אני בתקופה שהרבה דברים לא סגורים לי בחיים, וחוץ מהדברים הטכניים, מרגישה שהנפש שלי זקוקה להיות עם עצמה, להיבנות, להתנקות, לסדר דברים בראש, ולא פנויה לקשר עם מישהו. מרגישה שאין לי מקום כרגע להכיל נפש אחרת, או לתת למישהו מבחוץ לגעת בה ולהסתכל.
לא רוצה לצאת עכשיו, לא באלי לשמוע פרטים על אף אחד, לא להתלבטויות ולא לנסות למצוא תשובות אצל החבר הטוב. פשוט רוצה סטופ אחד גדול, להמשיך את חיי מבלי לתת לזה לערער אותי.
אבל אז מגיע הפחד, פחד שמציף בי ולא נותן מנוחה. קול שקורא לי "אין זמן!! זה צריך לקרות עכשיו, עזבי עכשיו מה את מרגישה, אולי תפספסי משהו? אולי זה שהציעו לך עכשיו ינקה את ליבך?". וכמובן שהסביבה לא ממש תורמת לעניין, מרגישה לחץ באוויר מאנשים, גם אם הם לא אומרים את זה בקול רם.
אחח אלוקים, לפעמים מרגישה שאני פשוט במירוץ שלא בנוי לי, מצד אחד רצון עז לשים פס על העולם, לחשוב עליי, לעשות מה שאני חושבת ומרגישה, מצד שני מחלחלות בי החששות ומטילות ספק. מי אמר שההרגשות שלי נכונות?!
זה כמו ריצת מרתון של אלפי אנשים, כולם מכוונים לאותה מטרה ורצים בכל הכח, ולי קשה לנשום, אני רוצה להפסיק באמצע, עוצרת לרגע, ורואה איך האנשים חולפים על פני, מביטים בי, חלקם בחמלה, חלקם בבוז, חלקם זורקים מילות עידוד ועוד כמה שבכלל לא שמים לב. ואני מתנשפת, ובין נשימה לנשימה מנסה לחשוב, להקשיב לגופי ויכולותיי או להמשיך עם המון? אם אעצור, זה אומר להפסיד, להישאר לבד מאחור. אולי עוד קצת מאמץ? או שעוד צעד אתעלף או אפול...
לתת לעצמי לעצור, בתקווה שכוחותיי יחזרו אליי? בתקווה שאתחדש וארחיב ליבי לקבלת האחד שלי?
ומי יודע מתי ארגיש שוב יכולת לחזור למרתון? משתוקקת לפגוש אותו, להגיע לקו הסיום ולרקוד את נצחוני, בזה אין ספק. אבל אולי אני צריכה עוד להתאמן כדי שאוכל להגיע.. מי יודע?
כולי תפילה להיות שלימה עם החלטותיי.
וואי יצא לי ארוך וקצת דרמטי🙈 אבל המילים נשפכו מעמקיי הלב;) רק טוב!
, אבל לקראת ימי אלול שמתקרבים חשבתי על זה וכתבתי פה כדי לחלוק,על אף שהדברים ברובם ידועים...
) 
