שבוע טוב חברים..
אז ככה...
אני בת 21, ואני לא חשה צורך עז להתחתן!
כאילו מה זאת אומרת... ברור שלפעמים בחתונות של חברות אני מדמיינת את עצמי מתחתנת ואיך זה יהיה, או שאני רואה חברה עם תינוק ובא לי גם קצת.
אבל בכלליות, אני נמצאת במקום ממש טוב בחיים שלי, נהנית ממה שאני עושה, ויש לי גם תוכניות לשנה הבאה שדי מתנגשות עם חתונה.
אז אני כל הזמן בהתלבטות כזאת: לצאת כשמציעים לי או לא?
בסה"כ עד עכשיו יצאתי עם 4 בנים, שלושה מהם לא עברו את הדייט השלישי (לא דווקא שאני חתכתי..) ואחד היה קצת יותר רציני (חודש וחצי בערך) אבל גם הוא נגמר.
עכשיו אני בסוג של הפסקה.
ואני מתלבטת....
מצד אחד אין לי כוח עכשיו, ואני פשוט שונאת לצאת לדייטים. אני מרגישה שאני מכריחה את עצמי כשאני יוצאת.
מצד שני: אני מרגישה שיש ממש לחץ מכל הסביבה- ההורים, המשפחה, אפילו החברות- כל הדיבורים בעולם סובבים סביב זה, ואני מרגישה שאני מתנצלת שאני אומרת "לא" להצעות, ואני כבר בת 21.
ויש איזה פינה בלב שלי שדואגת: אם לא תצאי עכשיו- מי נראה לך שיחכה לך עד שתתעוררי? ואולי זה בכלל לא יקרה? אולי יהיה לי כל הזמן כיף בחיים ואני פשוט לא אמצע מקום לעוד מישהו, עד שיום אחד אני אתעורר ואגיד: לעזאזל, אני בת 30 ואני רווקה.
ומצד שלישי: אני מכירה מלא סיפורים על ביטולי-אירוסין ואפילו גירושין (כאילו, ממש ישר אחרי החתונה) וזה ממש מלחיץ! אחת המבטלות (חברה שלי) אמרה שהיא ממש הרגישה איך היא מתארסת רק כדי לרצות את כולם (וגם את עצמה) שהנה, היא מתחתנת. היא לא תישאר רווקה מסכנה נואשת.
ואני פשוט לא רוצה להגיע למקום הזה, שאני יוצאת עם בנים רק מתוך תחושת חובה ולחץ ובסוף מתארסת מתוך אותה תחושה (שאולי אני עובדת על עצמי שאני באמת מאוהבת בו- כמו כל אותם המבטלות) ולמצוא את עצמי אומללה.
פשוט לדעתי, חתונה זה בערך הצעד הכי משמעותי בחיים- ואני פשוט לא רוצה לעשות אותו מתוך לחץ! אני רוצה לעשות את זה ממקום רגוע, אמיתי, ונכון.
מה אתם אומרים??
(ווואו חפרתי ממש.. סורי...) 
ההפך- אמרתי שאני לא מאמינה באהבה ממבט ראשון...
)
(בע"ה! 
)
. 
|נראה לי שזה מוציא לשון|)
)
(ילדה שאחיות שלה\חברות שלה\ חניכות שלה לשעבר\ אמא שלה\ יותר מדי אנשים נוראאאאאא אוהבים את השיר הנ"ל...)
) :
)