עבר עריכה על ידי אף אחת אחרת בתאריך כ"ה בתמוז תשע"ז 15:30
אני לא בדיוק יודעת מה אני עושה כאן.
אני לא יודעת אם אני מתייעצת או פורקת,
אולי אני סתם מנסה להעזר בכתיבה כדי לעשות סדר בדברים. ומן הסתם שזה יהיה ארוך ומפותל, אז אף אחד לא באמת צריך לקרוא את זה.
אבקש ממי שמכיר את הסיפור או מזהה אותי, שישמור את האאוטינג לעצמו.

לפני תקופה לא קצרה הייתי בקשר ווירטואלי עם מישהו.
לפני כן, תמיד היה לי חלום או תחושה של מה מתאים לי, ותמיד חשבתי שאני חולמת על משהו שלא קיים בנמצא. סוג של בחור או סוג של קשר שלא באמת יכול להתאפשר.
פתאום פגשתי מישהו שממבט חטוף הופתעתי לראות שוואו, קיים מישהו כזה...
הופתעתי כי אף פעם לא כיבדתי את הצרכים והרצונות שלי בהקשר הזה. מין אמירה כזאת שחלומות לחוד ומציאות לחוד. הופתעתי כי תמיד הרגשתי שאני יודעת מה אני רוצה, אבל אני יכולה להמשיך לחלום. והנה, יש דבר כזה... וואו.
נדלקתי.
לא בניתי עליו, אבל שמחתי לראות שהחלומות שלי קשורים למציאות, ויש דברים כאלה.
ואז, עם או בלי שום קשר, יצא לנו לשוחח... מה שהתברר תוך מספר הודעות מיוזמתו שקשר רומנטי לא יצא מזה, בגלל איזשהו פרט טכני.
המשכנו או יותר נכון המשכתי להתכתב בשביל הסקרנות...
הבעיה היא שלמרות שהבנתי שקשר רומנטי לא יכול לצאת מזה, ויהיו כאלה שיגידו שדווקא בגלל זה, פתאום נדלקתי.
נדלקתי במובן העמוק של המילה.
אבל ידעתי, חלומות לחוד ומציאות לחוד.
והנה, יש מישהו כזה שאני מחפשת, אבל הוא לא רלוונטי, בגלל פרט טכני.
בשלב מסויים התחלתי לחשוב שאולי אותו פרט טכני, לא עד כדי כך משמעותי. ידעתי מה הוא, אבל לא ידעתי מה גודלו.
אז התחלתי לחשוב ביני לבין עצמי אם כדאי לנסות את זה בכל זאת, במחשבה שאם אחליט ללכת על זה, אנסה להוביל אותנו לשם.
עוד לא החלטתי, והנה הוא מציע שמנסה את הקשר.
הופתעתי, כי חשבתי שהפרט הטכני הזה מפריע גם לו.
בשביל להחליט, הייתי חייבת לדעת מה הגודל של הפרט הטכני הזה, ומסתבר שהוא בגודל שקשה לי להכיל. או לפחות מפחיד אותי להכיל.
ובכל זאת, לא כל יום פוגשים חלום, אז ההתלבטות המשיכה, עם 90% סיכוי לרעת הקשר.
ועם ההתלבטות, נמשך גם הקשר...
נמשך ונמשך למשך חודש או משהו כזה.
בינתיים הספקנו להחליף פרטים, ולדבר קצת בטלפון, קצת לריב, וגם להתפייס.
והמשכתי להידלק. ויש שימשיכו להגיד שנדלקתי דווקא בגלל שהרגשתי שקשר כזה לא יכול להתאפשר, שיגידו.
והרגשתי שאני אוהבת את האדם הזה, ושהוא מוכר לי עוד לפני שנבראתי.
הוא המשיך לדבר אל ליבי שנצא, ואני המשכתי להרגיש שאני לא מסוגלת. בגלל פרט טכני.
עד שסוכם שכל עוד אני לא מצליחה לרצות להיפגש, אנחנו לא ממשיכים את הקשר...
הפסקנו את הקשר... וחשבתי שיהיה לי קל.
במשך כמה חודשים, כל דבר הזכיר לי אותו, וגם בקשרים שהיו לי, לפעמים הייתי חושבת עליו.
אבל ידעתי שאני חוששת לצאת איתו, אז אין סיכוי שאני מתקשרת איתו גם אם מאוד מתחשק לי. ותפסתי את עצמי בכל הכוחות...
לא ידעתי מה איתו, ואם הוא בכלל חשב על הקשר ברצינות, ופתאום התחשק לי לדעת מה קורה איתו, והתפללתי על זה.
ואז היתה תקופה שמבחינה אישית הרגשתי בשיא. הרגשתי את הייעוד שלי במלוא עוצמתו. חוויתי הרבה הצלחות, וידעתי בדיוק איך נראה החלום שלי.
יום אחד ברגע של שטות, התפללתי שהוא יפנה אלי, ועד היום אני לא יודעת למה ביקשתי את זה.
והנה איזה פלא, יום למחרת הוא שולח לי הודעה........
הייתי המומה וכאבה לי הבטן מההתרגשות ומההלם מכך שה' מקשיב לתפילות שלי

.
והייתי המומה כי אחרי שהוא זה שביקש שכל עוד אני לא רוצה להיפגש שלא אפנה אליו כי זה מבלבל אותו, והתאפקתי הרבה זמן, הופתעתי כשהוא פנה אלי. וחשבתי שאם הוא פונה אלי, כנראה שהוא כבר לא נמצא במקום שזה מבלבל אותו, ואפשר להתכתב שוב פעם בשביל הכיף...
המחשבה שהוא נמצא במקום שזה כבר לא מבלבל אותו, הטרידה אותי, ויכול להיות שהמשכתי את ההתכתבות בעיקר בשביל לגשש ולראות שעדיין האופציה הזאת לא נסגרה, למרות הפחד.
המשכנו להתכתב, והיה מקום שהמשכתי להתכתב בשביל להוכיח לעצמי שהקשר הזה לא יכול להתאפשר בגלל אותו פרט טכני שיבוא לידי ביטוי בקשר.
ואני לא אלאה את עצמי בכתיבה ואתכם למקרה שמישהו קורא בקריאה, אבל מיום ליום, במקום שאשתכנע שהקשר לא יכול להתאפשר, אהבתי אותו יותר ויותר...
ברמה שהיה חשוב לי לדעת שטוב לו, ברמה שכאבתי אותו באמת, ברמה ששמחתי אותו באמת, ברמה שבאמת אהבתי מישהו.
גם לריב איתו, עם כל הכאב שהעדפתי שלא להיפגש (עם הכאב), אפשר לומר שנהנתי... הרגישות שלו, הקלות שבה הוא נעלב, והעומק שבו אני נפגעת, והבגרות שבה הוא מתפייס או מפייס ורוצה ללמוד ולעבוד ולחיות את החיים.
וראיתי גם חסרונות, ואהבתי אותו למרות החסרונות שלו.
כולם אומרים שהוא מדהים, מעריצים אותו... אבל זה לא מה שמעניין אותי.
הוא באמת מדהים, אבל את מי זה מעניין?
השריטות שלו הרבה יותר מעניינות מהצדדים המדהימים שבו, העומק של הכאב, הוא. כמו שהוא.
הקשר בנינו, והצרכים שהקשר ענה עליהם...
לראשונה הרגשתי שדעה של מישהו שהוא לא אני, באמת מעניינת אותי. היה חשוב לי לדעת מה הוא חושב... להתווכח איתו, להסכים איתו, להרגיש אותו.
אבל לא העזתי להיפגש... חששתי שאוהב אותו עוד יותר, ואז ההתמודדות תהיה גדולה יותר.
ואז הגענו לשלב של מיצוי, הרגשנו שכבר אין יותר מה להמשיך בקשר ווירטואלי, זה או להיפגש או לעצור.
ולא ידעתי מה לעשות, הרגשתי שככל שגדל הרצון שלי להיפגש איתו, כך גדל החשש.
והתייעצתי, וכולם היו נגד הקשר הזה, והכל בגלל פרט טכני.
משמעותי, כזה שתופס הרבה מקום, ותורם להרבה חששות.
ולא, לא העזתי להיפגש. אז החלטנו להיפרד.
ובכיתי. בכיתי כמו שלא בכיתי מעולם... עליו, עלינו, על הקשר הזה.
וחשבתי שיהיה לי קל, הרי אפשר לומר שזה כמעט רק ווירטואלי... ושכלית אני מבינה שזה לא מתאים, או כמעט מבינה...
ובאמת היתה תקופה שבה היה לי שקט. לא חשבתי עליו כמעט...
אבל מסתבר שהדחקתי.
כי אחרי התקופה ההיא, נפלתי למשבר גדול מאוד, כזה שלא היה לי לפניו אף משבר כזה, בלי לדעת ממה הוא נובע.
לא קישרתי את זה אליו...
אבל היום אני יודעת שמשהו ממני הלך איתו...
אם הייתי מה שהייתי לפני הקשר ההוא שהתחדש, והרגשתי בשיא, יש אותי שאחרי הקשר הזה... אותי שאני לא מכירה. משהו בי לא שקט, משהו בי בלי חשק...
לאורך כל התקופה מאז שנפרדנו, אני מרגישה שאני לא אני בכל מיני תחומים.
מציעים לי הצעות, ושום דבר לא נשמע לי, מתחילים איתי, ושום דבר לא מתחשק לי...
אני לא יודעת מה איתו.
נתתי לעצמי לשכח אותו... הכרחתי את עצמי. וקצת הצלחתי. לכאורה...
והנה, פתאום בימים האחרונים, בלי שום סיבה אני חושבת עליו באופן די אובססיבי. מה זה? ועל מה זה?
מה השמיים מספרים?
יום ליום מביע אומר. איזה אומר?
החשש הוא שאתרוקן עוד יותר אחרי קשר כזה שהוא לא ווירטואלי. ובכלל, מי אמר מה איתו? אולי עדיף שאמשיך להתפלל שיתחתן, ככה הספקות יגמרו.
אני אובדת עצות. כלום לא ברור לי... וזה מייסר אותי.
נכון שה' אחראי לזה? נכון שהוא עושה את הכל לטובה? אז מה הוא רוצה?