אם לא מחשיבים את זה שהשבוע לפני אחת הנסיעות הארוכות נשכבתי על המיטה והתבכיינתי שאני בסך הכול עייפה ורעבה בעולם הזה, פשוט אישה עייפה ורעבה, אז הכול איתי ממש בסדר ברוך השם. יום הולדת 35 באופק, זה מספר חצי עגול והוא בטח אומר משהו, רק שאין לי מוחין לחשוב מה.
בכל אופן, השבוע בעקבות איזו שיחת טלפון חשבתי שיש נושא אחד שיש לי הרבה מה להגיד בו. כאמור, הכול אצלי בסדר. אבל אולי יעניין אתכם כמה כיווני מחשבה על איך עוברים פרידה.
אני לא מתכוונת לפרידה קלה. אני מתכוונת לפרידה-פרידה.
אז קודם כל, הדבר הראשון הוא לא להקטין את האובדן. כשלא עלינו אנשים נשואים מאבדים היריון, מאוד ברור שהיה שם משהו מוחשי ואמיתי. אבל כשרווקים ורווקות מסיימים קשר, מהר מאד מגיעות באופנים שונים המילים "הוא היה דפוק / היא היתה דפוקה". וזאת לא אמת. יכול להיות שהקשר לא היה נכון בשום דרך, אבל להגיד על השני שהוא היה דפוק זה רק כיסוי על הכאב שלא להגיד על עצמי - וואי, נפרדתי, אני פשוט מרגישה דפוקה.
אז הכלל הראשון הוא שהאובדן אמיתי. מאד. ואם הקשר לא היה טוב ומתפכחים ומבינים את זה, אז תחושת האובדן כמעט כפולה, כי צריך להבין מה לא עבד, מה לא ראיתי, ולפעמים זה מייאש. להיפרד מקשר זה להיפרד מדבר מוחשי, שלא רק שממלא את הימים והשבועות בהרגשת ההפך מבדידות, אלא ממלא גם בתקווה, בתכנונים, בהעזה לחזור לחלום. לאבד את זה זה קשה. אז לא להקטין את הקשר. ולא להרגיש שזה לא אובדן ואז לכעוס על עצמנו שזה לא עוזב אותנו ואנחנו לא מצליחים להתאושש.
תראו, אין משנה סדורה איך להתמודד עם פרידות, בעיקר כי זה שלב שבו נכנסים לכאוס. סדור זה לא יהיה. ואף אחד לא באמת יודע לומר לך כלום, זה מקום מאד אינטימי. כמו שאומרים על לידה שזה להיות ליד ה', אז פרידה זה להיות.. נו, משהו עם השם. משהו שצריך לעבור איתו ביחד ואי אפשר להכניס שם אפילו סיכה. ואם אתם חושבים שזה צדקני לעבור איתו את זה, אז אני מודה שלא. את כל האמירות הכי נוקבות ואמיתיות הוא שומע בזמנים האלה. ואני חושבת שיש איזו חובה אנושית גם להגיד אותן. לגלות מבפנים באמת את הפחדים העמוקים שפרידה מציפה, את הייאושים התהומיים, את השמיים שסוגרים עליך, את המחנק, את התחושה שאת ליד העולם ולא בתוכו כלל וכלל ומי יודע אם יהיה לך פתח כניסה חזרה.
הרבי מלובביץ כותב לאדם אחד שיסתכל במכתבים הקודמים שהוא כתב לרבי, ויראה כמה הוא בכה שם, וכמה הוא הרגיש שהכול סוגר עליו והכול לא בסדר, והנה, שיסתכל איפה הוא עומד עכשיו, והכול נהיה הרבה יותר טוב. והוא ממשיך הרבי ואומר, אל תתעצב על מה שהיה, תסתכל מכאן ולהבא, תמיד יהיה יותר טוב. אחרי איזשהו שלב משבית בחיים שלי, אימצתי את הסלוגן: כל יום יותר טוב. קשה לראות את זה על פרידות, אבל זאת האמת. נכון שהגעגוע עובד ביחס הפוך לזה, אבל כל יום יש איזה משב-רוח חדש, קטן קטנטן, פתאום מגלים את החיים עצמם. פתאום יש ערך מאד מאד גדול לחיוך של אחיינית, לפריחה בחוץ, מה שקודם היה מובן מאליו. כל יום יותר טוב זה סלוגן של התאוששות ממכה, סלוגן של שיקום. אני די בטוחה שפרידה דומה לתהליך שיקום.
אולי אתם חושבים שאני מגזימה, אבל כאמור אני מדברת על פרידות כבדות, לא על משהו של אחרי שבוע. אני מדברת על פרידות שמגיעות אחרי שביטלת שיעורים במקומות שונים כי היה ברור לך שאת עוברת לאדמה אחרת. אני מדברת על פרידות שפתחת את כל הלב שלך בחום ודווקא אז כשהלב היה חשוף קיבלת את המכה. אם זה היה על העור זה היה פחות כואב.
אני חיה באסכולת ה"להרגיש". בהבנה שחייבים להרגיש. האם תמיד נעים לי להרגיש? לא. ותעיד על זה ההתבלבלות שלי מקודם בין הטלפון שלי לחפיסת שוקולד. שניהם בשימוש יומיומי (אני לא אחרי פרידה כואבת ב"ה). יש דברים שמבריחים אותנו מלהרגיש. לימימה יש חלק שמדבר על שורש עומס, על המקום הכי הכי כבד וכואב בתוכנו, אגוז העומס היא קוראת לו, מה שבאמת קשה לפיצוח ולא משתחרר. והיא אומרת בפשטות: לא משחררים אותו לבד. ספרי להשם כמה כואב לך הפחד הזה. אצלי פרידה מתבטאת בפחד. תרגישי עד הסוף. שמועה שמעתי שאם מרגישים רגש עד הסוף, באמת, הוא חולף תוך דקה וחצי בממוצע. אני עוד לא יודעת אם אני מאמינה לאסכולה אבל כשניסיתי את זה זה ממש עבד. יש לי נהיגות ארוכות אז אני מנסה את זה שם. לשאול את עצמי מה אני מרגישה כרגע, לתת שם מדויק לרגש, ולהרגיש אותו. תקשיבו, זה עובר תוך פחות משתי דקות. על אמת זה עובר.
ואולי הכי חשוב בפרידות, זו ההבנה של קליפה ופרי. יש שלב שבו הפרידה היא כל הגרעין שלך, כל הפרי, כל מה שאת. הפנים שלך צבועות בצבעי הפרידה, הגב כפוף מהעומס. אבל לאט לאט יש שלב שבו הפרידה הופכת להיות רק קליפה. היא צפה ועולה מדי פעם כשיש דברים שמזכירים אותה, ימימה קוראת לזה "איזכור טרי", כשמשהו כמו ריח או שיר או זיכרון מציף ואת מרגישה שנסחפת שוב כולך פנימה. וזה שלב עדין מאד להבין שלא נסחפת פנימה ושזה כבר לא הפרי שלך, אלא רק קליפה. ענן שתכף יחלוף. זה שלב מאד מאד יקר שאני ממש ממליצה להיות ערה אליו, כי הוא עושה מהפך, ובעצם מעביר אותנו למקום חדש.
וטיפ לרגע הזה הממשי שבו הפרידה מתרחשת: אנחנו לא בסכנת חיים. זה משפט שכדאי לשנן, כי לפעמים זה רגע מבהיל מאד כשהמציאות העכשווית מתרסקת. אנחנו לא בסכנת חיים, וזה לא איום - כשמישהו לא רוצה להיות איתנו. זה לא מאיים כי אנחנו רוצים אהבה אמיתית. בסוף, עם כל הקושי שבפרידות, האמת היא שאנחנו רוצים אהבה אמיתית. זה דבר חשוב וגדול.
תראו איך עשיתי פוסט שלם בלי לכתוב על קניית אודם. כי זה נראה לי המובן מאליו 🤷♀️
אם יש לכם טיפים נוספים, מוזמנים לכתוב בתגובות.
,
