצונו בתתו פרנסתך שלא בצער”. במציאות, אנחנו רואים שהאדם נוטה לפנות אל הקב"ה כשהוא נמצא במצב של קשיים, כשיש לו בעיות, מלחמות או אבלות ל"ע, אבל כשיש לאדם שיפע האדם מרגיש כמלך, ולא כ"כ משתף את הקב"ה בטובו. מדוע?
ישנן שתי סיבות מרכזיות לכך: ההרגל והגאווה. הבן אדם מתרגל. קמים בכל יום, אוכלים, פועלים, ומפסיקים להתפעל על דברים שנראים טבעיים כמו גידול העגבניות, ילידת הילדים, פעולות הגוף, ושוכחים שיד ה’ נמצאת בהם, שוכחים שגם בדברים טבעיים הקב"ה משתף פעולה. וזאת כוונת הספורנו, שבנסיון המן, נבחנים על אמונתנו בהקב"ה גם במצב ש“לא תחסר כל בה”.
הגאווה היא הסיבה השנייה של שיכחת ה’: “פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת. ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה. ורם לבבך ושכחת את ה’ אלוקיך”. האדם לומד, עובד, בונה, לוחם ומרגיש כמלך, כבעל השדה. הוא עלול לחשוב שכל הצלחותיו הן רק בזכות מעשה ידיו - “כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה”. ולהתנתק מהקב"ה. ולכן כנגד שתי הסיבות האלה הקב"ה צווה לנו לברך על האוכל, להזכיר לנו שהוא המקור של כל הטוב.
ולכן אפשר לחשוב שמכיוון שהקב"ה הוא המקור של כל הטוב, אפשר להיות פסיבי, להתפלל ולקבל את הכל ממנו! בגמרא במסכת נידה, נשאלת השאלה: מה יעשה האדם ויתעשר? ירבה בבסחורה, וישא ויתן באמונה. הרבה עשו כן ולא הועילו! אלא יבקש רחמים ממי שהעושר שלו. אם האדם צריך להתפלל כדי להתעשר, למה הגמרא הזכירה שהאדם גם צריך להרבות בסחורה? אלא שיש שני רכיבים: ההשתדלות האישית – החלק האנושי, והתפילה - החלק האלוקי. הרב קוק זצ"ל על השאלה, מה היחס בין ביטחון בה’ להשתדלות עצמית, עונה ששניהם אינם חילופיים אלא מצטרפים: האדם צריך גם לעשות את כל ההשדלויות וגם לבטוח בכל כוחו בה’.
הר"ן (דרשה עשירית) וגם רבנו אברבנאל (דברים ח) מקשרים את הפסוק: "כחי ועצם ידי עשה לי את החייל הזה” לפסוק שלאחריו: ”וזכרת את ה’ אלוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חייל”, ואומרים שאין להבין שאסור להגיד "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", אלא יש מצווה לאומרו! מה פשט הדברים? להבין שה’ פועל בכל מעשי אדם, להבין שה’ לא רק נמצא במקור, אלא גם באמצעים, ולכן במצב תקין אדם צריך להיות מודע על כל הכוחות שה’ נתן לו, וגם לדעת שדרכם הקב"ה פועל. במצב כזה אדם חיי דבקות ה’ אמיתית כי הוא מצליח לשתף את הקב"ב בכל מעשה ידיו.
שבת שלום!
)
)