פורום לקראת נישואין וזוגיות (עמוד 866)

בס''ד

לחלק הראשון

[אמנם יצא ארוך. ואני חושב שמעט מסורבל ופחות מסודר.

אך לעיתים נפשנו לא סדורה לפנינו, ואי אפשר להוציא מתוכנו אלא מה שיש בקרבנו].

"מה שאתם צריכים, נמצא מעבר להר הגבוה שבקצה הרכס המזרחי. שם תמצאו מזור ללבכם."

איש לא אמר זאת במפורש, אך היה נדמה להם שזהו מסע חייהם. רכסים רבים סבבו את הכפר, ובהם הרים רמים הנישאים אל על. אך בפניהם לא עוד אתגר, למולם לא עוד מסלול למיטיבי לכת. "ההר הגבוה שבקצה הרכס המזרחי" היה מושג. אט אט הם יצאו מבקתת החכם, עטופים איש איש בהרהוריו ומחשבותיו.

פנו להם החברים הקרובים והתכוננו למסע. מסעות רבים עברו יחד, אתגרים קשים צלחו כיחידה אחת. חלקם אהבו את המסע, את האתגר, את פיצוח הקושי. חלקם פשוט חפצו בהשגת הטוב העומד מעבר לדרך המפרכת. לכל מסע היו מתארגנים יחד, וכך גם למסע הזה. אמנם סייעו אחד לשני בחפץ לב, שכן חבורה נפלאה זו היתה שרויה באחווה גדולה מהיום בו זכרו את השמש הגדולה שוקעת אל מעבר להרים. אך מסיבה שאינה ברורה, היתה תחושה שאיש לא משתף את רעהו בכל ההכנות אשר הוא עורך למסע הזה. שמעבר לחיבור הגדול בין כולם, היו פינות נסתרות שכל אחד שמר לעצמו, משהו שינחה אותו ויסייע לו בעת צרה, ברגעים שלא תהיה ברירה אלא לחתור כנגד איתני הטבע יחידי, מבלי להביט לאחור. בין כך ובין כך נתנו כתף במה שרק יכלו. ניסו ללמוד וללמד את תוואי השטח העומד בפניהם, לחשוב אילו אתגרים יעמדו בדרכם, אילו סכנות אולי יארבו להם, וכיצד יוכלו לשמור על נעם ושמחה גם במהלך המסע הזה. כך הכינו עצמם ימים ושבועות, עד אשר הרגישו שהגיע הזמן.

והם החלו בדרך. למען האמת, הם די נהנו. הדרך אמנם היתה קשה, תוואי שטח שלא נתקלו בו לפני. הם השתעשעו במחשבה מבולבלת כמה ההכנה שעמלו עליה לא באמת שיקפה את הדבר האמיתי, אך מצד שני כמה ההכנה אכן עזרה להם להמשיך הלאה, אחרי שתעו בדרך, בין היתר בגלל הכנה שלא באמת הכינה.

הלכו להם החברים יחדיו. זו היתה חוויה בלתי רגילה. נופים מרהיבים בשלל צבעים שטפו את עיניהם. אוויר פסגות צח ומקפיא רִענן כל תא בגוף שלהם. לעיתים הדרך היתה קשה, לפרקים אחד החברים התעייף, חבר אחר נפל ונחבל, אצל חבר שלישי הרצון להמשיך התעמעם מעט מפאת טורח הדרך. אך הם היו שם, אחד בשביל השני. הרימו מְאבק את מי שמעד והטו שכם וכתף הלאה לכיוון היעד. חילקו ביניהם את תרמילו של זה שהיה צריך הפוגה מעט. נתנו חיבוק, או סטירה מצלצלת, הכל כפי הבנתם ה(בלתי)רגישה מה יועיל ויעשה טוב לאותו אחד שנמצא כעת במצוקה. התאחדו כקבוצה כנגד חיות רעות ששיחרו לטרף, שמרו אחד על השני בלילות, נמו לפרקים ושמרו לפרקים. בלילות קרים וחשוכים היו אוספים ענפים יבשים ומדליקים אש חמה, להפיג הקור שאחז בגוף ושהציק מעט בלב. ישבו להם במעגל מסביב למדורה, נמרחים מצחוק אחד על השני ומשתפים חוויות. אחד היה מוציא חליל מגולף מעץ, הנעים בו נעימות מסורתיות שהזכירו להם את הכפר ממנו באו, בו גדלו. הצלילים הדקים והחיים שעלו מתוך החליל התאחדו בשירת בני החבורה. כל אלו ביחד הרטיטו את הלילות החשוכים ושיכחו מעט את הנקודה הקרה שבלב, שאף אחד לא דיבר עליה (בבונים.. אה *בנים, זתומרת), אבל כבר לא באה והלכה אלא נטעה יתד וקבעה מושבה בלבם.

מהר מאד גילתה החבורה שבני אנוש נוספים מנסים לצלוח את ההר. מטפסים רבים, בחבורות או כיחידים, ניסו את מזלם האישי בדרך ל.. בדרך אל מעבר להר הגבוה שבקצה הרכס המזרחי. אנשים שונים ומשונים ניקרו בדרכם.

הימים עברו, חלפה תקופה. בני החבורה המשיכו במסעם, הלאה הלאה, מעלה מעלה. נופים הלכו והשתנו. מישורים ססגוניים, טרסות ירוקות, שקידמו את החבורה בראשית המסע, אט אט לא נצפו יותר. הדרך הלכה ונעשתה סלעית ומסוכנת ככל שהוסיפו ללכת. תלולה יותר, דלילת אוויר יותר. כל נפילה כואבת יותר, מהממת יותר, דורשת יותר זמן להחלמה.

שיטת הטיפוס היתה שיטתית למדי- החברים הילכו לפרקים כקבוצה, ולעיתים אחד החברים היה מנסה את מזלו בצליחה אישית של תל הנקרה בדרכו. לעיתים נגלה לעיני שאר החברים ולעיתים נסתר מהם. מטפס ועולה, לעיתים נח ונהנה מהנוף ומההישג ולעיתים מחפש בריכוז נתיבים פנימיים שיובילו אותו לראש הנקיק, אל מעבר להר הגבוה שבקצה הרכס המזרחי. ברוב המקרים אותו חבר אקראי היה מוצא דרכו חזרה לבני לווייתו, במוקדם או במאוחר, אך כל חזרה לקבוצה היתה שונה בתכלית. מטרים בודדים לאחר שהחל את הטיפוס העצמאי או לאחר מסע ארוך ומפרך. לעיתים הנסיגה היתה יזומה ומאוכזבת, ברגשות מעורבים של שמחה מצד אחד על ההישג אליו הגיע, על פיתוח היכולות האישיות ועל הנופים המרהיבים שראו עיניו- ומצד שני צער על הזמן, האנרגיה, הכוחות והתקוות שהמסלול האישי דרש ממנו.

אך לעיתים הדרך למטה היתה נפילה, התדרדרות חסרת שליטה, התרסקות. חבלות קלות ושטחיות או שברים קשים- איש איש כפי כבודו ומעלתו, כפי עובי עורו וכפי מידת רגישותו ורגשנותו. היו חברים שהחלימו במהרה, והיו חברים שפתחו אלונקה בשבילם. השברים אט אט נרפאו, אך הנקודה הקרה שבלב הלכה והתפשטה.

ולאט לאט, ולמעשה דווקא מהר מהר, החבורה הלכה והתמעטה. אחד אחד, איש איש עלה ועבר אל מעבר להר הגבוה שבקצה הרכס המזרחי. למי מהם לקח חודש וחצי ולמי מהם שמונה חודשים, אך בסוף הם עברו אל מעבר לבלתי מושג, למה שנראה לפעמים לפני- אולי בלתי אפשרי. החבורה שנשארה- שמחה בשביל אלו שכבר העפילו, אך במקביל, ככל שנקף הזמן, ככל שרבו הנפילות, החבטות, הכאבים, הסימנים, הצלקות, התקוות הנכזבות- הנקודה החמה שעוד נותרה בלב הלכה והתמעטה.

והגיע היום בו החבורה כבר לא נותרה חבורה. את טקס ההתבוננות בזריחה רוב בני החבורה כבר עשו איש איש מעבר לרכס המזרחי, ואמנם לא עשו כחבורה כפי שנהגו מהיום בו הזיכרון מתעד אלא כיחידים, ואמנם לא כיחידים לבד אלא כיחידים ומיוחדים, כיחידה אחת עם האחת והיחידה.

ואלו שנותרו..לעצמם נותרו. לא היה טעם להמשיך כחבורה, שכן זו כבר אינה חבורה ללא החבורה. והיתה התחושה שזה הזמן להמשיך בנפרד. גם כך הם נותרו רק שניים, גם כך כל אחד משך לכיוון אחר ורצה ללכת בדרך אחרת. גם כך אחד מהם כבר היה בעיצומו של טיפוס ארוך ובטוח, ורק לפרקים שלח שלום לחברו שעוד לא מצא את דרכו. אמנם רבים המטפסים את ההר, אמנם בני כפר נוספים פגשו במסעם. אך מחבורתם שלהם לא נותרה אלא חבּוּרה.

במקום רחוק, מעבר לימים, הרים, נהרות, גאיות ואיתני טבע כבירים

מעבר ליערות עד עוצרי נשימה ומדהימים

מבעד לציוויליזציה ותחת שמים אשר לעיתים סוערים ולפרקים שלווים

ניצב לו גאה רכס הררי, מופלא ומפעים

והר גבוה מעוטר בו, בקצה הרכס המזרחי, סובב תלאות ומכשולים

וכל איש ואשה אשר יִשא לבם אותם, ישימו אליו פעמיהם, בתקוות עדי עולמים

שהרי באמת שווה הוא המסע יותר מכל זהב ומטמונים

שכן לזכות ולצלוח המסע ובהמשך עבודה מודעת לאורך ימים ושנים

זו הדרך וזהו השכר לזכות ולאור באור החיים.

ובינות המטפסים, בן כפר אחד

שפעם הילך כחלק מחבורה, וכיום עורך מסעו לבד

הדרך קרה ופתלתלה, לעיתים כה קשה המצעד

אך מתמודד הוא, ועודנו על רגליו מעומד

ומסעו האישי- רצוף עליות ומורדות

לעיתים יש נקודות סדק, אך זה פשוט להתגבר או לא להיות

ומה מעניינת דרכו, כמה רצופה היא חוויות ולמידות

ובהחלט יש על הכתב בעניינו דברים להעלות

אך כל זאת בעזרתו יתברך ובהשתדלותנו לפעם הבאה יצטרך לחכות.

להיעלב מהצעה מסוימת?אחרי שיצאתם וראיתם במי מדובר..

הכוונה שלי לא כי הבחור\ה היה לא בסדר והתנהג לא יפה אלא יכול להיות שמדובר בבן זוג טוב והכל אבל לא הסגנון שלכם וממש לא מה שאתם מחפשים ונעלבתם שככה המשדך תופס אתכם?

שמות תמונות לפי סדר היופי

בהתחלה יש תמונה הכי יפה שלהן בד"כ עם איפור

אחרי זה הפחות טובה , ובסוף בסוף יש לך התרשמות כשהיא שמה רק חצי איפור 

זה מכוון ..

אבל יש לי קטע עם שמות.
שם מתויג כלפי אדם, או כלפי כמה אנשים, אם אני מכיר כמה.
ובא לי לומר שם של מישהי שהיא אדם טוב, וגם של מישהו, אבל אחסוך מהם.
ולא קל לי לצאת עם מישהי שיצאתי עם מישהי שיש לה שם זהה ובאמת היה שם קשר.

זו היתה ארוחת שבת עם המשפחה אחים גיסים. סיפרתי להם איך כשהייתי בצבא המ"פ איבד משהו מסווג וניסה להפיל את זה עלי בשביל שאלך לכלא במקומו (רק במקרה אחד הממים תפס אותו ומנע ממנו לבצע את זממו) ושאני לא יודע בעקבות כך אם אני רוצה לעשות מילואים.הם אמרו לי שאני טועה ונתנו לי תגובות מאוד לא ענייניות כמו לדוגמא שאם אני לא עושה מילואים זה אומר שאני שמאלני או שאני סתם אומר את זה בשביל לעצבן אותם ולעשות להם דוקא.ואני שואל למה יחסים בתוך המשפחה נראים ככה? למה עם חברים אני מקבל תשובות עניניות וגם חבר שלי הציע למשוך אותי אליו לפלוגת המילואים שלו בשביל ששם זה לא יקרה לי?למה זה בא דווקא מחבר ולא מהמשפחה?למה כשהייתי בצבא היתה לי תחושה שהחברים שלי מהפלוגה יותר מפרגנים לי מאשר בבית? ולמה אם חבר מהישיבה או מכל מקום מותח ביקורת היא באה ממקום טוב ועם צ'פחה בניגוד לבית שם ביקורות באות ביחד עם הסברים שההתנהגות שלך מעידה על האופי הבעייתי שלך ואתה עושה את זה כי לא אכפת לך והמהדרים יוסיפו לקשר בין זה לדברים שלא תלויים בך כמו הגיל והמין שלך? נכון משפחה הם הרבה בתוך השני ויש יותר הזדמנויות לריב ויותר כיף להתנדב מחוץ לבית מאשר לעבודות יומיומית כמו שטיפת כלים אבל במשפחה אמורים לתמוך אחד בשני ולא להפך וכמו שאומרים ברכבת ישראל "כשכולם מתחשבים באחר כולם נהנים יותר". שנזכה לעשות את הדברים אחרת במשפחה שכל אחד יקים בעזרת ה' בעיתו ובזמנו.

שבת שלום

של שביזות

ואני בכלל לא מבינה איך אפשר להחזיק בית עם ילדים ובעל..

ועבודה וזמן אישי 

כאילו, איך??????

כמה שאני רוצה להתחתן לפעמים התחושות האלו מורידות את החשק להתחתן... 

האם היה לך בעיה להתחתן עם מישהו שנמצא בשירות קבע בצבא? עם כל מה שנלווה לכך

שבוע טוב לכולם!!

אז גם השבוע לא מוותרים למרות שלא נשלחו לי חומרים. 

מצאתי בעיתון עולם קטן קטע יפה שכתב יוני לביא על כל מה שלא מובן מאליו 

מוזמנים לשלוח חומרים אפשר לבקש לפרסם גם בעילום שם. 

שבוע מבורך  

איך אתם רוצים שהקשר שלכם ייראה מבחינת הזרימה שלו או הכימיה שבו? (מה הציפיות שלכם בעניין הזה)

(הרי בתכלס זה יכול לקרות עם בחור/ה שהם ההפך בדיוק מהתכונות שחשבתם שמתאימים לכם...)

או/ו

אילו דברים לא הכי חשובים לכם שיהיו בקשר שעדיין ייגרמו לכם לרצות להתחתן (לדוג': אין ביננו חוש הומור אבל..., הקשר שלנו יותר קליל מאשר עמוק וכו') 

תודה לעונים ושבוע טוב! 

זה קורה לי הרבה אתם יודעים?

אני במעבר חצייה רואה את האוטבוס הרמזור אדום,ואני מתפללת שאספיק אותו.

פתאום הרמזור מרגיש כמו נצח.

והנה המכוניות בנתניב הזה מאטות,זה אומר שהרמזור עומד להתחלף,ואני מכינה את עצמי לריצה,כי ממש האדם האחרון עולה לאוטבוס.

הרמזור ירוק,אני רצה,מהר מהר מהר להספיק

מרימה ידיים גבוהה מנופפת שמישהו יראה אותי רצה

רצה כמו שלא רצתי מאז ומעולם

מגיעה לתחנה

והאוטבוס?נוסע..

מכירים תתחושת תסכול הזאת?שממש ממש בשנייה האחרונה

פספסנו,פספסנו תאוטבוס

וזה כל כך עבודת המידות לא להתבאס(במיוחד שחם,ורצנו)

ולהגיד לא נורא,האוטבוז הבא יגיע.

ונזכרתי בכמה פגישות שממש רציתי להמשיך,והוא לא.

ובפגישות שהוא רצה להמשיך ואני לא.

וברגע שהאוטבוס נסע,הסתכלתי לשמיים וצחקתי,אסל צחוק מהלב.

שיעור,שיעור לחיים. אני מתכננת לפרטי פרטים איך כן אספיק תאוטבוס,מכינה את עצמי לזה(ממש כמו לפני פגישה)

אבל לא,בסוף לא,האוטובוס נסע.

וגם הציפייה לאוטבוס הבא מרגישה כמו נצח בחום של ישראל.

אבל.מגיע האוטבוס הבא,והוא ממוזג וכיף ונעים בו,

ואת יושבת ופתאום שוכחת שרצת,והיה חם.

ובזמן שחיכתי לאוטבוס התלבטתי אם לשמוע שיעור או שירים,או פשוט לחכות ולראות מכוניות עוברות.

החלטתי להינות משיעור קצר ושירים שאני אוהבת,הזמן עהר.בלי ששמתי לב והגיע האוטבוס.

תבחרו בזמן שבין פגישה לפגישה עד לבחור שאיתו תקימו בית להינות!לעשות טוב.

שנזכה תמיד לזכור שבסוף בסוף לנו יש תוכניות,אבל לה' יש תוכנית פי אלף יותר טובה משלנו.