פורום לקראת נישואין וזוגיות (עמוד 1435)

באמת הגיע הזמן שאני יעשה את זה!

ואם עדיין אין תשובה אני מודיע לשדכנ/ית

שהמשכתי הלאה.

ואומר לו שיש לו שעתיים להחזיר תשובה...

אם לא- כנראה ניפרד כידידים

מניסיון, הבירור לא צריך לקחת יותר מיום אחד, אבל לפעמים יש סחבת מצד השדכן...

לדעתי, 5 ימים זה מוגזם ביותר...

אם לא מחזירים תשובה תוך שבוע לדעתי תמשיך הלאה.

אם עד מחר אין תשובה וכו',

מבחינתי זה שלילי.

דבר שני...אוף....זה די כואב....

ולא הצלחתי לעלות על מה הבעיה שחשבת עליה.. 

אני צריכה עצה מבנות בלבד

תרגיש טוב!!

בס"ד לק"י

למרות זאת, זה מרתיע קצת.

אבל כנראה שלא במסגרת פגישה לקראת...

אני אומרת נורא בזהירות, כי אני באמת לא מכירה, והדברים מאוד סבוכים ואינדוודואלים -

נשמע ממה שכתבת, שהשיפור שחל, קרה באופן טבעי, ואין לו הכרות עם עצמו וידיעה כיצד לעזור לעצמו בהמשך.

אני חושבת, והאמן לי שזה מתוך הכרות קרובה עם עולם בריאות הנפש, שלאדם צריכה ויכולה להיות היכולת להכיר את עצמו ולגדול מהמצב הנפשי שאליו נקלע.

אדם צריך ויכול להכיר את המצבים האלו בו, להרגיש כשהוא נכנס אליהם, ולדעת איך לשלוט בהם (באמצעות מוזיקה, כדורים, פסיכולוג - לא משנה מה). גם אם לא לגמרי.

במיוחד כשמדובר בהשפעה של אופי ומצב רוח על הנפש. 

אפשר לעבוד על זה.

עוד מילה לגבי טיפולים פסיכולוגיים.

אי אפשר למדוד הצלחה בפרק זמן קצר, אני אפילו בספק עד כמה רואים התקדמות תוך כדי הטיפול.

אתה נוגע במקומות כל כך עמוקים ונסתרים בך, וזה לוקח זמן לעבד אותם ולעכל מה עשית.

כלומר, בהכללה גסה (ואני שוב מתנצלת - אני לא מכירה את הפרטים המדוברים), אי אפשר לומר "ניסיתי" על טיפול פסיכולוגי, אם עברת טיפול אחד במשך חצי שנה, ועוד שלא נתת בו אמון מלא.

כדאי לנסות פסיכולוג אחר.

יכול להיות מאוד שכעבור זמן גם אתה יותר בשל לטיפול, ולכן הוא מצליח יותר.

בקיצור, לא להתקבע על "לא הלך לי".

בעצם... לא עניתי בכלל על השאלה.

ברור שהייתי רואה בבחור ב' אדם יותר רציני.

אני מעריכה מאוד מאוד אנשים שנחשפים למקומות העדינים הללו בנפש, ונבנים מהם.

לא מפחיד אותי לבנות את ביתי עם אחד כזה.

מהצדדים הבעייתיים.

אם כהבנה אם כהחלטה, אם כתהליך הסתגלות/השלמה, ואם כסוג של התבגרות נפשית.

יש מקרים שהסרת הפוקוס היא בריחה שמלווה בהרבה תירוצים מוצדקים, 

או פספוס של תהליך ובניה שיביאו אותי לא רק ל"תקופת רגיעה זמנית" אלא לרוגע אמיתי,

או הדבר הכי נכון לעשות כרגע מסיבות שונות (שגם אותן צריך לדעת ולהכיר).

בכל מקרה, צריך מודעות עצמית - ללמוד מי אני בתוך התהליך הזה שקורה לי.

מי שלא יהיה האדם שעליו אתה מדבר, 

מתפללת בשבילו להרבה אושר וטוב, השלמה ורוגע בקרוב.

בחור שניסה לטפל ראוי להערכה, עם זאת, מאד מאד חשוב שבנאדם ידע מהם הכלים שמסייעים לו. 

א) ברור שבחור ב' עדיף- לפחות הוא מודע לקושי והתחיל לנסות למצוא פתרון. (זו התחלה!!! לא לוותר באמצע!)

ב) לא ציינת אם את שואלת על בחור שהכרת, או שזה בכלל אתה- ששואל על עצמך.

בכל אופן הייתי אומרת שלפעמים זה שמרפים מהנושא זה בריא, אבל יכול להעיד על חשש לעסוק בזה ולהתמודד (וקשיים שיש לנו נוטים להעסיק אותנו הרבה בחיים, ולצוץ כל פעם מחדש. כך הוא טבע העולם ששואף לתיקון... ולכן עדיף לרכוש כלים להתמודדות, מלהיות עסוקים בבריחה)

לעומת אדם שנכון להשקיע עד שימצא הטיפול המתאים (ויש כ"כ הרבה דרכים לטפל בדברים, צריך רק עיניים פקוחות והמון המון נכונות להתמיד). כשיש קושי פיזי ברור שצריך ללכת מרופא לרופא עד שימצא המומחה המתאים, אז למה בתחום הנפשי אנשים מעדיפים להתעל ולהמשיך בחיים כאילו כרגיל?

הגישה של רבי נחמן מתחברת לי פה בדיוק:

דוקא העובדה שמקדישים זמן קבוע לטיפול בנושא הוא זה שמאפשר לא להיות עסוקים בזה כל היום..

קל לדבר, קשה לבצע..

בהצלחה!

השאלה שלי לא הייתה מה ההגיון אומר...

אני מניח שרוב האנשים יסכימו באופן תיאורטי לאמירה הזו.

כתבתי שהשאלה דורשת כנות, כי חשבתי שהרבה אנשים המקרה השני יותר ירתיע, גם אם הם לא יבססו את ההרגשה הזאת באופן רציונלי.

לגבי ההמלצות, יש בהן היגיון, אבל למעשה, במקרה זה, אני נוטה לא להסכים איתן.

מסיבות די מובנות איני פורס כרגע את כל הרקע למה איני מסכים.

ואגב, לגבי ההשוואה לקשיים פיזים, לפעמים גם שם ישנה ההתלבטות עד כמה להשקיע בסיכויים קלושים, האם לנסות טיפולים בעלי סיכון מסויים וכו'.

אם הבחור התעמק בנושא, וניסה לטפל זה נשמע שיש יותר במה להתעמק לעומת בחור שלא עשה כלום שלכאורה זה נשמע שהקושי יותר מזערי.

בתכלס- מישהו שלא ניסה לטפל בזה אולי בעצמו לא כ"כ מודע לנושא/ מדחיק את זה חזק יותר. ואז- 

חבל עליו וחבל עליה..

אבל זה עניין של זמן מתי נופל האסימון שאופציה ג עדיפה בהרבה...

צודק כשיש סיכון בטיפול רפואי צריך לבדוק טוב טוב אם יש אלטרנטיבות.. ולגבי סיכויים קלושים לא יודעים עד שמבררים ממש הרבה, מי שברר את הנושא לעומק ובדק את ההשלכות לכאן ולכאן עם אנשי מקצוע (שמבינים באמת בתחום ומכירים את המקרה הספציפי מקרוב) באמת יכול להחליט החלטה שקולה יותר.

לדוגמה - ספל עם שוקולדים.

נכון, זו לא המתנה האולטימטיבית, אבל זה יכול לפתור את ההתלבטות.

זה קרה לי גם לפני שהתגייסתי,

ובסוף החלטנו להחזיר את כל המתנות ההדדיות.

תעשו משהו נחמד לפני הגיוס וזהו.

 (כן, כן, אפילו שזה הדדי!..)

אפשר לקנות משהו קטן וסמלי, למשל מחזיק מפתחות עם תפילת הדרך..

אף אחד לא רוצה שזה יעורר בו כל הזמן את העניין,

וכן, חפצים יכולים להזכיר לך.

בעזהי"ת.

לפעמים הקשר נגמר ברע, ולא כיף, אז לא רוצים שיישאר איזשהו קשר לקשר האומלל ההוא..

או שלא רוצים להישאר חייבים...

אבל יש משהו מעליב בלהחזיר מתנה

הקשר כבר יחסית רציני? אז למה לא?

אם נחשוב כל הזמן על "מה יהיה אם נפרד", לא נוכל לעשות שום מחוות.

תני לו מתנה קטנה וחמודה. או יעילה - פנס ראש זה אחד השימושיים בצבא, אם לא ה-. (אני לא יודע אם זה עומד במסגרת המחיר שהקצבת.)

לא צריך לפחד מ"מה יהיה אם". (במיוחד אם הקשר הולך טוב, המחשבות האלה לא עושות טוב.)

(וגם אם, שווה להשקיע בדברים בתוך הקשר. תמיד זה סיכון. גם לגלות רגשות זה סיכון. אז מה, בלי זה אי אפשר להתקדם.)

בהצלחה!

לא כדאי.

וזה ש"בא לך" זה יפה. נקוה שיצליח ואז יהיו לך הרבה הזדמנויות..

אבל תאחלי לו במילים הצלחה מעומק הלב..

אם יש לכם משהו שאתם לא רוצים, מכל סיבה שהיא אז או שתזרקו אותו או שתתרמו אותו.

לא צריך לעשות עניין מכל שטות.

אם בא לך לקנות לו משהו, תקני. אם תהיה לו בעיה - הוא כבר יפתור אותה.

אני ממש לא מבין את הטקסים האלה. 

לדעתי..אם מרגיש לך שאתם במקום שיותר פתוח וזה מתקדם לכיוון הנכון אז אפשר לקנות משהו סמלי

אבל אם זה יגרום ללחץ בקשר ולאי נעימות..

אז עדיף להסתפק בלעשות משהו שונה בפגישה.ולאחל בהצלחה!

החלטות טובות!

פשוט זוועה לחיות ככה.

למה זה לא יותר קל?

של ד"ר ציפי ריין מישפה, היא דיברה על החרדה של לקבל החלטה להתחתן.

ממליץ לך להתייעץ איתה כדי לא להבריח אותו. זה כמו גל או גבעה שצריך לעבור, סף החרדה, ואחרי זה האדם מרגיש בשל ומוכן יותר.

אל תלחיצי אותו.

מצד שני נסי לקבל ייעוץ איך לפעול נכון כדי ששניכם תרגישו בנוח וברוגע ולא בחרדה.

בהצלחה.

אני מבינה אותך...את צריכה לתת לו את הזמן..

לפעמים לאנשים(במיוחד לבחורים) קשה להחליט.

תתייעצי עם אנשים..ותקחי את הכל בנחת וברוגע..

ה' מסדר הכל!!!! 

חסם ראשון שצריך לעבור. 

אל תלחצי, זה נורמאלי. 

כל מילה!

תודה שהחכמת אותנו!!!

בגלל שהשני (או השניה) לא מוצאים חן. 

הפתרון היחיד זה לראות את המועמד לפני כן או לבקש תמונה ולהחליט אם זה נראה לנו או לא.

פניהם והופעתם של בני זוג צריכים למצא חן זה בעיני זו ולהפך.

בירור מראש של עניין זה יחסוך הרבה כאבי לב, אכזבות ותסכולים להמוני אנשים טובים ונפלאים.

קרה לא פעם שלא אהבתי את המראה של הבחור בפגישה הראשונה, 

אבל אח"כ גיליתי שזה לא באמת מפריע לי (ולפעמים פשוט שכחתי מזה... נס שנתתי לזה צ'אנס).

המראה של רוב האנשים בעולם לא מפריע לי.

לא די שזה לא מפריע, את צריכה לאהוב את המראה, הוא צריך למצוא חן בעינייך.

ואם אנשים יהיו כנים עם עצמם הם יודו שלרוב הם מסיימים קשר במהירות בגלל הסיבה הזו.

ואת זה אפשר למנוע. למה סתם לשבור לבבות?

אני לא חושבת שאני צריכה להידלק על המראה של בעלי.

הוא לא אמור להיות דוגמן!!!

אם המראה מפריע (לעין) - אז זו סיבה לפסול...

(חוץ מזה - ייתכן שאני אראה תמונה של בחור והוא ייראה לי יותר מדיי דוס בשבילי, ואני לא ארצה אפילו לשמוע... ואולי הוא לא באמת דוס כמו שנראה? לו הייתי פוגשת אותו - הייתי יכולה יותר לתהות על קנקנו)

בעזהי"ת.

זה אחלה בסיס ל"לאהוב את המראה".

רוב האנשים אוהבים את המראה אחרי שמכירים את האישיות.. [וזה נכון גם לגבי שמות, קרה לך שפעם חשבת ששם מסויים הוא מהמם, ואז הכרת בנאדם רע שנושא את השם הזה והתחלת לשנוא את השם?!]

לפעמים צריך לצאת (אולי אפילו 2 פגישות ל"ע ) כדי שהמראה גם יתחבב עלינו

בעזהי"ת.

א. לפעמים תמונה  עוזרת לנו להבין באיזה טיפוס מדובר..

ב. אני אישית מעדיפה לראות תמונה לפני דייט ראשון, לא בשביל לבחון את המראה שלו, אלא סתם כדי להגיע מוכנה נפשית

ג. כדי שהמראה ייתחבב לפעמים צריך יותר מ2 פגישות

אבל לפסול בגלל תמונה?

בזה אני חולקת על אלעד (סליחה. לא אישי )

בעזהי"ת.

הלכה כרבים

הלוואי והדייטים ימשיכו מעבר לפגישה אחת, בינתייים זה לא עובד וזה ממש אבל ממש מתסכל!!!!

זה לא הוגן כלל וכלל

ולפעמים, בשביל שיהיו לך חיים טובים ומאושרים יותר צריך להתגרש, וכמו שאמרת, זה בהחלט רצון ה'!!

מעבירין את רוע הגזירה

כך שגם אם ה' החליט- אנחנו יכולים לשנות.

אני חושבת שהרב מרדכי אליהו זצוק"ל אמר בגירוש שהוא לא יהיה,

וכשהיה הגירוש שאלו את הרב כיצד אמר שלא יהיה ובכ"ז היה?

והוא ענה שכשיש גזירה עלינו או ביכולתנו לבטלה.. (מקווה שאני מדייקת בדבריו)

כך זכור לי שהוא אמר:

היה לא תהיה, זו תפילה ובעזרת ה' גם קביעת מציאות

יש לי חברה,

שמהרגע שהם התחתנו בערך הם היו בייעוצים מייעוצים שונים...

ובסוף, 

כן, הם התגרשו,

עם כל הכאב לב...

אז כן זה מה' וה' מסובב את העולם,

אבל לנו יש חלק לא מבוטל בכך...

ברור שלאדם יש תיקון מסוים שהוא חייב לעבור אותו, אבל כן, בגלל המעשים שלו הוא גרם לזה כמו שהוא נכשל כתוצאה שהוא לא למד למבחן.

זה שאלה מאוד גדולה עם תשובה מאוד יפה וקצת מורכבת.

המקרה שהציינת הוא מקרה פרטי של השאלה הכללית.

אך לצערי זה לאו דווקא מתאים בפורום כאן.

זה שאלה של בטחון והשתדלות, ידיעה ובחירה.

 לדעתי צריך לחלק בין לפני מעשה לאחרי המעשה.

לפני מעשה - אדם צריך להשתדל ולעבוד וכו'. אבל אחרי שהדבר קרה - להאמין שהכל מאת ד' והכל טוב וכו'. (זה לא המצאה שלי, ראיתי את זה באיזה ספר, בקשר לעבודת ד').

עם זאת בדברים שהם לא עבודת ד' זה תלוי במדרגת הבטחון של האדם - ככל שלאדם יש יותר בטחון הוא צריך פחות להשתדל.

מתאים..

והיית משוגע - זה כתוב בתורה.

אבל מי אמר שזה לחיוב?

אין, אמונה אמיתית בה' לא יכולה לבוא עם שיגעון!

שכן שלי עם תסמונת דאון

הפגישות עצמן הן לא משהו מהנה לאף אחד

קל וחומר הכישלון בפגישות

אך לא צריך להנות מהפגישות,

צריך להסתכל על זה בצורה אחרת לגמרי

כמעט בכל דבר בחיים אנחנו מכוונים למטרה ולאו דווקא לדרך

גם כאן, אתה מעוניין במטרה

הדרך ארוכה ומפותלת, אבל היא שווה את המטרה.

להבין שזהו מסע שאינך יודע מתי יגיע סופו

אך בסופו תקבל את אשת חייך!

שתמצא בעז"ה את האבידה מהר 

למה אי אפשר להנות מפגישות?

ארמי - אם עכשיו זה לא מעניין אותך ואין שום חשק, לדעתי קח הפסקה.

כן צריך לבוא עם רצון!

אי אפשר כל הזמן רק לחשוב על המטרה העליונה (והיא חשובה! אני לא חושבת אחרת!) בלי להסתכל על הדרך.

הרבה הצלחה ומציאה מהירה!

באמת, וזה גם כדאי!

אבל לרוב, בל-כורחנו, אנחנו מלווים בכל מיני תחושות, התרגשויות, אכזבות, חששות.... אפילו אם צחקנו שעתיים בדייט הערב...

ישמצב שלזה 'נפשי' התכוון..

כדאי ורצוי להנות בפגישה

כדאי בכללי להנות בכל דבר שעושים בחיים

אבל כמו שלדוג' אנחנו מבינים שאנחנו צריכים את התרופה גם אם טעמה איננה ערב לחך.

כדאי לחפש תר4ופה שטעמה כן ערב לחך, אבל אם אין, אנחנו נשתמש בתרופה גם עם טעמה לא משהו כלל.

כך גם בפגישות, גם אם לא נהנים, אנחנו צריכים לזכור שכל הפגישות האלה נועדו למשהו מסויים.

יש עיקר וטפל, חתונה ופגישות שלפני

עדיף להנות בעיקר, לאחר החתונה.

אם אפשרי להנות בשניהם, בוודאי שזה כדאי!

יהי רצון שתצליח להנות גם בפגישות

אבל גם אם לא, תזכור, ההנאה הגדולה תגיע אח"כ 

בהצלחה

לכל העניין הזה.

איך אפשר לצאת, להיפגש, למצוא, להחליט, והכול עם: "טוב, נו, יש לי בררה?" "נסתום את האף/נסבול ונעשה את זה..."

צריך חשק ורצון, לצאת!

לעניות דעתי.

אבל מה יקרה אם לא יהיה לנו חשק?

חשק להגיש עבודות

חשק ללמוד למבחנים

חשק לצאת לעבודה

חשק לעזור לאישה בעבודות הבית

חשק לקום בלילה לתינוק 

וכו'

לא נעשה אותם?

כדאי שיהיה לנו חשק להכל

אבל גם אם אין לנו חשק

יש דברים שצריך לעשות בכל מקרה!

לא מתחשק לי להפגש עכשיו? אז לא.

אם אבוא בלי חשק- גם לבחור לא יהיה חשק להפגש איתי. זה משפיע..

ואז מה הרווחנו? ;)

בגלל שנטייתו של האדם היא *כן* לשאוף ולכמוה לחצי השני שלו, אז לרוב אין צורך לחשוש וה"אין לי חשק" יהיה זמני.

(אם זה לא זמני, אז בהחלט צריך טיפול. אבל לא להכריח..).

אם אני יודע שאם יהיה לי יותר חשק בעתיד, 

כמובן שעדיף לצאת רק שיש חשק

אבל מה יחעשה אדם שאין לו חשק

פשוט לא בא לו לצאת

לא שיש לו משהו נגד חתונה ח"ו

אבל כל הפרוצדורה של הלצאת ומה שזה כולל פשוט לא עושה לו חשק

ישב ולא יצא?

ישאר רווק עד גיל 80 וימות רווק?

לפעמים צריך ללמוד להכריח את עצמך לעשות דברים

ומתוך שלא לשמא יבוא לשמא

בין חשק לצאת

לבין חשק להתחתן.

להתחתן - חובה שיהיה חשק.

לצאת - הוא יכול לבוא אח"כ, אבל גם בזה עדיין צריך שיהיה חשק.

לא לגבי חתונה!

שם המצב אחר,

אבל בשרשור הזה מדובר על חשק לצאת

ולכן התייחסתי רק אליו

והוא נעלם, ויש סיבה - 

במקרה הנ"ל, הוא צריך לקחת הפסקה, לעניות דעתי.

אני מדבר על מצב שאין לאדם חשק, והוא יודע שתוך תוכו שגם לא יהיה לו כזה.

במקרה כזה, המטרה, החתונה

מקדשת את האמצעים, היציאות ללא חשק!

חוסר חשק אצל בנים לחוסר חשק אצל בנות...

נראה לי שזו אחת הנקודות למחלוקת ביניכם.

תכל'ס, דיונים רבים בסוף מסתיימים בהבנה שהבנים והבנות זה שני זנים שונים..

לדעתי צריך לבוא עם חשק ורצון. אולי לא בשיא ההתלהבות, אבל אי אפשר לוותר על כך לגמרי.

משפיע באופן שונה מאשר אצל בנים..

זה לא חדש שבנות ורגש זה צמד חמד

תודה על הרצון להבין את כוונתי!

ויש כאלו שפחות.

ביחסי אנוש - אם אין חשק, צריך לעשות אותו.

מבאס - אבל אני מזדהה איתך לגמרי..

פתאום חוסר אמונה שיש מצב שיצא מהפגישות האלו משהו

ואולי זה בכלל מנגון הגנה כדי שלא נפגע, אז כאילו כבר כלום לא אכפת

אבל זה יעבור! בטוח.

אצלי זה עניין של אמונה וחיזוק עצמי שזה המסע שה' רוצה שאני אעבור, ואם הוא רוצה שאני אחכה / אשב ערבים עם מספר בחורים / אבהה מה אני עושה פה בכלל / אברר עליהם מתוך חצי עניין- זה הטוב כרגע

ופשוט צריך לחשוב אופטימי גם כשלא,

בהצלחות!

תודה ששיתפת

אבל יש המון דרכים בשביל להתחיל עם בנות! 

אבל קודם כל חשוב להבין שבעצם- אין בזה פסול, זתומרת- 

אנחנו לא כמו החילונים- כשאנחנו 'מתחילים' עם מישהי זה שווה לאמירה "שלום, את נראית לי בחורה לעניין, אני מעוניין להכיר אותך, מה את אומרת?"

אמירה- שאין איתה בעיה..

איך עושים את זה?

לא יצא לי, אבל נראה לי שהייתי  בוחר אחת משלושת האפשרויות הבאות לפי המצב:

א. ניגש אליה בעצמי (כשאין אף אחד בסביבה), סמול טוק, וניגש לעניין... בלי הרבה מסביב, חשוב להציג את שאלתך ובקשתך בצורה מכובדת (שתכבד אותך ואותה)

ב. שולח אליה חבר קרוב, שמספר לה קצת עליי ובודק בשבילי את השטח.

ג. הולך לחתן אחרי שמסתיימים ימי שבע הברכות ואומר לו "הייתה מישהי בחתונה, נראית כך וכך, מה אתה חושב? זה יכול להתאים?

והכי חשוב- טאקט, טאקט ושוב טאקט!!

שיהיה בהצלחה!

קיבל ממישי בטרמפיאדה פתק שהיא תשמח להיות בקשר עם טלפון.

אבל אני הייתי מברר קודם מי זו ופרטים עליה..

ככה גם חוסכים פאדיחות, משני הצדדים...

שתזכי להעשיר מנסיונך

ולהתעשר מנסיון של אחרים

ובעז"ה ממש בקרוב למצוא את זיווגך!

מקווים שתהני פה בדיונים ותפיקי תועלת ובע"ה גם תוכלי לעזוב לפורום מעלינו.

"ושתזכי לרדת פורום אחד מטה בקרוב!!"

אמן!

מי יתן ומתוך כך..תמצאי את צלעך השניה..

וכמובן..תזכי לרדת פורום אחד מטה..

ובלי קשר לנתונים.

בכללי ההצעה נשמעת לך? יש נקודות שגרמו לך להתלהב?

באופן אישי, אני חושב שהרגש וההתלהבות חשובים...

1. רוב האנשים בשלב מסוים מרגישים שביזות לפני התחלת קשר. לפעמים זה ברמה שבאמת צריך לעשות הפסקה, אבל על זה חייבים להתייעץ עם מישהו מבוגר שמכיר ומבין...

2. גם אם הוא ציוני, המנטליות וצורת החשיבה וההתנהגות תמיד יהיו מושפעות מאוד מהחינוך וצורת החיים בבית, לכן כדאי לדעתי לברר ולחשוב על זה.

בכל מקרה, אם אין לך בכלל חשק להיפגש איתו, לא נראה לי שזה שייך... 

מנסיון, אם מרגישים ככה לפני שהקשר מתחיל בכלל הוא לא הולך לכיוון טוב. צריך לבוא בהתלהבות לפגישה, ואז אפשר להתמודד עם האכזבה החלקית שטבעי שתבוא בהמשך. אבל הדרישה שלך הגיונית ולגיטימית ואני לא חושב שחיצוניות (בייחוד החלטה על ביגוד מסוים) היא משהו שאפשר לזלזל בו. 

לגבי חופשת דייטים לא נראה לי זה עוזר למישהו.. 

חד וחלק.

ד"ל זה נשמע דל..

ולגבי דרך לעורר אותו לעיניין(ולא באופן ישיר)-פשוט תנצלי את המילים הטובות הבודדות שהוא בכל זאת אומר,ותעשי מהם ממש עיניין,תתלהבי,תגידי לו "איך אתה משמח אותי.." וכו'. בד"כ הוא יראה איך שאת מתלהבת מזה, וירצה להגיד זאת שוב .

ואם הוא לא אומר אפילו מילים טובות בודדות,תנסי להוציא את זה בכוח ממנו. למשל את יכולה לשאול אותו על איזה משהו ,כך שהתשובה תיהיה איזשהיא מחמאה ושוב להתלהב מזה

הצלחות!

באיזשהו שלב פשוט החמאתי לעצמי במקומו

את צריכה להרגיש מה הוא משדר אלייך..

מה היחס הרגשי שלו כלפייך.

יש כאלו שקשה להם להביע במילים, אבל כל מעשיהם, וכל האופן שהם מדברים מראים על ההתלהבות והיחס החם שלהם לבחורה. ואז באמת כדי להגביר את המילים הטובות זה כמו שאמרו בתגובות מעלי.

מעבר לזה - אני חושבת שאת צריכה להתבונן למה את מרגישה כל כך תלות במילים הטובות שלו.

את סומכת עליו שהוא שמח בך? את מרגישה את זה?

לפעמים התלות היא באמת כמו שאמרת ממקום טבעי - ואל אישך תשוקתך ..כל אשה רוצה להרגיש אהובה ורצויה בעיני הבחור שלה.

לפעמים זה איזה שהוא חוסר אמון בעצמך, את צריכה כל הזמן שיחזקו אותך בפרגונים, ואם זה לא קורה, אז את מרגישה שחסר לך. (זה דבר שאפשר לבדוק בהשוואה לקשרים אחרים בחיים, גם עם חברות -האם  את טיפוס צריכה כל הזמן מיליים טובות ופרגונים? 

ולפעמים הצורך המוגזם במילים טובות מאותת על כך שהקשר הרגשי לא מספיק טוב. הבחור לא משדר לך שהוא איתך, שהוא שמח בך, שהוא נותן בך אמון.

ולכן את מפתחת בו תלות רגשית. (כי את רוצה אותו.)

תתבונני על זה. יש מצב שזה שילוב של כמה דברים ביחד, אבל תשימי לב מה הנקודות הדומיננטיות.

ועוד דבר קטן  לגבי ההשפלה - אם תביני שהצורך שלך במילים טובות (יחס רגשי חם) הוא צורך אמיתי לאשה - וזה באמת מה שאת מחפשת, וזה גם מה שנכון לחפש,  פחות תרגישי מושפלת..

רק לגבי התלות המוגזמת תתבונני מאיפה זה נובע, יכול להיות שזה יעזור לך. 

ובוודאי שכן!

כולנו צריכים,

לא כך?

אנחנו כאלה,נשים. צריכות להרגיש אהובות,מחוזרות,נחשקות.

ששמחים בנו ומעריכים אותנו.

נסי לרמוז לו,בדרכים שהבנות מעליי כתבו.

ואם לא-ישירות.

זו ענ"ד.

- איך הסיכה שהכנתי? יפה?  

- כן.. ממש יפה..

- וואו, איזה כיף שסוף סוף מישהו אומר לי! תודה רבה! 

- נראה לך שזה טוב מה שעניתי להורים שלי?- כשהם כעסו עליי, אז הגבתי ברוגע...

- כן, זה מצויין ככה זה עוצר את הכעס שלהם...

- תודה על המחמאה! עכשיו נגיד, ממש התרגשתי..!!

חח... ככה אנחנו הנשים, זה הטבע שלנו!

וכן על זו הדרך^, פשוט לשאול את השאלות שיגרמו לו לשים לב למה שאמרת/ עשית/ חידשת...

- אז מה אתה אומר על הסנדלים שקניתי?

- הצלחתי להתמודד עם זה יפה, לא?

וכו'..

זה מוזר לסחוט מחמאות...

וזה גם ממש מורגש זה לא באמת רמז-הוא יבין ישר שאת רוצה מחמאה..אז אפשר פשוט להגיד לו ישר..

מבלי 'לסחוט' ממנו את זה... ואז הושגה המטרה.

אם הוא לא הבין, אז אין אפילו למה להתפדח. ואז אפשר להמשיך..

גם גבר צריך מחמאות אבל הוא לעומתכן, לא יודה בזה....

אבל את יכולה לפרגן ולהחמיא לעצמך (בקול או בלב), זו לא משימה קלה, כי אנחנו נוטים בד"כ בעיקר לבקר את עצמינו ולהעצים את הדפקטים , אבל זו הדרך לבנות ביטחון ושמחה במי שאת בלי תלות באחרים. זה  לא רע לרצות קבל מאחרים, זה טבעי וטוב, וזה חלק משמעותי בזוגיות, ועדיין כדאי ללמוד גם לתת לעצמך.

נכון, זה לא אומר שמילים טובות זה שלילי אבל תלוי מאיזה מקום מגיע ה"צורך". אם זה ממקום של תלות אז זה מהאגו. אם זה בסבבה ולא כתלות אז זה חיובי.

דרך טובה להתחיל בעניין - זה כשמופיע צורך כזה לזהות ולא להזדהות.

כשזה מופיע פשוט לזהות את זה ולא להזדהות תחת זה

'אה שלום לך צורך במילים טובות, אתה חושב שאני שווה 100% רק ככה?..'

שאלי עצמך:

איך אני מגיבה עם העניין הזה? אולי יש שם איזה רווח נסתר לאגו?

ומי אני ללא ה"סיפור" הזה של הצורך\תלות הזו?

[לדוגמא: נשמה טובה שאיננה תלויה בדבר... להרגיש את זה.. לחייך את זה..]

בסופו של דבר זהו רק סיפור פנימי שהזדהנו איתו עד כדי צורך ותלות של האגו.

נסי לגלות מה האמת הנפלאה שאיננה תלויה, שמסתתרת מאחורי הסיפור הזה.

וחשוב:

למה צריך "לטפל" בזה?

כיוון שבעוד כמה שנים שאולי כבר לא יהיו מילים טובות (כי ככה זה "לפעמים" בחיי הנישואין) - שביתכם לא יתפרק בגלל זה. ה"צורך" הזה הוא תת קרקעי שיכול בהחלט לגרום לכך ח"ו. תלות חיצונית היא מהאגו, וגם כשזה מהבן-זוג. בנשמה יש שלמות! וזוגיות היא ישות נשמתית שלמה.

ב"הצלחה!

אולי כי לא באמת נהנים מזה וזה סתם צורך מכופף..

אולי בשביל להנות באמת ממי שאת באמת בנשמה במימד שאינו תלוי בחיצוני..

אולי בשביל להיות שם לבן זוגך ב100% ללא צרכים.. וממילא גם לעצמך שם ב100%

אולי כי מילים טובות יגיעו דווקא כשלא יצטרכו אותם, ודווקא כשתהי מחוברת למקום שאינו תלוי (כי אז תהי יותר שלמה ויותר מוערכת גם!)

אפשר למצוא עוד..

וסתם כך:

ביהדות, עניין זה מכונה "עין הרע".

תלות חיצונית גורמת להשפעות רעות להיכנס, והטיפול האמיתי איננו בהשפעה הזרה, אלא בפירצה - בצורך ובתלות.

כל תלות חיצונית מטאפיזית היא תחת העניין של "עין הרע"

[להבדיל מ"עין רעה" שזו תכונה של קנאות וכד']

מטאפיזית ז"א לא חומרית. לעומת זאת, תלות חיצונית פיזית היא תחת קטגוריית "יצר הרע" וזה עניין אחר כידוע..

חז"ל אומרים בדעה מסוימת ש99% מתים בגלל עין הרע

ההסבר הוא שיש "צרכים" מטאפיזיים שפשוט לא מתמלאים וזה גורם לבעיות.

"הנפש לא תימלא", אלא רק מהנשמה ששם יש שלמות.

לכן בתורה אחד הביטויים למוות הוא "ויגווע"

למה? כי אם יש "צורך" ומצפים להשלמה חיצונית והוא לא מתמלא אז גוועים ומתים.. במקום להיות מחוברים לנשמה הנצחית השלמה.

ושוב: אין הכוונה להיות יבשים ומדוכאים ולא נחמדים וכד' - פשוט להנות מזה ולא להיות תלויים בזה

בעזהי"ת.

אדם יכול לחיות גם מפרוסת לחם ו10 גרם חמאה ביום. בזה התלות מתבטאת.

אבל- אדם שהולך למסעדות גורמה, בתי מלון וכו'- זה כבר לא אוכל שתלויים בו! זה אול שנהנים ממנו.

מבינה?

את ההשלכות למקרה שנן אני סומכת עלייך שתעשי

אפשר גם להנות ואפילו ללכת למסעדות ולבתי מלון

השאלה אם אנחנו מזהים עצמנו עם החיצוני או עם הנשמה

התמכרות\תלות זה הזדהות עם חיצוני - שמה שיגרום לי למאושר זה דבר חיצוני ובלי זה אין טעם .. [תרתי משמע ]

מי שמציעים מישהי שבדיוק הייתה לו יומולדת, זה כמו לקנות אוטו עם טסט לשנה 

מי שמציעים לו מישהי שהייתה "לה" יומולדת...

האם הכוונה למישהי ששמרה על עצמה רוחניות, למישהי עם הורים דאגנים ששומרים עליה, או למישהי ששמורה ע"י אזיקים וכמה יסמניקים..

שאשה גרושה כתבה על עצמה: "יד שניה במצב טוב" (כנראה יש לה גם הומור)..

[אני מניח שבדוגמה שלך התכוונו להגיד ש"שמרה על עצמה" מבחינה מוסרית. אכן, יש דרכים לבטא דבר כזה עם קצת יותר "טאקט"..]

אף אחת/ד הוא לא חלק משוק בשר, וצריך להציג תכונות אופי, מידות חשובות, ולא "יד ראשונה, שמורה..."

מודל 90'

תוצרת יש"ע

שמורה במצב מצויין

הוספו לה כמה שיפורים בכפר פינס

כמה מכות קטנות מתקופת הקומונה

לאחרונה עברה טיפול מקיף במדרשת הרובע

אבל ממש זה התיאור.

המחיר- מציאה!

לא תמצא עוד כאלו בשוק...

למהירי החלטה בלבד!!

אבל אני עוד רגע 20,אז...

יש עוד פרטים?אחפש קונה...;)

כפי שנראה, עם קצת סיעתא דשמיא הוא ימכור את עצמו...

אני לא מבין למה אתה צריך רכב... 

ההוצאות השוטפות של הרכבים בימינו יקרות מאוד...

כרגע אולי מתאים לך קטנוע.. חכה שנה-שנתיים ותוכל להרשות לעצמך דגם משופר

ונמאס לי מאוטובוסים..;)

כל דבר בעיתו בזמנו...

(ועדיף אחרי צבא)

שרכב  מתאים עכשיו.

ואני לקראת סוף הצבא.

החישוב לא מסתדר לי...

אני עוד חודש בערך בן 20.

אני יחסית קטן בשנתון והתגייסתי בסוף שיעור א',הסדר.

זה משנה הכל..

רק תשים לב שאתה לא מקבל בטעות קורקינט

איפה מסמנים 'אהבתי'.

אין באמת רכבים בנמצא. כולן קורקינט... 

יש הרבה רכבים טובים בשוק!

צריך רק להיות מקושר לסוכני הרכב הנכונים...

הסוכנים הכבדים שעוסקים בזה כמקצוע ראשי מכירים את השוק יותר טוב מכולנו...

הוא יושב כי כבר אין לו כוח לעמוד 

אולי על קורקינט

שריטות קלות.

עצוב.זועק מכאב. בת כמה היא?

זו חוסר קבלה עצמית.

היחס שלנו לעצמנו הרבה פעמים הוא כמו מראה לעולם,

כשיש לנו בטחון בעצמנו - יש לנו בטחון בעולם

כשאנחנו מלאים בקבלה עצמית - אנחנו מקבלים את כולם

ולהפך.

כשאנחנו אכולי ביקורת עצמית, האשמה, כעס, חרטה וכד' זה גומר אותנו. חונק. לא נותן לחיות.

לפני הכל הכל בנאדם חייב חייב להרגיש אהבה לעצמו, לקבל את זה שהוא טועה לפעמים, לתת לגיטימציה לרגשות שלו.

נשמע כאן שהלגיטימציה ניתנת בשכל בלבד, שהוא יודע את הכאב. אבל לא ברגש..

תני חיבוק גדול לעצמך, תגידי לעצמך שאת טובה, שאת בסדר, את נהדרת, ה' רואה אותך מלמעלה וכואב על הכאב שלך.

הוא שאת מחכה לו יגיע.. יגיע כשאת תהיי מוכנה. שאחרי שאת תאהבי את עצמך תוכלי גם לאהוב אותו. ואהבת לרעך כמוך...

שאחת הדרכים של היצר להשתלט עלינו היא להראות עד כמה הדרישות מאיתנו הם מקסימליות ובלתי אפשריות עד שאין שום אפשרות לחיות חיים נורמליים תוך כדי קיום מצוות. המסקנות לפי זה הן שתיים: או לא לרצות לחיות או לא לרצות לחיות חיי תורה ומצוות.

לפעמים נדמה לי שצריך דרך אחרת: "לחטוף" בכל פעם משהו קטן בעבודת ה', אפילו אם הוא נראה קטן מדי, תפילה פה, מעשה חסד שם, ברכה כאן, לימוד שם וכו'. ככה טיפה ועוד טיפה תיעשנה לים גדול.

ועצה פרקטית: נגיד שיגידו לך שבן הזוג שלך יגיע רק בעוד שנה, אבל יגיע בוודאות. האם זה יתן לך סבלנות לעבור את השנה הזו בלי להתבאס כל ערב מחדש? האם תצליחי להתכונן לבואו ולבנות את עצמך ולאהוב את עצמך כי את יודעת בוודאות שבסוף הוא יגיע?

נסי לראות את החיים ככה. הוא שם. אבל לא כרגע. עוד מעט. בנתיים יש לך כמה דברים לבנות בעצמך. לחזור ולאהוב את הצדדים היפים שבך. ה' נתן לך כשרונות. האם את מספיק מעריכה אותם? את עכשיו באימון. טירונות. לא לוקחים טירונים לקרב, קודם מכשירים אותם. עכשיו את אולי צריכה להעבור תהליך של קבלה עצמית, של אימונים בלעבד את התסכולים. יש תסכולים תמיד במהלך כל החיים. כדי להיות רעיה ואם את צריכה ללמוד איך להתמודד איתם. הנה עכשיו יש לך הזדמנות. 

אז קצת סבלנות ותזכרי שהוא שם, ממתין לך, רק מחכה שתהיי מוכנה לקראתו ולא שבר כלי.

בהצלחה!

תודה!חיזקת גם אותי!

אולי תציעי לה ללכת לאיזה מטפלת שיכולה להוציא אותה מהבעסה?

ומצוקה שמצריכה איש מקצוע.

כדאי להעזר באנשים שמבינים,

שיכולים לרומם אותך ואותה, מעל העצבות הזו..

ולטעמי עלייך לחשוב איך לספר לקרובים של אותה בחורה שייתכן והם צריכים יותר לשים לב לתחושותיה..

אחרת יהיה חלילה מאוחר מידי

(ולא, אני לא חושבת שאני מגזימה..

אלא אומרת זאת מהכרות עם משפחה שעברה דברים מאוד דומים)

יש פה עדיין תקווה מסויימת.

והיא כותבת בסוף וחותמת: "מוות או חיים?"

אני ממש לא חושבת שכדאי להקל בזה ראש!!

יש לה עדיין שאיפות,

והיא רוצה,

והיא רוצה להתחתן, רק שקשה לה,

לעניות דעתי אין ממה לחשוש.

בשביל שיהיה ממה לחשוש,  או בשביל לגשת לקבל עזרה, להיפך, גם אם  זה "רק" קושי (מהסוג שיש לו השפעה שלילית  משמעותית על היומיום ) כדאי להתייעץ/להיעזר, וככל שמקדמים-  טוב יותר. אין סיבה לסבול.

ולפותחת השרשור וחברתה- אם מדובר מעבר לאיזה חוסר מצב רוח חולף, כדאי לפנות לעזרה מקצועית, טיפול זו לא מילה גסה. וזה לא חייב להיות משהו ארוך טווח, יש היום אפשרויות ממוקדות וקצרות יותר.

 לא מסכימה עם אלה שהציעו פניה לרב, זה טוב אולי להתייעצות כללית, אבל לא כדי לשפוך את הלב או לקבל עזרה משמעותית יותר.

ובכלליות, למרות שרובינו לפעמים מטפחים גישה כזו, המחשבה שהחיים בלי זוגיות חסרי משמעות ושאין אפשרות לחיות בלי זה (לחיות לא רק במובן הטכני, אלא להיות פעיל, להתקדם, להתפתח וכו'), וכשהמיועד יגיע הכל יפתר ויהיה יפה וורוד, זו מחשבה שגויה, שעלולה לפתח תלות לא בריאה בזוגיות או קשרים לא בריאים.  כדאי ונכון יותר (וגם קשה יותר כנראה..) לבוא לקשר מתוך תחושת משמעות לך, לחיים שלך ולטוב הקיים כרגע כדי שכשהוא יגיע יהיו בך הכוח והאמונה להשקיע בקשר.

תרגישי טוב...

אנשים כאן עוברים מסע, ולפעמים הדרך לא כ"כ פשוטה...

למה זה מפליא אותך?

זה אולי נראה כל כך טבעי ופשוט ששני אנשים מכירים ומחליטים להתחתן,

אבל לצערנו הדברים מורכבים יותר...

אם כבר אתה מתפלא..

הפלא צריך להיות הפוך! כל זוג שמתחתן צריך להודות על החסד והנס ש-ה' עשה עימו!

(מה ההסתברות שמכל הבנות במגזר בטווח הגיל המתאים תמצא את האחת שבאמת מתאימה לך?!?!)

מה שונה בציבור שלנו?

פשוט מאוד- 

הציבור שלנו מכיר בבעיה ומוכן לדבר עליה בקול...

הלא כן? ומעניין אותי מה חושבים האנשים פה?

תופעת הרווקות נמצאת גם בציבור החרדי, רק שהם פחות מדברים עליה.

 (כן קראתי כתבה על כך בעיתון החרדי "משפחה".)

דיבורים על ריבוי הרווקים בדת"ל,

בציבור החרדי אין כמעט רווקים, אבל לא באתי להשוות, רק להבין,

אם אתם אומרים שזה לא נכון-אז בסדר,

לתומי חשבתי...

ואני לא עושה תחרות...

אבל אני מכירה רווקות בציבור החרדי. 

וגם - בציבור החרדי מקובל להתחתן בגיל מוקדם יותר, כך שקצת קשה להשוות בין שני המגזרים.

(בציבור החרדי גיל 23 יכול להחשב "רווקה זקנה" ובציבור הדתי-לאומי עדיין לא עד כדי כך.)

אולי היא יותר גדולה אצל הדתיים בגלל שאצל הדתיים מודעים יותר ליותר לפרטים שאצל החרדים שמים פחות לב?(למשל מקצוע[לא לימוד תורה, וכדו' זה לעניות דעתי נכנס בעיקר להגדרת "תורניות"], צבא/ש"ל, אידיאליזם, וכדו')

או שהבחורים והבחורות שצריכים להכנס בברית הנישואין יותר מעורבים בתהליך מאשר בציבור החרדי?

בעזהי"ת.

מה שמוביל אח"כ בהרבה מהמקרים לגירושין רגשיים..

בס"ד

בציבור החרדי לעומת הדתי ההבדלים בעיקר בסגנון בין האנשים הרבה יותר מוחלט ורשמיים ולכן קל יותר להתמקד.

אצל החרדים בדר"כ אנשים דומים נמצאים באותו מקום.

לדוג' חסידות מסוימת (בחסידויות זה הכי בולט) נערה שרוצה מישהו מאותה חסידות אז יש לה X ישיבות ששם היא מחפשת ובהם היא מתמקדת הסיכוי שהוא נמצא במקום אחר הוא אפסי.

אותה נערה פונה לכל ה-Y שדכניות מהחסידות וכך היא כסתה תוך כמה שעות את הדרך להגיע לכל הבחורים הרלוונטים.

לעומת זאת אצל דתית- לאומית, אין לה דרך אוטומטית לכסות את הדרך להגיע לכל הבחורים הרלוונטים.

אצל החרדים סביר להניח שכל הבחורים נמצאים ב-X ישיבות אבל אצל דתיים הם מפוזרים בכ"כ רהבה ישבות, צבא, אוניברסיטה/ מכללה, עבודה וכו'...

גם אנשים דומים שיהיו בסגנון שלה ולפחות +- "בראש שלה" מפוזרים בכל הארץ.

אצלינו (ב"ה) גם הסגנונות השונים של האנשים, רמה דתית וכו'... לא יצרו לעצמם ממש קהילות נפרדות שמקובצות במקום אחד. ההבדל פחות מוחלט ןרשמי (ב"ה). יש הרבה סטיגמות אבל זה ב"ה לא ממש חברות שונות (למשל חסידות גור והליטאים וכד'...).

בקשר לאופי זה משהו שיחסית קל יותר להסביר לשדכן מה מחפשים לעומת רמה דתית ובעיקר סגנון. ברב המקומות לאופי "שקט" לדוג' ינתן אותו פירוש פחות או יותר אך ,למילה "דוס" ינתנו מיליון פירושים אצל אנשים שונים החל מ"שומר שבת-כשרות" עד נטורי קרטא.

מנסיון שלי ובעיקר של חברותי רב הבנים שהם נפגשו איתם בכלל לא היו רלוונטים מבחינה דתית או סגנון.

אם היינו חיות בחברה חרדית סביר להניח שלא היינו נפגשות איתן.

בחברה דתית לעומת חרדית ברגע שהבן עוזב את הישיבה קשה "למצוא" אותו.

גם אצל הבנות זה ככה אבל יחסית לבנים הן יותר שומרות על קשר והן גם מספרות לכל אחת שהן פוגשות ברחוב מהן בדיוק מחפשות (כמובן בהגזמה).

סיבה נוספת: לפי דעתי יש פער בין הרמה הדתית הממוצעת אצל בנות מאשר אצל בנים.

בכל העולם נשים הן דתיות יותר ומאמינות יותר אך אצל היהודים זה הרבה יותר משמעותי.

רק ששמה זה לא נחשב "תופעה" ו"בעיה".

(רוב החילוניות בגילי שאני מכירה, לא נשואות, ולא בדרך, לרוב הדתיות שאני מכירה בגילי כבר יש ילד...)

וגם אצל החרדים יש המון רוקים, ואצלם זה מסובך יותר, כי ברגע שבת עוברת את גיל 22 יש עליה כתם של רווקה. ואז כבר בודקים אותה ב8 עיניים, כי בטח יש סיבה שהיא עדיין לא התחתנה.

אני לא חושבת שיש סיבה אחת שבגללה יש יותר רווקים היום מאשר לפני 40 שנה (ואני גם לא חושבת שזה נכון כ"כ...)

לכל אדם בפני עצמו יש את הסיבה שלו.

לכל אחד יש את הסיפור של למה הוא עדיין לא מצא.

ויש המוווווווון סיבות.

(ולכל מעריצי השיטה החרדית, לא. היא לא כזו ורודה כמו שנראה לכם..)

הציבור הדת"לי מאוד מורכב ולכן גם התאמה בין שני אנשים יש לה הרבה יותר פרמטרים שהם רוצים שיתאימו.

מה גם שאין "מסלול אחיד" או דרך חיים אחידה כמו בציבור החרדי למשל. שם בגדול מגיל אפס אדם לומד מי הוא, לאיזה ציבור הוא משתייך (ליטאי, חסידי למשל) ויש לו בראש את הדמות שאיתה הוא יתחתן. גם ההורים מבררים ויודעים לברר דברים שהילדים לא יודעים בגיל צעיר. הם לא מסתנוורים ממשקפיים ורודות של התאהבות רדודה של צעירים. לכן כשכבר נפגשים זה אומר שהרבה גורמים חיצוניים כבר מתאימים - השיוך החברתי, רמה דתית, שיוך חברתי וסוציו-אקונומי. נשאר "רק" לבדוק את משיכת הלב ואם יש רגשות. לכן כל התהליך לדעתי הרבה יותר פשוט.

כמובן שגם אצל החרדים אחרי החתונה יש אתגרים ולא מעט ולכן יש להם גם הרבה הדרכה וסיוע, גם ספרים וגם אנשים שתומכים ומדריכים זוגות טרום ובמשך נישואיהם. 

אני מרגיש למשל שבציבור הדת"ל, הרבה פעמים "נשמות טובות" מנסות לשדך, או אפילו אדם בעצמו מנסה להכיר בפורומים ובאתרי הכרויות ואפילו סתם באירועים חברתיים שונים. ההסתברות הטבעית להכיר ככה אדם שקרוב אליו בנתונים החיצוניים כגון שיוך חברתי, רמה דתית וכד' הוא נמוך משמעותית מאשר בדרך שתיארתי למעלה. לדעתי גם רמת המודעות העצמית והדרישות ממוסד הנישואין אצל הציבור הדת"לי הן גבוהות יותר, אולי עקב החשיפה הרבה יותר לעולם, לכן מקבלים מצב בעייתי: ציפיות גבוהות וסבירות נמוכה לפגישה מתאימה.

זו התיאוריה שלי.

שידוך חרדי מתבטא באמונה שה' ישלח את הבת זוג הנכונה - למרות שעושים בירור מוקדם ומכירים אותה רק זמן קשר מאוד.

זוג חרדי מאמין שפאילו שהאשה לומדת והגבר לא למד שום מקצוע ה' ישלח להם פרנסה מספקת

וכשמאמינים זה מגיע  מהר

ודתיים לאומיים לא מאמינים?!!

לך תקרא את כל שרשורים האמונה המדהימים שהיו פה.

אם כבר אמונה - אז החרדים פשוט סומכים לגמרי על ההורים שלהם, ודתיים לאומיים מבינים שהם מספיק בוגרים בשביל להבין בעצמם מה טוב להם.

כמה צריך לסבול בשביל זה?מגיעים בסוף למסקנה אבל זה לוקח יסורי נפש והתחבטויות קשות

כשנותנים להורים או לשדכנית לעשות חלק גדול מהעבודה, ולתת אפשרויות לבחירה ע"פ הבקשות האישיות של הבחור/בחורה,לא שההורים מחליטים, זה הרבה יותר קל.

ואין חכם כבעל ניסיון