נר שלישי של חנוכההמייל האדוםהמייל האדוםחיפוש

פורום הורות (עמוד 170)

בהנהלת:
מכתב פתיחה
שרשור חדש
מאמינה שכאן יוכלו יותר לעזור ליאביגיל.
מנסה להוריד כתם אקריליק שחור מסוודר פליז (ג'וזף) ללא הצלחה.
יש עצות?
נראה לי שאי אפשר להסיר אקריליק מבגד...מתואמת


נסיאנונימי (2)

יך מסירים מבד צבע אקרילי

 

  • אם ההכתמה טרייה, מנקים במהירות עם מים וסבון כלשהו, תוך קרצוף במברשת שיניים.

 

  • אם הצבע הספיק להתייבש, אפשר לנסות לנקותו בחומר לניקוי שמכיל את החומר סולבנט אך לא מכיל כלור, תוך קרצוף במברשת שיניים משומשת.

 

(אולי קודם לנסות לשפוך מים רותחים מאד. או להחזיק מעל קומקום רותח שיקבל אדים במשך כמה דקות.

זהירות על הידיים. )

 

נסי עם שמן חמניותש.א הלוי
או טרפנטין- הכי יעיל. (זהירות מסריח. צריך ממש מעט)
או הסבון הקשיח של פעם להסרת כתמים.
תודה,אביגיל.
טרפנטין לא ייפגע בבגד?
לא בטוחה לגבי זה..ש.א הלוי
אם הבד יקר לא הייתי לוקחת סיכון ומנסה עם שמן חמניות..
אם יש מישהו שיודע לעבוד עם טרפנטין אז לתת לו/ה לעשות את זה.
אנסה ואעדכן כאן בעז"האביגיל.
תודה!
ט' יוריד צבע. הסולבנט נשמע לי עדיף מהשמן.אנונימי (2)אחרונה


מכירים רופא/ה פלסטיקאי טוב של הכללית?אמביולוגיה


מי עוזר לי בטיפים לגמילה ממוצץ?תותי77
הילדון כבר לא ילדון... בן4.
רגיש מאוד ולכן המוצץ אהוב עליו. היום רק בשינת לילה לפעמים גם בצהרי שבת. בגן לא ישן אז לא רלוונטי.
וגם יש את הילדונת בת ה3 עוד מעט שהאמת כל גמילה שעשינו כלל גם אותה כי היא קפצה לעגלה. והאמת... יהיה לי כואב להסביר למה לה מותר ולו לא.
והיא ישנה במעון צהריים עם מוצץ. ובלילה וזהו.
אז....

מה אתם הייתם עושים?עשיתם?מה ממולץ מה לא?
הייתי גומלת את שניהםggg
אומרים להם שהם כבר גדולים ולא צריכים מוצץ.
מראים להם שלתינוק יש מוצץ אבל הם כבר ממש גדולים.
מציעים להם לזרוק את המוצץ לפח או ל"תרום" אותו לתינוק שצריך מוצץ.
אפשר גם לקנות מתנה שמתאימה ל"ילדים גדולים שלא צריכים מוצץ".
אצלינו הדברים האלו עבדו. קשה להם בימים הראשונים להרדם ואח"כ הם מתרגלים. לדעתי כמה שיותר מוקדם להפטר מזה יותר טוב. ויותר קל.
לא הייתי גומלת אף אחד מהםמודדת כובעים

א. זה רק בשינה.

ב. הם קטנים עדיין.

ג. תביני שעבורם זה צורך של שייכות, פינוק, ביטחון. אם הם לא בשלים להיגמל ממוצץ, את לוקחת להם את החפץ ה"מנחם" שהם רגילים אליו מאז שנולדו.

 

זה יבוא.

באמת?תותי77
מרגיש לי שאם זה ישאר ככה זה עוד יחזיק עד כיתה א חחחח
והאמת שעד היום ממרום גילי אני זוכרת איך זרקתי את המוצץ לשירותים שהייתי קטנה בערך בגיל הזה ואם אני זוכרת כנראה זה היה קשה לי
אבל מצד שני גיל 4 זה לא ממש גדול כבר?
אל תתעלפימודדת כובעים

אבל יש מצב שיחזיק עד כיתה א.

 

גיל 4 זה תינוק שמתחיל להיות ילד

למרות שהוא נראה לך ענק בגלל אחותו הקטנה.

 

עזבי, באיזשהו שלב הוא יתבגר וביחד תעזרי לו להתגבר על המוצץ.

אצלי ילד אחד עזב בגיל 6 והשני 4.

דווקא מי שנלחמנו מולו על המוצץ עזב בגיל יותר מאוחר. ואז תפסנו את הרעיון הנ"ל

 

ד"ש, התגעגעתי

 

 

יפה שזכרתניתותי77
עשית לי נעימי בלב עכשיו.
אני באמת יחשוב על זה קצת. כי שניהם די עקשנים (טוב הורים עיראקים זה מה שקורה) והמון פעמים ללכת ראש בראש זה הופך לבעיה במקום פיתרון...
מסכימה. ^^+mp8


גם אני בעד זה...ד.

[אלא אם כן מזהים שזה כבר "סתם", אינרציה..]

אנחנו שילמנו מחיר על גמילה ממוצץ...בת 30

שלוש ילדות עם אצבע בפה.

יותר גרוע ממוצץ.

מוצץ איכשהו היה נעלם מתישהוא. אבל אצבע- לעד נשארת....

(כבר צחקנו על הגדולה שלחתונה נקנה לה מוצץ עם נצנצים וזהב)

בהחלט. לי יש טרואמה מאחותיתותי77
שבגיל מבוגר בשקט בשקט עוד מוצצת אצבע.
ולכן אצלי מהרגע הראשון בביח אני שמה מוצץ. מגיע מראש עם אחד שנקנה במיוחד. מזלי שלא היו סרבנים
גם האצבע נעלמת מתישהו...קייט מידלטון

יותר קרוב לגיל 20..

מנסיון (:

ומה קורה בינתיים לשיניים?מודדת כובעים

שלא לדבר על חוסר הנקיון שבמציצה.

כולם שואלים אם עשיתי ישור שיניםקייט מידלטון

אבל ברור שאני לא באה לומר שזה אידיאלי...

רק לעודד (:

אז זהו שהיא בת 44. אז לא. זה לא תמיד נעלםתותי77
מכירה מקרובאמא_מאושרת
אחד שהאצבע עדיין לא נעלמה לו
בן 50..
גם אצלי מנסיון. ועברתי יישור שיניים...בת 30


בדיוק ככה קרה אצלנו... ^^^+mp8
גם אני גמלתי שניים ממוצץ במקביל, בני שלוש וארבע וחצי.מתואמת

רק באמת שימי לב שהם לא מחליפים את המוצץ באצבע...

הגדולה שלי ביקשה למצוץ אצבע במקום המוצץ. הרשיתי לה. חשבתי שבגיל כזה היא כבר לא תתמכר.

טעות הייתה בידיי... האצבע בפיה לפעמים עד היום, בגיל שמונה וחצי...

אני לא יודעת באיזה גיל נכון לגמולאמא ל6 מקסימים
אנחנו גמלנו חלק בגיל שנתיים, חלק בגיל 3. האצבע לא נכנסה לפה במקום המוצץ. אולי רק פעם או פעמיים, ואמרתי להם להוציא ושאני לא מרשה.
האחרון שנגמל אצלי היה מאד פשוט: המוצץ פשוט הלך לאיבוד, ולא קנינו חדש, אז לא היה. הילד היה מספיק גדול להבין שאנחנו לא מוצאים ושאין מה לעשות, וזהו.
במקרה הזה, לא התכוונו לגמול, זה פשוט באמת הלך לאיבוד, אבל כמובן שאפשר לביים את זה שהמוצץ הלך לאיבוד, ולהראות לו שמחפשים ולא מוצאים, אז אין ברירה, אין מוצץ וזהו. ..
בהצלחה.
נ.ב. אני מכירה מישהו שהיה עם מוצץ עד גיל 8, היום נשוי עם ילדים. ..
בגיל שנה הכי טובMp9
זה גיל שעדיין אין מקובעות גדולה ודי מהר הם שוכחים. ככה זה אצלנו, בסביבות גיל שנה אני מעלימה אותם, ביום הראשון והשני יש קצת קיטורים אבל מהר מאוד הם שוכחים שהיה כזה דבר.
אני חושבת שגיל שנה אפילו מאוחר מדי.מתואמת

באחת הפעמים גמלתי בגיל תשעה או עשרה חודשים, והלך ממש בקלות. אבל במקום המוצץ הייתה התמכרות לבקבוק, עד כמעט גיל שלוש...

כי כשצורך המציצה עוד קיים-+mp8
אין מה לנסות בכח לעקור אותו.
השלב האוראלי עוד לא הסתיים- ואם מנסים טרם עת- הילד ימצא תחליפים אחרים- בד"כ הרבה יותר גרועים.
כן, צודקת...מתואמת

בילדה הנוכחית החלטתי שלא תהיה התמכרות לכלום - ולא נתתי לה בכלל מוצץ או בקבוק.

אז היא התמכרה להנקה

לא משהו כבר עדיף תלות חיצונית (בעיני לפחות)יעל מהדרום
כן... (למרות שבהתחלה העדפתי את התלות הזו)מתואמת

השאלה - מתי בעצם מסתיים השלב האוראלי? מתי אפשר לגמול את הילד - ממה שלא יהיה?

קשה להחליט מה עדיף ואין לי מושגיעל מהדרום
גם אנחנו רק על הנקה, עד סביבות שלוש שגווע מעצמואנונימי (2)

בעיניי זה נהדר, אני ממש אוהבת את זה ככה (יש לי ממש רתיעה ממוצצים, לאו דווקא משהו רציונלי, פשוט חשה רתיעה)

האמת שגם אצלנו זה כך (בלי מוצץ, רק הנקה)אנונימי (3)
אני אוהבת את זה, והילדה כן היתה במסגרת (מגיל 11 חודשים) והסתדרה מצוין כשלא הייתי לידה כדי להניק כל פעם.
אגב, מגיל שאפשר להירגע על ידי דיבור ואמצעים אחרים, לדעתי לא נכון שהמוצץ יהיה מה שירגיע. קראתי פעם כתבה בנושא-
http://developy.co.il/article/show/id/183/#month-10
אני דוקא מרוצה שבן השנה וחצי כמעט עדיין עם מוצץיעל מהדרום
לק"י

זה מרגיע אותו.
ולפעמים מחזיר אותו לישון בלילה, אז שיהיה...
הוא עוד קטן בעיני.
אנחנו עשינו מסיבת מוצצים והזמנו את החבריםשולה בישולה
התכוננו לזה הרבה זמן והעפנו את המוצצים עם בלוני הליום
גדול! השקעת!חדשה ישנה


אישית מצטרפת לקודמיירחל=)

לא לגמול אם זה רק לשינה.

 

אבל סתם כך, טיפ ששמעתי לגמילה ממוצץ, שאצלנו עבד ממש מעולה לגמילה מבקבוק-

 

אוספים את כל המוצצים של הילד, לוקחים אותו לחנות צעצועים ומסבירים לו שעכשיו הוא קונה בעזרת המוצצים צעצוע כלשהו. נותנים לו לבחור (כשמומלץ לעודד לחפץ שאפשר לישון איתו כמו בובה) ואפשר לסכם עם המוכר תוך כדי שהילד מביא למוכר את המוצצים, והמוכר זורק אותם לפח, ואת בינתיים משלמת מהצד בלי שהילד ישים לב.

 

אני עשיתי את זה לגמילה מבקבוק, אבל בגלל שהילדון עוד היה צעיר ולא מספיק הבין, בחרתי בשבילו בובה שידעתי שתלהיב אותו, ואז שאלתי אותו אם הוא רוצה לתת את הבקבוק ולקבל את הבובה במקום. הוא התלהב, שם את הבקבוק על הדלפק ולקח את הבובה. אני שילמתי והעלמתי את הבקבוק בלי שהוא ישים לב. במשך מס' חודשים הוא עוד ידע לספר שהוא השאיר את הבקבוק בחנות וקיבל בובה.

 

(כמובן שכדאי להכין את הילד מראש)

הכל פסיכולוגי. לדבר איתם המון שהם גדולים וזה יבוא לבד...מנסה לעזור

אני- את 2 הגדולים שלי גמלתי בגיל 3 וקצת ממוצץ.

יותר נכון הם גמלו את עצמם.

 

אף פעם לא הסכמתי להם מוצץ סתם כך באמצע היום.

רק כשהולכים לישון!
(לא סובהלת לראות ילד מסתובב ברחוב וכד' עם מוצץ תקוע לו בפה

וגם לא תינוק.

אא"כ בשביל הרגעה/ הירדמות.)

 

ולקראת גיל 3 דיברנו המון שהם גדולים ומוצץ זה לתינוקים וכו' וכו'.

עד שהם ביקשו מעצמם באחד הלילות לזרוק את המוצץ.

 

זרקנו יחד הכל ואח"כ הלכתי בשקט בשקט ולקחתי את המוצצים מהפח והחבאתי בצד.

פחדתי שיתחרטו אח"כ ויהיה בלאגן.

 

אז כמובן שבלילות הראשונים היה להם מאוד קשה ולפעמים רצו להתחרט-

אבל אמרתי להם שזהו! זרקנו יחד את המוצצים, לא?

 

ואחרי כמה לילות זה עבר והם התרגלו.

בלי שום משבר וכד'.

 

עכשיו תגידו לי איך גומלים מאצבע??

2 הקטנים שלי מגיל 0 עם אצבע...

 

 

אצבע זה הרבה יותר קשה!!!אנונימי (4)אחרונה

מכירה הרבה שנגמלו מצבע רק בשנות היסודי... מא' עד ו' ואפילו כיתה ז',

כדאי לנסות כבר מגיל צעיר להפסיק את זה עם מרה שמורחים על הציפורן.

 

לכן עם הילדים שלי העדפתתי מוצץ שיותר קל לגמול (לא שזה לגמרי תלוי בי)

המלצות תעסוקה לחופש - אמילי עמרוסיאנונימי (פותח)
אמילי עמרוסי
2 שעות ·
 

אימת החופש הגדול – הטיפים:

1. בנאלי, אבל חובה. ישיבה משפחתית, פנים רציניות, עט ודף. כותבים את כללי הבית לחופש. במה הילדים מחויבים, כמה שעות שינה, מותר ואסור. מוסיפים כמה סעיפים של זכויות הילד בשביל שנדע שזה 2016, אבל לא להגזים.
חותמים למטה, הורים וילדים. מי שאינו כותב חותם בנזלת.

2. נדוש, אבל נחזור על זה. לוח פרסים. היו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס. כמה לא חינוכי? ככה יעיל.
לכל ילד יש טבלה ובה משבצות ריקות, אתם מחליטים כמה (כמה עשרות). בכל פעם שעושים דבר-מה חיובי מקבלים מדבקה למשבצת.
הפרס: רק מי שמשלים את הלוח זוכה ללכת ללונה-פארק, או בילוי אחר שגם ככה תכננתם לסוף החופש. הם לא צריכים לדעת שגם ככה תכננתם.
(אנחנו קוראים לזה "מדבקות סחתיין" ומשתדלים לא להיגרר לזילות המושג. על ויתור לאחותו, ברמת גוש קטיף ומעלה, יקבל סחתיין. על שטיפת כלים, יקבל. לדרוש מדבקה כי צחצח שיניים או גזר ציפורניים? לך מפה ילד, מי ילד אותך).

3. המלצה: מדבקת סחתיין תמורת קריאת ספר שלם.
שלושים ספרים ברצף, ויאללה סופרלנד. משתלם לי כאמא.

4. ילדים שיודעים לכתוב: קורס הקלדה עיוורת באינטרנט. מיומנות נחוצה עד קריטית. זה חינם. יש כמה אתרים. אחד הדברים המייבשים והמשמימים שייצא להם לעשות, ואחת המתנות הכי חשובות שאתם יכולים לתת להם.
מדבקת סחתיין על כל שיעור הקלדה שמסיימים.

5. אין כאב ראש יותר גדול מילדים חקלאים שרוצים לזרוע ירקות בגינה. הכי טוב לצמצם אותם לחקלאות אורבנית: שתילה באדניות (גמבה הולך טוב באדנית, גם תבלינים), הנבטת קטניות על צמר גפן (משעועית יבשה יצא לנו וואחד צמח, גולש מהשיש), ובמקרי קצה גם דג זהב נחשב חקלאות זעירה.

6. לא! משאירים! ילדים! בבית! בלי! אינטרנט! עם! הגנה! הסינון הרגיל של ספקיות האינטרנט לא שווה הרבה. ממליצה על אינטרנט רימון כספק, הכי בטוח ושקט. אין לי מניות שם. יש לי ארבעה דרדסים ועיניים מתחת למצח. אל תחכו, אל תסמכו על המזל, ואל תבנו על זה שהילדים שלכם לא יפלו בטעות על משהו שישרוט אותם להרבה זמן.

7. יצירה: לא להידרדר לשום דבר שהוא יותר מחבילת חימר גדולה (פסלים, אלילים וקערות מטופשות); חבילת מנקי מקטרות (פרחים, לתקוע באדנית מסעיף 5); וושי טייפ (לצפות מחברות חומות, להכין כוסות חד-פעמיות מקושטות, לעטוף בזה עפרונות); ופלסטלינה פלוס ספר הדרכה לפלסטלינה.

8. הכנת מצגת מאינסוף התמונות במחשב! ילדים מגיל 6-7 ומעלה רוצים ומסוגלים להכין מצגת בעצמם. רק תעשו גיבוי לתמונות, ופנו לכם את החצי הראשון של ספטמבר לצורך צפייה במצגת.

9. חוברות חופש בשיטת "הנה חוברות, אבל אני לא מרשה יותר משני דפים ביום".

10. ביקור בחנות "הכל בשקל וחצי". עשרה שקלים לכל ילד, חינוך פיננסי וחצי שעה דממה.

11. סוד: ילדים עד גיל 9 מבסוטים מסנדל ועד פוני כשלוקחים אותם לגן שעשועים בשכונה/ עיר אחרת.

12. פירות וירקות שטופים וחתוכים, מסודרים על צלחת שמונחת בלב הבית, מפסיקים טיילת למזווה, בכיינות על רעב, וטלטול המקרר. זה בריא וטרי. זה לא תמיד זול, אבל כמה שתקנו פירות וירקות – לא תגיעו לסכומים שהייתם מוציאים על חטיפים.

13. יום-ללא-מסכים-שאינו-שבת: אמא הולכת לעבודה עם הכבלים של הטלוויזיה והמחשב בתיק, וכל משחקי הקופסה מפוזרים בפינות שונות בבית.

14. העברת אחריות לילדים להכנת ארוחת ערב ביום כלשהו. הם צריכים להעביר רשימת מצרכים עד הבוקר שלפניו.

15. בית חולים לספרים: מדביקים ומתקנים את כל ספרי הילדים שנקרעו במהלך השנה. כך גם מיון חלקי פאזלים ולגו לקופסאות הנכונות והדבקת הקופסאות שלהם. קטע ערכי: בעידן שבו קונים-זורקים במהירות, וכל מה שמתקלף בקצהו שווה למת, זה חינוך.

16. ללמד אותם להכין לבד פופקורן בסיר (לא החבילות המוכנות למיקרו). תעסוקה, טעים, זול ובריא.

17. להקריא לילדים קלאסיקות. לאחרונה גמרנו בבית את אוליבר טוויסט, ספר יהושע, ובילבי בת-גרב. למה להקריא ולא לתת להם לקרוא? כי השפה בקלאסיקות לא תמיד מובנת לילדים, וצריך תיווך; כי השפה (בתנ"ך למשל) ממש מבקשת השמעה בקול; כי יש גם אחים קטנים שעוד לא קוראים, שמגיע להם גם; וכי במקום לריב איתם על מתי נכנסים למיטות בערב, קל יותר להכריז שמתחילה הקראה, וכולם מצטופפים ליד המנורה.

18. ניקיון המכונית, האוטו זבל שלכם, שאף אחד לא זוכר איך נראית הקרקעית שלו. ביולי-אוגוסט, כל מה שקשור למים והשפרצות, זו חגיגה.

19. שוק קח-תן משלהם. מודיעים בקבוצת ווטסאפ של הרחוב, הכיתה, השבט או השכונה על מקום ושעה. מביאים מחצלת גדולה. הילדים בוחרים בבית איזה קשקושים הם רוצים למסור (צעצועים שכבר לא משחקים בהם, הפתעות יום הולדת, אוצרות) ומחליפים על המחצלת עם קשקושים של אחרים. בסוף היום הם יחזרו עם ערימה באותו הגודל, אתם לא תרגישו בהבדל, אבל בשבילם נפתחה דלת לארץ הפלאות.

20. אוהל בסלון: תמיד עובד.

מקפיצה, יש פה רעיונות ממש יפים!אורנית


בעיקר סעיף 6אנונימי (פותח)

לתת לחברים שעדיין לא הפנימו

(בלי להגיד על סעיף 6) כדי שאולי יבינו את הרמז

 

סעיף 13 קרע אותיאנונימי (3)


שוק תן קח... אתם לא תרגישו בהבדל...פנסאיאחרונה
טיול ראש חודשאנונימי (פותח)

אני מחפשת מקום נחמד לקחת את הילדים לטיול ראש חודש.

אזור ירושלים

מקום שיהיה להם כיף, ללא עלות ומקום מוצל. 

יש רעיונות?

הסטף. כיף וגם יש ניקבה קרירה ורטובה.אנונימי (3)


פארק טדי- הבנתי שממש יפה ונחמד שם.מנסה לעזור

הייתם שם כבר?

 

תגידי לי אח"כ איך היה

הפותחת- בסוף הייתי עצלנית לצאתאנונימי (פותח)אחרונה

ויצאנו לפרק יפה באזור+ ארוחת ערב

תכל'ס לילדים היה באמת כיף!!!

שלום לכולם-רעיונות דחופים לחאלקהאנונימי (פותח)

בננו אוטוטו בן 3 ב"ה! רצינו לחגוג לו יחד עם שתי המשפחות במקום מיוחד.

למירון  לא ניסע כי הרוב מהמרכז-דרום. חשבנו על הכותל אבל לא עונים לי במזכירות.

אשמח לשמוע רעיונות והמלצות!

אנחנו עשינואנונימי (3)
סיבוב אצל בערך 10 רבנים שגזרו לילד תלתל הלכנו לספר ןזהו.
את יכולה לעשות אותו הדבר ולמשפחות לעשות ארוחה נחמדה ולהקרים את התמונות של הילד.
תכלס נראה לי שאת הילד מעניין המתנות שהוא יקבל.
כן אבל בא לי לעשות לו משהו בלתי נשכח.אנונימי (פותח)

מה לגבי הטקס, יש רעיונות? ללקק דבש  מאותיות וכו'...

 

אוליאנונימי (3)
תתני באותו ארוע לסבא ולסבתא לגזור לו תלתל.זה ייחרת לו בזיכרון.


אותיות בדבש זה רעיון אם יש לו רקע מסוים בידיעת האותיות כי אחרת מה הענין?בכל מקרה לא נראה לי שכדאי דבש כי זה לא הדבר הכי טעים אנחנו שמנו סירופ מייפל/ סירופ שוקולד וסוכריות צבעוניות-הילד ממש נהנה.

ומה עשיתם חוצמזה? יומולדת רגיל? אשמח לשמוע ראנונימי (פותח)

אם אפRשר..

זו הית חגיגה של שבועיים כמעטmp3
זה התחיל בסיבוב אצל הרבנים שלקח כמעט שבוע שבמהלכו הוא קיבל כל מיני מתנות קטנות.
השיא היה אצל הספר-וכמובן מתנה גדולה.
ואז הולכים לקנות לו כיפות של ילד בוגר שזה עוד טקס בחנות.
היום הראשון שהוא הולך לגן בלי קוקו וכמובן הבאנו משהו לחלק לילדים בגן.
וסגרנו את זה ביומולדת בבית עם שוקולד שהוא ליקק מעל האותיות וכל מה שכלול בימולדת .מה שכן חגגנו רק המשפחה הגרעינית לחא סבא וסבתא וכו כי הם גרים רחוק ולהביא אותם זה חתיכת סיפור.
אופסי.שכחתי ללחוץ על האנונימי....mp3אחרונה
לא נורא.משמים. חששתי שיוכלו לזהות אותי...
אשמח אם תענו כל כמה זמן אתם נותניםאבן יקרה 1

אחרי הצהריים אוכל לילדים שלכם?? כל פעם הם מבקשים עוד ועוד בלי קשר לזמן מסויים.

 

אני מרגישה כאילו שכל שעה הילדים שלי רעבים זה הגיוני???

 

מודה שאין אצלינו מוצרי חלב ומוצרי גלוטן בגלל רגישויות במשפחה!!

 

אנא בבקשה לא לצחוק! זה באמת מפריעה לי מאד, ומקווה לקבל מידע מהסביבה!!

הרבה פעמים זה פשוט משעמום.+mp8
אני לפעמים אומרת לבת שלי: את לא רעבה, משעמם לך.
בואי נחפש יחד מה לעשות.

לפעמים צמא מתורגם כרעב, אפשר להציע שתיה.
אולי לנסות פירות?אמא_מאושרת
נגיד כארוחת ארבע,
ואז ארוחת ערב בסביבות 6 וחצי?
אישית אני זוכרת בתור ילדה שבקיץ היינו רעבים יותרש.א הלוי
ואולי פירות יבשים או טריים יעשו את העבודה..
אמא שלי פשוט הייתה שמה לנו חתוכים או שלמים על השולחן ובלי הגבלה (תפוחים, אגסים, אבטיח, מלון, ועוד)
גם ירקות לא הייתה הגבלה.

ואפשר כמו שהציעו פה- לתת ארוחת ארבע
אל תשכחי שהם גדלים ומוצאים הרבה אנרגיות בד"כ.
גם אצלי הם רעבים מאןד אחה'צ..מושית
חוזרים מהגן וכבר מחפשים מה לאכול...
פירות זה פתרון מעולה-בעיקר בקיץ שיש מגוון..
חשובהעני ממעש

לתת מפסיק אוכל

ובזמנים סדירים וכמויות סדירות

 

אם מתחילים בנתונים נמוכים, יש לתת את הדעת על כך.

 

בקיץ קשה לאכול, וצריך להקפיד על שתייה בכמויות יפות וסדירות.

 

את המזון ה"חסר" ניתן להשלים בפירות ודברים קלילים

גם אצלי.בת 30

אני נותנת פרי או ירק בסביבות 16:00. ומי שרעבה מעבר לזה- מתכבדת בגזר או מלפפון.

מה שטוב במלפפון, שחוץ מזה שהוא בריא, זה מדד בשבילי לראות האם באמת הגברת רעבה או סתם משועממת. אם משעמם לה היא תגיד "אז לא משנה" ותלך לחפש חברה...

גם שיעמום,וגם רצון למתוק,גם למבוגרים יש לפעמיםאשריך

לנו אין ממתקים בבית,מציעה פירות או ירקות או מכינה בעצמי עוגיות

ילדים רעבים, זה הגיוני..~א.ל

הם בשלבי גדילה. הם זקוקים לאוכל.

הם לא אמורים להיות רעבים בתכיפות נורא גבוהה, אא"כ הם אוכלים דברים שלא משביעים אותם

נסי לתת להם תעסוקה, להעשיר את התפריט ולהוסיף פרוסת לחם לכל ארוחה שלהם, גם שתיה כמו שאמרו פה זה פתרון טוב, כי לפעמים הצורך הוא דוקא שתיה והוא לא מפורש נכון

 

גם אצלי. בערך שעה אחרי שאכלנו צהרייםאני123
הם מתחילים לבקש אוכל.
ונשנושים
לשים לב לכמויות של שתיה. לפעמים הצמא והרעב מתבלבלים בפהמאמע צאדיקה

 

שאלה נוספת היא- מה הם אוכלים בארוחה? האם הארוחה עצמה היא משביעה מספיק? 

מניסיון ללא גלוטןאנונימי (2)אחרונה
קשה יותר לשבוע. האם הילדים מספיק שבעים בסוף הארוחה?
אם משווים למשל עוגיה ללא גלוטן ובסקוויטים הבסקוויט ישביע הרבה יותר. וצריך יותר עוגיות ללא גלוטן כדי לשבוע.
גלוטן גם מתפרק יותר לאט בבטן מדברים אחרים כמו פירות וירקות לכן משביע לאורך זמן יותר ארוך.
וחוץ מזה כל מה שאמרו למעלה גם נכון לכל ילד.
תובנות מפיצריה בז'בוטינסקי בצהרי היוםאנונימי (פותח)

בשמלה אדומה ושתי צמות,
ילדה קטנה, יחידה ותמה
עמדה ושאלה - למה?

 

למה מלבן שחור מעניין יותר ממני?

בגינה, בפיצה, בגן, בבוקר, בצהריים ובערב.


וכל הרי הגעש וכל הסערות
עמדו מזעפם ולא מצאו תשובה
עמדו מזעפם ולא מצאו תשובה.

 

 

 

וואוו כל הכבוד...בדיוק ראיתי גם דבר דומה אבלרק אמונה

 בתוספת שעשו לתינוק פוצי מוצי ולילד השני הגדול לא התיחסו

אח"כ כשהוא בכה צעקו עליו ולא הקשיבו לו למה שהוא מדבר רק -

אל תצעק אל תבכה כל היום אתה בוכה מה אתה קטן?

אני אשאיר אותך בחוץ...

והוא ממשיך אמא אבל

תפסיק לבכות

הרגע לאמבטיה

אוף רציתי להקשיב לו אני .

מקווה שיהיה לי סבלנות בבוא העת ולא אשכח להתיחס לכולם..

עצוב מאוד!מנסה לעזור


לי יש תשובה מאוד פשוטהעוגי פלצת

הוא (בד"כ) עושה מה שאתה מבקש ממנו ולא נלחם בך

ממש פתאום נלחץ ומחייג לאנשים לא קשוריםיעל מהדרום
לק"י

טוב, נו...
הרבה פעמים בעזרת הילדון
הוא מנסה לבטל את היתרון שלו עוגי פלצתאחרונה
אשמח שתענו לי בתור הורים שמבינים עיניין (:אנונימי (פותח)
קצת פלשתי לכם לפורום, אבל אשמח לתשובות..

מה ההבדל בין ילד שלומד בפנימייה מלאה ולא נמצא בבית כל השבוע לבין ילד שלומד בחצי פנימייה אבל בימים שהוא לא באולפנא/ישיבה הוא לא בבית. הוא מתנדב.מדריך. חברים וכ'ו..
אני ינסה לחדד יותר,
לא מבחינת זה שהורים שיודעים שבפנימיה הוא במסגרת ובלא הם לא יודעים מה הוא עושה..
למה מפריע לאבא/אמא שהילד שלהם לא בבית כי הוא מתנדב/ כל דבר אחר (שהם יודעים מהו!!) ולא מפריע להם הילד שלא נמצא בביתכי הוא בישיבה?

קצת הסתבכתי עם הניסוח. מקווה שמספיק ברור..
תודה (:
תדבר עם ההורים. לא נכון לייעץ לך. עימך הסליחה.אנונימי (3)


מי אמר שזה כך?...ד.אחרונה

אני מכיר כאלה שההיפך: פנימיה מלאה יותר מפריעה להם מאשר האפשרות השניה שאמרת.

 

 

ולגבי מה שאמרת, אולי באמת כן מפריע להם שהוא לא בבית כי הוא "מסתובב" הרבה ללא מסגרת, ובישיבה/אולפנה זה יותר מסודר, מדריכים/ות וכד'.

איך מרגילים פעוט להרדם לבד?אנונימי (פותח)
הבן שלי בן שנה ו8. לפני כחודש העברנו אותו למיטת מעבר.

בלילות הוא צריך שנשב לידו עד שהוא נרדם. כשהוא מתעורר בלילה ובא אלינו אנחנו מחזירים אותו למיטה ויכולים לעזוב אותו רק אחרי שהוא ממש נרדם. וזה יכול לקחת גם שעה.

אגב, הצורך הזה שנשב איתו עד שנרדם היה עוד לפני המיטת מעבר.
זה נורמלי? צריך פשוט להתרגל לזה? יש דרך ללמד אותו להרדם לבד?

תודה!
רק רוצה להגיד שגם אצלנו זה כךצביה22
בטוחה שיהיו שיכתבו שאצלם זה אחרת, אבל לי זה מרגיש טבעי והגיוני בגיל הזה (הבת שלי בת שנתיים וחצי ועדיין צריכה אותנו עד שנרדמת). אני בטוחה שזה לא ישאר כך כל החיים...
אני בגיל הזה עוד לוקחת למיטה שלי כשקמיםאנונימי (3)

אני יודעת שיש כאלה שאומרים זה בעייתי. בשבילי זה נראה קשה מנשוא לשבת בלילה ליד ילד שיירדם, ולהשאיר לבכטת בכלל לא אופציה, ולקחת למיטה זה קלי קלות...

אצלנו זה עובר להם בתהליך הדרגתי לקראת שלוש.

יש איתנו בחדר תינוק נוסף קטן יותר,אנונימי (פותח)
לכן אנחנו מקפידים שלא להביא אותו אלינו..

מקווה שיעבור בהדרגה. תודה.
לרוב זה ממש לא יסתיים בעשר דקות לבכותעדיין טרייה
יותר לכיוון השעתיים שלוש ומצתערת אני לא מתכוונת לעשות את זה לבת שלי גם אם תגידי לי שזה פעם אחת ואחרי זה היא ישנה לבד (מה שלא נראה לי) אני כן בעד לנסות לעשות תהליך הדרגתי למשל במקום לשבת ליד כל הזמן להרגיע להגיד שאת פה אם הוא צריך להגיד לילה טוב וללכת כל פעם שהוא בוכה לחכות קצת ושוב ללכת לנחם ולהרגיע להשאיר אותו לבד עד שהוא נרדם נראה לי אכזרי מידי (מה גם שאצל הבת שלי זה פשוט לא יעבוד היא גם לא תישן כל הלילה אם צריך)
יכול מאוד להיות שזה צורך שלו שאנחנו לא מביניםיעל מהדרום
לק"י

ולתת לא לבכות זה די אומלל.
מסכן...תחשבי מה הוא מרגיש.

ואני באותה סירה, רק עם ילד קצת יותר קטן.
את באמת חושבת ככה ? נראלי קצת מוגזם..אנונימי (4)

ילדים בוכים וזה חלק מהחיים..

 

גם אני בכיתי וגם את..

 

לא לכל דבר ההורים צריכים להענות..

נכון שהילד נראה לנו מסכן ואומלל , אבל בתכלס , אם בדקת (לא רעב,טיטול נקי,לא חולה,לא חלם חלום רע)

אז ביי!! את יכולה להיות לידו 10 דקות לשיר לו שיר.. ולישון.זהו!! לצאת מהחדר..

שיבכה.. (הפותחת מתארת מקרה שקורה כל הזמן.. נשמע ממש לסחוט את ההורים.. ואני אומרת את מה שאני אומרת באהבה רבה לילדים שלי !!!!!!!)

 

אם באמת מרחמים על ילד צריך לתת לו גבולות בנוסף!!! לחום ולאהבה..

 

זה לא יתכן שהורים ישבו ליד ילד שעה במיטב באמצע הלילה כדי להרדים אותו ?!?!?!?!!!!

 

אתם שוכחים שלא מדובר פה על אדם בוגר שמסוגל להסביר מה הואיעל מהדרום
לק"י

מרגיש.
גם בתור ילדה כבר יותר גדולה, היו לילות שפחדתי והייתי צריכה מבוגר לידי.
אז מה יעשה תינוק שאולי מפחד או מרגיש לבד, ואין לו את היכולת לומר את זה?!

וגם הבן שלי בוכה לפעמים.
אבל אני איתו, ומחבקת ומלטפת עד שהוא נרגע.

חוץ מזה, יש שיטות יותר עדינות להרגיל לשינה טובה.
עייני ערך הספר "לישון בלי לבכות"- שהומלץ לי, ויש בו הרבה שיטות וטיפים הרבה יותר ידידותיים לתינוק.
מעניין.. אני חושבת שאם ילד מפחד/מרגיש לבד צריך לטפל בזהאנונימי (4)

ולא לשבת לידו לילה אחרי לילה...

 

מה שאמרתי בדיוק זה מה שאת כותבת:

"אם בדקת (לא רעב,טיטול נקי,לא חולה,לא חלם חלום רע)

אז ביי!!

"

 

קודם צריך לבדוק... ואח"כ מגיע הביי..

 

לא אמרתי להתעלם!!! רק צריך לקחת כל דבר בפרופורציות הנכונות.. חבל שההורים יגמרו בגלל שטות כזו..

יש מספיק אתגרים עם הילדודעס וזמן שינה הוא הכרחי לנו.

 

 

למה את מתיחסת רק לדברים פיזיים כבעיהקייט מידלטון

לא רעב,טיטול נקי,לא חולה,לא חלם חלום רע

אגב איך את יודעת אם חלם חלום רע? חייבת את הפטנט שלך.

 

אבל בעיני,יש צרכים רגשיים ויש פיזיים, והפיזיים פחות חשובים במחילה.

ואם הוא מפחד להיות לבד בחדר/ לא רגיל לזה וחושש מזה, זה צורך לא פחות חשוב לטפל בו.

 

אז את צודקת שההורים לא צריכים להיגמר,

וצריך לדעתי ללמד את הילד להירדם לבד, ויש איך לעשות את זה (ראי תגובתי למטה)

אבל לא להשאיר אותם לבכות לבד. זה בעיני קו אדום.

 

ואגב, לא אמרת להתעלם, אבל את מתעלמת מהבכי שלו שמגיע ממקום רגשי, ומתיחסת רק לפיזי.

מה דעתך על מישהו שהיה מתיחס אלייך ככה:

את עיפה? רעבה? חלשה? הא, לא? אז לא מענין אותי שאת עצובה / עצבנית/ מתוסכלת.

אוי .. להשאיר לבכות לבד באמת נשמע רע..אנונימי (4)

 

מה שאמרתי (לפני הפרשנות שלך!!) היה :

 

"אני חושבת שאם ילד מפחד/מרגיש לבד צריך לטפל בזה" (מילה במילה שלי..)

 

זה לא צורך פיזי!!!!! זה צורך ריגשי!!!!!!

וצריך לטפל בזה!!! והפתרון הוא לא לשבת לידו לילה אחרי לילה..

 

** ולגבי החלומות אני שואלת את הקטנה שהתעוררה(גיל שנה ו-11 חודשים ..):

 

"חלמת חלום רע??? אוי ... מסכנה שלי.. צ'וצ'ה קטנה.. אמא אוהבת אותך ..זהו הלך החלום.." כאלו דברים..   איכשהו הקטנה מבינה את הכוונה וזה מרגיע אותה.

 

ממליצה לנסות בחום..

ככה גם את גורמת להם להבין שיש סיבה שהם קמו (שהם לא מבינים אותה לעומק אבל יש סיבה).. וזהו הסיבה הזו נגמרה הרגע (כי אמא אמרה שהחלום הלך) והם הולכים לישוןןןןןןן..

 

תחשבי על זה !!!!!!

 

ובכן, זה לא היה הפתרון שליקייט מידלטון

לשבת לידו לילה אחרי לילה. אם את רוצה פירוט כתבתי למטה בהודעה על הלוחשת.

ומה הפתרון שלך איך לטפל בילד שבוכה ?

 

במחילה, אבל אני לא חושבת שעם קצת הבנה ואמירה שהלך החלום הם נרגעים ... שלי בכל אופן לא (:

אם שלך נרגעת ונרדמת זה מקסים. השאלה אם את עוזבת אותה כשהיא בוכה.

את באמת רוצה לדעת???אנונימי (4)

אז זה תלוי ברמת העייפות שלי ושל האבא ..

 

1. בדכ אנחנו כן תומכים כמה דקות.. לא שעה!!! אלא אם כן זה בכי חריג!

2. לאחר שתומכים והיא מתחילה רק לילל כזה.. נותנים לה ליילל עם עצמה ..

3.זכור לי אולי פעמיים שהילדה בכתה ממש רציני ולאחר שכל הלילה אנחנו ערים איתה .לפנות בוקר נשברנו והלכנו לישון.. אני לא זוכרת בדיוק(היינו גמורים).. אבל בבוקר קמנו כולנו מאוחר .. וראינו שגם היא ישנה שנת ישרים.

4. תנסי.. להסביר לו/לה.. את תראי שהם מבינים!!! כשהיא היתה ממש קטנה כאב לה השיניים (כמובן) וקמתי ומרחתי לה טיג'ל ואמרתי לה "תמרי הנה אני מורחת לך משחה וזה לא יכאב לך יותר.."

והבובה נרדמה ............ ובודאות זה היה שיניים . (ואולי הטיג'ל מיסטל אותה גם יכול להיות)

 

בקיצור.

הקטנטנים האלו לא טיפשים!!!!!!!!!!!!!!

 

תלוי בגיל...הבן שלי עוד קטן מכדי לספר מה קרה לויעל מהדרום
לק"י

ואם יש לו צורך חזק בתחושת אמא כל הזמן- זה הגיוני בגיל קטן.
אפשר להרגיל בהדרגה, אבל לא לתת לבכות עד שנרדם.
אולי משהו מציק לו ואני לא יודעת?!
לא תמיד אפשר לדעת אם כואב משהו, חם מידי וכו'....

ולא אמרתי לא לטפל בזה, רק שיש דרכי טיפול יותר ידידותיות.
תנסו לשבור לאט לאט את ההרגלבלדרית
אולי בהתחלה להסתובב קצת בחדר, לסדר דברים. שיתרגל שאת לא דמות סטטית שחייבת לשבת לידו. אולי לעבור לשבת מעט רחוק יותר בכל פעם, לפי מה שעובד.
אם הצליח יום אחד לבד, לעודד אותו ולנסות שוב.
הוא מבין קצת אז אפשר להחזיר אותו למיטה בכל פעם שבא אליכם, שוב ושוב עד שיתעייף. אמנם זה יהיה מעייף גם לך אבל יכול להיות שזה יסתיים אחרי כמה פעמים, זה מה שהלוחשת לתינוקות טוענת.
תודה רבה!אנונימי (פותח)
ממליצה על הספר של הלוחשת לתינוקותקייט מידלטון

והעקרונות בקיצור :

לא לעזוב אותו בוכה לבד, אבל כן בעקביות והדרגה להרגיל להרדם לבד לאט לאט.

 

במקרה שלכם : לשים כיסא ליד המיטה שלו, ולשבת לידו , כל כמה ימים (נניח 4-5 ) להרחיק את הכסא שלו מהמיטה בעוד כמה סנטימטרים, לכיוון הדלת של החדר, אחר כך לשבת ממש בפתח החדר ולבסוף גם זה לא.

תודה על הרעיון!אנונימי (פותח)
מגיבה לכולם אנונימי (פותח)
בהתייחס לדיון לגבי הצורך של הילד, הנפשי או הפיזי, שיהיה איתו מישהו - ברור לי שצורך נפשי משמעותי לא פחות מפיזי. אבל איפה הגבול ועד מתי להישאר איתו?

במקרה שלנו עכשיו, ברור לי שזה צורך נפשי. אח קטן הצטרף למשפחה ולוקח הרבה מתשומת הלב.

הציעו פה רעיונות איך בהדרגה לצאת מהחדר.
אבל עד כמה זה שווה את הבכי שלו?
מתי זה עובר את הגבול?

תודה לכולם על התגובות.
ממליצה על הספר "לישון בלי לבכות"- הוא נותן מגוון עצותיעל מהדרום
לק"י

ואת בוחרת מה שמתאים לך.

בהצלחה
מי כמוני יודעת כמה זה קשה לקום בלילה כמה פעמים, ובבוקר עוד להמשיך לתפקד....
בנוסף -כתר הרימון
להכביר במילים שאת אוהבת אותו ואיתו גם מהמרחק הזה.
מכיריםחנן.לב

את הספר המלאך הגואל?

או הנסיך הקטן?
את הנסיך הקטן- כן...למה?יעל מהדרום
המצאתי פתרון מקורי - מתוך עצלנותאמא אצבעונית

אמנם הפתרון מתאים רק לנשים נמוכות

אם אני שוכבת במיטת מעבר, ומורידה את הרגליים מהצד, אז אפשר לשרוד את שעת ההרדמה באמצע הלילה. יצא לי גם כמה פעמים להירדם ככה אפילו

עוד אפשרות- אני מרדימה את הבן שלי על מיטה רגילהיעל מהדרוםאחרונה
לק"י

ואז הייתי מעבירה אותו למיטת תינוק.
לאחרונה אני כבר משאירה אותו לישון במיטה, פותחת למטה את המיטה הנפתחת, ושמה את כרית ההנקה להגנה נוספת.

וככה גם כשהוא קם אני פשוט שוכבת לידו, ונרדמת שם לפעמים.......
שיתוףאנונימי (פותח)

הבת שלי סיימה ביום שישי גן חובה ועולה לכיתה א'.

לכאורה, מאורע משמח מאד. 

הבעיה היא שביה"ס נחרט אצלי בזיכרון כמקום מזעזע.

אני מניחה שאם היו מאבחנים ילדים בזמני היו מגלים אצלי בעיות קשב וריכוז.

הסתכסכתי עם 85% מהמורים והמורות, עפתי הביתה על בסיס חודשי

וכמעט שלא ישבתי בשיעורים (אגב, עד היום קשה לי לשבת מידי הרבה זמן באותו מקום)

כשעליתי לתיכון המצב קצת השתפר, אבל עדיין, ביליתי יותר בחוץ מאשר בפנים

(זה כבר היה מרצוני. לא כי העיפו אותי מהכיתה)

כשלמדתי מקצוע כבר היה הרבה יותר קל כי למדתי משהו דינאמי שאני אוהבת.

הבת שלי, אמנם, לא דומה לי בכלל. היא מסוגלת לשבת שעות על משהו אחד.

אבל עדיין קשה לי מאד מאד להכניס אותה למקום שאצלי הוא היה הסיוט הכי גדול!!!

אני ממש מקווה לא להשריש לה את השנאה שלי לבית ספר. שתלך עם דף נקי וחלק בלי הסטיגמות של אמא.

מעולה שאת מודעת לתחושות שלך.לאההה
לדעתי, פתרת את רוב הבעיה.
בעז"ה יהיה לה מצויין בבית הספר
חשוב שתדעיgps

שבתי הספר כל כך השתנו מאז!! באמת!

אני חושב שהיום ברוב בתי הספר יש הכלה של התלמידים, יש הקשבה, יחס של כבוד.

ובפרט בכיתות הנמוכות הלמידה נעשית בצורה חוויתית ומעניינת.

 

אומנם עכשיו אולי קצת מאוחר, אבל הייתי מציע לך ללכת לבתי הספר באזור, לבחון, לדבר עם הורים לשמוע על בית הספר. ככה תוכלי גם לבחור בית ספר כלבבך וגם תפיגי חלק מהחששות.

 

אם תדברי איתה על זהאנונימי (3)

סתם בתור דיבור תמים ללא מטרה אולי תמצאי שזה יצא מהארון הסגור

ויפסיק ללחוץ על הדלתות.

או שתדברי על זה עם בעלך והוא יעזור להיות עם יד על הדופק ויקשיב האם כשאת מדברת איתה

האם יש שם "שנאת בי"ס תת קרקעית"

סה"כ כמו שאמרו חגיגת האיבוחניאידה חוגגת היום וכל ילד נהיה חצי פסיכולוג.

אז אנחנו הצופים מן הצד לא דואגים אז כנראה שגם לך אין מה לדאוג.

 

 

 

ואולי שווה לך להוציאאנונימי (3)

איפשהו את הכעס, זעם שנובעים מתסכול שהיה

לצעוק בשדה, לכתוב על נייר, לבעל, וכו'

יתכן ואח"כ תוכלי להתחיל יותר בקלות את תהליך הגדילה כמו שאמרת

תשתדל ממש לא לתת לה את ההרגשה הזאת..א..א..
מניסיון במשפחה על הורים שזלזלו בבי"ס ושידורו את זה לילדים שלהם עד היום אפילו שהם מבוגרים אין להם הצלחה בחיים.
בשביל ההצלחה שלה תשדרי לה שבי"ס שווה השקעה בשביל הטווח הארוך. בהצלחה
הפותחת- זה בדיוק מה שמפחיד אותיאנונימי (פותח)

שמרוב שאני שונאת את הממסד הלימודי ושונאת מורים/ות כל פעם שיקרה משהו אני אעמוד לצידה.

כי המורים טועים. עובדה. הם כ"כ טעו אצלי. ובענק!

אני חושבת שזו טעות חינוכית לעמוד תמיד לצד הילד (לא מדברת על מקרים חריגים)

ואני מפחדת שהיא תקלוט ממני את השנאה לבי"ס ובמקום להנות, כי כמו שאמרתם בתי ספר השתנו, היא תפתח גם שנאה. אצלי בראש, למרות שאני כבר בת כמעט 30- מורה זה איש רע.

אז איך אוכל לחנך אותה ככה לתת אמון במורים?

לעמוד תמיד לצדה זו לא טעות חינוכית, להפךאנונימי (4)

הדבר שילד הכי זקוק לו זה לדעת שההורה תמיד לצדו, תמיד לטובתו.

מה כן בעיה חינוכית? לעמוד תמיד נגד המורה.

ואם הדברים נראים לך שקולים זה לזה, דהיינו לעמוד לצד הילדה = להיות נגד המורה - אז כאן צריך בירור פנימי, כי זה בכלל לא כך.

לעמוד לצדה יכול להיות לצדה ולצד המורה כאחד ברוב המקרים בע"ה שבהם אין שום עימות; ויכול להיות לעמוד לצדה ולנחם אותה כשהיה עימות והיא נפגעה; ויכול להיות לתכנן איתה פנייה למורה כשנראה לך שנפגעה שלא בצדק, או בכל מצב אחר שדיבור ביניהם עשוי להועיל; ויכול להיות פנייה במקומה למורה למען הבהרות כשנראה לך שזה כבר גדול עליה; ויכול להיות במקרים מסוימים ונדירים שבע"ה לא יהיו (לי לא היו, ב"ה כבר כמה ילדים בבי"ס) - פנייה לגבוה יותר כשנראה לך שאי אפשר לדבר עם המורה ויש בעיה חמורה. זה באמת באמת נדיר!

כך או כך - תמיד תשדרי לה שאת איתה, לצדה, מאמינה בה, דורשת טובתה. זו אמת ואין שום טעם וצורך להסתיר אותה!

יהי ה' בעזרך.

התכוונתיאנונימי (פותח)

לעמוד לצידה שהיא תמיד צודקת

כי אצלי המורה תמיד טועה.

זה משהו בראש שלי שצריך קצת להתבגר וקצת להשתחרר ממה שהיה.

עד עכשיו לא שמתי לב לזה, אבל עכשיו כשאני שוב הולכת להתקל בבית הספר,

הדהים אותי רמות השנאה והתעוב שיש לי למקום.

טוב, זה הזמן לעבוד על עוד חלקים בתוכי ולגדול באמת. ולא רק בגיל.

הבנתי שלכך התכוונתאנונימי (4)

לדעתי בכל זאת החידוד הזה חשוב.

זה שאת מאמינה בילדה שלך זה לא דבר רע! זה לא דבר שצריך לתקן!

אם תראי שאת ממהרת להאשים מורים, זה יהיה הדבר שצריך לתקן.

 

האמת, אני מאמינה שבסוף תגלי שהכפתור הזה לא נלחץ לך כ"כ בקלות כמו שחששת.

ובכלל, הבת שלך תהיה סבבה עם המורה, אהבה הדדית גדולה, ובכלל לא תהיה שאלה באיזה צד להיות @}

גם אני הייתי כך בהתחלה:אומנותי

אומנם לא ברמה שלך..הייתי תלמידה שקטה ולא עושה צרות ובגלל זה לא ממש התייחסו אליי בביה"ס ולא שמו לב כשהיה לי קשה והציונים ירדו...

גם אני הגעתי עם אנטי לבית הספר של הגדולה.

בשנתיים הראשונות היה לי קשה מול המורה.

פיתחתי כלפיה עצבים בהזדמנויות שונות, גם אם לא אמרתי את זה לבת שלי, היא כמובן הרגישה...

וכך קרה שהיא גדלה עם הבנה של חשיבות הלימודים ושנאה עזה למורה ולבית הספר.

המזל שלי היה שבכיתה ג-ד היא קיבלה מורה מדהימה! ונוצר בינינו קשר אישי וחם.

זה עזר לי מאוד, ובבת אחת הבית שידר שלימודים זה דבר חשוב ובית הספר דווקא סבבה...

רק כלפי שיעורי הבית יש עדיין התנגדויות (וזה בעיקר בגלל שזה משגע אותי הדרישות בשעורי הבית ולא בגלל שאריות ילדות...)

אז מה אני מציעה- לנסות ליצור קשר חם עם המחנכת...אצלנו זה חולל פלאות...

ובכל הזדמנות לספר לבת שלך כמה שיש לה מחנכת טובה ומורים מיוחדים, בית ספר סבבה וחומר לימודי מעניין....

 

צא ולמד על חשיבות השדר ההורי המילולי והלא מילוליאנונימי (3)אחרונה

בכל תחום שהוא.

 

פיגועים וילדיםmp3
לא יודעת עד כמה זה קשור לפה אבל בכל אופן.
מאז שנהייתי אמא תמיד רצים לי בראש תסריטי אימה ואיל אני מתפקדת בהם. כמעט תמיד זה היה אזעקות ומלחמות. האינטיפאדה האחרונה עברה להיות קיומית יותר וקרובה יותר.
אני זוכרת שכשזה התחיל אחרי החגים הייתי יורדת עם הילדים לחכות להסעה עם מטריה בשביל הגנה עצמית והייתי סוקרת את הסביבה כמו משוגעת. לאט לאט זה נרגע-אולי מההרגל.
הייתי גם מסתכלת על הגלגלים של רכבים שנראו לי חשודים כדי לוודא שהם לא סוטים לכיווננו... בקיצור נהייתי חרדתית.
מה שהשתנה עכשיו זה שבעלי גם התחיל לחשוש אולי תמיד הוא הסתיר...
תמיד כשהוא בבית הוא אומר שלא צריך לבדוק מי דופק בדלת לפתוח וזהו היום הוא כבר לא הסכים שנפתח לפני שנוודא בדיוק מי מעבר לדלת.
או שאחד הילדים סגר את הדלת הראשית אבל לא נעל אותה.הוא מיד קם ונעל ואמר לי שמהיום חייבים לנעול תמיד.
בקיצור עכשיו שגם הוא חושש אני מבינה שהחרדות שלי הן לא סתם.

בקיצור לשאלה שלי. זה רק אנחנו שהשתגענו???
זה לא רק אתש.א הלוי
אנחנו גם מקפידים יותר לנעול ולבדוק מי בדלת, יותר מקפידים איפה הולכים ועם יותר ערנות - ואנחנו גרים במקום שמצדיק את זה.. (קרית ארבע.. נראה לי מקום מספיק נפיץ )



אבל אני מרגישה שאצלך זה בא ממקום יותר לחוץ ודואג מידי. בצורה שהיא כבר לא טובה למשפחה-
הורים צריכים לשדר ביטחון לילדים ולעצמם, ולהאמין שבעז"ה יהיה טוב
לא אומרת להיות שאננים - אבל כן לשדר ביטחון ואמונה
ילדים מרגישים לחץ וחרדה וזה יכול לפעמים להלחיץ אותם יותר כי הם פחות יודעים מה המצב בד"כ ושומעים סיפורים...

יש לך/לבעלך נשק? אם לא אולי הגיע הזמן לעשות אחד? לך או לו או אפילו לשניכם?
את ממש רגועהmp3
בשביל מישהי שגרה בקרית ארבע לא יודעת אם הייתי שורדת שם.כל הכבוד לך!!!
אני יודעת שאני בחורה חרדתית ולכן משתדלת לא להעביר את זה לילדים.אין חדשות בבית וגם כשמגיעים מבוגרים ומדברים ישר אנחנו משתיקים אותם כדי שהילדים לא ישמעו חצאי דברים ויבהלו עוד יותר.משתדלים לספר להם בעצמנו מה שנכון ונחוץ לגיל שלהם.מעדיפה שיתעדכנו דרכנו...
לגבי נשק- הבנתי שצריך עבר צבאי או משהו כזה.באמת הגיע הזמן לברר את זה כמו שצריך.
תודה שענית. שתהיה שבת רגועה ושלווה.
גם בק"א, תלוי היכן גרים.ד.

הנגיעה בגדר זוהתה מיידית - תוך 4 דקות הכחות היו שם, אלא שהבית פחות מדקה מהגדר.

 

[דרך אגב, אפשר להצטייד בגז פלפל ולתרגל תיאורטית איך מפעילים. זה מתאים גם לנשים]

לגלות עירנותחנן.לב

להיות ענייני.
לדעתי זה בסיסי לא לפתוח בלי לבדוק מי בדלתl666

וברור שצריך לנעול. ושלא יהיו חלונות הזזה בלי סורגים. תמיד. גם כשאין גל של פיגועים.

לדעתי זה עדיין בסדר. 

בקשר לנשק - צריך לדעת איך להשתמש בו שלא ייקחו ממך וישתמשו נגדך. האמת שאם מחבל בא מאחורה ובמהירות אין הרבה מה לעשות גם אם מותקף הוא גבר ספורטיבי. כמובן שצריך להיזהר ולא להיות במקומות מסוכנים  ולהתגונן אבל בסופו של דבר זה פשוט לא בידינו. 

 

לא השתגעתם, אבל מצד שני זה לא נכוןד.

שהחרדות שלך הן לא "סתם".

 

זה סובייקטיבית, את מרגישה כך - אחרים אחרת.

 

אבל אפשר גם לעבוד על זה.

 

לבדוק מה חשש סביר, ולדעת איך להתמודד מול דבר כזה. ו"סרטים", ממש להשתדל להימנע מלהריץ בראש.

 

מה שבעלך אומר לנעול את הדלת - לא מחייב שזה "חרדה". יתכן שבמקום שאתם גרים, זה אמצעי זהירות סביר. לא בכל מקום זה כך. לא בכל זמן.

זה לא רק את. אני גרה ביש"ע..א..א..
ואני יכולה להגיד לך שכל הזמן עובר לי בראש תסריט של מה יקרה אם חס וחלילה, מה אני יעשה. ממש כמו סרט בראש שלי. מה יקרה אם מחבל יבוא מה אני יעשה עם הילדים וכו.
אז את לא הפרנואידית היחידה. ובקשר הנעילה של הדלת. ברגע שהשמש שוקעת אני נועלת דלתות סוגרת תריסים.
הילדים גם מרגישים את הלחץ הזה, אבל באמת מה אני יכולה לעשות.. השם יעזור ושיהיה בשורות טובות
גם אני מרגישה ככהאנונימי (2)
גם אני ממש מרגישה ככה....אני גם מקרית ארבע. ...וקרובה הרבה פחות מדקה לגדר. כן. זה באמת מפחיד....התרחישים האלה שרצים בראש מה יקרה ומה מעשה. .. מנסים להתחזק באמונה....שהשם טוב. ויש השגחה פרטית.....
ונסיעה ברכב בכבישים...?אנונימי (3)
הפיגועים היו לאור יום...
כן, אני חוששת לסוע ברכב.
צריכה, חייבת אבל פוחדת.
ביום שלא אסע בגלל פחד- זה יהיה עצוב..
מאמינה שה' איתנו, לא חושבת שהוא רוצה שנישאר ביישוב סגורים ומסוגרים...
התמודדות. גדולה.

מה הייתם מספרים לילד שעולה לכיתה א...??
שאבא אמא וילדים נסעו באוטו וירו עליהם...??
הכל מלחיץmp3
גם אוטובוסים התפוצצו ומסעדות עפו באויר.אבל תמיד היתה תחושה ש''ביתי הוא מבצרי'' תחושה שלאט לאט נעלמת לצערי.
מה לספר לילדים?לא מפרטת להם כלום. מספרת שיש ערבים שהם מחבלים וצריך להיות ערניים וזהירים.ושצריך להתפלל שמשיח יבוא ואז יהיה סוף לצרות.זהו.
יש לי ילד גדול בן 9 שדורש קצת יותר פרטים וגם כדאי לי שידע כי אנחנו גרים בעיר מעורבת והת''ת שלו באזור די ערבי אז הוא כבר יודע שהפיגועים הם עם סכינים ולא רק רובים ושיכולות להיות חטיפות ח''ו ושאם הוא רואה משהו חשןד שיפנה מיד לשומר או לצוות המורים.
לא אפרט להם יותר מזה אולי אני עושה טעות אבל מספיק לי מה שהם יודעים וגם זה הורס להם את התמימות הילדותית.
לדעתיאנונימי (4)
את לא צריכה להשתיק כשמדברים על זה.

ואני כותבת את זה בתור אחת שההורים השתיקו הכל- רדיו עיתונים טלוויזיה- הכל.

ומתי הייתי מגלה על הפיגועים? זה היה באינטיפאדה השנייה- בכיתה, לפני התפילה, כשהבנות היו משתפות את המורה בפחדים ובקשיים.
אז הייתי לוקחת את זה מאוד קשה כי לגלות את הסיפורי זוועה בכיתה- זה נוראי בעיניי, במיוחד כשצריך להתחיל השיעור ובשביל שאר הבנות שידעו כבר מה קרה והכל היה מספיק זמן לעכל אבל לי לא .
את יכולה לדמיין את התסכול שנוצר ואת רמת ההקשבה שלי בשיעור.

אז רק שתדעי שכשלא מספרים ומסתירים ומשתיקים זה גורם לילד פחד גדול כי זה הופך למשהו לא ידוע, וכשמספרים ובוכים ומחבקים אז אחכ אפשר להמשיך בחיים.
ילד זה לא יצור שלא מבין, ילדים סקרנים מטבעם וקולטים ומבינים.
אולי את צודקתmp3
כבר כתבתי פה שאולי זו טעות. אבל את מסוגלת לספר לו שהורים נרצחו מול הילדים שלהם?ששחטו ילדה במיטה באמצע שינה? זה נשמע לי מטורף מידי לספר את זה.
לספר את הפרטים.אנונימי (4)
את מעדיפה שישמע את זה מהחברים שלו ויחפש פרטים בשיגעון?

בפשטות! ואפשר להגיד- היא ישנה, וכנראה לא כאב לה. עם חיבוק.
למבוגר קשה להכיל את זה. אז לילד?אנונימי (5)
מה יעזור החיבוק?
לדעתי כמה שפחות פרטים. לספר מעורפל כזה. אבל לא להתעלם, הילדים שומעים את זה ממקומות אחרים.
אם הוא שואל לפרטי פרטים אז לענות. כשזה בא ממנו, זה משהו אחר וגם אז, לא להיסחף בתשובות המפורטות.
לפחות אני לא בדעת יחידmp3
גם אני חושבת שאם לי זה עושה חרדות מה זה יעשה לילד בן 9 או 6???
אבל אם את מתארת שהוא שואל המוןאנונימי (4)
סימן שזה מאוד מטריד אותו.

אז לא לענות ולהשתיק יכול להחריף את הבעייה. לא אמרתי שחייבים לספר את כל הפרטים אלא שאם הוא שואל פרטים אז להשתדל לספק לו.
לא אמרתי ששואל המוןmp3
אלא דורש יתר מידע מאחיו הקטנים יותר.
לדעתי~א.ל
כמה שפחות להעצים את זה..
לצערנו אנחנו למודי מלחמות וייסורים. לדבר על זה בלי סוף רק מכניס לחרדות גדולות.
אפשר לספר בכלליות על האירוע, בכמה מילים ובתמצות. ואת שאר השיח לנתב למקום של ביטוי הרגשות.

אפשר לומר: קרה מקרה מאוד מצער. ירו על משפחה בזמן נסיעה..
זה באמת מצער ומפחיד/ אנחנו יהודים רחמנים ולכן טבעי להרגיש צער על זה..
להמשיך ולהסביר שגם אנחנו בתור הורים מפחדים לפעמים
אבל תמיד צריך לזכור שכמו שקורים מקרים מצערים,
כך כל יום נולדים ילדים רבים ב"ה..
ונכון שמאוד קשה לקבל את זה, אבל אנחנו מאמינים שכל מה שה' עושה הוא לטובה.

נראה לי שכך יותר נכון לגשת לעניין.
וגם מצידנו, כהורים לא לנבור ולדוש בחדשות. כמה שפחות.
רעיון. חיכיתי לשמוע עוד דעות.mp3
על הפחדtintin

חברה סיפרה לי בשם הרבנית טובה בזק שהשורש של כל החרדות הוא מהצמצום, 
מהחלל הפנוי (מזכיר מחלה, חלחלה, חיל ורעדה) 
מהתחושה שכביכול ה' לא נמצא איתנו 
בגלוי- זו החרדה הכי קיומית, היא גורמת לנו צורך לשלוט 
כי אם חס ושלום ה' לא נמצא אז צריך מישהו שיחזיק את המציאות, אני כמובן. 
וזו החרדה השנייה איבוד שליטה.ואז כשאני מגלה (מפתיע...) 
שאני לא באמת יכולה לשלוט זה מעורר חרדה. 
הפתרון לשחרר מראש את האחיזות והצורך לשלוט, 
ולהשליך את עצמי על ה', לדעת שהצמצום לא כפשוטו. 
כשיש פחד להעלות אותו ע"י דיבור, לבקש מה' שאזכה 
במקום לפחד מסתם דברים חיצוניים שתהיה לי יראה אמיתית מה'.
 

מחשבות על פחד ואמונה- רקפת כהן, בית חגיאומנותי
יש שיעור של הרב פיירמן מתחילת האינתיפאדה הזוצביה22
שממש שינה את כל הראיה שלי על הנושא. שווה להשקיע את הזמן לשמוע
http://www.meirtv.co.il/site/content_idx.asp?recommender=18377&idx=58774&cat_id=4028
"פחדים וחרדות" + קטע יפה על טרור ואיך מסתכלים עליואנונימי (6)אחרונה

ד"ר אבולעפיה

לא הקשבתי אך התגובות שם נלהבות. אולי יעזור?

1.  תודה רבה
אמיר,   - יום שישי, יז כסלו תש"ע (04/12/2009)
2.  תודה
אביבה,   - יום חמישי, כג כסלו תש"ע (10/12/2009)
3.  מדהים! רעיונות חזקים. [לת]
צילה,   - יום שלישי, יב טבת תש"ע (29/12/2009)
4.  עונג צרוף @@ישר כוח
שלו,  חדרה - יום שלישי, כב ניסן תשע"א (26/04/2011)
5.  מדהים...עמוק [לת]
רועי,   - יום שישי, יב אב תשע"א (12/08/2011)
6.  דברים נפלאים ומאירי עיניים! [לת]
קרן,  ירושילם - יום חמישי, כה אב תשע"א (25/08/2011)
7.  תודה רבה
אביעד,   - יום שלישי, ג כסלו תשע"ב (04/12/2011)
1.  תודה רבה
אמיר,   - יום שישי, יז כסלו תש"ע (04/12/2009)
2.  תודה
אביבה,   - יום חמישי, כג כסלו תש"ע (10/12/2009)
3.  מדהים! רעיונות חזקים. [לת]
צילה,   - יום שלישי, יב טבת תש"ע (29/12/2009)
4.  עונג צרוף @@ישר כוח
שלו,  חדרה - יום שלישי, כב ניסן תשע"א (26/04/2011)
5.  מדהים...עמוק [לת]
רועי,   - יום שישי, יב אב תשע"א (12/08/2011)
6.  דברים נפלאים ומאירי עיניים! [לת]
קרן,  ירושילם - יום חמישי, כה אב תשע"א (25/08/2011)
7.  תודה רבה
אביעד,   - יום שלישי, ג כסלו תשע"ב (04/12/2011)

http://www.meirtv.co.il/site/content_idx.asp?idx=4927&cat_id=4258

 
אמא, אני מפחד
ד"ר מיכאל אבולעפיה
לא תמיד קל לנו כהורים להכיל ילד מפחד כשאנחנו בעצמנו מפחדים. מה נגיד לו: אין מה לפחד, הכל בסדר, הכל לטובה...? יש תחושה שהמילים נגמרו לנו...
באמת, ההתמודדות עם גל הטרור שפוקד את ארצנו אינה שייכת לפסיכולוגיה רגילה אלא לפסיכולוגיית הכלל. הרי מה שהמפגע רוצה הוא לקעקע את תחושת הביטחון הכללי של האומה כולה, ולא רק להזיק ליוסי או למשה. מספר עקרונות לפסיכולוגיה הכללית הזאת:
1. לאוורר רגשות - לאפשר לילד להוציא, לאוורר, לשתף, ללא תשובה ללא מענה ישיר אלא רק להקשיב.
2. העמדה האמונית שלנו היא הגורם המרכזי ביותר לטפל בחרדת ילדינו. מחקר ידוע שהתפרסם לפני יותר מעשור מאוניברסיטת 'בר אילן' בדק אצל היהודים והערבים מהו הגורם המרכזי של החוסן הנפשי במצבים אלה ומצא: מערכת התמיכה האמונית, ההשתייכות לאידיאה, ההבנה העמוקה של צדקת הדרך... לחנך ילד לאומץ זה אומר לחזק את עצמנו באמונה.
3. התפילה - ככל שהאדם יותר בר תפילה כך הוא חושב פחות על המציאות ממקום ארצי, רציונאלי. הוא חווה יותר את החיים כמסע ערכי שבו המהלכים של נצח הם שקובעים את עמדתנו בעולם הזה. כי ההעשרה הציורית של המתפלל היא שמאפשרת לו להכיל יותר מציאות מורכבת ומשפיעה על הבית כולו.
4. השדר - הורה אינו בודק כל דקה מה עוד קרה ואין מסך אינטרנט פתוח בבית... הוא מעודכן כמובן אבל לא באופן שהוא צריך לדעת בכל רגע את פרטי האירועים. הילד קולט בקלות אווירה שבה עולם הדעת מנצח את עולם הידיעות. כלומר סוג החיבור בין ההורים לבין עצמם ובין ילדיהם. ההורה מחנך את האוויר... כלומר משפיע על האווירה בבית, ואווירה חמה היא הפועלת על הילד.
5. לעולם אין צדק בספק אלא הוא משקר לנו תמיד. לכן אנחנו מגלים כמה חוסן יש בעם הזה המשוכנע בצדקתו וממשיך את שגרת חייו למרות הכל, ומגיב בתושייה, בדריכות ובביטחון כפי יכולתו.
הגורם המרכזי של החוסן מול אירועי חיי האדם הוא החיבור שלו לכלל, שהרי המקום העמוק ביותר של כל פרט הוא הנקודה הכללית, החיבור לכנסת ישראל. כמו בדורו של נוח, כשחטאו בחטאים כלליים נענשו על כך. עלינו לקחת אחריות על ההשפעות הכלליות של הבית ושל האומה ומתוך תיקונן לגלות את הכוח להתמודד. ובשפה פנימית: אנחנו עוסקים ב'אורות מקיפים' השייכים לעומק של המציאות יותר מאשר אורות פנימיים השייכים למימד המורגש והמושכל שמתגלה במציאות. אם כן עיקר העבודה היא על עצמנו, שנהיה בטוחים שאחרי צירי לידה אמור לצאת לאוויר העולם תינוק מתוק שישכיח מאתנו את הכאב... ובניין בית ה' תלוי בבניין נפשי ורוחני של כל בית ובית...
http://www.meirtv.co.il/site/content_idx.asp?idx=3662&cat_id=3938
 
קבוצת אמהות קונה את עגלת מאונטין באגי ננו בזולאיזה יום שמח

שחור Black

מי שרוצה שישלח לי מסר לא מקבלת שום אחוזים!!

^^^^^^^^^איזה יום שמחאחרונה


ה', ה', עד מתיבהתהוות

 

תּוֹרָה תּוֹרָה חִגְרִי שַׂק וְהִתְפַּלְּשִׁי בַּאֲפָרִים אֵבֶל יָחִיד עֲשִׂי לָךְ מִסְפַּד תַּמְרוּרִים עַל תּוֹפְשֵׂי מָשׁוֹטַּיִךְ וּפוֹרְשֵׂי מִכְמוֹרִים מַלָּחַיִךְ וְחוֹבְלַיִךְ בְּמַיִם אַדִּירִים עוֹרְכֵי מַעֲרָכֵךְ מְיַשְּׁרֵי הֲדוּרִים מְפַעְנחֵי צְפוּנַיִךְ וּמְגַלֵּי מִסְתּוֹרִים מִי יְקַצֶּה בִּגְבָעוֹת וּמִי יְסַתּעת בֶּהָרִים מִי יְפָרֵק הֲוַיּוֹת וּמִי יְתָרֵץ שְׁבָרִים מִי יַפְלִיא נְזִירוֹת וּמִי יַעֲרוֹךְ נְדָרִים מִי יְשַׂדֵּד מַעֲמַקַּיִךְ וְחַתּוּ אִכָּרִים וּמִי יִלְחוֹם מִלְחַמְתֶּךְ וְיָשׁוּב לַשְּׁעִָים כְּלֵי מִלְחָמָה אָבְדוּ וְנָפְלוּ גִבּוֹרִים אַשְׁרֵיהֶם מַשְׂכִּילִים כָּרָקִיעַ זוֹהֲרִים בִּמְנוּחוֹת שָׁלוֹם נָחוּ ישָׁרִים אוֹי וַאֲבוֹי וְשֺׁד וְשַׁבֶר לְנוֹתָרִים לִמְדִיבַת נֶפֶשׁ וַחֲבָלִים וְצִירִים לְכִלְיוֹן עֵינַיִם צַלְמָוֶת וְלֹא סְדָרִים עֶרֶב אוֹמְרִים מִי יִתֵּן צְפָרִים וּבֺקַר מְצַפִּים מִי יְגַלֶּה אוֹרִים מִמַּרְאֵה עֵינֵימוֹ אֲשֶׁר חֵמָּה שָׁרִים מִחוּץ שִׁכְּלָה חֶרֶב וְאֵימָה מֵחֲדָרִים עַד מָתַי תַּבִּט רוֹאֶה כָּל סְתָרִים צְפֵה עֶלְבּוֹן תּוֹרָתְךָ אֲשֶׁר שְׂרָפוּהָ זָרִים קְלָאוּהָ פְרָעוּהָ קְרָעוּהָ לִגְזָרִים כְּסִירִים סְבוּכִים הִגְדִּילוּ הַמְּדוּרִים הַעַל אֵלֶּה תִּתְאַפַּק אֲדוֹן כָּל יְצוּרִים תִּנְקוֹם לְדָם הַנִּשְׁפָּךְ כַּמַּיִם הַנִּגָּרִים מִשֺּׁד עֲנִיִּים מֵאֶנְקַת סְעוּרִים עַם שָׁבֵי פֶשַׁע לְעוּנִים וּמְרוּרִים קוּמָה לְעֶזְרָתִי אַדִּיר בָּאַדִּירִים פְּעָמֶיךָ לְמַשֻּׁאוֹת הָרִימָה אָרִיד בְּשִׂיחִי וְאָהִימָה וְקוֹל נְהִי אָרִימָה:

 

 

כל כך מדויק! כואב ונוגע...צביה22
מאיפה הקינה העוצמתית הזו?
מהקינות לתשעה באב נדמה לי שנכתבה אחרי אחד ממסעי הצלבבהתהוותאחרונה


הסכמה משותפת על נורמה בישוב/קהילה: מחשב וניידאנונימי (פותח)

שלום,

איך נשמע לכם לכנס את ההורים של השכבה/ישוב (או במייל/ ווצפ) 

ולהחליט יחד, מרצון, שהמחשב בבית זה רק להורים (סיסמה) ושאין סמארטפונים לילדים?

אתם הייתם שמחים עם דבר כזה?

 

ממש תלוי בקהילה.ד.

יש כאלה שישמחו מאד. כך אין את הלחץ החברתי.

 

יש כאלה שאולי זה לא מתאים לתפיסתם, או אולי המצב עם הילדים בבית כבר לא כזה שיכולים להגביל כך.

 

ואולי גם כאלה שבכלל לא אוהבים "החלטות ציבוריות" בעניינים כאלה.

 

 

וכמובן, תלוי גם על איזה גילאים מדובר (ואז - גם כן לא פשוט. מה עם משפחות שיש גדולים יותר - ולמה האח הגדול כן ואני לא...)

 

בנוסף, אם הורים שולחים בוואטסאפ, ומעבר לזה גם כל היום בסמארט' וכו' - קשה לצפות מהילדים שיהיו אחרת.

 

 

לכן, נראה לכרואה - אם זו חברה שיש סיכוי לדבר כזה - שהכי טוב זה פשוט לשאול, בעדינות וללא לחץ, מצד התועלת של מניעת הלחץ-החברתי מהילדים, ולראות מה יגיבו האחרים.

נשמע כמו גישה של קיבוץש.א הלוי
אני אישית נגד.
מה אם מישהו אחד מתנגד? מה תעשו אז? זה לא נושא פשוט בכלל.
אפשר אולי להגיע להסכמה שבשעות הלימודים אין פלאפונים בכלל.
מכירה כמה ביתי ספר חילונים שזה נהוג שם לקחת את הסמארטפון בשעות הלימודים ומחזירים להם בסוף היום/בהפסקה.
פחות מעניין אותי הפרקטיקה.אנונימי (פותח)

הנחת היסוד היא שרוב התנהלות המסכים נובעת מלחץ חברתי.

ועניין אותי להרגיש את השטח.

ולשמוע האם "הלוואי" או "לא, בעד מחשב מוגן בשליטה"

מכיוון שזה ברור לי שזה מאד מסובך וכמעט לא ישים

פרצופיהם שונים וגם דעותיהם. שזה לגיטימי לחלוטין. וככה צריך להיות.

אנחנו לא בקיבוץ ולא מתערבים לאחר. ברור.

נשמע לי חדירה לפרטיות.כל אחד יעשה מה שנכון לואשריך


הייתי שמחה להצהרה כזאת לגבי מקומות ציבורייםאמא_מאושרת

למשל, כשאני הולכת עם הילדים לגן שעשועים והם נתקעים מול חבר (בן שנה וחצי) שאמא נתנה לו את הפלאפון ועכשיו הוא יושב ורואה יו-טיוב.. אני אשמח אם הייתי יכולה לדעת שזה לא יקרה.. 

בבית שלהם פחות אכפת לי, שיעשו מה שהם רוצים- אני לא אגיד להם איך לגדל את הילדים שלהם

ועיקר ההשפעה של זה על הילדים שלי זה שהם יודעים שיש דבר כזה "בוב ספוג"- נו מילא, זה לא מפריע.

 

מצד שני יכול להיות שהילדים שלי עוד צעירים מדי אז אני לא לגמרי מבינה את ההשלכות על ילדים בגיל יותר מבוגר (תוך כדי כתיבה אני מעלה על דעתי כמה..) אז אולי בשלב מאוחר יותר זה כן יהיה אכפת לי

למרות שאני לא רואה את זה קורה אצלנו בישוב..

מניסיון שלי- אם ישחקו איתם הם יעזבו את האייפון בגיל הזהאנונימי (3)
אני עובדת עם מישהי בשמירה על קטנטנים בגיל הזה ובסוף היום היא נותנת למי שנשאר מאוחר מהאחרים לראות יוטיוב וכאלה (לאו דווקא משהו מותאם לגיל שלהם)
אני נגד זה, והערתי לה מספר פעמים ולא השתנה כלום.
אז אני פשוט יושבת ומשחקת עם הבן שלי והם מצטרפים כמעט תמיד. (במיוחד אם אני משלבת שירי ידיים)


ולדעתי זו דרישה לא הגיונית, כי יש אימהות שרוצות לנוח וזה הפתרון שלהן. ויש כאלה שלא רואים בזה חיסרון.
זו תופעה שכל אחד צריך להחליט לעצמו אם הוא חלק ממנה או לא.
אם זה בגינה - אז לגשת אליהם ולקחת אותם למשחק אחר
אם זה בית של חבר- פשוט לא לשלוח לשם ואם שואלים אז להגיד את האמת (בצורה נחמדה)
אני לא הייתי מסכימה אבל לגיטימי לדעתיl666

לבקש שאם ילד שלך הולך לחבר אז ל הם לא יקבלו מחשב בזמן הזה או להגדיר מה כן ומה לא. 

ובאמת ילדים לא צריכים אינטרנט בנייד. זה סתם ממכר. לדעתי מספיק פלאפון פשוט , אולי עם מצלמה

זה גם תלוי מה קורה בבית מסוים. אי-אפשר פתאום לאסור אם עד אז היה מותר. לא יתרום לחינוך לדעתי

אבל ברור שחייבים סינון או השגחה של מבוגר

זה כפיה קומוניסטית. אני מאוד נגדמאמע צאדיקה

אני כן הייתי רוצה וגם מכבדת- שיהיה ברור ומוסכם שכל הורה מכבד את הכללים של הורה אחר לגבי ילדיו-הוא. 

כך שאין מצב שילד רואה לא בבית את כל מה שאסרו עליו לראות בבית... 

 

אין לי בעיה שיהיה לי רשום על המקרר רשימה שמית של חברי הילדים- כל אחד לאיזה מזון הוא אלרגי ואם מותר לו מחשב/ סרטים או לא. או כל מידע חשוב אחר על הילד... 

"החלטה משותפת מרצון".. אבל תודה על דעתך.אנונימי (פותח)

לסיכום רוח הדברים בשרושורנו הדל

היא:

לא.

גם זה משהו.

 

מצטרפת ל"לא"בת 30

אני העליתי רעיון שנעשה קיץ בלי שלוקים בשכונה, רק קרטיבים תוצרת בית, וזה לא עבר....

אז מחשב וסמארטפון? אין סכוי...

כל בית יחליט בעצמו מה טוב לו ונכון לו, וילדים שונים יתמודדו עם השונות של החברים שלהם.

ועקרונית? בלי פרקטיקה?אנונימי (פותח)


גם לא. מה זה פה, קיבוץ?בת 30


טוב בסדר רק שאלתי. אמרתי לאקונימית שזה לא ילךאנונימי (4)אחרונה


אני ספציפית הייתי שמחהפסידונית

אבל זה ממש תלוי בתושבים.

ואם מישהו אחד מתנגד, הלך הרעיון.

תודהאנונימי (פותח)


טוב לשאול את זה בפורום זה הטיה מובנית של הסקר..אנונימי (4)

ושתסלח לי מינה צמח

 

 

ועקרונית (ללא קשיי המציאות) מה דעתכם?אנונימי (4)


דעה אישית שליש.א הלוי
א. אני בעצמי צריכה ועובדת על להיגמל מהמכשיר הנייד.
ב. אני נגד לתת את המכשיר כביביסטיר- אני מאוד מאוד מבינה הורים שעושים את זה - אבל אני נגד.
בעז"ה מקווה ומתפללת שלא אצטרך לכך.

אני חושבת שזה צריך המון הגבלה ולדעת אייך להשתמש בו נכון בהתאם לגיל
הלוואי וזה היה קל כמו שזה נשמע..
תודהאנונימי (4)


לא אוהב שמחליטים לי מה יהיה בבית שלינפשי תערוג
אתם רוצים לחנך ככה. אחלה.
אבל אני לא חושב שזה נכון לכפות על הורים אחרים לחנך ככה.
הודגש "מהסכמה ורצון". אני לא מהקרמלין.אנונימי (פותח)

דאסוידניה.

מטרת השאלה הייתה לשמוע הלך רוח ויחס עקרוני למסכים

האם "וואלה עבר כל גבול וזה היה עוזר לי כמו נורמות אחרות חצאית לשון הרע וכו'"

או "הלו הלו עד המסכים. זה כבר חלק מהחיים ואל תזיז לי את הגבינה עכשיו עם רעיונות יצירתיים"

סתם בלון ניסוי שכזה. בשביל זה יש פורום.

זה שהיום אתה לא יכול להגיד לאף אחד כלום ידוע (:

בכ"ז אני מודה לך על תשובתך,

בברכה,

פ.וטין.

עצובאנונימי (פותח)
שכנים טובים שלנו עברו.

למפרע התברר לי ממקור ראשון שהאמא קשרה את הילדים והתנהגה בהם באופן מזעזע .
סתם ככה לא הייתי חושבת מעולם עליה דברים כאלו.

עצוב.נשמע סיפור מלפני חמישים שנה, וזה קורה עכשיו!

הם ממש לא היו נראים כך חוץ מזה שהילדים תמיד נראו מפוחדים. ולא. הרווחה לא יודעת.ולא. האמא לא הולכת לטיפול.
ולא. אפאחד לא חשב ליידע מישהו.
וכן, יש לאמא סיבה טובה .




כתבתי את זה בעקבות שרשורים שהיו פה לאחרונה ואני חושבת שראוי להגדיל את המודעות הסביבתית שלנו וליצור דור בריא חדש ללא "מחלות שרשרת" העוברות מדור לדור.

מוזמנים לפתח על זה דיון, מה ראוי לעשות, מה הייתם עושים ומה אתם חושבים, או סתם להשתתף בכאב.
):קייט מידלטון

עצוב מאד

אי אפשר לדעת כלום

 

מזעזע

מלחיץ..gps

לדעתי במצבים כאלו קיצוניים זה ברור שמדובר בהפרעה נפשית.

לא יודע אם זה אמור לנחם, אבל נראה לי שזה האפשרות היחידה.

 

מה פירוש "יש לה סיבה טובה"?...ד.

שהילדים שלה הם איזה עבריינים?.... או הכוונה שיש לה "תירוץ טוב" כי היא עצמה עברה דברים קשים?

 

אם אכן זה בגלל "מורשת" מזעזעת, אז אולי תעשי מצוה וכן "תדווחי" גם אם עברו (אני לא מחזיק מדיווחים כ"כ מהר. אבל "קושרת" - אם זה אמיתי ולא שיגעון חד פעמי, זה כבר נראה מעבר..)

מבחינה חוקיתחדשה ישנה

כל אחד שיודע על המקרה ולא מדווח הוא נחשב שותף לפשע,

 

סתם שתדעי...

 

 

היא כתבה שהיא לא ידעה כלוםקייט מידלטון


עכשיו היא יודעת...חדשה ישנה


הפותחתאנונימי (פותח)
בכוונתי לדווח, ולא בגלל החוק אלא ממקום מוסרי שהילדים חסרי אונים מולה ובהמשך החיים יצטרכו טיפולים ויעברו סבל בשל כך.

אגב אשמח למקור של החוק הזה! !

רציתי לעורר על זה דיון כי ראיתי שיש פה בפורום אנשים שמסתייגים מדיווחים .

ד. -כן, האמא גם עברה חיים קשים.
לא צריך לדווח בגלל ה"חוק" אלא לגופו של ענין.ד.

החוקים בעניינים האלו לא תמיד מקיפים ומועילים.

 

אבל תופעה קיצונית כזאת, רחמנות על כולם.

 

 

ואם האמא עברה חיים קשים, מסכנה, אז לענ"ד זה יעזור גם לה. כמובן, לדווח למישהו נורמלי שיעזור גם לה. כי אם היא תדע שזה עם "עין פקוחה" עליה, יסבירו לה את גודל הנזק, ויציעו לה עזרה - אז יש להניח שגם לה זה יהיה טוב. "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים"..

האמא יכולה לעבור חיים קשים עד מחרמקרוני בשמנת
זה לא הופך את זה שהיא מתעללת בילדים שלה לדבר לגיטימי!
נכון, אדם שנפגע קשות יותר סביר להניח שיהפוך לפוגע מאשר אדם שלא נפגע, אבל האם זה מסיר ממנו אחריות????
האמא עברה מה שהיא עברה - לא משנה מה זה היה, הילדים שלה לא אשמים ולא מגיע להם לסבול. אין הצדקה לאלימות. פשוט אין.

ובודאי שמוכרחים לדווח! ברווחה יש אנשים מקצועיים שיכולים לדאוג לה לטיפול ולשיקום שלה ושל הילדים.
איך אפשר לדעת דבר כזה ולישון בלילה??!??!!!

וברור שלא רואים עליה, מה חשבתם, שלאנשים מתעללים יש קרניים? תתפלאי אבל לפעמים האנשים המתעללים והאלימים יראו כלפי חוץ כמלאכים של ממש. זה לא אומר כלום.
הפותחת,שאלהאנונימי (פותח)
למה יש לי תחושה שכל מי שלא הגיב פה- זה ביטוי למה שקורה בפועל?

שאנשים מעדיפים לשמוע ולשכוח מאשר לעשות את הצעד הזה ולדווח? והכי הרבה לומר "נורא".

אם את בטוחה אז ברור שלדווחl666אחרונה

אבל מה שהולך בחדשות ובחוקים זה לא לדווח על התעללות אלא לדווח על הכל.

אני גרה בשכונת שיקום וכמעט כולם פה נותנים פליקים וקורה שמרימים קול. אז לפי חוק היבש צריך לדווח על המון משפחות. אגב אם ייקחו את הילד אז אולי אימא כבר לא תרביץ אבל מה עם כל הילדים בפנימיה שכולם באים עם תיק משלהם וקשה להם? הם לא ירביצו ולא יתעללו ולא יקשרו? אם זה גיל התבגרות אז גם כל הקשור למין

איך מחנכים ילדה להיות מסודרתאנונימי (פותח)
ממש קשה לי איתה. היא כבר בת 12 (שנייה במשפחה) והיא הילדה הכי מבלגנת בבית.
אני מוצאת את עצמי מסדרת אחריה כל היום או פשוט משתגעת מהבלאגן עד שהיא תבוא לסדר.
אתמול עשיתי לה בבדיחות סיור מודרך בבית להראות לה איפה היא השאירה בלאגן וזה יצא שבכל חדר כמעט היה מה לסדר. ובסוף היא סדרה רק חצי מהדברים.
כבר לא נעים לי ולה שכל היום אני מעירה לה לאסוף את החפצים שלה. לא יודעת מה לעשות.
ממליצה על הנחיית הורים בגישת שפרkit
אצלי זה פתר בעיה דומה.
לא ילך בהערותאנונימי (3)

נסי להדריך אותה

שתעבוד לידך ותראה איך את עושה ומסיימת תהליך מסודר.

ליזום עבודה משותפת בבית בלי להגיד לה שזה סדרת חינוך

 

אם היא תרגיש שהיא מסומנת זאת תהיה נבואה המגשימה את עצמה

תדברי איתה על הרגל אחר שלך ועל הדרך שהצלחת להתגבר עליו

'את יודעת הייתי מלטפת את התוכי שעות עד שכבר לא נשארו לו נוצות' וכו'

רק בעת רצון. בלי לחץ. גם לא מחוייך.

זה האופי שלה. זה מה יש.

בברכה,

בלגינסט מקצוען.

זה די מבהיל בשבילה לראות בבת-אחת את כל הבלגן שהשאירה בכל הביאנונימי (4)

את יכולה לנסות לדמיין איזה תחושת ייאוש זה יכול לגרום אצל ילדה שמן הסתם מראש חשה את עצמה כלגמרי לא מסוגלת בתחום הזה.

ולכן זה שבתנאים האלה סידרה חצי - יפה מאוד! צריך הרבה כוח רצון בשביל זה.

זו נקודת אור בשבילך וסיבה לאופטימיות. לגמרי יש לה פוטנציאל להשתפר בתחום.

המלצה בשבילך: לנסות לראות בזמן אמת, ברגע שמשאירה בלגן, להצביע ולהגיד: פנינה'לה, את זה למגרה בבקשה. הוראה פשוטה, קצרה, עניינית, לוודא שברור לה לגמרי מה את מצפה ממנה. להישאר שם כדי (א) לוודא שהיא עושה, (ב) לראות אם היא מסתבכת ומשהו לא ברור לה, זו תהיה הזדמנות פז בשבילך לגלות אם יש משהו מסוים שמקשה עליה בתחום הזה.

נכון שרק חלק מהפעמים שהיא מבלגנת את שם ורואה, אבל כשבחלק הזה את עומדת על כך שתחזיר זה בע"ה ייטמע תוך כמה זמן ויהפוך להרגל.

שומעים שבגדול את לוקחת את זה ברוגע ובהומור ולא מתפרצת עליה, וזה מאוד יפה. אשרייך. זו הדרך.

רק - לפרוט לפרוטות קטנות ככל האפשר. זה מה שעושים כשמשימה גדולה על מישהו, מכל סיבה שלא תהיה.

להשתדל לקבל אותה כמו שהיאסדר נשים

כמו שאת משתגעת מהבלאגן, כך היא תשתגע אם תצפי ממנה

להיות מסודרת, זה מאוד מאוד מאוד קשה למי שזה לא הטבע שלו

לא פחות משקשה לך הבלאגן

אז תנסו להגיע לאיזושהי דרך אמצע

פותחת יקרה- בבקשה תצרי איתי קשר. טוב?נפש חיה.


לדעתי,~א.ל

צריך להבין שקודם כל בגיל הזה, ישנו בלאגן כללי.. וכן, יש לו גם ביטויים בפועל. במעשה.

זה אומנם לא נעים, אבל זה גם טבעי. זה תקופה של בלאגן, וחיפוש. ולפעמים זה גם מתבטא החוצה

לא צריך "לשבת לה על הראש" כל היום כדי שתסדר.

כי שוב- באמת לפעמים היא לא אשמה, זה פשוט ביטוי של מה שמתחולל אצלה פנימה.

 

גם אם זה משהו שהיה קיים עוד לפני,

לא צריך להגזים בדרישות..

ממש לא להעביר סיורים מודרכים, ולהראות לה איפה השאירה בלאגן (במילים אחרות זה לומר: איפה את מאכזבת אותנו)

את יכולה לתת לה הכוונה. מידי פעם לזרוק לה מילה, באהבה על עניין סידור החדר..

לשאול אולי תרצה את עזרתך, בזמן פנוי שלך, ותוך כדי סידור לתת טיפ או שניים איך להתייעל מבחינת הסדר

 

מעבר לזה- זו בחירה שלה. ברגע שאת אוספת לה את הדברים היא לא מבינה מה המשמעות של אי סדר.

נסי פעם אחת לא לאסוף אחריה.

תני לה להתנסות בלקבל אחריות לבד.

ברגע שהיא תצטרך משהו היא תאלץ לחפש, ותגלה שזה הרבה יותר פשוט כשהכל מסודר..

 

בהצלחה רבה!!

ממש מבינה אותך, זה קשה ממש, פיזית ונפשיתMp9
תשבי איתהבת 30

תסבירי לה שזה מפריע לך

תסבירי מה התועלת עבורה בכך שתהיה מסודרת יותר

תחשבו ביחד על דבר אחד שהיא מסכימה ויכולה לקחת על עצמה ולעמוד בו.

ותתמכי בה- תזכירי לה, תוודאי שהיא אכן עושה את הדבר הזה.

אחרי כמה שבועות, כשאת והיא מרגישות שזה הפך להרגל- אפשר להוסיף עוד דבר.

ככה בע"ה, לאט לאט היא תתרגל.

 

אבל גם אם לא יצליח כ"כ או שיצליח אבל לא יחזיק מעמד- לא נורא. יש אנשים מבולגנים. לפעמים הם בעצמם מבינים שזה יכול לפגוע בהם ולפעמים לא. אבל בסופו של דבר היא בתור בוגרת תצטרך להתמודד עם הנטיה שלה לבלגן, ויכול להיות שהיא תחיה עם זה בטוב ובנעימים.

מנסיון שלי בתור ילדה מבולגנתנונימי1

רק לא לרדוף אחריה ולהעיר לה כל היום!

הגעתי למצב שכשאמא שלי ביקשה שאסדר משהו, בכוונה לא הייתי מסדרת כי זה עצבן אותי. (לפעמים הייתי מחליטה שהיום אני מסדרת את החדר ואז היא אמרה לי משהו על החדר המבולגן ולכן בכוונה הייתי משאירה אותו ככה עוד כמה ימים..)

 

על מקומות ציבוריים יותר תקפידי ועל החדר שלה תשתדלי לוותר

וכמה שפחות להעיר, יותר דוגמה אישית ותרתמי אותה לעבודה. "מותק, את יכולה בבקשה לעזור לי? אני צריכה שתעשי..."

נראה לי בשלב ראשוןאנונימי (3)

לוותר גם על ה בטוב.

כי היא מבינה תת קרקעית מה הקטע.

להעלים עין.

 

מקסימום תהיה מבולגנת. בסדר. אפשר לחיות עם זה.

כדאי לקרוא את הספר איך לדבר שילדים יקשיבו ואיך להקשיב שילדיםמשה אבואב

ידברו

 

להעיר סתם זה באמת לא יעילקייט מידלטון

יש שתי אפשרויות או להוריד אחריות, ולתת לה לחיות במצב שהיא משאירה,

או ללמד אותה , בעקביות, ובלי לוותר על מה את לא מסכימה.

 

צריך לשלב בינהן - בכל מקום שלא אכפת לך - בחדר שלה, בתיק שלה, או בחפצים שלא,

שלא תתארגן ושתישא בתוצאות.

 

ובבית ובכל מקום שאת לא מסכימה - פשוט בעקביות , להסביר, לומר שוב ושוב ולדרוש באותו רגע שתסדר.

לא לוותר (אם היא סדרה רק חצי מהחפצים אל תוותרי, עד שתיקח הכל)

 

היא צריכה ללמוד שני דברים - א. לקחת אחריות , ולשאת בתוצאות הבלגן

ב. שזה לא יכול להיות על חשבונך / חשבון המשפחה

 

בהצלחה!

לא נורא..ד.

מוטב נפש בריאה ושמחה מאשר חדר מסודר...

 

יש ילדים כאלה.

 

[ולא הייתי ממליץ על "סיור בלאגן" - יש בזה משהו מעליב..]

 

את יכולה להגיד לה, בנחת, שלא צריך לדאוג מידי - כי יש ילדים שפחות מסדרים חיצונית, והם מאד טובים, אבל שבכל זאת כדאי להשתדל להתרגל קצת ליכולת לסדר. זה יכול גם לעזור בעתיד.

ולכן, לסכם ביחד, ברוח טובה, שנניח תא אחד בארון היא מסדרת ממש יפה. כדי להיות עם היכולת הזאת. ואחרי שתעשה כך, תשבחי אותה, תראי לה איך היא שמה לב וגם בסבלנות סידרה דבר אחרי דבר, ויצא טוב.

 

אגב זה, תגידי לה שכדי שיהיה מסודר, כדאי לשים לב מראש, לסדר מיד אחרי ש"מתבלגן" כדי שלא יהיה אח"כ קשה מידי. וגם שהחוכמה זה טיפה סבלנות, דבר אחרי דבר, ופתאום מסודר..

בקשר לפיסקה האחרונה שלךסדר נשים

מניסיוני, לאנשים מבולגנים הרבה יותר קל לסדר הצטברות של בלאגן

מאשר לשים לב מראש ולהיות עסוקים בזה כל הזמן במחשבה, כי זאת לא החשיבה הטבעית שלהם

 

יתכן.ד.

אני מסכים איתך שממש לא טוב שיהיו עסוקים בזה כל הזמן. וילד באמת לא יהיה עסוק בכך, גם אם יגידו לו..

 

זה סוג של "טיפ" - סדר מיד כשגמרת. לא תמיד עוזר, ולא צריך להשתגע על זה... (לפעמים, כשילד רואה חדר מבולגן, הוא מקבל חלישות הדעת. לא יודע מאיפה בכלל להתחיל. אז אם מצליח להתרגל שכאשר גומר משהו, מסדר, זה ריווח).

חייבת להגיד לך משו מכיוון אחר.אנונימי (5)

אני מכירה (אישית ומאוד מקרוב) אישה .. שעד היום לא יוצאת מהבלאגן של עצמה!!

 

היא אחת מוכשרת ביותר ומצליחנית מאוד..

 

אבל היא בכל הזדמנות שהיא מאשימה את אימא שלה (!!!) שלא הרגילה אותה לסדר וניקיון,

ושהניחה לה להישאר מבולגנת..

 

היא באזור גיל 36..

 

סיפור מעניין .

אני לא אומרת שמעכשיו תחפרי לבת שלך על סדר ונקיון.

אבל בוא נגיד שזה חשוב להרגיל לזה (שיטות - אין לי .)

 

 

סליחה?!מודדת כובעים

היא בת 36, היו לה מספיק שנות בגרות כדי ללמד את עצמה או למצוא את הדרכים ללמוד להיות מסודרת. הכי קל להאשים אחרים.

 

ממש לא הייתי משתמשת בדוגמה הזו כדי להראות לפותחת שזה תפקידה.

היא יכולה לנסות, אבל לא לחפור ולא לשבת על הבת שלה. כי גם בזה היא עוד עלולה להאשים אותה כשתגדל. שהיא לא מסודרת בגלל שאמא שלה נדנדה לה!

אין גבול להאשמות שאפשר להפנות כלפי ההורים ואי אפשר להתנהל לפי זה. 

קצת בגרות.

 

אני מדגישה מדובר במישהי מדהימה !!!!!!!!!!!אנונימי (5)

לא יכולה לפרט. אבל אחת מצליחנית במיוחד ...

(אני לא מצדיקה את הטענות שלה..בכלל לא!!!!!!)

 

אבל סתם לא בא לי שהילדה שלי תגיד בגיל 30+ שהיא מבולגנת בגלל שאמא שלה לא מספיק חינכה אותה לזה..

 

רציתי להאיר פה מבט שונה ממקרה שאני מכירה ..

 

מודדת כובעים - לא צריך להזדעק כל כך על הבוקר

הכל טוב.

מסכים עקרונית. מסייג: למצוא דרך.אנונימי (3)

זה חובתה כהורה לחנך ולכוון. ולשרש דברים שיפריעו.

אבל באמת שזאת תהיה נקודת המוצא שלה: רצון להיטיב עימה.

ואז היא לא סתם תחפור לה. אלא באמת תתפלל  עליה ובעין טובה וכו'.

עד עכשיו זה לא היה רוח הדברים.

יש גם ההיפך..ד.

שיטענו ש"בגלל שהלחיצו אותם" הם לא מסוגלים להיות מסודרים. וכך בעוד הרבה דברים..  שילדים "מאשימים" הורים בין מכיון זה ובין מכיוון אחר - זה לא נדיר. וזה שהיא "מצליחנית" לא אומר כלום על יכולתה לשפוט ממה זה בא, ומה היה ההיפך.

 

צריך דרך המלך. מצד אחד, לא להלחיץ את הילדה, מצד שני - לנסות להרגיל בשלבים.

טוב.. היום אני עסוקה בלהעתיק דברים שכתבתי (וסילפו אותם)אנונימי (5)אחרונה

מצחיק קצת העיסוק שלי היום...

 

אתה צודק. אנחנו באותו צד. אני כתבתי בסוף הסיפור שלי על אותה אחת מצליחנית :

"

סיפור מעניין .

אני לא אומרת שמעכשיו תחפרי לבת שלך על סדר ונקיון.

אבל בוא נגיד שזה חשוב להרגיל לזה (שיטות - אין לי .)

"

 

לא כולם כככה.

ומסכימה איתך שדרך האמצע היא טובה.. רק לא להרים ידיים.

אוירה בבית וקשר עם הילדיםנהורה 23

 

אני מרגישה שמאז שהילדים חוזרים מהגן /מביה"ס

יש לנו זמן קצוב בהחלט. זה יוצא לא הרבה עד השינה, כי חלקם חוזרים ב4 וחצי מהצהרון.

ובזמן הזה הם בקושי חווים אוירה של בית.

הם רוצים משחק במחשב או לצפות בסרט במחשב

ועל אף שהנושא הזה בהגבלה אצלינו

עדיין זה מושא אהבתם בבית.

מה אפשר לעשות איתם כדי לייצר אוירה נעימה ולא שכל הבית עבורם יהיה המחשב שבו..? ולא שארצה להעביר איתם איכשהוא את הזמן העיקר שילכו לישון כבר ויהיה לי שקט? רוצה שהזמן הזה יהיה משמעותי, להם ולי.

רק אציין שהגדול בכיתה א' אוהב מאד לקרוא וקורא ספרים לבד כך שלהקריא סיפורים שזה דבר שעשינו המון עד היום כבר לא רלוונטי עבורו. והוא גם לא אוהב לבשל יחד. את הקטנים קל יותר להפעיל מאשר אותו.

(הגילאים אצלנו: 7 וחצי, 5 וחצי, 3 וחצי, ו9 חוד'.)

מי אמרד.

שצריך סרט או משחק במחשב בגיל כזה.

 

את נותנת להם - ומתפלאת שזה "מושא אהבתם"... 

 

תוציאו את המחשב ממקום שהם מגיעים אליו. תלכו לגינה, תשחקו ביחד במשחקים "ממשיים" - לא מחשב, תתני דפים לצייר, עבודות יצירה; הגדול יקרא, לקטנים תספרי. לא הכל חייב להיות לכולם. הישיבה ביחד, גם כשהוא קורא בשלו, זה גם "ביחד".

 

וזה דבר טבעי, שמלבד מה שמשחקים/מספרים עם כולם, יש לכל ילד את המשחק/ציור/יצירה שהוא אוהב. כשכל אחד מתעסק עם שלו, ואמא עוברת ביניהם, מתעננית, משבחת, עוזרת - זו אוירה מצויינת...

 

 

איך להפוך זמן למשמעותי~א.ל

מנסיוני מה שיכול להפוך את הזמן למשמעותי ובעל תוכן זה פשוט להחליט מראש מה הולכים לעשות

לא להגיע לרגע האמת ו"לזרום".. זה פחות עובד.

ברגע שכותבים את הדברים, או מתכננים אותם, אז הזמן מנוצל היטב וישנה תחושת סיפוק

 

הנה לך כמה רעיונות:

 

- יציאה לחצר

 

- בועות סבון- קחי כל מיני דברים שנמצאים בבית ויש בהם חורים (מסננת, קורצני עוגיות, חובט שטיחים...)

במקביל מלאי קערה עם מים וסבון כלים, ופשוט תהנו לכם מערב בועות סבון... 

 

- בגילאים הללו אפשר לקטנים לתת דף וצבעים לצבוע ולצייר,

ועם הגדולים לערוך שיחות קלילות, תוך כדי א. הערב. מתוך השיחות המשותפות לדבר ולשתף, ללמד ולקבל..

אם זה נעשה באוירה נעימה ומתוך רצון אמיתי להתעניין ישנו שיתוף פעולה גדול

 

- לשתף אותם בהכנת ארוחת הערב. אם אחד לא אוהב לבשל הוא יכול לערוך את השולחן, להושיב את הקטנטנים, לעזור בהגשת האוכל.

והשאר כל אחד בעיסוק אחר..

 

יש עוד שלל רעיונות. הכל עניין של הכנה מראש..

 

 

נכון! יש ליצור אווירת חדווה ויצירה בבית. לעבודה!!העני ממעש


מחשב לא בהשג עין. הם יודו לך. גם נשותיהם לעתיד ונכדיך.אנונימי (2)

שימי סיסמה ושלום על מחשבנו.

ילדים אוהבים להיות עם אמא ביחדשירה515
אני מציעה לתכנן מראש פעילות (ציור, פאזלים, ברבצק, לגו...) ופשוט להתחיל לשחק בעצמך. הם כבר יצטרפו.
וכדאי להתארגן מראש לארוחת הערב, כדי שההתעסקות לא תגזול לך זמן יקר ונחת עם הילדים.
בהצלחה!
בבית שלנואחות לנו קטנה

בס"ד

 

יש לי חמישה ילדים - הגדולה בת 7. כולם נמצאים יחד בשעות הצהריים ו"צריך למצוא" מה לעשות.

מחשב - מונח על השולחן בסלון, זה מקום העבודה שלי בשעות הבוקר והערב.

הם מודעים לכך שהמחשב זה לעבודה של אמא, וזהו. לא נוגעים, לא מתקרבים.

בגילאים כאלה קטנים (והאמת, גם בגדולים יותר)

בשביל מה צריך מחשב???

הם אפילו לא מבקשים, כי מעולם זאת פשוט לא היתה אפשרות.

 

יש משחקים - קאפלות, קוביות, קשקשים, קליקסים.

יש חצר. יש בימבות. יש גינה.

יש המון דפים, צבעים, טושים, פלסטלינה.

יש שפע שיעורי בית.

יש כדור.

יש ספרים ושעה של סיפור עם אמא.

אם זה יום חמישי - אם הילדים מתאימים לכך כמו שאת מכירה אותם - אפשר לשתף בהכנות לשבת.

ויש, כמובן - מריבות, צעקות, אמא לקחו לי, אמא תתני לי. אבל זה חלק מהכיף, לא? =)

 

 

אולי זה נשמע מתנשא, וסליחה מראש - אבל את האמת, אם אני צריכה שישמרו לי על הילדים ואחד הילדים שלי נמצא בבית אצל חבר בו בוהים במחשב - אני מעדיפה לא לשלוח אותו לשם. עוד לפני העניין הרוחני, פשוט מנוון את השכל. (לפני שבוע באתי לאסוף את הבן שלי מחבר וראיתי את כל המשפחה יושבת בשעת צהריים מול סרט טבע. בעיניים עגולות ופה פתוח. האמת, ריחמתי עליהם.)

אגב, לימדתי את הילדים שלי להגיד בצורה ברורה: אני מעדיף לשחק. גם דיברנו בבית על הסכנות הפיזיות והרוחניות כשיושבים מול מסך. זה תמיד עוזר? לא. אבל אני יודעת שזה נמצא אצלם במחשבה ומחשב זה לא ברירה ובטח שלא ברירה ראשונה, גם מחוץ לבית.

 

 

ובקיצור, נשמה. זה בידיים שלך.

שינוי תודעתי בבית.

מחשב זה מחוץ להישג ידם של הילדים.

לפקוח עיניים, יש המון מה לעשות.

נכון, זה מצריך כוח.

אבל תחשבי על זה שבעוד כמה שנים הם בע"ה יהיו גדולים, יהיה להם את החברים והעיסוקים שלהם. אילו זיכרונות ילדות יישארו להם מאמא? סרטים במחשב?

זה מה שנותן לי כוח כשאני נשפכת מעייפות ובכל זאת בוחרת למלא את הזמן בכל דבר ובלבד שלא במסכים.

 

בהצלחה אחותי.

(ותתפללי על כך, כמובן).

^^^ כזה ראה וקדש. כל הכבוד.אנונימי (2)


והנה הוכחה מדעיתאנונימי (2)

שבית "ביתי אמיתי" הוא נכס לאומי

http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3691268,00.html

 

 

^^^ אהבתי!אמא_מאושרת


ורק לחשוב על הצד הלא כלכלי שלא מוזכר בכתבהאנונימי (2)

של אנשים עם תפקוד רוחני יותר טוב

שיכולים להרגיש אמפתיה לזולת, יכולים להרגיש יותר קשר עם השמיים

שהם כלי יותר גדול ויותר נקי לקליטת והפצת אור ד'.

רק כי הקדשנו להם.

ולא רק מהצד הכלכלי תעסוקתי.

צריך לספר את זה לבנט.

 

חול קינטי.מדבקות.שרשרת ניירות.חקוזיםzmil
חרוזים.הדבקת אבני פסיפס וגזירת עיתונים. לקטוף פרחים ועלים ולהכין יציקה.דבס.גואש טושטושים.צבעי מים .משחק באמבטיה.
חול קינטי זה נשמע כמו תחביב של ילדים מנאס"א (:אנונימי (2)


"דני חמוד מה עשית?" "לווין קינטי סולארי מלגו ומסטיק בזוקה"אנונימי (2)

*פעם ילדים היו ילדים..ולא מדענים צעירים.

לגמרי נכון. לנו היה יום וחצי מחשב בבית וזה סיוטמעין אהבה
הגדולה בת כולה שנתיים ולא רצתה לעזוב אותו לרגע!!(לא שהסכמתי כמובן לשבת מולו כל היום. נתתי לה כי ידעתי שמחר הוא חוזר להורים שלי והיא ראתה רק וידיאו של המשפחה )

נשמתי לרווחה כשהחזרנו אותו...פשוט לוקח ממך את החירות שלך והופך אותך למכור ופסיבי.

אני גם בעד לחשוב על רעיונות למשחקים ולהפעלות.

לקחת רעיונות מגננות...

ממשחקים רגילים כמו-מכוניות, כדורים, לוטו, סברסים,קליקסים ושאר משחקי הרכבה, פאזלים, ספרים,משחקי קופסא , יצירות -צבעים מסוגים שונים, מדבקות , הדבקות, לצבוע מלח גס בגירים ויוצא חול צבעוני ולמלא בבקבוקונים, למלא מיכל פלסטיק גדול במיים לשים צדפים בקבוקון ריק דגי פלסטיק ברווזונים ושאר משחקי אמבט ואם רוצים לצבוע את המיים אפשר בגואש או בצבע מאכל (אפשר גם טבעי-מיץ סלק או כורכום), מגלשה, נדנדה, פליימוביל, בימבות, ספרים
לא חושבת שסרט טבע במינון לא גבוה, זה מעורר רחמיםאורין

מה כל כך נורא? פעם בשבוע זה נחמד

הלוואי שאלה יהיו הצרות שלנו סרט טבע.אנונימי (2)


קודם כל "להרוס" את המחשבאומנותי

מה הכוונה?

שלא יצא מצב שאת "לא מרשה" או שיש סיסמה שאת שמת.

אלא שפשוט אין.

מוציאים את התקע מהשקע, הילדים מגלים שהמחשב "לא עובד" וזהו.

מה עושים?

לי יש גם אפיק זורם וגם אפיק מתוכנן.

במיוחד לפני החופש, אני עורכת רשימות של משחקים בפנים, בחוץ, עם חברים, לבד ומשנה מקומות של משחקים בבית.

בנוסף אני מצטיידת בחומרי יצירה- חלק כאלו שצריך רק לצבוע/ להדביק וחלק מורכבים יותר.

חלק קנויים וחלק שאני מוציאה מהאינטרנט.

כמו כן, אני קונה חוברות עבודה וצביעה.

אז יש לי מלאי של רעיונות מתוכננים לשליפה בכל רגע נתון.

פרט לכל אלו, יש לנו קופסת "משעמם לי" ולתוכה הכנסתי ניירות מגולגלים עם שלל רעיונות לעת צרה- להכין יחד מיץ, ללכת לחבר, להזמין חבר, לצלם בפלאפון, לבשל יחד, לאפות יחד, לגשת למדף חומרי היצירה לבחור חומר ופשוט ליצור וכך אין אצלנו רגע משעמם...

השנה אני מתכננת להכין קיר רעיונות בבית- ניילוניות עם דפי צביעה, ניילוניות עם חידות, קרטון עם חומרי מיחזור, משימה יומית, שבלונות וכדו'.

לזמן הארוחות הורדתי אפליקציה של ויקיפדיה לפלאפון ואפשר למצוא שם ערכיים אקראיים ולהקריא לילדים סתם בשביל הכיף והרחבת האופקים...

עצתי לך, להבין את גילאי הילדים- הקטנים זה שלב של הדבקות, הגדול כבר יכול לצרף גזירי אותיות מעיתונים ולהרכיב מילים וכדו'.

הרשת מוצפת ברעיונות, רק לפקוח עיניים ולהסתכל, להתעניין אצל הגננות מה מתאים ולרוץ על זה.

אתרים שיכולים לעזור- "הלול", ישלה', יוטיוב, וכדו'.

 

וואו, איזה רעיונות יפים!אורנית

לגזור ולשמור..

פשוט מקסים! איזה אמא משקיענית וערכית!חדשה ישנהאחרונה


ריקודיםהכוח_לקבל

זה עושה אוירה טובה בבית,

 

אנחנו רוקדים עם הקטנה הרבה

מדליקים מוזיקה ורוקדים ביחד...

לפעמים חמש דקות לפעמים רבע שעה 

אבל זה כיף!

 

ככה בטבעי פתאום מגברים את המוזיקה ומשתוללים קצת

^^^ מעולה!אנונימי (2)


את יכולה להגביל את הזמןאנונימית 86

אצלינו יש 4 ילדים ובשעות אחה"צ המחשב בכלל לא אופציה!! הוא מכובה ולא ניגשים אליו.

 

יש חברים, יש ספריה, יש גינות, יש שכנים, יש מלא משחקים וצבעים.

 

לפעמים, אם הם מתארגנים לשינה בזריזות- ומוכנים אחרי מקלחת מוקדם, אני מרשה לראות סרטון אחד או שניים שכל אחד באורך של 20 דק' וזהו!

אוסף רעיונות להפעלות לילדיםהדסה ש

בדיוק אני מפרסמת סדרה של עשרות רעיונות להפעלות לילדים בחופש ובכל זמן,

 נשלח ישירות למייל (להדפיס ולשמור).

אפשר להרשם בקישור הזה

 

לכל מי שמדבר על המחשב..אמא שלה
גם כשהילדים רואים אותנו מתעסקים הפלאפון כל הזמן הם מקבלים מסר של מה מעניין ומה מעסיק אותנו בחיים..
אנחנו קיבלנו החלטה להמעיט כמה שאפשר בשימוש במכשיר בנוכחותם. תאמינו לי שזה מאתגר אבל השינוי כבר ניכר בשטח..
^^^^ ישכ"ח!אנונימי (2)


אח"כ שמתי לב שביקשת רעיונות לאוירה ולא לפעילות...אומנותי

טעיתי...

יש המון רעיונות לפעילויות...

את רוצה לדעת איך ליצור אוירה, איך לתווך את המשחקים, היצירות והפעילויות לילדים...

אז כאן מדובר על עבודה פנימית שלך...

קודם כל להנמיך ציפיות.

ואח"כ לדעת להכיל.

להפנים שלא הכל הולך תמיד כמו שאת רוצה ומתכננת ולזרום...

להשתדל להעסיק כל ילד בחדר אחר או פינה משלו כדי למנוע חיכוכים ולהשתדל להיות בעצמך רגועה ומקשיבה.

להתעניין באמת בילדים ובמה שהם מספרים ולהעניק המון חיבוקים, נשיקות ומילים טובות.

חופשה נעימה!

מותר לרסק כדור אקמול כדי להקל על ילדה לקחת(ולערבב במיץ)?חיותא


כן. ככה אני עושה.אנונימי (2)

אולי מספיק חצי כדור. תבדקי כמה מותר לגילה במ"ל אקמולי ותמירי למ"ג אקמול מוצק.

למעוך בין שתי כפות.

 

תודה רבה!חיותא


סימני שאלהאנונימי (3)

א) ככל הידוע לי החומר הפעיל לא מתחלק בכדור באופן שווה בהכרח. אולי בדיוק בחצי הזה של הכדור נמצא 90% מהחומר הפעיל?

ב) גם אם הפיזור שווה, האומנם מ"ל אקמולי נוזלי מכיל כמות חומר פעיל שווה למ"ג אקמול מוצק? מניין המידע?

 

ולפותחת, אני לא יודעת אם יש או אעין בעיה לפורר, אבל בכל אופן מניסיוני ילדים בולעים בשמחה ובקלות כפית דבש שמוטמן בה כדור שלם.

כל תרופה שמותר לרסק או לחצות כתוב בעלון שמותרבנימינה

בד"כ זה הכדורים עם הקו באמצע שיהיה ניתן לחצות בקלות.

בקשר למה שאמרת על פיזור החומר את צודקת אבל אם היא לוקחת כדור שלם או חצי אז היא מקבלת את החומר שהיא תקבל גם אם תבלע.

 

כדורים מצופים או קפסולות (אלה עם העטיפה של הפלסטיק) לא מומלץ לרסק או לחצות משום שהם צריכים להגיע בשלמות לקיבה.

יש אקמול באבקהאורי8
יש אופטלגין נוזליאנונימי (4)

פגז רציני. ואני לא מחסידי הכימקלים.

יש אקמול נוזלי~א.ל
בהנחה שמדובר על ילדה שקיבלה כדור אקמול מהרופא,ד.

וקשה לה לבלוע אותו, אז זה דבר רגיל לרסק ולשים במיץ.

 

וגם הסירופ לא תמיד עוזר - כי יש ילדים שלא סובלים את הטעם שלו (די בצדק..).

יש אקמול באבקהיש אמונהאחרונה
תבקשו בבית המרקחת..
השבת אבידה בטרמפיםהולכת

שלום,
ביום רביעי האחרון (אתמול), בסביבות ארבע חמש
 

עליתי על טרמפ עם מישהי בחלמיש(נווה צוף) עד צומת שילת(הכניסה למודיעין) והיא המשיכה לירושלים

 

אני חושבת ששכחתי אצלה את הפלאפון שלי, אבל בגלל שהוא נכבה במהלך הנסיעה, יכול להיות שהוא התגלגל מתחת למושב הכיסא ואף אחד לא שם לב (ישבתי מקדימה, ליד הנהגת)

 

המכונית הייתה בצבע אפור, הנהגת הייתה מישהי בגילאי בין 20 עד אולי שלושים וקצת, נשואה עם מטפחת
ואני חושבת שראיתי במושב מאחור כיסא תינוקות..

 

 

אם מישהו יודע על מישהי שמסלול הנסיעה שלה ביום רביעי היה דומה (מחלמיש לירושלים), אשמח שיידע אותה ושתבדוק אם יש פלאפון לא מוכר אצלה במכונית

 

הפלאפון שלי: LG עם מסך קצת סדוק, עם מגן פלסטיק שקוף- צהבהב

 


תודה!

סליחה מראש שזה אנונימי.. חשש אאוטינגאנונימי (פותח)

יש לי בת מקסימה ומתוקה בת 10 חודשים שהייתה איתי בבית כל השנה, שנה הבאה בעזרת ה' תהיה אצל מטפלת או במעון.

 

בזמן האחרון כשאני שמה אותה ליד תינוקות אחרים היא בהתחלה שמחה ומתלהבת ואחרי שהתינוק נוגע בה\ מתקרב\ צועק או משהו כזה היא נכנסת להיסטריה מטורפת שלא ראיתי מימיי. זה פשוט נורא! בוכה בלי לנשום, בורחת כשהתינוק מתקרב. ואני לא מדברת על תינוקים שמתנהגים בצורה קיצונית, סתם טיפה נוגעים בה, טיפה מרימים את הקול.

 

אגב, מתינוקים שקטנים ממנה היא לא מגיבה כך, רק מי שבגילה או גדול ממנה.

 

אני מתוסכלת ממש ממש.

זה מאוד מטריד אותי וגם אם לומר את האמת יש לי כעס עליה, כאילו, למה את כ"כ פחדנית?!

ילד שגדל עם אמא אמור להיות לו יותר בטחון עצמי, לא?

מתה מפחד משנה הבאה שהיא תהיה אצל מטפלת ותצרח כשכל ילד יתקרב אליה. ואני אצטרך לרוץ לעבודה ואני אדאג כל היום...

 

ואני גם לא יודעת איך להגיב? מצד אחד אני לא רוצה שתפחד, ותתרגל שאמא באה לחלץ אותה כי אין ממה לפחד!

ומצד שני, כואב לראות את הבכי הזה אז אני מרימה אותה ומחבקת אותה והיא תופסת בי חזקק.

בקיצור, אשמח מאוד לטיפים והצעות ואם זה קרה למישהו אני מאוד אשמח לשמוע!

 

אני חושבת שזה פחד מזריםקייט מידלטון

שמתפתח בערך בגיל הזה.

 

אז קודם כל זה נורמלי לגיל, בדרך כלל תינוקות לא מפתחים את הפחד גם מתינוקות הקרובים לגילם,

אבל יתכן שבגלל שהיא בבית היא לא רגילה. וזה הגיוני ובסדר.

 

בזמן עצמו - כשהיא היסטרית תרימי אותה, בלי להכנס להיסטריה שלה, אבל לא להשאיר אותה כשהיא מפחדת.

 

ובעזרת השם כשהיא תכנס למסגרת היא תתרגל יופי .. והפחד יעבור

הלוואי.. תודה! אשמח לשמוע עוד תגובותאנונימי (פותח)


אה, אגב, מאנשים מבוגרים היא בכלל לא מפחדת!אנונימי (פותח)


^^ אל תדאגי לשנה הבאה. חודשיים בגיל הזה זה המוןאנונימי (3)

הם כל הזמן משתנים.

תקופה ויעבור... אל תחששי.

דווקה הגיונימקרוני בשמנתאחרונה
תינוקת שלא נחשפה קודם לחברים בגילה שהייתה רגילה לחברה של אמא ואבא, הגיוני בהחלט שתיבהל מהיצורים הלא מוכרים האלה שעושים רעש שונה מאמא, נראים שונה וזזים שונה.
אישית חושבת שחשוב לאט לאט להרגיל אותה - בהתחלה רק מעט זמן עד לשעות ארוכות, כמו שהיא תהיה כשתהיה במעון.
לא מסכימה עם "קייט מידלטון" שצריך למהר להרים ולחבק כשזה קורה. כי אז את בעצם פועלת כאילו שהסיטואציה היא באמת מכאיבה ומסוכנת. כאילו היא באמת זקוקה להגנה המיידית שלך אל מול התינוקות האחרים.
אני הייתי משאירה אותה על ידם ופשוט מתקרבת אליה, רוכנת לצידה ומתווכת בינה ובין התינוק השני. משמיעה בעצמי קולות שהוא משמיע, בקול המוכר והמרגיע, לוקחת את היד שלה ויוזמת מגע עם האחרים - בקיצור מראה לה לאט ובהדרגה שזה בסדר ולא קורה שומדבר רע, פשוט משהו חדש שצריך להכיר.