פורום הורות (עמוד 170)

כשאני קונה נעל אני לא מסתכלת על המותג.

אני בודקת שהנעל גמישה (יכולה להתקפל בקלות יחסית בכף היד) שיש תפיסה ותמיכה טובה לקרסול ושזה נוח לילד והוא לא צועד בהם עקום.

אם יש את כל התנאים הנ״ל והנעל עולה 50 ש״ח אני קונה.

וזה נכון גם לנעל השלישית והרביעית והעשרים...

חשוב לראות שיש תמיכה טובה לכף הרגל גם אם הילד בן שש, אין סיבה בגלל יופי לתת לילד ללכת עם נעליים שמזיקות לרגליים שלו ולהליכה שלו...

כמו שכתבה פנסאי- נעל שתופסת את הרגל, סוליה גמישה ונוחות.

 

http://www.clalit.co.il/he/your_health/kids/baby/Pages/first_shoe.aspx?wt.mc_id=nlclalit&utm_source=newsletter&utm_medium=email&utm_content=clalit&utm_campaign=july06_2016

 

לא נצרך בכלל

 

מה שכן חשוב להקפיד על נעל נוחה וטובה בכל גיל .

קניתי לגוזלה (התחילה ללכת לפני חודש וחצי )

נעליים של אלפנטן , כי לא רציתי בתור זוג ראשון לקנות משהו שאני לא בטוחה שהוא טוב.

בכל מקרה, היה לי זיכוי מלפני שנתיים על 160 ש"ח שהייתי חייבת לנצל לפני שיפוג לו התוקף...

אני פוחדת לקנות נעל סתם בגיל הזה, כי אני לא יודעת אם אני בודקת טוב 

שהסוליה באמת גמישה והתמיכה טובה וכל זה.. 

כשאני קונה משהו שידוע כאיכותי מאוד אז אין סיכוי שטעיתי בבדיקה וזה לא טוב.. 

אולי אני סתם היסטרית.

בכל מקרה, לא קניתי אף פעם צעד שני, לא ידעתי שיש דבר כזה.

לבכורה מגיל שנתיים אני קונה לה 40 ש"ח מקסימום לסנדלים, לא של מותג , השנה קניתי לה שורש עודפים ב110, כדי שישרוד ויעבור הלאה .. נעלי שבת מקסימום ב60-70 לרוב בפחות, מגפיים בחורף גם לא של מותג , עלה בערך 70 ונעליים סגורות לגן גם במחיר הזה בערך לא של מותג.

 

אל תתבאסי, כי נכון שלא חשוב צעד ראשון אבל כן חשובה נעל תומכת.

אז גם אני לא יודעת מה זה אומר נעל תומכת.. אומרים שספורט למשל זה תמיד טוב,

אז גם אני קניתי פאפיה (:

לק"י

עם סוליה גמישה וסגורות.
אולי בחנויות שהן לא רשתות אפשר למצוא יותר בזול.

וגם אני קניתי בסכום הזה, ואחרי חודשיים קנינו לו זוג חדש וגדול יותר ב100 שקל (זה היה בחצי מחיר).

חשוב מאוד לא להתקמצן

של קופת החולים שלכם ותשאלי אחות..

אני יודעת שיש כאלה שאפשר ויש כאלה שלא

קשה לדעת "מרחוק".

 

אתם מדברים איתה כמה היא צודקת, כמה היא היתה מעולה בעבודתה, כמה מה שעשתה המנהלת החדשה זה עוול, מטופש, מראה רק על המנהלת?...

 

יש אופציה לתעסוקה הולמת אחרי התאוששות, שיכולה להוות לה תקוה לצמיחה מחדש, מתוך אמון בכחותיה ובצדקתה?

 

ולכאורה, סביר שהרב פירר יוכל לתת כתובת לטיפול תרופתי. לא ברור האם ניסתה את כל האופציות בזה. ומסתבר ש"רציונאל" הוא דבר חשוב גם עם תרופות.

 

 

הצלחה רבה. מאד מצער לשמוע. ה' ישמחה וישמחכם. ישועת ה' כהרף עין.

 

 

 

 

פחות מדברים איתה על העבר כי היא פיתחה מן אובססיביות וזה רק מתסכל אותה יותר..פשוט היא טוענת שהיא הביאה את זה על עצמה כי היא לא היתה מבין "הלקקניות" למנהלת החדשה..זה באמת ארוך ומורכב לרשום אז תודה שבכל זאת אתה מנסה לענות!
לגבי תעסוקה לעתיד,גם זה מתסכל אותה כי היא לא את עצמה במקום אחר ובתחום אחר. היא אומרת שלקחו לה את הבית והיא חסרת בטחון עכשיו.

לצערי היא ניסתה כמעט הכל מבחינת טיפול ולכן אני מחפשת דרכים אחרות ולא שגרתיות.

היא אכן מטופלת מבחינה תרופתית אבל כנראה שעדיין לא נמצא המינון הנכון..

תודה רבה על ההקשבה, התמיכה והברכה. אם למישהו יהיה רעיון שיוכל לעזור,אשמח לשמוע.

יש ענין לעבוד על "רציונאל" פשוט, כלומר: את צודקת שזה בגלל שלא החנפת למנהלת החדשה. זה לא נקרא שהבאת-על-עצמך, אלא שמרת על אישיותך ועצמאותך; ודווקא בגלל זה, אל תאבדי את הביטחון שלך. כי ה"בית" העיקרי שלך זו האישיות שלך מבפנים. את עמדת עליה, אז אמנם שילמת מחיר יקר, אבל נשארת את. לא נעים לאבד "בית" שרגילים, עוד יותר לא טוב לאבד אישיות ולהתנהג שנים לפי מישהי אחרת. עם אישיות - אפשר להצליח בעוד מקומות.

 

כשיש רציונאל, אז טיפול תרופתי וכד' - כל מיני הצעות שהציעו פה - כשיצליח, תהיה לו גם "סברה" בראש שאפשר להמשיך איתה ולהתחזק מתוכה.

כלומר: יש איך משקמים את ה"כלים" הנפשיים/פיזיים שנפגעו, חטפו הלם - ויש איך מסדרים בראש את העובדות בצורה שיכולה להאמין בעצמה וביכולתה. כשתשחרר מהאובססיה, יהיה לה במה להיאחז, מעבר ל"לשכוח".

 

 

זה לענ"ד בכללי, שוב - בזהירות וב"גישוש" בעלמא. שהרי באמת לא מכירים מקרוב.

זה בית חם. לא זוכרת עכשיו בראשות מי זה

אבל זה מקום מדהים ששומר על הדיסקרטיות ועל הפרטיות שלך.

אני מאמינה שהם ידעו לתת לך תשובות.

אני מצרפת מספר שלהם: 1599-510-550

בהצלחה ובשורות טובות.

(וצל"ש על הדאגה ועל המסירות לאמא)

לרפא מקרים כאלה.

תכתבי ניק חדש ואפנה אלייך.

מה לעשות בדיוק?תודה

ולא באנונימי.

ואם את לא מעוניינת להשתמש בשם הרגיל שלך (ניק/כינוי), תפתחי שם משתמש חדש.

אני רק מקווה שניתן לפנות במסר אישי למשתמש חדש. 

אשמח למסר אישי

רשום משהו שזה בגלל שאני צריכה לשלוח 25 הודעות..(כנראה כי פתחתי ניק חדש)

מוזמנת ליצור קשר באישי

והמון בהצלחה !!

לקחת כדורים ולעשות יום ספורט או משהו
חפש את המטמון עם חידות ומשימות
יום מים - משחקי מים ותחרויות שונות קשורות (חפשי באתרים של תנועות נוער יש מלא משחקים)
אם יש אפשרות להשיג טאבון - אז פיתות על טאבון (טס כזה ששמים מתחת אש/גז) ולעשות יום שדה כזה עם משחקי ODT (משחקים שעובדים על עבודת צוות... נראה לי שככה כותבים את זה באנגלית)

לפעמים יש לילד בעיה בויסות החושי.

זה אומר שהוא חש, מרגיש שלא כמו אדם רגיל.
אצל הבת שלך זה יכול להצביע על כך שיש לה תחושות חלשות יותר והיא עושה דברים קיצוניים כדי "להרגיש" את עצמה.

אולי.

כדאי לפנות לרופא ילדים, זו בעיה שנשמעת קלה יחסית, ואם ניתן לה טיפול מתאים זה מעולה.

והוא משום מה נהנה לדחוף אצבעות עמוק מאוד לתוך הפה עד שהוא כמעט מקיא...
גם אני מיד אומרת בקול תקיף- די, אסור, אבל הוא צוחק מזה ועושה מיד שוב...
זה שונה מהבת שלך כי אצלנו זה נראה לי פשוט מתוך צומי וצחוקים אבל אולי בגיל הזה יש להם קטע שהם לומדים מה מושך את תשומת הלב שלנו, בין מעצבים ובין מצומי.

כשאני מתעלמת ולא אומרת לו להפסיק הוא כמעט מיד מאבד עניין. תנסי, למרות שזה קשה.

תמיד טוב ואף פעם לא מזיק,

 

5 דקות כל יום עיסויים בידיים וברגליים, אני מניחה שאם תכתבי בגוגל עיסויי תינוקות זה יסביר לך מעולה.

 

בהצלחה!

או דופק את הראש בקיר.

אני לא מוטרדת מזה.

לדעתי הוא פשוט נהנה מהצליל שזה עושה..הם לא מבינים..

לא הייתי מתרגשת אבל מה שהלב שלך אומר..

על המצח... כנראה שזה חזק וברור שזה לא משהו נורמאלי,

 

לדעתי כן כדאי להתייחס לעניין, בלי לחץ, אבל לגשש...

כמו שאמרו לך... כדאי לא לעשות מצב ולא להראות לה שזה מלחיץ אותך. כמובן ברוגע לאמר לה . חא. זה לא נעים. ולהמשיך הלאה.... היא תקלוט שכבר לא תקבל יחס שלילי ולאט לאט בעה תפסיק.

וזה לא סתם מכות בראש- זה אח"כ כמה בומבות מחליפות צבעים במצח.... אבל באמת אשתדל לא להתיחס...

נקווה שיעבור. תודה.

ילדים נוטים להקצין את התגובות שלהם בהתאם לתוצאה, ככל שההורה מוותר הילד יקצין יותר את תגובתו. אני מרפאה בעיסוק וטיפלתי בילד מתוק שהגיב בבכי וצרחות כל אימת שביקשו ממנו משהו, ובגן עמדנו על שלנו, לא ויתרנו ולאט לאט הצרחות פחתו, ואילו בבית תמיד ויתרו אז הוא עבר להרביץ לעצמו, במקרה שהעזו להמרות את פיו
מומלץ להתייעץ עם יועצת מגישת שפר, השמה דגש על עבודה פנימית של ההורה עם עצמו, ודרך אמון ואהבה ועקביות תבוא הישועה בעז"ה

ואני חושבת שלהרבה אמהות יש חשש כזה איפשהוא שם בפנים.

אני גם חושבת שכמעט לכולן קרה לפחות פעם אחת שנהיה להן "בלק אאוט" לגבי אחד מהילדים ופתאום לא שמו לב איפה הוא למשך כמה דקות.

תראי, גם בתור אמהות בפרט והורים בכלל אנחנו מוגבלים.אבל ככה ה' ברא אותנו.

כ"כ הרבה דברים יכולים לקרות בכל רגע נתון, ומה שאנחנו יכולים לעשות זה רק את מה שאנחנו יכולים:

להקפיד על בטיחות, ללמד אותם להיזהר מסכנות, ולעשות הכל כדי לא לשכוח אותם באוטו.

צריך לזכור שכמה שאנחנו נעשה- עדיין הרוב נמצא בידיים של הקב"ה.

רגע אחד של חוסר תשומת לב אמהית- שזה דבר הגיוני וטבעי לכל הדעות- יכול לגרום לתוצאות לא נעימות או ח"ו אסון.

ולכן לענ"ד צריך להתפלל הרבה שה' ישמור את ילדינו- הן באופן פיזי והן באופן נפשי ורוחני- שזה לא פחות חשוב.

להביא ילד בידיעה שהגיוני שלא אוכל באמת לשמור עליו...?

אבל בפועל- כשב"ה נולד ילד לא חושבים על זה כל הזמן.

יש זרימה טבעית ושמחה של התינוק ושל החיים.

זה כמו שלא בכל נסיעה שלנו בכביש אנחנו מלאי חרדות מחשש לתאונה.

אי אפשר ולא נכון לתת לפחד ולחרדה לתפוס מקום כ"כ גדול בחיים שלנו.

ה' נותן לנו חיים והוא גם לוקח אותם.

בסך הכל אנחנו פה כדי לעשות מה שמוטל עלינו בצורה הכי טובה, וזהו.

ואגב, יש הבדל גדול בין פחד לבין זהירות.

פחד הוא לא טוב, הוא משתק, הוא מאיים.

זהירות היא טובה- היא נובעת מהכרות עם הסכנה ומהבנה שיש מה לעשות כדי למנוע אסונות.

תכלס מה שנקבע למעלה כמובן שאנחנו צריכים לעשות כל מה שביכולתנו כדי לשמור על הילדים שלנו.
לא עלינו יש גם מוות בעריסה, תאונות דרכים, תאונות בבית חנק וכו, אני לא חושבת שזה אמירה הגיונית ונכונה להגיד בשביל מה להביא ילד אם אני לא יוכל לשמור עליו. תפקידנו זה להביא ילדים לעולם ולשמור עליהם לעשות את שיא ההשתדלות אבל אם ה' מחליט אחרת זה כבר לא בידים שלנו.
בע"ה לא על אף אחד מאיתנו, יש דברים שאנחנו לא מבינים נסתרות דרכי ה'

גם על עצמינו אנחנו לא יכולות באמת לשמור...

רק ד' שם שומר על כולנו

כל יום להתפלל שישמור אותנו

את יודעת כמה פעמים הם ניצלים מחנק

מטביעה ממכות ומשברים

בלי ד' א"א כלום...

ובאמת מבינה אותך אבל

ילד נוצר ממך 9 חודשים זה זמן ארוך להפנים שיש לך משהו לשמור עליו

את מתרגלת להרגיש תנועות וכו' עד שזה חלק ממך

אז זה טבעי ויבוא לבד כשיגיע הזמן בשעה טובה..

אבל אולי באמת מה שעוזר לדעת - זה שאם אלוקים בחר בך להיות אמא, סימן שאת ראויה לכך ויש לך כל הכלים.

ומבחינת אחריות - זה באמת לא בשליטתך , כמה שזה כואב.

וודאי שאפשר לעשות השתדלות, להשגיח לשמור עד המקסימום, אבל כשתהיי אמא בעז"ה את תראי שאין מקסימום.

 

רגע אחד את בשירותים והוא קופץ מהכיסא ופותח את הראש,  או קופץ על השיש לקומקום.

זה לא שאין מה לעשות, יש, אבל עדיין הכל בלי שליטה, כלומר עם שליטה - אבל לא שלנו.

אותי זה מרגיע .

אבל אחריות

מאז שילדתי אני פחות ברוגע בשירותים ובאוכל ואפילו בשינה

אבל זה שווה.\לא מתנגדת למה שכתבת .

אלא מעלה את הקושי 

ולפותחת זה לא להלחיץ עול שמתרגלים אליו

זה חסר אח"כ לכל הנשים שחיתנו...

עשינו ראש דשא.. אבל זה היה בחורף..
אולי מסגרת לתמונה והם יקשטו? אולי כלי לצבעים? בעקרון נסי לראות איזה חומרים יש לך /בחנות ואז תזרמי משם..

עומס בבית - דירה נאה

אולי תמצאי כמה עצות..

אולי יכולה להפחית שעות עבודה?

אם היו עוד 24 שעות בשבוע מן הסתם גם בהן הייתי בעבודה, עם הילדים ורק היה נהיה עוד בלגן...

באמת כבר די נתפס לאוגוסט.

 

בהצלחה!

אם היתה חולה בזה בעבר אז סיכוי נמוך יותר שתדבק
ואצל מבוגרים זה פחות קשה מילדים

משחקי הרכבה שונים- אני אישית ממש אוהבת לבנות כל מיני דברים,
בועות סבון - אפשר להכין כל מיני כלים בבית ויש "מתכונים" באינטרנט לתמיסה שמחזיקה יותר ועושה בועות סבון טובות יותר (בלי חומרים יקרים,)
יש את "משחק ומחשבה" בתלפיות - לא יודעת אם נחשב זול אבל מחירים סבבה והמון מגוון
גם במקס סטוק וכאלה יש המון משחקים זולים והמון חומרי יצירה בזול ובמבחר

ואפשר להכין לבד ממגנטים שמחלקים חינם של מפרסמים וכאלה..

פשוט להדביק על זה מסול(או למינציה) אותיות/מספרים
או פקקים של בקבוקים
ואפשר לשים על הדלת של הבית/ממ"ד ואז זה לא במטבח.

כמו בריכה רק באוהל..
היא אומנם רק בת 9 חודשים אבל היא נהנתה מזה מאוד..

ילדים מקבלים כפשוטם את רוב הדברים שאומרים להם.

אני חושבת שאת צריכה לדבר עם הגננת המשלימה ולהסביר לה מה קרה- לפחות שלא תחזור על הטעות הזו שוב.

ולגבי הילד- אולי לדבר איתו שכשהוא שומע דברים כאלה שקודם ישאל אותכם לראות אם זה נכון. להסביר לו שהגננת לא באמת התכוונה לזה.

 

זוכרת שהיתה תקופה שממש ספרתי את המילים שאני מדברת. בלב ספרתי וחשבתי איך לקצר את המשפט...

זוועה!
כדאי לדבר עם הגננת ולהסביר ל ה את המשמעות של המילים שלה

אז יהיה אפשר להגיד לו את זה.

הגננת דיברה שטויות וזהו.

הגננת-המחליפה שהיתה היום אמרה דברים לא נכונים. זה ממש שטויות.. היא כנראה קראה פעם סיפור שמישהו המציא - וחשבה שזה אמיתי. או שהיא סתם רצתה שלא יפריעו לה בריכוז. אז תדע שאין דבר כזה, אתה יכול לדבר כמה שאתה רוצה. אף פעם לא נגמרים המילים - להיפך, בגלל שאתה מדבר, אתה לומד מילים חדשות, אז יש לך מלא מילים, אל תדאג.. (זה "רציונאל" לפי הראש שלו, שיבין שמילים לא נגמרות, ההיפך - לומד עוד ועוד מילים..).

 

אבל אתה יודע מה אתה יכול להרוויח מזה שקצת שתקת? שתשתדל להגיד דברים טובים ונעימים - ולא דברים שמעליבים, או מילים לא יפות. אבל אל תדאג - לא ייגמרו לך שום מילים (אם צריך "חיזוק", אז אם זה עובד אצלכם, את יכולה לומר: נשאל אפילו את אבא מה הוא אומר על זה... ולתאם מראש שיעשה מזה צחוק).

 

בנוסף, תגידי לגננת- המשלימה, שתאמר לילד בלי שום התחכמויות שהיא לא התכוונה באמת.רק רצתה שלא יפריעו (אבל אם את מדברת איתה - תגידי לה בבירור, שלא תעשה "סייגים" ולא "תסביר" שזה רק אם... ולא שום דבר. שתגיד שזה לא נכון וזהו. אחרת עלולה לסבך עוד יותר).

כשמדברים עם הילד-
שמילים שומרים לזמנים נכונים ולא מדברים בזמן הריכוז..
יצא לי לראות הורים שמדברים מול הילדים נגד המורים והגננות שלהם, ולדעתי זה יוצר נזק חינוכי גדול מאד.
הורה חייב לגבות את מי שמחנך את הילד שלו,
וכמובן ניתן להסביר שכמו כל אדם- יכול להיות שגם הוא עושה טעויות.
(אצלכם ספציפית למנוע מצב שהילד ירגיש שהוא יכול לדבר חופשי באמצע הריכוז כי הגננת מדברת שטויות)

לכל זמן ועת לכל חפץ.

 

יש כאן גננת-משלימה, שאמרה דבר שיכול להיות ממש נזק. דבר חסר אחריות, אם המפקחת שלה היתה יודעת מזה - אני לא מקנא בה...  

 

לגבי שקט בריכוז או לא - זה נושא אחר. אם הגננת תדבר על כך עם ההורים, אפשר לבדוק. תלוי מי הילד, תלוי מה האוירה בגן, תלוי כמה היא מדברת ברמה מתאימה לילדים. יש מקום בהזדמנות לבדוק עם הגננת. אם יש צורך- אפשר לעודד את הילד לשבת בשקט בזמן הזה.

 

זה לא שהם מדברים "נגד הגננת", אלא שוללים לגמרי את הדבר הספציפי שאמרה. אם לא כך, עלול להישאר נזק קשה ח"ו.

 

לילד בן 4 אי אפשר להסביר בהקשר זה, ש"כמו כל אדם גם היא עושה טעויות".

 

 

בכללי, את צודקת לדעתי, שהרגל-דיבור "נגד המחנכים" לפני הילדים, הוא לא טוב ועלול לגרום לזלזול.

אבל גם "גיבוי" מופרז במקרים של טעויות חמורות (בלי להתייחס ספציפית כרגע), עלול לגרום לנוגדנים בהמשך - גם כלפי ההורים שמגבים מישהו שעשה עוול גדול לילד. לכן, צריך בכללי איזון. לדבר בכבוד על המחנך - אבל לבדוק עניינית כשצריך, כולל שיתוף הילד במסקנות, לפי דרגת החומרה וכמה שאפשר בכבוד בהתאמה אליה.

 

לנידון הספציפי, זה לא שייך. הילד לא ירגיש שהוא יכול לדבר בריכוז כי הגננת "מדברת שטויות". הוא ידע שהאמירה הספציפית הזו היא שטות - וזה חשוב מאד, ללא שמץ "הנחה". אומרים לו, כנ"ל: אולי קראה באיזה סיפור וחשבה שזה באמת, או שסתם רצתה שתהיו בשקט.

 

ואחרי הכל - גננת שאומרת טיפשות כזו, שתיקח קצת אחריות על התוצאות..

עודדנו לשאול את אבאמא אם משהו נשמע מפחיד או לא הגיוני להם.

היתה שיחה מקרבת ויפה עם הילדים

אם יש עוד ילד שהשיח הזה יעזור לו, והיה זה שכרי.

בכל אופן, עם הילד שלי, הסברתי לו שאין סוף למילים שלנו.

שהקב"ה נתן לנו פה כדי שנוכל לדבר והוא לא יחסום אותנו.

כי אם כן, אנחנו כבר לא נצטרך את הפה. ראית פעם מישהו בלי פה?

שאלתי אותו מי האדם הכי זקן שהוא מכיר? הוא אמר סבא

וסבא מדבר? כן. הרבה? כן. אז איך לא נגמרו לו המילים?

אתה מכיר מישהו שכן נגמרו לו המילים? הוא אמר שלא.

אמרתי לו שכנראה הגננת התכוונה שבריכוז היא מרשה לדבר רק קצת, ועוד מעט נגמר לו הקצת שהיא מרשה.

כמובן, צריכה לתפוש לשיחה את הגננת, אבל עכשיו אם הוא מדבר לה קצת בריכוז- שתאכל את הדיסה שהיא בישלה

 

לדעת מה לענות לילד

יש ילדים שממש קשה להם לעשות קקי, זה מפחיד אותם, הם מרגישים כאילו הולך ליפול להם חלק מהגוף, זה מלחיץ אותם ואז הם עוצרים. סליחה על התיאור, אבל ממש עוזר להסביר להם מה הולך לקרות, עכשיו אנחנו יושבים ועוד מעט יצא לנו.. זה ממש טוב שהוא יוצא כי זה זבל/ לכלוך שיש בגוף, ואנחנו לא רוצים שהוא ישאר.. הוא יפול לשירותים ואז נסגור את המים והוא ייילך למקום/ לפח של כל הפיפי והקקי. וסליחה שוב על התיאור.
זה ממש ממש עוזר, מניסיון!!!

הבן שלי היה מפספס קבוע כי הוא פחד לעשות בסיר, ובסוף גמלנו אותו מיציאות בשני שלבים: בהתחלה הוא היה מבקש טיטול כשהוא צריך ועושה בטיטול ורק אחרי כמה שבועות הוא עבר לסיר. אם את רואה שהיא ממש מתאפקת וקשה לה אולי זה יתאים לכם כפיתרון זמני. 

קצת חבל לחזור לחיתולים ככה, לא?
היא פשוט מפחדת, אני הסברתי לה על זה אבל אולי הסבר מפורט יותר באמת יותר יעזור.
אבל הבעיה שגם קשה לה להוציא את זה, כמו מן עצירות בגלל שעצרה את עצמה, ואז זה עוד יותר קשה לעשות. יש איך לעזור בזה?

ולאכול הרב. פירות וירקות, זה עוזר המקרה של עצירות, גם ברגע שהיא תצליח, ותחווה תחושת הצלחה זה יעזור להמשך

באופן כללי היא מתאפקת הרבה לפני שמוכנה ללכת לשירותים, ומסבירה לי שהיא מפחדת.
קיוויתי שאחרי כמה פעמים הפחד יחלוף, אבל אנחנו כבר שבועיים מאז שהתחלנו לגמול אותה והיא עדיין ככה.

תודה על הרעיון

זה קרה גם לבת שלנו בגמילה. כנראה יש איזה פחד או חשש, ואז מנסים להתאפק, התוצאה של זה שהצרכים נשארים במעי ואז הצרכים נהים קשים יותר, ואז באמת מתחיל לכאוב כשרוצים להתרוקן, ואז הילדה לא רוצה לעשות צרכים. רופא הילדים רשם לנו אבקה נגד עצירות, לא זוכר את השם, אבל משהו פשוט ובטוח, נתנו מספר פעמים, ואז היציאות התרככו לא שלשול אבל יותר היה קל, ואז כבר היא זרמה עם זה והיא מסתדרת.

עדיין לא באה לשירותים אם אני לא קובעת עובדה שעכשיו הולכים, אבל כשהיא שם היא משחררת הרבה יותר בקלות.

שהתשובות אצלך, ואת צריכה לפרוק.

נראה תקין.

הבן שלי קצת יותר גדול.. כל פעם שהוא עשה משו כזה היינו מפסיקים אותו אומרים בנועם אבל בתקיפות 'ילד (בשם שלו..) חמוד שלי אנחנו לא מרביצים וכדו'. עם הידיים אפשר ללטף עם הפה נותנים נשיקה' + הדגמה..
זה גיל שהם עדיין לא יודעים לדבר אבל יש להם כבר רצונות ברורים, דברים לספר לנו, והם פשוט לא תמיד יודעים להביע את עצמם. לדעתי מה שאפשר לעשות זה לכוון להתנהגות טובה ועדינה וגם לבטא את מה שאת חושבת שהיא מרגישה. עצב/כעס/רעב/צמא וכו

לגבי הגרד אולי העור שלה יבש בימים החמים האלה? לתת לה לשתות הרבה ולעסות לה את העור פעם ביום עם קרם גוף לתינוקות.

ירידה במשקל היה לנו גם והיינו במעקב בטיפת חלב תקופה. מה שלנו מאוד עזר זה בהמלצה של הדיאטנית להוסיף ארוחת בוקר בבית לפני היציאה למעון אנחנו נותנים לנו דגני בוקר מלאים (ציריוס) קצת רטובים במים/טיפה חלב והוא התאזן ב"ה. בימים של יותר לחץ אז עוגיה או ציריוס בכוס לדרך או פרי חתוך. והוא אוכל עדיין יפה מאוד את הארוחת בוקר במעון..

בעיקרון עושיםמסאזים כאלה ליד העין.

פני לרופא ילדים

יתכן וזה בעיה בשק הדמעות שצריך לשחררהשם משהו ולמיטב הבנתי זה לא נורא ומסובך...
תנסי לשים לב... הוא ממצמץ את הענים הרבה??? העין יבשה???

בננו, בן שנתיים וחצי, ילד מתוק וחכם.
הוא ישן בלילה בערך 12 שעות. לפעמים יותר, ולפעמים פחות. בבקרים הוא אצל מטפלת מקסימה עד 2. העניין הוא שהוא לא מסכים לישון אצל המטפלת והיא לא יכולה עליו. כשמגיע הביתה הוא גם לא מסכים. אם שמים אותו במיטהיש צרחות עד לב השמיים!
הבעיה היא שהוא פשוט עייף באופן קבוע, וגם מתנהג כמו ילד עייף. הוא פשוט מסכן. בוכה מכל דבר, מתווכח על דברים. והבעיה העיקרית היא שאני כבר לא מצליחה להיות סבלנית כלפיו. הוא הבכור מבין 2, ואנחנו אוהבים אותו מאוד, והוא יודעת את זה.אבל יש זמנים שפשוט יש ממש עצבים.
כשהוא ערני וישן טוב אנחנו הכי נהנים בעולם ביחד!!! חבל לי על זמנים שיכולים להיות איכותיים, וסתם נאבדים.
עצות??
תודה!

הבת שלי בת שנה ושמונה חודשים - ישנה כשעה-שעתיים במהלך היום וכשמונה-תשע שעות בלילה.

יכול להיות שהוא עצבני מדברים אחרים?

ודרך אגב - לבכות ולהתווכח על כל דבר זה אחד המאפיינים של גיל שנתיים (שנחשב גיל ההתבגרות של הינקות). אז אולי זה פשוט קשור לזה...

זה שלב באמצע. אם הם ישנים צהרים אין לילה. אם הם לא ישנים צהריים הם בוכים כל אחה"צ ונרדמים מוקדם מאד.
אצלי הפתרון הוא שינה של אעה וחצי מאחד עד שתיים וחצי. ואפילו מוקדם יותר.
יש עוד ילדים שישנים אצל המטפלת?

לדעתי אם היא מסכימה אולי שתנסה להשכיב אותו בסביבות 12:30,13:00 בחדר חשוך וחלונות ותריסים סגורים לגמרי עם מזגן.

יך מסירים מבד צבע אקרילי

 

• אם ההכתמה טרייה, מנקים במהירות עם מים וסבון כלשהו, תוך קרצוף במברשת שיניים.

 

• אם הצבע הספיק להתייבש, אפשר לנסות לנקותו בחומר לניקוי שמכיל את החומר סולבנט אך לא מכיל כלור, תוך קרצוף במברשת שיניים משומשת.

 

(אולי קודם לנסות לשפוך מים רותחים מאד. או להחזיק מעל קומקום רותח שיקבל אדים במשך כמה דקות.

זהירות על הידיים. )

 

או טרפנטין- הכי יעיל. (זהירות מסריח. צריך ממש מעט)
או הסבון הקשיח של פעם להסרת כתמים.

טרפנטין לא ייפגע בבגד?

אם הבד יקר לא הייתי לוקחת סיכון ומנסה עם שמן חמניות..
אם יש מישהו שיודע לעבוד עם טרפנטין אז לתת לו/ה לעשות את זה.

תודה!

אומרים להם שהם כבר גדולים ולא צריכים מוצץ.
מראים להם שלתינוק יש מוצץ אבל הם כבר ממש גדולים.
מציעים להם לזרוק את המוצץ לפח או ל"תרום" אותו לתינוק שצריך מוצץ.
אפשר גם לקנות מתנה שמתאימה ל"ילדים גדולים שלא צריכים מוצץ".
אצלינו הדברים האלו עבדו. קשה להם בימים הראשונים להרדם ואח"כ הם מתרגלים. לדעתי כמה שיותר מוקדם להפטר מזה יותר טוב. ויותר קל.

א. זה רק בשינה.

ב. הם קטנים עדיין.

ג. תביני שעבורם זה צורך של שייכות, פינוק, ביטחון. אם הם לא בשלים להיגמל ממוצץ, את לוקחת להם את החפץ ה"מנחם" שהם רגילים אליו מאז שנולדו.

 

זה יבוא.

מרגיש לי שאם זה ישאר ככה זה עוד יחזיק עד כיתה א חחחח
והאמת שעד היום ממרום גילי אני זוכרת איך זרקתי את המוצץ לשירותים שהייתי קטנה בערך בגיל הזה ואם אני זוכרת כנראה זה היה קשה לי
אבל מצד שני גיל 4 זה לא ממש גדול כבר?

אבל יש מצב שיחזיק עד כיתה א.

 

גיל 4 זה תינוק שמתחיל להיות ילד

למרות שהוא נראה לך ענק בגלל אחותו הקטנה.

 

עזבי, באיזשהו שלב הוא יתבגר וביחד תעזרי לו להתגבר על המוצץ.

אצלי ילד אחד עזב בגיל 6 והשני 4.

דווקא מי שנלחמנו מולו על המוצץ עזב בגיל יותר מאוחר. ואז תפסנו את הרעיון הנ"ל

 

ד"ש, התגעגעתי

 

 

עשית לי נעימי בלב עכשיו.
אני באמת יחשוב על זה קצת. כי שניהם די עקשנים (טוב הורים עיראקים זה מה שקורה) והמון פעמים ללכת ראש בראש זה הופך לבעיה במקום פיתרון...

[אלא אם כן מזהים שזה כבר "סתם", אינרציה..]

שלוש ילדות עם אצבע בפה.

יותר גרוע ממוצץ.

מוצץ איכשהו היה נעלם מתישהוא. אבל אצבע- לעד נשארת....

(כבר צחקנו על הגדולה שלחתונה נקנה לה מוצץ עם נצנצים וזהב)

שבגיל מבוגר בשקט בשקט עוד מוצצת אצבע.
ולכן אצלי מהרגע הראשון בביח אני שמה מוצץ. מגיע מראש עם אחד שנקנה במיוחד. מזלי שלא היו סרבנים

יותר קרוב לגיל 20..

מנסיון (:

שלא לדבר על חוסר הנקיון שבמציצה.

אבל ברור שאני לא באה לומר שזה אידיאלי...

רק לעודד (:

אחד שהאצבע עדיין לא נעלמה לו
בן 50..

רק באמת שימי לב שהם לא מחליפים את המוצץ באצבע...

הגדולה שלי ביקשה למצוץ אצבע במקום המוצץ. הרשיתי לה. חשבתי שבגיל כזה היא כבר לא תתמכר.

טעות הייתה בידיי... האצבע בפיה לפעמים עד היום, בגיל שמונה וחצי...

אנחנו גמלנו חלק בגיל שנתיים, חלק בגיל 3. האצבע לא נכנסה לפה במקום המוצץ. אולי רק פעם או פעמיים, ואמרתי להם להוציא ושאני לא מרשה.
האחרון שנגמל אצלי היה מאד פשוט: המוצץ פשוט הלך לאיבוד, ולא קנינו חדש, אז לא היה. הילד היה מספיק גדול להבין שאנחנו לא מוצאים ושאין מה לעשות, וזהו.
במקרה הזה, לא התכוונו לגמול, זה פשוט באמת הלך לאיבוד, אבל כמובן שאפשר לביים את זה שהמוצץ הלך לאיבוד, ולהראות לו שמחפשים ולא מוצאים, אז אין ברירה, אין מוצץ וזהו. ..
בהצלחה.
נ.ב. אני מכירה מישהו שהיה עם מוצץ עד גיל 8, היום נשוי עם ילדים. ..

זה גיל שעדיין אין מקובעות גדולה ודי מהר הם שוכחים. ככה זה אצלנו, בסביבות גיל שנה אני מעלימה אותם, ביום הראשון והשני יש קצת קיטורים אבל מהר מאוד הם שוכחים שהיה כזה דבר.

באחת הפעמים גמלתי בגיל תשעה או עשרה חודשים, והלך ממש בקלות. אבל במקום המוצץ הייתה התמכרות לבקבוק, עד כמעט גיל שלוש...

אין מה לנסות בכח לעקור אותו.
השלב האוראלי עוד לא הסתיים- ואם מנסים טרם עת- הילד ימצא תחליפים אחרים- בד"כ הרבה יותר גרועים.

בילדה הנוכחית החלטתי שלא תהיה התמכרות לכלום - ולא נתתי לה בכלל מוצץ או בקבוק.

אז היא התמכרה להנקה

השאלה - מתי בעצם מסתיים השלב האוראלי? מתי אפשר לגמול את הילד - ממה שלא יהיה?

בעיניי זה נהדר, אני ממש אוהבת את זה ככה (יש לי ממש רתיעה ממוצצים, לאו דווקא משהו רציונלי, פשוט חשה רתיעה)

אני אוהבת את זה, והילדה כן היתה במסגרת (מגיל 11 חודשים) והסתדרה מצוין כשלא הייתי לידה כדי להניק כל פעם.
אגב, מגיל שאפשר להירגע על ידי דיבור ואמצעים אחרים, לדעתי לא נכון שהמוצץ יהיה מה שירגיע. קראתי פעם כתבה בנושא-
http://developy.co.il/article/show/id/183/#month-10

לק"י

זה מרגיע אותו.
ולפעמים מחזיר אותו לישון בלילה, אז שיהיה...
הוא עוד קטן בעיני.

התכוננו לזה הרבה זמן והעפנו את המוצצים עם בלוני הליום

לא לגמול אם זה רק לשינה.

 

אבל סתם כך, טיפ ששמעתי לגמילה ממוצץ, שאצלנו עבד ממש מעולה לגמילה מבקבוק-

 

אוספים את כל המוצצים של הילד, לוקחים אותו לחנות צעצועים ומסבירים לו שעכשיו הוא קונה בעזרת המוצצים צעצוע כלשהו. נותנים לו לבחור (כשמומלץ לעודד לחפץ שאפשר לישון איתו כמו בובה) ואפשר לסכם עם המוכר תוך כדי שהילד מביא למוכר את המוצצים, והמוכר זורק אותם לפח, ואת בינתיים משלמת מהצד בלי שהילד ישים לב.

 

אני עשיתי את זה לגמילה מבקבוק, אבל בגלל שהילדון עוד היה צעיר ולא מספיק הבין, בחרתי בשבילו בובה שידעתי שתלהיב אותו, ואז שאלתי אותו אם הוא רוצה לתת את הבקבוק ולקבל את הבובה במקום. הוא התלהב, שם את הבקבוק על הדלפק ולקח את הבובה. אני שילמתי והעלמתי את הבקבוק בלי שהוא ישים לב. במשך מס' חודשים הוא עוד ידע לספר שהוא השאיר את הבקבוק בחנות וקיבל בובה.

 

(כמובן שכדאי להכין את הילד מראש)

אני- את 2 הגדולים שלי גמלתי בגיל 3 וקצת ממוצץ.

יותר נכון הם גמלו את עצמם.

 

אף פעם לא הסכמתי להם מוצץ סתם כך באמצע היום.

רק כשהולכים לישון!
(לא סובהלת לראות ילד מסתובב ברחוב וכד' עם מוצץ תקוע לו בפה

וגם לא תינוק.

אא"כ בשביל הרגעה/ הירדמות.)

 

ולקראת גיל 3 דיברנו המון שהם גדולים ומוצץ זה לתינוקים וכו' וכו'.

עד שהם ביקשו מעצמם באחד הלילות לזרוק את המוצץ.

 

זרקנו יחד הכל ואח"כ הלכתי בשקט בשקט ולקחתי את המוצצים מהפח והחבאתי בצד.

פחדתי שיתחרטו אח"כ ויהיה בלאגן.

 

אז כמובן שבלילות הראשונים היה להם מאוד קשה ולפעמים רצו להתחרט-

אבל אמרתי להם שזהו! זרקנו יחד את המוצצים, לא?

 

ואחרי כמה לילות זה עבר והם התרגלו.

בלי שום משבר וכד'.

 

עכשיו תגידו לי איך גומלים מאצבע??

2 הקטנים שלי מגיל 0 עם אצבע...

 

 

מכירה הרבה שנגמלו מצבע רק בשנות היסודי... מא' עד ו' ואפילו כיתה ז',

כדאי לנסות כבר מגיל צעיר להפסיק את זה עם מרה שמורחים על הציפורן.

 

לכן עם הילדים שלי העדפתתי מוצץ שיותר קל לגמול (לא שזה לגמרי תלוי בי)

לתת לחברים שעדיין לא הפנימו

(בלי להגיד על סעיף 6) כדי שאולי יבינו את הרמז

 

הייתם שם כבר?

 

תגידי לי אח"כ איך היה

ויצאנו לפרק יפה באזור+ ארוחת ערב

תכל'ס לילדים היה באמת כיף!!!