מבט זוגי ומשפחתי לפרשת עקב
ברצוני לשתף אתכם בחוויה אותה חווה חתן טרי.
לפני כמה שנים הגיע אליי חתן, ערב חתונתו עם קושי גדול, החתן היה בחרדה מפני החתונה.
החתן הסביר לי שאירוע החתונה עצמו הוא לא העניין שמדיר שינה מעיניו, אלא החיים המשותפים שלאחר החתונה הם אלו שמביאים אותו לחרדה שמא לא יצליח במשימה - האחריות של "גדולים".
הוא ראה את עצמו עדיין כ"קטן" הנהנה מהחיים בלא לקחת אחריות.
מאוד נוח היה לו לצאת לבלות ואחר כך לחזור לחיים ה"רגילים".
מסביב אמרו לו," בוודאי שאתה יכול", "אצל כולם זה כך" וכו'.
ככל שהוא שמע יותר עצות בכיוון הזה, הביטחון העצמי שלו התערער יותר ויותר.
כלתו העתידה, ככל שרצתה לתמוך בו ולחזק אותו מצאה את עצמה נחלשת ומתערערת גם היא אל מול הקשיים הנערמים.
פנה אליי החתן ושאל בתמיהה, "האם אני נורמלי, איך אני מסוגל להתחתן כך?!"
נזכרתי במקרה זה תוך כדי קריאת פרשת השבוע ולעניות דעתי, כך גם מרגישים בני ישראל לפני כניסתם לארץ.
משה רבינו מתייחס לתחושת החרדה הזו בנאומו בפרשת עקב.
בסקירה ממבט על בפרשה ניתן להבחין, כיצד משה רבינו, אדון כל הנביאים, מרומם את בני ישראל בדורו הנוכחי ולדורות הבאים.
"כי תאמר בלבבך רבים הגויים האלה ממני איכה אוכל להורישם?"
משה רבינו צופה ברוח קודשו את נפילת בני ישראל לחרדה כאשר הם עומדים בפני כיבוש הארץ - "איך נעמוד במשימה היא כל כך גדולה?"
מכאן מונה משה רבינו מספר עצות המסבירות כיצד להתרומם על מנת לעמוד במשימה.
ראשית, "לא תירא מהם זכר תזכר את אשר עשה ה' אלוקיך לפרעה ומצרים וכו' מכאן וגם את הצרעה ישלח ה' אלוקיך בם וכו'".
כלומר, בכדי לאזור כוחות מוכרחים להתבונן במכלול.
עם ישראל זכרו את הניסים שחולל הקב"ה - דרך שתי נקודות עובר קו המחבר את שאר הנקודות עד אין סוף.
כמו שה' השגיח באופן ניסי בעבר הוא ודאי ימשיך בעתיד – "ישלח צרעה".
שנית, "ונשל ה' אלוקיך את הגויים מפניך מעט מעט לא תוכל כלתם מהר פן תרבה עליך חית השדה".
משה רבינו מבקש מעם ישראל לסגל מבט המבוסס על תהליכים - "מעט מעט".
מציאות המתרחשת פתאום עלולה להעלם באותה הדרך שבה היא מגיעה, לכן יש צורך במבט שמראש מצפה ל"מעט מעט" ולא הכל בבת אחת.
בנוסף משה רבינו מזכיר לבני ישראל את ארבעים השנים בהם ה' ניסה את עם ישראל: "כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מייסרך" מה זאת אומרת? מדוע יש צורך בייסורים?
הייסורים באים בכדי לגלות לאדם ולעם מהם הכוחות הגנוזים בו.
לדוגמא, בצבא החייל עובר מסכת של אמונים מפרכים, פעמים הרבה יותר קשים מהמציאות, זאת בכדי לגלות לו עד להיכן מגיעים כוחותיו.
כך גם עם ישראל, כאשר במשך ארבעים שנה למדו שכוחותיהם הם עד לב השמיים, אז הגיע משה רבינו ומצווה את בני ישראל "ואכלת ושבעת וברכת...".
מותר ואף צריך ליהנות מכל השפע שה' משפיע, אך אסור ליפול לכפיות טובה. "וברכת", דעו מאיפה מגיע השפע.
לבסוף מזהיר משה רבינו את עם ישראל פן יפלו למלכודת "כוחי ועצם ידי עשו לי את החיל הזה".
"וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל"
עם ישראל עובדים ועושים מכוח השותפות עם ה', לא לבדם.
הרעיונות הללו הם חשובים לא רק לרומם את עם ישראל החרד להיכנס לארץ, אלא לכל זוג וזוג בתחילת מסע בנין הבית ולהמשך הדרך.
ראשית, החרדה מובנת יש צורך להכיל אותה מאשר להילחם בה, כלומר, מותר לחוש אך צריך להתמודד כשבן זוג לא מקבל תחושה כזו כלגיטימית - אי אפשר לטפל בחרדה, לצאת ממנה.
הכח להתחיל במסע הזוגי הוא בהתבוננות בעבר בהצלחות ובהשגחת ה', כאשר הן היחיד והן הזוג נהנו מהם עד עתה ומכאן בוודאי יהיה המשך לאותה ההשגחה.
בכדי לטפל בחרדה יש צורך במבט המוכן ל"מעט מעט", לא את הכל משיגים ברגע אחד, את היעדים משיגים בתהליך משותף עם הרבה עין טובה.
כשנפגשים עם קשיי המסע מוכרחים לזכור כי ה' מנסה אותנו בכדי לגלות לנו את הכוחות הגלומים בנו.
בכל אחד ואחד ובכל זוג וזוג יש כוחות וממילא יש להתמלא בעין טובה המכירה טובה ו"אכלת ושבעת וברכת".
אין הכוונה שהכל יפה ונעים, אלא הראיה המבינה שמאחורי הקושי יש טובה גדולה המסתתרת, מאחורי כל משבר ישנה הזדמנות לגדילה, לכן ישנה הכרת הטוב אף על הקושי "אודך ה' כי אנפת בי".
החשוב הוא לא ליפול לתחושת גאווה ולא לראות את בן הזוג, כוחי ועוצם ידי אלא זהו מסע משותף כל אחד תורם את חלקו מבלעדי בן הזוג אי אפשר היה לגלות את הכוחות של כוחי.
מתוך מבט שכזה איחלתי לאותו החתן שיתמלא בכוחות למסע הזוגי המופלא.
בהצלחה שבת שלום.
;)
