נראה לי שיש איזה פרדוקס מובנה בנושא של שותפות הילדים במטלות הבית:
כשמצטייר לנו שהגיע השלב לטפס מדרגה, להתקדם הלאה ברמת השותפות שלהם (ויש המון מדרגות לטפס לאורך השנים, במסלול הארוך שמתחיל באפס שותפות ובשאיפה מגיע בשלב כלשהו לשותפות מלאה) - זה לרוב קורה בדיוק כשאנחנו לא בשיא כוחותינו החינוכיים 
אם אני לא טועה, נדמה לי שאת אחרי לידה? אני צודקת? אני מרשה לעצמי לנחש שאת כרגע בשלב הזה שהרבה דברים שלפני תקופה קצרה היו חלק פשוט מהיומיום הם פתאום ממש מעל כוחותייך. כי הכוחות הידלדלו וכי המשאבים שלך מופנים לדברים אחרים, סופר-חשובים כרגע.
(ואולי אני מפספסת לגמרי בניחוש הזה, ואז גם מה שאני אכתוב בהמשך כנראה לא הכי רלוונטי. במקרה כזה אני מבקשת את סליחתך, ואת מוזמנת אם את רוצה להעמיד דברים על דיוקם. בינתיים מתקדמת מתוך הנחה שצדקתי)
אם אמנם זה המצב, אז השלב הזה שבו את מבינה שהגיע הזמן שהבת שלך תיקח חלק גדול יותר בתחזוקה השוטפת - הוא בדיוק השלב שבו אין לך הכי הרבה כוחות ופניות להקדיש לעצם הדרישה, וגם להדרכה והסבר איך לעשות את הדברים בצורה טובה ויעילה - זה שלב שלרוב דורש פניות ותשומת לב עד שהדברים נהיים פשוטים יותר.
אז איך בכל זאת לקדם את העניין?
דברים שעזרו לי:
א) לבחור מאוד בתשומת לב מה יהיו הדרישות שהכי יועילו לך, ובהכי פחות מאמץ. או את הדברים שממש משגעים אותך, שאת ממש חייבת בהם את השותפות שלה, או את הדברים שהיא ממש זורמת בהם, וצריך רק דחיפה קטנטונת מצדך כדי שהיא תשתף פעולה, או - הכי טוב - שילוב של שניהם ביחד.
ב) ילדה בת שש צריכה עזרה מאמא בהמון פכים קטנים, שרובנו עושות אוטומטית בלי לעצור לרגע לחשוב. אמא, תורידי לי את הקופסה של הטושים. אמא, איפה הספר מהספרייה? אמא, תחתכי לי את השניצל. אני מציעה לעצור לרגע בכל פעם שאת מתבקשת לעזור לה, ולבדוק אם יש גם משהו ש*את* היית רוצה ש*היא* תעשה. ליצור הדדיות. כן, בשמחה אני אחתוך לך מתוקה שלי, רק קודם אני רוצה שתערכי לנו סכו"ם.
ג) זה שאין לה כוח - זה בסדר, זה לגיטימי, זה מובן. אם צדקתי קודם בניחוש שלי - גם לך אין כוח, אז את יכולה לגמרי להבין אותה. השאיפה החשובה כרגע היא שהיא תעשה את הדברים, לא שהיא תיהנה מהם (למרות שכמובן כיף גם ליהנות, אבל זה לא תנאי הכרחי). כדי לשפר את האווירה את יכולה להצטרף אליה בתלונות ולקטר ביחד 
ד) דברים שדורשים הדרכה צעד אחרי צעד, אני גיליתי שהם עובדים אצלי הכי טוב כשאני במנוחה מלאה ומוקדשת אך ורק לעניין הזה (ולא בשביל היעילות מנסה לעשות משהו אחר במקביל). אז אם את מגיעה למסקנה שכרגע חשוב לך שהיא תסדר את הצעצועים בסלון, וזה שווה השקעה ומאמץ עכשיו (אם! בתלות בשיקולים שהצגתי בסעיף א'), והיא - מן הסתם לא ממש יודעת מה לאן, ולא יודעת באיזה שלב זה נחשב מסודר - את יושבת בקרבתה על הספה, ואומרת - עכשיו אני אדריך אותך איך מסדרים. עונה לכל שאלה במאור פנים, בוחרת בתשומת לב מתי לשבח, מתי להעיר, מתי להתעלם מטעויות ומתי להסב את תשומת הלב. את פנויה אליה, כי ללמוד דבר גדול כזה זה לא דבר של מה בכך, והיא צריכה בשביל זה אמא נוכחת ומעודדת.
אולי בהמשך יעלו לי עוד. בינתיים הרבה הצלחה!