בטוחה שיש עוד כמוני, עוד כמוני שנמצאים באפיסת כוחות אנרגיות כדי להצליח במשהו אחד לפחות, לשמור על בית חם מחוזק מלוקד ובריא,
הבית שאני בניתי נהרס מהרבה סיבות שיכלו להסתיים מזמן, אך כל מי שחיי בבית הזה, בוחר להמשיך רק כדי לשבור אותי לצער אותי ולקחת מימני כל מה שאפשר ולהשאיר אותי חסרת כוח ושאשנא את החיים ולשבור את שמחת החיים שבי, שכבר דעכה מזה שנים והם עדין ממשיכים לעשות זאת שאני כבר חולה המון ועדין ממשיכה להלחם למען הילדה הקטנה שלי שזקוקה לאמא, גם מקום עבודתי שמאוד קשה לעבוד בו, לעבוד רק עם נשים זה מאוד לא פשוט לא קל בכלל, כל אחת עם גיל המעבר לא קל להתמודד עם צביעות, קשה לאדם שכל כך אמיתי להיות בסביבה כזו.
אך אין ברירה צריך לפרנס במיוחד כשאת בגיל פסיעה ל 50 את יודעת שאיבדת את ההזדמנות, לא ראית כולם לא הגשמת חלום, תמיד היו אלה ששברו אותך הפחידו אותך לא האמינו בך אך היום תוכלי להתחיל מחדש.
לא נשאר לי הרבה כדי להנות מהחיים, ואין לי את ההזדמנות לעשות שינויים, במצב שבו אני נמצאת, יש מחוייבויות לפני, חשוב שיהיו 4 קירות אוכל מיטה להשים ראש לשלם חובות אז פיספסתי, אך לפחות במקום אחד שתהיה בי השימחה והכל יתגמד, גם שם אין, לא בחדר לא במיטה שאת רוצה לישון לפחות להתקרבל ולתת לנפש להרגע, אין.. את חיה למען ילדה אחת שצריכה אותך, רק למענה.
מאז שאני זוכרת את חיי, הם לא היו מלאח שמחה, תמיד עצב וקושי, מעולם לא הורדתי את חיוך מפני גם כשהיה לי רע ועברתי מה שכל בחורה לא הייתה רוצה לעבור בחייה.
הייתי תמימה בחיי והתביישתי לדבר כי גדלתי בפחד, תמיד חשבו שאני טיפשה, יכול להיות שהטיפשות שלי שאני פחדנית והאומץ שקיים בי הוא שקר וזיוף מהפחד להטרף.
מה שווה טוב הלב, היושר וכנות שבי, כלום ממש כלום, לא פוחדת להיות לבד, פוחדת הבית הילדים שלי יזכרו שאני זו שהרסתי להם את שימחת חייהם.
שמתי לב שאני שומרת דברים ישנים שהיו לי ולא נפתרת מהם, כי הם היו זיכרונות שיכולתי לומר עליהם שהם היו טובים יותר מהשאר, קשה לי לזרוק, זה בדיוק הפחד שיש בי, לאבד את הילדים שלי אני עוד כשהיו קטנטנים והיום הם כבר מעל גיל 22 שומרת כאילו אולי יתעניינו ויזכרו תקופות טובות יותר, אני משלה את עצמי יותר מידי.
סליחה שגלשתי יותר מידי במלל, אפסיק ודי.. סליחה!