זהו, לא רוצה להתחתן! עבר לי, נגמר לי, נמאס לי, זה כבר ממש לא מעניין!!
אולי בגלל שקצת חוויתי את הכל עם חברה קרובה - נהנתי, למדתי, ראיתי, הבנתי,
ודי. אני לא רוצה בעצמי. עברתי כמעט את כל השלבים, אומנם, ניתן לומר- בצפייה,
(ולא מהצד- הייתה לי עמדה מרכזית מצויינת) אבל,
אחת לאחת את כל החוויות, העברנו, דשנו, טחנו, צחקנו, שמעתי, קלטתי, ונהנתי מאד.
ואני פשוט לא אוהבת לחזור על דברים, כמו, לקרוא ספר פעמיים או לראות את אותו סרט שוב.
אפילו אם הם היו מדהימים, על הרוב אין לי חשק לחזור, יש דברים שחוויתי ויישארו חוויה
ומספיקה פעם אחת. הפעם השנייה לא ניראית מהנה או מחכימה יותר, גם אם אשנה את זווית הצפייה
ואהיה כנראה ה"ניצפית", כן זה ברור ובטוח שזה לא יהיה אותו הדבר- לקרוא מספר ולהנות ממנו,
זה לא כמו לכתוב אותו בעצמך. אבל כשיודעים מראש את סוף הסיפור, ולא רואים את הדרך לשם,
מעדיפים להישאר עם ההתחלה הבטוחה שלי והסוף המסודר של אחרים.
כן, זה לא אותו הסיפור, גם לא אותם גיבורים, אבל זה מתחיל להיראות לי כמו הספרים החרדים
(ותסלחו לי, אבל...) כולם חוזרים בתשובה ו/או מוצאים את זיווגם האבוד, בסוף, מתוך קשיים מרובים
שאורכים ספר שלם מחולק למינימום מ"ט פרקים המתרחשים בו זמנית, השנה, עוד חמש שנים, ולפני עשור...
אני רואה את חברותי, אחת אחת ולאט לאט מגיעות לסוף המצ(ו)פה ומשלימות את פרק האיש המקדש שלהן,
עולות למערכה ב'- בית, משפחה, עבודה וממשיכות את מעגל החיים.
הייתי כבר בעשרות חתונות, שמחתי, שימחתי ו(כמובן) דימיינתי את עצמי במקום הכלה.
יודעת בדיוק איך רוצה שתיראה שלי, איפה, מתי, כמה ולמה, מי יהיו מוזמנים, מה לדרוש מהאולם
איך תיראה השמלה, ואיזו שעה לקבוע עם הצלם. דימיינתי מאות פעמים (טוב, לא ספרתי)
לפרטי פרטים עם כל התוספות, ויש לי דמיון מפותח. בכל פעם זו הייתה חוויה מחדש.
אז, כמה פעמים אפשר לראות סרט? עם שינויים? המשכים? הוספות? ומאחורי הקלעים?
זהו!! נגמר, אני יכולה לפתוח ספרייה אם רק יכולתי לשפוך את הדמיון לדף, במדויק,
או להסריט אותו, תאמינו לי זה היה מרתק.
בקיצור: מיציתי! מיציתי מכל הכיוונים האפשריים (כנראה, כרגע) את האירוע שנקרא - חתונה.
כולל מצד האולם, הצלם, השמלה והתזמורת... הצד של החתן, הכלה, האחים והאורחים.
אחד אחד וגם כמה ביחד. כן, זה לא החיים, זה לא המטרה, ולא העיקר.
אחד אחד וגם כמה ביחד. כן, זה לא החיים, זה לא המטרה, ולא העיקר.
אבל זה בדיוק מה שנמאס לי ממנו כרגע, ופתאום אין לי חשק להגיע לשם, אחרי כל החלומות...
בסדר, אני אבוא לחתונה, אם תזמינו, אני מוכנה גם לעזור עם ההזמנות, אין לי בעיה לדבר עם הקייטרינג,
או להסביר לצלם מה שתרצו, בכיף להגיע שעה קודם ליתר ביטחון, לדאוג שלא ישכחו שום דבר,
יש גם את כל הצ'צ'קעס מסביב: פרחים, בלונים, נצנצים... אני אפילו אשמח!!! באמת.
רק שאיכשהו, המילה חתונה, כבר לא מרגשת כמו פעם, לא כזו מיוחלת, וניראית פחות משמעותית.
אולי השקעתי בזה יותר מדי, מחשבה (-בטוח) והכל פשוט הגיוני.
אבל כמה שנים, זה מה שדחף אותי, ופתאום זה נעלם, די בהפתעה וזאת הרגשה מאד מוזרה.
אני עדיין רוצה למצוא אותו, להתחתן, הכל, אבל משהו, סתם ככה, השתנה.
(מכחישה כל קשר למושג ההוא... התבגרות)
יואו, תראו איזה אורך, לא התכוונתי, אבל זה היה כיף! 
ותודה מראש, - על ההקשבה (= קריאה...) וכ'ו וכ'ו...
רק בשמחות!!!
שאני זוכה להחכים על ידך...