אני מגיע מבית שאוהבים להתווכח בקול רם, אני לא חושב שיש בזה בעיה מהותית זה פשוט סוג של אנשים שאוהב אקשן ובלגן וריגושים.
אני ממש לא כזה, אני לא אוהב לא צעקות ולא ריבים, בשנים האחרונות יש לי ממוצע של אולי פעם בשנתיים ומדובר במקרי קיצון שאין כדוגמתם
לכן השאלה היא פחות האם צועקים אלא באיזו תדירות ומה הסף בשביל זה, אם פעם בשנה היא מתחרפנת בגלל משהו מוצדק אז בסדר, לא שזה כיף אבל זה אנושי ואפשר להבין
צעקות זה בעצם שילוב של שתי תכונות, נוירוטיות ו"splash".
נוריוטיות זה סף העצבים. ככל שיותר נוירוטיים ככה מתעצבנים (או כל רגש שלילי אחר, למשל חרדה, עצבות) מעניינים טריוויאליים.
למשל יש אנשים שמתעצבנים מזה שהרמזור מתארך, מאוטובוס שמאחר, שהמנה קרה, מזג אוויר גשום.
יש אנשים שזה בכלל לא אכפת להם (מידת הביטחון 100%)
יש אנשים שזה מפריע להם קצת (צקצוק ואנחה)
ויש אנשים שזה מאוד מטלטל אותם (תחושת אי-נוחות נראית לעין, חרדה, עצבנות, אמורים לראות את זה)
נוירוטיות אפשר לזהות תוך שתי שניות, האם זה אדם צ'יל או כל הזמן לחוץ (לא מתרגש, אלא לחוץ באופן שלילי), אפשר לראות את זה גם מהשפה (שימוש במילים מוגזמות, "נורא", "זוועה", הכללות. מישהו רגוע מקסימום יצקצק או יתייחס לזה בהומור. היעדר הומור ביחס לסיטואציות שליליות גם אינדיקציה. לצורך העניין מישהי שאומרת "כן איזו מצחיקה אני, החלקתי במסדרון ושברתי את הרגל, נו שוין כפרת עוונות" זה סימן שהסף שלה גבוה פיצוצים.)
splash זה עד כמה אותו אדם יודע להכיל את הרגשות האלה בתוך עצמו, או שהוא שופך את השליליות על אחרים. ככל שיש יותר מודעות לסביבה, אחריות, יכולת פתרון בעיות, ככה יש פחות splash. נניח ילדים קטנים שמתעצבנים ה-splash שלהם מאוד גבוה לכן מבחינתם לבכות ולצעוק בלי קשר לסביבה (אנשים מסתכלים, אולי זה בית כנסת וצריך להיות בשקט, בקיצור אלה לא פקטורים מבחינתם).
splash אפשר לראות בכל סיטואציה מעצבנת, וגם אפשר לראות בכל-מיני קונטקסטים חברתיים "מגבילים". למשל סתם דוגמה, בית כנסת זאת סביבה שמפעילה מגבלות מסוימות על מי שנמצא בה. אסור לדבר, צריך לשבת יפה, צריך להיות מרוכז בעניינים. או ארוחה עם ההורים. האם יש מודעות לסיטואציה ומאמץ להתאים אליה (נימוס כו') או תחושה של זריקה. שמתי לב שאנשים שממש מתאמצים לסתום את הפה בתפילה, הם אנשים רגועים יותר בכללי, וזה כמעט בלתי-אפשרי לדמיין אותם מתפרצים. מה שאין כן אלה שמפטפטים פה ושם אפשר לראות שיש להם אנרגיה של חיפוש אקשן. לא שזאת סגולה או משהו, פשוט מודעות בסיסית למצב, ושליטה עצמית. לכן, גם אם היא תצעק עליך, פחות סיכוי שהיא תעשה את זה בפני הילדים, ויותר קל לצמצם נזקים
איך מגלים?
א. להסתכל על ההתנהגות, יש דברים שרואים אותם בבירור, אמנם ביום-יום רואים את זה ברמזים. אבל אני יכול להגיד לך שמי שממש מתעצבנת מאוטובוס שמאחר, כשיגיע רגע האמת היא תדע גם להתפוצץ. אבל צריך כמה וכמה פגישות בשביל זה, ועין חדה. בעיקר לדעתי לשים לב לשפה. נוירוטיות מתבטאת לא רק בתגובה מיידית למצבים אלא גם יחס כללי אל דברים ואם השפה היא טעונה וכבדה אז בעייתי
ב. לחקור קצת, איך היא עם הבוסים, האם היא מסתדרת איתם, איך היא עם ההורים, האם יש ויכוחים, האם אוהבים לצעוק, בקיצור לנסות לראות עד כמה מ-1 עד 10 היא בריבים עם כל העולם ואשתו. לא צריך לקחת אותה למרתפי השב"כ פשוט להשתמש במוח שהקב"ה נתן לנו כדי לדלות רמזים עם טקט. סתם דוגמה, אם היא אומרת "אחלה בוסים, קצת יושבים על הראש אבל בסה"כ סבבה, אם יש איזו בעיה אז אומרים", אז OK, אם היא מתחילה לשפוך קיתונות של שליליות ואיך שהיא החליפה מלא עבודות כי תמיד מאשימים אותה ורבים איתה על כלום... אתמהה
ג. אפשר לבדוק גם בבירורים
ד. אנשים שקטים ומופנמים שמדברים בשקט, פחות נוטים לצעוק. סתם נגיד בעבודה היו לי לקוחות שהיו מדברים מה-זה בנימוס, בקול עדין ושקט, רכים כמו צמר גפן מתוק. ויש כאלה שמטבעם רועמים כאלה, ותאמין או לא, גם כשיש בעיות אז אותן לקוחות עדינים לוקחים את זה בסדר (גם אם בפנים נלחצים למות), אבל הסוג השני אפילו מהבעיה הכי קטנה עושים טלנובלה. ולא שזה בהכרח רע, הכרתי אנשים רועשים שאוהבים לצעוק שמאוד אהבתי והתחברתי אליהם, זה קצת עניין של סגנון (וגם הבעיה העיקרית היא השילוב של נוירוטיות וצעקנות. מישהו שהוא סתם צועק בלי להתרגש בכלל, זה לא כזה מלחיץ ולפעמים דווקא הרעש עושה טוב)
עריכה:
בהתבסס על ד' אפשר להוסיף כאן פקטור נוסף וזה קולניות, מ-1 עד 10 כמה האדם קולני
אדם שהוא לא נוירוטי ולא splash אז הוא סתם אנרגטי ומלא חיים וזה יכול להיות כיף ומצחיק
מצד שני אפשר להיות נוירוטי + splash גם בלי קולניות, זאת מישהי שתהיה passive aggressive ועוקצנית בקיצור זה מעצבן לפעמים אפילו יותר מלומר את הכל בפרצוף
ועמנו להתחתן ולא רציתי שיתחתן איתי בלי שעון
