עבר עריכה על ידי הילושש בתאריך א' באב תש"פ 16:29
לפני שנה וחצי נפגשתי עם בחור שחפרו לי עליו, מפה לשם.. היה חיבור וכו' אבל זה היה קשר לא נכון ולא טוב, כלומר, הוא לא היה מספיק חזק ברוחניות כמו שרציתי ובהתחלה הוא הבטיח להיות.. בתוך תוכי לא בניתי על זה, אבל האמנתי שהרבה תלוי בי ואם אחזיק מעמד ואתעקש על הדרך שלי בסוף זה יקרה, זה גם מה שהוא אמר לי.. והתכוונו להתחתן.. זה היה סיפור ארוך, ממש.. מפה לשם, רק בסוף הקשר גליתי כמה שהיה זלזול כלפיי וכלפי הקשר, הרבה חוסר כנות- שקרים קוראים לזה, בסוף הוא אמר לי את הכוונות האמיותיות של הבית שהוא רוצה לבנות- לא מה שהבטיח בהתחלה. לאורך כל הדרך היו ספקות ומליון פעם רציתי לבטל ולעצור הכל, והוא תמיד עצר אותי, תמיד הבטיח שיהיה בסדר.. אני, כדי לגמור עם מסכת הייסורים של הלבטים המטורפים שלא באמת אוכל להסביר.. התעקשתי לזרז את מועד החתונה כי.. די, נמאס להתלבט. שלי וזהו. אני מתחתנת. יהיה מה שיהיה. הוא התעקש שלא. וגם את זה הוא אמר פתאום. הוא רצה לקחת את הזמן. בסוף, אמרנו 'לא' וזהו, (בעיניי הקשר נגמר לא כ"כ יפה.. שני הצדדים נפגענו) אחרי מאית השניה שמעתי שהוא כבר התקדם ועומד להתחתן, חשבתי שעובדים עליי. לא. באמת התחתן, בחתונה מפוארת מאוד (ומעורבת, ד"א), עם בחורה לא דתיה.. בקיצור, הבנתי שזה לא מתאים, לא מבחינה דתית, ולא מבחינת היחס ותודה רבה לה'. אבל כעסתי, למה הוא כן ואני לא??! למה לו ה' נתן ולי לא?!
לקח לי זמן להתאושש.. זמן שבו הבנתי כמה הקשר היה לא טוב. רקוב. אבל כן נקשרתי והתחברתי אליו, הפגישות שלנו היו מושלמות. היה לנו כיף ביחד.
אחרי כמה חודשים.. שמעתי שהוא מתגרש.. אין לי מושג למה. הרבה שמועות. שאין לי מושג מה נכון אם בכלל. לא שמחתי, הצטערתי בשבילו. בסה"כ רצה להתחתן.
אחרי כמה חודשים נוספים, אני מקבלת שיחה בלילה(!) ממס' לא מזוהה. זה היה הוא, (התקשר ממס' אחר כי לא רצה לקחת את הסיכוי שאני זוכרת את המס' שלו ולא אענה). הוא מציע לי לחזור אליו. הוא אומר שזה היה פספוס חייו. זו טעות שהוא לא לקח את ההזדמנות הזו בשתי ידיים. הוא מתחרט עד עמקי נשמתו. מבטיח שיעשה אותי סופר מאושרת. רק שאתן צ'אנס. כמעט הסכמתי כי ממש ריחמתי וליבי יצא אליו, כי בכ"ז היה בינינו משהו.. פתאום נזכרתי.. שהיה רע, אבל היה גם טוב, היה שם משהו.. הוא טוען שחיבלו לנו בקשר אז, שמישהו שיחק לו בראש, שהוא ממש רצה אבל הסביבה גרמה לו להרגיש לא בטוח. אני לא בטוחה שאני מאמינה לו. כי זה לא נשמע הגיוני. ואם כן, איפה העמוד שדרה. הוא אומר לי 'תביני, אני לא מאוהב בך. אין לי רגש, אני עם ראש על הכתפיים, רוצה לבדוק.. אולי, אולי זה יכול לעבוד בינינו..' (הייתי אמורה להיעלב, נכון?! ממש עושה לי חשק לחזור אליו..)
בקיצור, אמרתי לו שזה לא מתאים. ואני לא חושבת שזה יעבוד. הוא ביקש לדעת סיבה הגיונית. אבל לא רציתי לפגוע בו, לא רציתי להגיד שהסטטוס שלו השתנה, וזה כבר לא כמו פעם.. זה אחרת. ואני לא באמת סומכת עליו שהוא לא עובד עליי שוב לגבי הנושא הרוחני.
וגם לא רציתי להגיד שההורים שלי, אלה שפעם דחפו אותי לקשר אתו, וחפרו לי.. הם אלה שיהרגו אותי אם אסכים הפעם. הוא נשאר אותו בנאדם, מניפולציות בשקל ועוד..
השיחה הסתיימה. לא ידעתי מה אני אני מרגישה. לבכות?! להרגיש מוחמאת?! להיעלב?! הוא ביקש שלא אספר לאף אחד על השיחה הזו כי זה משפיל אותו ואת האגו שלו שהוא פונה אליי. הוא מבקש שזה יישאר בינינו. השתדלתי מאוד. סיפרתי רק לחברה שלא מכירה אותו. למרות שכשאנחנו היינו בקשר וביקשתי שדברים מסוימים יישארו בינינו, הוא לא מצמץ וכולם ידעו הכל. אבל אני ניסיתי להישאר נאמנה לעצמי וללב שלי.
בקיצור.. חשבתי שזהו, הבין את הפואנטה. אחרי זה גם ממש כעסתי על עצמי שבכלל הסכמתי לדבר אתו. למה לא סגרתי לו את הטלפון בפרצוף כשהבנתי שזה הוא. וברוב חוצפתו מתקשר בלילה.. כעסתי שהייתי אמפתית. אבל ב"ה. עדיף מלפגוע ולהגיד מילים פוגעות ח"ו.
אבל..לא חסמתי אותו, מה שיכולתי לעשות. ואולי זה היה מתבקש.. סיקרן אותי לדעת אם הוא ינסה שוב. אבל הייתי בטוחה שגם אם הוא יתקשר- אין סיכוי שאענה.
אחרי כמה ימים, אני מקבלת שיחה ממנו, ממס' שייך לו באמת. ושוב, בחצות לילה.. לא עניתי. שמחתי שלא עניתי כי פחדתי שאולי הוא יצליח לשכנע אותי ולעבוד על הרגש שלי שאסכים להיפגש איתו..
למה אני מספרת את כל זה..? כי.. מהלילה ההוא שהוא התקשר ועד היום, אני כ"כ מבולבלת..
אפילו אתמול בלילה התבאסתי שהוא לא התקשר.. ממש. כאילו נתקפתי בגעגוע אליו. אז שאלתי את עצמי, אם הוא היה מתקשר עוד פעם, היית עונה לו..?! היית לוקחת את הסיכון..? התשובה היא ברורה, בשכל אני מבינה שלא, ולא הייתי עונה לו.
אבל קשה לי מאז.. באלי לדבר איתו.. החזרה שלו למציאות שלי, גם אם לשניה, עשתה לי לא טוב. גרם לי להרגיש ולהיזכר..
אני לא יודעת כמה באלי אותו, או שאולי אני רק רוצה קשר אמיתי. באמת. וטוב. קשה לי לבד.
בעוד 3 ימים אני חוגגת יומולדת. ואני.. כמובן, מודה לה' שהביא אותי עד לנקודה הזו. וברוך ה' עטף אותי בהרבה חסד והרבה טוב.. אבל מרגישה שחסר לי משהו, חסר לי את העיקר, וכל השאר זה כביכול טפל (ח"ו, תודה לה' על הכל) אבל .. אני לבד. לא האמנתי שה' יביא אותי ליומולדת הזה כשאני רווקה ובודדה. ועוד אחרי התקפת נוסטלגיה של קשר ארוך שהיה לי. אני באמת רוצה קשר, רוצה להתחתן, רוצה בעל, ילדים, משפחה. וזה לא קורה.
אני לא יודעת מה מעכב אותי. אני לא צדיקה או משהו, רחוק מזה.. אבל כ"כ הרבה לא צדיקות מתחתנות.. אז למה אני לא?!
אני יודעת שהכל לטובה.. והכל טוב.. ולמרות זאת, קשה לי. לא רוצה לחגוג יומולדת. אין לי מה לחגוג. זו לא חגיגה בשבילי. זה יום עצוב.
אני יודעת שזה כפיות טובה וההסתכלות שלילית מאוד.. והלוואי שה' יסלח לי. כי אני יודעת שהוא מדייק בהשגחה שלו.
אז סליחה על החפירה..
אבל, מה עושים עם המחשבות עליו, איך מחזירים את עצמי לימים שלפני שהוא התקשר והופיע פתאום? לא רוצה לרצות אותו, לא רוצה להתגעגע, לא רוצה לחשוב עליו.
למה ה' רצה שהוא יתקשר? למה זה טוב להחזיר אותי אחורה?
בקיצור, שה' יחתן את כל הרווקים והרווקות והמצפים כולם. שיושיע אותנו. אמן.
שוב סליחה על האורך.. ותודה למי שקרא עד פה..
)
