הביפר שלו צפצף והודעה כתובה הופיעה על הצג, אותיות שחורות על רקע צהבהב שאף פעם לא מבשרות טוב. "גן הוורדים, צעיר בגילאי העשרים, חשד לאירוע לבבי". הוא החזיר את הביפר לכיס ונאנח אנחה עמוקה. על אף שטיפל בלא מעט מקרים כאלו בעבר, המראות בזירה היו תמיד קשים לו, כאילו זו הפעם הראשונה. כשהגיע לשם וראה אותו, הוא הרגיש איך כל כולו מתכווץ. כל כך צעיר, כל כך תמים. כל כך שבור, כל כך חסר אונים. הוא ידע שמצפה לבחור תקופה מאד לא פשוטה. האם ההחלמה תהיה ארוכה יותר או פחות, היה כמעט בלתי אפשרי להעריך, מה גם שזה לא ממש היה תלוי בו. תמיד הפליא אותו איך זה שלמרות שלא היה בידו מזור אמיתי לבעיה, הוא היה כתובת קבועה לטיפול במקרים מסוג זה.
והמקרים הללו היו כולם דומים ומשונים ביותר. פלא גדול הוא שאדם שליבו נקרע לגזרים, התנפץ לרסיסים, וכל בית חזהו ונשמתו שותתים דם ודמעות, ממשיך להלך בין האנשים ככל האדם. לומד חברותא ומכין עבודות לאוניברסיטה, מדבר עם חבריו ושוחק עמהם. שוטף את המטבח לשַבָּת ומודה לאמו על המאכלים הנפלאים שהכינה. מכווץ פניו בחיוך בעוד נים נוסף מליבו מתפקע ונקרע. מכל מקום, הוא היה הכתובת, ולכן קיבל אליו את הבחור.
שיטת העבודה שלו- אדון זמן- התמקדה בטשטוש הכאב, לא בריפוי- זה לא היה בכוחו, אלא בכוחה של גברת אחרת, מיוחדת ומסתורית, אשר מעולם הוא לא ראה את פניה- רק ידע ששמה הוא משהו בסגנון "הצעה טובה" או "קשר רציני אחר". הדהים אותו כמה כח יש לה, היכולת שלה לאחות לב שבור ברגעים ספורים ממש, רק אם תחפוץ בכך. אלא שמשום מה, אותה גברת מיוחדת לא הופיעה לעיתים קרובות. נתנה לאותם אומללים להתבשל בכאבם ויגונם חודשים, אפילו שנים. "נשים", זמן חשב לעצמו, "כמה כח והשפעה יש להן, וכמה התנהגותן יכולה להיות כל כך לא מובנת ולא צפויה".
אז זמן לקח על עצמו את הבחור הצעיר. זה דרש המון סבלנות והכלה. היו רגעים שנדמה היה והנה, הבחור מחלים, הלב מתרפא ומתאחה. והיו רגעים קשים של יאוש בהם אפילו זמן כבר לא ידע מה יוליד יום. אך הוא שאב את כוחותיו מניסיונו העשיר- שהזמן עושה את שלו.
יום חמישי, עברו כמה חודשים. זמן התארגן לחתונה של בחורה מקסימה שהיתה במצב די קשה לפני כשנה, וזמן דאג לה וטיפל בה במסירות. כמובן, מי שקצרה את כל התהילה היתה אותה גברת "קשר רציני אחר" או איך שלא קוראים לה, שהופיעה באחת במלוא הדרה- שלחה הצעה ממש טובה, שהתגלגלה לקשר רציני וארוך, שהפך להחלטה לכרות ברית עולם. אך זמן כבר התרגל לעבודה הסיזיפית, הרחק מאור הזרקורים. הוא רק שמח לראות את הפציינטים שלו מבריאים ושמחים. הוא אהב מאד לבוא לחתונות שלהם. שמח לראות את ליבם- שרק לפני זמן היה מנותח לנתחים מרוטשים בארבע קצוות תבל- פועם כעת בהתרגשות לקראת בן הזוג שהם בחרו בו, ובשונה ממקרי העבר- גם הוא בחר בם.
זמן מאד נהנה בחתונה. הוא אכל מהבופה ושר בהתלהבות ובדבקות ב"טיש" עם החתן לפני החופה. כשהחתן צעד לעבר העלמה בשמלה הלבנה שישבה על כורסא רחבה וצחורה, כיסה בהינומה את פניה הקורנות, הזורחות, ולחש ברכּוּּת לתוך אזנה מילים השייכות רק להם- זמן לא יכל לעצור את שֶטף הדמעות שנבע לפתע מעיניו, שֶטף דמעות שפסק רק לאחר דקות ארוכות והתחדש כאשר קהל שלם של אורחים ומוזמנים קרא "מקודשת, מקודשת, מקודשת!" כשהחתן השחיל בעדינות טבעת מוזהבת ונוצצת על אצבעה הרועדת מעט של כלתו הטריה. בריקודים זמן השתולל ושימח, רקד ורקד עד שכבר לא הרגיש את ברכיו. לאחר שהריקודים נחתמו במעגל רחב ומחובק של "וזכני לגדל", זמן החליט ללכת לשטוף את פניו מהזיעה לפני המנה העיקרית (את המנה הראשונה לא נהג לאכול, כדי שיוכל לרקוד בלי שיכאב לו במותן השמאלי. מין תבונה וניסיון שבאים רק עם הזמן).
בדרכו לשירותים לשטוף את פניו, מעבר למסך של זיעה מלוחה ודמעות של שמחה, זמן הבחין בפנים מוּכָּרות. פציינט מהתקופה האחרונה. "גן הוורדים, צעיר בגילאי העשרים, חשד לאירוע לבבי"- הוא ולא אחר. זמן הביט בו בחיבה מהולה בקורטוב דאגה. הבחור באמת נראה יותר טוב, הלך והשתפר. הצבע שב ללחייו, השמחה הלכה וחזרה לעיניו. זמן הביט אל ליבו של הבחור, לשמחתו ראה שהבחור כבר הסיר את התחבושות. אין דימום, רוב התפרים כבר נמסו. רק צלקות דקיקות לאורך ולרוחב, כמו פסי רכבת סבוכים שעיטרו את הלב, העידו כמו אלפי עדים שמשהו התרחש כאן. זמן שמח לראות שהלב פעם בקצב סדיר, שמחזור הדם תקין, שהבחור חוזר לעצמו. הוא רק קיווה שגברת "הצעה טובה" תואיל בטוּּבה לקפוץ לביקור אצלו בקרוב.
לפתע, זמן הרגיש באוושה קלילה חולפת, מרחפת, מאחוריו. גם הבחור מגן הוורדים הבחין בה, הביט בה ישירות דרך המקום בו עמד זמן, שהיה בלתי נראה ובלתי מורגש, ולא תפס מקום ובעצם שום דבר מעבר למימד הזמן.
לרגע קצר אחד, באופטימיות מאד לא אופיינית לו, זמן חשב שהאוושה היא אולי, סוף כל סוף, גברת "הצעה טובה", שהואילה בטובה לפקוד גם את הפליט מגן הוורדים. הו, כמה שהוא טעה.
הבחור הצעיר, שבא לשמֵח את חברו הטוב מהישיבה ביום חתונתו, ועד לפני כמה רגעים פיזם לעצמו בנחת שירים נבחרים שזה עתה נוגנו על ידי הלהקה, הבחין בה חולפת עוברת על פניו. באחת קפא על מקומו. חודשים שלא ראה או שמע אותה. חודשים שהלך ונעשה יותר ויותר קל, או פחות ופחות קשה, להירדם בלילה. שבועות שכבר הלב לא נשרף ולא העלה עשן שחור סמיך בכל פעם שהוא נזכר בה. שבועיים מאז הפעם האחרונה בה דיבר איתה שעות, הקשיב לה וצחק איתה באושר, ואז התעורר, גילה שהוא שוכב במיטה בפיג'מה ושהכל היה חלום קצת מתוק ומאד מאד מר. שבוע וחצי מאז גזר על עצמו שלא לחשוב עליה יותר, וכחצי יממה מאז הפעם האחרונה בה לא עמד בגזרתו.
גם היא הבחינה בו. לא היה נראה שהעניין הטריד אותה יותר מדי- הנהון קטן מצידה לשלום מלוּוה בחיוך עדין ומנומס. והכל מבלי לעצור לרגע, תוך כדי ההליכה האלגנטית והחיננית, האופיינית לה כל כך. היא המשיכה אל העתיד. הוא חזר אל העבר.
קול נעימות התנגן בזמן שהוגשה המנה העיקרית. אנשים חולפים מצד לצד. ילדים רצים רצוא ושוב. מלצרים מתרוצצים אנה ואנה. הכל ממשיך להתנהל כרגיל. וגם כלפיי חוץ לא ניכר שהוורדים בליבו של הבחור הצעיר, שזמן החייה והשקה, הולכים וקמלים, הלוך ונבול.
וגם הבחור שידר עסקים כרגיל, או לפחות כך ניסה. פלא גדול ברא ה', מח אנושי המסוגל לעבד מידע ולקבל החלטות במהירות העולה על כל דמיון. רגע אחד לקח לו לקלוט את גודל החבטה, ובשבריר השניה הבאה כבר שלח פקודה לגוף להגיב בצורה רובוטית ומנומסת, המשדרת יציבות ושליטה, כאילו לא התרחשה כרגע בתוככי תוכו רעידת אדמה.
אך זמן ידע, אוהו הוא ידע. הספיקו לו העיניים שהתרחבו, כאילו התאבנו, רמז דקיק ולא מורגש לתדהמה אשר הכתה בו, לסערה אשר התחוללה בקרבו, בראותו אותה כאן לפניו- חיה כל כך, אמיתית כל כך. קרובה כל כך- אך עם זאת כל כך כל כך רחוקה.
וזמן שמע את הדופק שהאיץ לפתע בטירוף, וראה את הרעד הקל שעבר בו. כמעט ויכל לחוש את הסחרחורת שאִלחשה את מחשבתו, כמעט וחש את הרצון לָשֶבֶת, כמעט וחש את הכאב והתהייה האם אי פעם יצליח לקום.
ולא היה לזמן פנאי לחשוב כמה העולם הזה מורכב ולא מובן. איך במרחק שלושה שולחנות עגולים המכוסים במפה לבנה ומלאים בכל טוב, ובמרחק של שנות אור זה מזה, זוג אחד נמצא על גג העולם, ובחור אחר, שקיווה לא מאד מזמן להיות בקרוב חלק מזוג, נפל בחבטה כואבת על רצפתו הנוקשה של המרתף. רעש פצפוץ של תפרים שלא הספיקו להימס, הנפתחים במשיכה כמו ריץ'-רץ', השתלטו על תשומת ליבו. והנה, אותן צלקות דקיקות כפסי רכבת סבוכים, החלו אט אט מבליטות ומאדימות.
קול צפצוף מהביפר. זמן לא הוציא את המכשיר מכיסו בשביל לראות מה הדיווח. כמעט ויכל לראות לנגד עיניו כתובת מרחפת באוויר, אותיות שחורות על רקע צהבהב שאף פעם לא מבשרות טוב- "בנייני האומה, צעיר בגילאי העשרים, חשד לאירוע לבבי חוזר".
)
סליחה טעות