בין מה שכתבת, נכון מאד, על שהיא "לא בחרה להיוולד שם" "והיא בחרה לעבור שינוי" וכו' ", עשתה תשובה" - שכל זה שייך למעלתה האישית.
ואכן, כל אחת לפי מה שהיא, יכול להיות שמעלתה האישית שגבה מאד. אולי גם יותר ממי שמברר לגביה;
לבין הנושא שעליו שאלת: בעיה מצד הנישואין.
ולא נכון, לענ"ד, לומר: הרי רוצים שיחזרו בתשובה, אבל כשזה מגיע לנישואין... מה שייך. הרי לא אומרים כי היא "רעה". והרי יכול להיות שגם הבן (שגדל בבית דתי) שמר עצמו ועמד בנסיונות כדי להגיע לבית עם חוויות ראשוניות לגמרי. כמו שהבחורה, אכן, "לא אשמה" היכן היא גדלה - גם הוא לא "אשם"..
זה בלי להתייחס לכך, שלפעמים גם מי ש"עשתה תשובה על כל מעשיה", עדיין נושאת מטען רגשי/התנהגותי מתקופה של הנהגה כואבת ולא-ראויה-לחלוטין כזו.
הרי לימדונו רבותינו, וכתב הרמב"ם, מה זה בעל תשובה גמור? שהזדמנה לפניו אותה אשה, ויחסו אליה אותו דבר, ולא נכשל. אז הנה אנו רואים, לענ"ד, שיכול להיות מישהו ששגבה מעלתו הרוחנית, אך עוד לא ניקה רגשית. אז זה כמו להתחתן בלי דבר כזה?
לכן, לענ"ד, יש הבדל בין בנים לבנות בענין הזה. ולא פעם בנים "מקפידים" על ענין כזה ולבנות לא איכפת.
אז זו הרגשה לגיטימית, לענ"ד, ומי שמרגיש כך - מוטב שלא יתחתן איתה רק בגלל ידיעותיו על גודל מעלת התשובה מצד עצמה. כבר ראינו בתים שנחרבו בגלל דברים כאלו.
אך לאידך, אינני אומר זאת ככלל לכיוון זה. מאד תלוי בבחורה, ובבחור. ומה רמת ה"תשובה" שלה ביחס למה שהיה: התנערות מוחלטת, תחושת הכיעור שבכך, אי שאריות רגשיות לחלוטין, או לא?
וגם הבחור - מה רמת רגישותו לענין? הרי בוודאי שמצד הדין, זה "מותר".
ומה שכתבת "קל להגיד" - הוא גם הכי קל לעשות. מי שרואה עצמה, ויתכן שבצדק מצד מעלתה, כיכולה להתחתן עם כל אדם תורני - צריכה להעריך כך גם "חוזר בתשובה" הגון. ומרקע משותף - הרבה יותר קל. ויתכן שיבנו בית כזה, שהרבה יוכלו ללמוד מהם..
..
....