שלום לכולם, אשמח לשמוע עצות.
אני נפגשת חודש וחצי עם בחור מקסים, מתוק מדבש, לב גדול. זורם ונעים ביחד, יש נושאי שיחה משותפים ויש שאיפות תורניות וכלליות משותפות ב"ה. שנינו די ביישנים באופי ובכללי פחות נשמעים בחברה גדולה (מול חברים ובקבוצות קטנות כן, אבל בחברה גדולה אנחנו נחשבים יותר מהשקטים).
בפגישות הראשונות הבושה הייתה מאוד גדולה ובקושי העזנו לדבר. אח"כ חלה התקדמות מסוימת ומרגישים קצת יותר בנוח אחד עם השני.
מלכתחילה, אני חיפשתי בחור שהוא דווקא יותר פתוח ודברן שיצליח ל"דובב" אותי וככה הקשר ייבנה. אך ידוע שרבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום והוא זימן לי בחור יותר שתקן ממני (שלא נראה לי שקיימים הרבה כאלו). באמונה וברצון אמיתי לבנות קשר עם בחור ירא שמיים ומקסים המשכתי בקשר למרות שהזרימה לא הייתה טבעית והשיחה הייתה מאוד מאוד דלה בלשון המעטה.
עם הרבה אומץ וקושי, הצלחתי להתחיל ולחשוף בפניו ראשונה את הנפש שלי. ומנגד, ציפיתי שזה יקרה גם. אני לא יודעת איך זה אצל בנים בכללי, אבל לבנות, ולי באופן אישי, הרגש נבנה ומתפתח כשאני מצליחה להכיר את הלב של הצד השני. חוויות מהישיבה, צבא לימודים הם סבבה ונחמד כמובן לשמוע אותם, אבל הרגש נפתח כשנכנסים לעומק.
אנחנו ביחד כבר כ"כ הרבה זמן לדעתי, וזה תמוה וקשה לי שהוא עדיין סגור אליי. הוא לא מדבר איתי בצורה אישית, הוא לא חושף בפניי איך הוא מרגיש (למרות שאני מבינה מההתנהלות שלו שהוא די בטוח בקשר).
אני רוצה, כ"כ כ"כ רוצה שהקשר יצליח, מתפללת, בוכה מתחננת שמשהו ישתנה. ואני מתחילה לתהות, האם אחרי חודש וחצי שאנחנו ביחד זה הגיוני שאני בקושי מרגישה אליו משהו? וזה הגיוני שהוא עדיין לא נפתח אליי?
אני באמת מנסה לקדם את הקשר בזה שכל פעם מביאה את עצמי עד הסוף, בהתלהבות, בשמחה, בשיתוף, בסבלנות. מתאמצת ממש כדי להעיז ולדבר ולשתף למרות שזה קשה לי. אז אני חושבת שהוא כבר הצליח להכיר קצת מהלב שלי. אבל מתי אני אכיר קצת משלו? והאם זה בכלל יקרה?
אחרי כל הזמן הזה.... לתת עוד הזדמנות? או להבין שזה אופי מסוים ואני צריכה להחליט אם אני מוכנה לקבל אותו ככה או שזה לא מתאים לי?
אשמח אם יש עוד שנתקלו בחוויות מהסוג הזה, ואחרי זמן הופתעו לטובה, שישתפו ובע"ה נזכה ללמוד מכל אחד.
תודה להש"ית שיש על מה להתלבט.
)
)
)
