פורום הורות (עמוד 218)

מן עיגול מחומר פלסטי עם חור מעוגל באמצעו כדי להכניס את הראש.

זה בעצם כובע עם שוליים אבל בלי הכובע, רק השוליים.. מרחיק את המים מהעיניים.

http://www.elementtal.com/product-p-102/%D7%9B%D7%95%D7%91%D7%A2-%D7%A8%D7%97%D7%A6%D7%94-%D7%9E%D7%92%D7%9F-%D7%A9%D7%9E%D7%A4%D7%95-/%D7%94%D7%A0%D7%A7%D7%94-%D7%95%D7%94%D7%90%D7%9B%D7%9C%D7%94.html

 

זה באמת מה ששמו פה בקישור רק שבהזמנה מחו"ל (אליאקספרס) זה עולה פחות מדולר כולל משלוח

קונים סיר/ ישבנון / מקטין אסלה מה שמתאים לכם ולילדה, ומורידים טיטול כל פעם עד שרואים שיש שליטה ביציאות.

פשוט לאפשר לה...

לי אישית הכי נוח בסיר, למרות שזה קצת מגעיל לפעמים.

זה פשוט מאפשר לה לעשות לבד בלי שאני צריכה לקום כל פעם.

 

תורידי לה את הטיטול, וכל פעם שהיא עושה בסיר או באסלה- תני לה איזה פרס קטן- שוקולד צ'יפס, או נשיקה גדולה וכד'.

וגם- תתאזרי בסבלנות כי תמיד בהתחלה בורח לפעמים...

מה פשוט לתת לה להסתובב בלי טיטול במשך היום?

את יכולה בהתחלה אפילו להלביש לה חצאית בלי תחתונים ואז עוד יותר קל לה רק לשבת על הסיר.

אח"כ היא תלמד גם להוריד וללבוש תחתונים או מכנסיים.

תראי, אצלי היא גם התחילה בגיל הזה, אבל היו לה לא מעט פספוסים, כך שבחורף כבר לא עמדתי בזה והחזרתי לה את הטיטול. איך שהגיע הקיץ היא הורידה טיטול בעצמה ונגמלה תוך שבוע בערך. כך שגם לנסיון הקודם אני מעריכה שהיה ערך כלשהוא בגמילה שלה.

אי אפשר לקפוץ ישר, אנחנו היינו עם תחתון חיתול לתקופות הביניים האלה. 

את שמה לה פול אפס שמתלבשים כמו תחתון והיא יכולה להוריד אותם כמו תחתון כשיש לה פיפי. 

אם בורח לה פיפי, תראי לה שהציורים על החיתול נעלמים וככה היא תלמד. 

 

א. אפשר ואפשר לקפוץ ישר. עובדה...

ב. תחתוני חיתול הם מאוד יקרים ולדעתי עלולים לבלבל את הילד- או שהוא עם טיטול או שעם תחתונים, לא אוהבת את יצור הכלאים הזה...

ג. אם בורח לה פיפי בתחתונים היא תלמד שזה לא נעים, תלמד להחליף וככה שתים לב שלא יברח לה...

אצלנו תחתוני הגמילה קיצרו את זמן הגמילה ובעצם חסכו לנו כסף על חיתולים.

בהתחלה קיבלנו אותם כדוגמית במתנה, הילד עדיין לא ממש היה מוכן לגמילה ולאט לאט נוצרה אצלו מוכנות. אלו תחתונים שבכוונה לא סופגים כמו חיתול אז הוא מרגיש את הרטיבות ולא נוח לו. אם הוא מפספס הציורים דוהים והוא יודע שצריך ללכת לשירותים וכך בעצם מעבירים את האחריות לילד. כמו תחתונים, הוא יכול להוריד לבד וכשהוא כבר מוריד לבד ועושה בשירותים אז אפשר להגיד שהגמילה בדרך הנכונה ורק עניין של זמן עד שעוברים לתחתון רגיל. 

המון פעמיים בגיל הזה הם מתחילים להבין אבל לא באמת מוכנים..

תני לה עוד זמן!!! אני אישית גם הבן שלי עשה לי ככה בגיל הזה, ולא גמלתי אותו רק בגיל 3.

לפחות תחכי עד אחרי החופש הגדול באזור החגים שתהיה בגיל שנתיים, שנתיים+.

בגיל הזה כל חודש זה משמעותי וקפיצת גדילה.

בהצלחה ענקית!!!

איך מוציאים טיטול בלילה לילד בן שלש? אפילו כשיושן ביום בורח לו....

אני משאירה בלילה לפחות עד גיל 4. אם היה קם יבש היה מה לחשוב על זה. מקובל שלא מטפלים בהרטבת לילה לפחות עד גיל 5 (נראה לי שאפילו יותר מאוחר).

אפשר לקחת אותו לשרותים כשעה שעתיים אחרי שנרדם. אולי זה יעזור.

זה משבש את המנגנון הטבעי של התעוררות להתפנות כשבאמת נצרך

צריך קודם לבדוק כמה הוא שותה? אם רגיל לשתות הרבה לפני השינה, צרך קודם להפחית. שישתה רק לפני ארוחת ערב וכד'.

כמובן- שילך לשירותים לפני השינה. גם בצהריים.

ועוד פעם לקחת אותו אחרי שעה-שעתיים, או לפני שאתם הולכיםלישון.

בד"כ זה מספיק ומצליחים להתאפק עד הבוקר, אבל זה עניין אישי ושונה לכל ילד

שמנו סיר, ופעם בכמה זמן שמנו את הנידון על הסיר.
כל פעם שהנדונת עשתה משהוא בסיר מחינו כפים וכו, וככה היא למדה מה תפקידה בעולמה.

 

אני יודע שזה נשמע מגוחך אבל זה עבד כמו קסם, בהצלחה!

לפי עצת שכנה - קניתי המון תחתונים . 

החלטתי בלב , שהגיע הזמן והיא מוכנה , ויכולה . 

ואז הבאתי סיר והסברתי. 

בשבוע הנ"ל , שהיה חם . הלבשתי תחתונים . וחולצה , או שמלה . 

פעם אחת הושבתי על הסיר וסיפרתי סיפור -דווקא לא "סיר הסירים" , אבל אפשר סיפורים מהסוג הזה. היתה לי בעיה עם הסיפור - כי מי שמספרת אותו , זו אמא שלו -ולטעמי בסיפור הוא-הגיבור -נפתלי , יוצא  קצת "קטן",ולא יכול לדבר . אני הייתי בעניין של העצמה תינוקית. 

 

ואז...הלבשתי תחתונים , ו...זהו. בהתחלה היא עשתה בתחתונים-כולל מספר שתיים  . לא קרה שום דבר . הלבשנו תחתונים חדשים . אח"כ אם חשבתי שכדאי - הושבתי על הסיר . אם לא , אז ככה כמה ימים החלפנו תחתונים . הילדה ראתה , שאני הולכת לשרותים , ויודעת במה מדובר. לפעמים ראיתי שהיא רוצה , והצעתי לשבת על הסיר. אם היא לא ישבה ועשתה אפילו מספר שתיים בתחתונים . לא עשיתי מזה עניין . החלפנו , ניקינו , והמשכנו הלאה .

 

אחרי כמה ימים של סבלנות , זה התחיל. היא עשתה בסיר. לא השתוללתי משמחה . לא נתתי פרס, אבל אמרתי "יופי !  " . אח"כ בהדרגה היא יותר עשתה בסיר ופחות בתחתונים . וזהו . 

 

נ.ב הילדה נגמלה בערך בגיל שנתיים וחודשיים . כשהיה קיץ , חם ונעים . פיספסתי את שנה וחדשיים . -אבל חשבתי שזה גיל סביר. 

 

אח"כ פה ושם ברח - אבל זה הפך להיות פחות ופחות שכיח. 

כל היום עם לבנים, ונכון שבהתחלה- יהיו פספוסים. מקבלים בסבלנות והבנה את הנקיון והכביסות, והיא לומדת להכיר את עצמה.

אם בחלק מהיום עם חיתול ובחלק עם לבנים- זה מבלבל, האם היא צריכה להתאפק או לא?...

-אם רוצים לצאת החוצה (גן שעשועים וכד') צריך להצטייד ב: מגבונים, בגדים להחלפה, חיתולי בד, שקית לבגדים מלוכלכים.

לרוב לא צריך להשתמש בכל זה....

(חיתולי פול-אפ זה קצת מבלבל כי זה כן בהרגשה כמו חיתול ולא כמו לבנים. אולי זה טוב לזמן של נסיעות).

 

אנחנו כן התלהבנו כשהצליחה- התקשרה לאבא/ לסבתא.. קיבלה במבה (אחת, לא חבילה...) וכד'.

 

אפשר לגמול מייד לילה ויום ביחד.

מנסיון- כך נגמלים בלילה הרבה יותר מהר! כשמפרידים, לוקח יותר זמן לילד לשלוט ביציאות בלילה

 

בהצלחה!

 

-שנה ושבע זה לא קטן מעט? אצל כל ילד זה שונה.. אם תתחילו וממש לא ילך לאורך זמן, אפשר להפסיק. ולחזור לכך בעוד חצי שנה וכד'.

אני אמא לשישה ילדים ב"ה.

א. ברוב המקרים לענ"ד גיל 1.7 צעיר מידי להתחלה. ברב המקרים אין בשלות ואז הגמילה נמשכת זמן רב ומתישה את הילד ואת ההורים. לכן אני מציעה לחכות לשלב מאוחר יותר ושהגמילה תהיה קצרה ולעניין. כשילד מוכן באמת עיקר הפספוסים אמורים להסתיים אחרי שבועיים! ואם זא אומר להגיע לגיל שלוש עם טיטול אז נעמוד בזה... (לפחות נגיד תודה שזה בעידן טיטולים ולא חיתולים...)

ב . בדברים מסוג זה אין חשבונות של כסף גם מי שנמצא במצב דחוק. לכן הדיון כאן על חסכון או לא חסכון בטיטולים הוא לא רלוונטי. רק טובת הילד עומדת לנגד עיננו בשיקולים.

ג. אחרי שהתלבטנו והחלטנו סופית שזה הזמן לגמול, צריך להשתדל להיות עקביים. הורדת הטיטול נעשית באופן טוטאלי במשך שעות הערות (אפשר להשאיר בלילה אם כי יש הסוברים הורדה מלאה בבת אחת לי זה אף פעם לא הצליח...).

אין לשים טיטול כדי שיהיה נוח (כמו נסיעה לדו') בתקופה הראשונית. אחרי שנרכשה הגמילה ורוצים הקלות- אפשר..

ד. כיוון שלענ"ד צריכה להיות פה החלטה עקבית, צריך לתזמן את הגמילה לזמן שמתאים להורים. לדו' אמא בסוף הריון, אחרי לידה, בזמן לחוץ בעבודה וכו' זה לא מתאים.. צריך פניות וסבלנות. עדיף לחכות לתזמון מתאים.

ה. לגבי טיטול בלילה- עד גיל 6 הרטבת לילה נחשבת נורמטיבית לחלוטין עד כדי שקופות החולים לא ממנות את הטיפול...

שניים מבני סבלו מהרטבות בלילה עד גיל שמונה (אולי אפילו יותר, כבר לא זוכרת). צריך לא לעשות עניין מהפספוס,

להקל טכנית במה שאפשר ( לדו' ילד בן שמונה אצלי קם ומחליף פיג'מה לבד שהכנו ערב קודם וממשיך לישון על מזרון שמונח בצד למקרה ש... ואז לא צריך לקום אליו)

ומה שבטוח- זה עובר.. הרבה סבלנות .

להוריד קצת כמות שתיה בשעות שלפני השינה עוזר, וגם אולי לקחת לשירותים מתוך שינה לפני שהמגורים בבית הולכים לישון.

בהצלחה ממש.

רוצה להיגמל ולא מציעה בעצמי בהתחלה.

אחת הבנות שלי הורידה יום אחד את הטיטול ולא הסכימה להחזיר.

כל בוקר היתה עושה פעם אחת בשרותים ואחכ מפספסת כל היום במשך שבוע.

החזרתי לה את הטיטול, היא לא הסכימה אבל הסברתי לה שאם היא רוצה להוריד טיטול היא צריכה להתפנות בשרותים ולא על הרצפה. אחרי שבועיים היא החליטה שהיא מורידה שוב, ומאז לא היו פספוסים.

לגבי לילה- אצל אחת הורדתי בבת אחת, ואחרי שנה היא התחילה לפספס בלילה, אצל אחת השארתי טיטול בלי להילחם ואני מחכה שזה יבוא ממנה.

תענו בבקשהה

רק אם נתייחס לעונש .

ממחר אין טלויזיה, מחשב וחברים, זה עונש לא מספיק מוגדר.

עד מתי העונש בתוקף?

זה עונש שלא ניתן ולא נכון לבצע.

עונש צריך להיות ידוע מראש ובעל זיקה למעשה ה'אסור'. התנדנדת על הכיסא-אתה צריך לעמוד עד סוף השיעור.

הדוג' מתאימה יותר לסביבת בי"ס, אבל העיקרון ברור. עונש ידוע מראש, קשור למעשה, בעל תוקף הגיוני.

שימי לב, העונש גרם לילד תוספת התמרדות, כלומר הוא לא יעיל!

להגיע למצב שרק פליק עוזר, זה לא מצב טוב.

שהפליק מתפלק מעליו, זה מראה על חוסר שליטה בעייתי (אם כי מאוד מובן)

בהצלחה.

 

 

צריך מאד מאד להזהר ממכות . אם אפשר עדיף בלי . מבינה אותך לגמרי - אנחנו בתור הורים עושים טעויות , אבל אפשר משמעת -בלי מכה אחת.

 

אם עשית בסדר או לא - בינינו , זה כבר לא משנה . מה שהיה היה . את לא כתבת מה היתה התגובה של הילד. 

 

באופן עקרוני - עדיף בלי מכות. מה שאומרים "חוסך שבטו - שונא בנו" הכוונה לשבט-הלשון . עם הילדים צריך לדבר - ככה שהם יבינו . להרביץ זה לא טוב. זה רק הורס ומשפיל את הילד , ולא ממש מחנך אותו, בפרט אם זה בא מתוך כעס וחוסר שליטה. 

לא הצלחתי להבין מה לא עשעיתי. בסדר ??

הכל כדי להמנע ממנו . יש אנשים שחושבים אחרת. אני לא בעד פינוק. צריך משמעת וצריך חינוך , ולמעשים יש תוצאות. מכות בגלל שאת איבדת שליטה - הם כישלון בחינוך ילדים . זה קרה לי ואני מקווה שלא יקרה יותר. 

אבל את צריכה להקפיד שלא יהיה לו מחשב, טלויזיה וחברים בימים הקרובים. לעמוד במה שאמרת לו. זה החלק הכי חשוב לבצע לא רק לאיים.

אחרי כמה ימים שהוא מכבד את אמא שלו אפשר לאפשר חברים. ואחרי עוד תקופה אפשר לאפשר את הדברים האחרים.

 

למרות שאני הייתי משתמשת בזה כטריגר לא לתת יותר בכלל טלויזיה ומחשב.

אני חייבת לפתוח בהערכה גדולה! ניכר שאת אמא שמשקיעה, ואיכפת לה מחינוך הילדים. כיף להם שזכו בך!

לעניין הבייביסיטר,
חשוב לדעת שיש ילדים (וגם מבוגרים) שקשה להם להתרגל לשינויים.
יכול להיות שהילד התקשה להרדם בנוכחות הבייביסיטר. הוא לא עשה את זה בכוונה כדי להכעיס.
לדעתי, כדאי לדבר איתו על כך (בזמן רגוע) לתת לגיטמציה לקושי, לנסות לחשוב על דרכים להתמודד (לדוגמה, להתקשר לאמא לפני השינה. לשחק במשחק אהוב במיטה וכו')

טוב שהוא הבין שהעניין הזה לא מקובל עליך בשום אופן.
לדעתי, מספיק להגיד "אתה צריך ללכת לישון . אני לא מרשה להמשיך לשחק". הילד כבר מבין. גם אם בפועל הוא לא מבצע, זה נובע מכך שהוא מתקשה בכך.
תהי עקיבית, תאמיני שהוא רוצה לעשות כפי שביקשת, בסוף הוא יעשה

אני לא הייתי קוראת לאותה בייביסיטר עוד פעם.

ב"ה בסדר.

היום היתה בבית, בלי חום ובלי תלונות מיוחדות.

עדיף פתח תחתון שיהיה אפשר לשים עליו את המכונת ייבוש. (כשהיא תגיע...)

לנו יש מכונה עם 6 קילו ועושים כביסה גם פעם ביום. גם עם שלושה קטנים

עברתי מ5 ל8 והחיים הרבה יותר קלים...

ואם פעם ב... אין לי למלא מכונה- כי אני מפרידה ועושה הרבה סוגי מכונות,

אז אני מפעילה על תכנית קצרה וחסכונית וככה לא מתבזבז חשמל ומים.

מהנסיון האישי שלי- מכונות עם פתח תחתון אמינות וחזקות יותר.

(והיתרון הנוסף הוא שאפשר להעמיד מעל מייבש או מדפים עם דברים...)

להעמיד מעל מייבש או לקפל עליו כביסה, כדאי פתח קדמי.

אני בעבר הייתי נגד מייבש והיום אני לא תולה כביסה אף פעם. משתמשת רק במייבש.

אני קצת בורה בנושא

ועדיף לא גרמני. אם כבר שאלת...

יש מספיק חברות טובות.

 

 

והטכנאים המבינים אומרים שכולם אותו זבל, היום מכונה זה לא מה שהיה פעם. אם היא תחזיק לך מעמד יותר מ5-6 שנים את ברת מזל! אז עדיף לקנות את הכי זולה...

מילא אם הכוונה באמת ובתמים להבין למה, לדוגמה, הילד צייר על הקיר - זאת אומרת, פתיחות לשמוע את הצד של הילד. אבל ממה שאני מבינה ממך הכוונה היא "אסור לצייר על הקיר!", "אני לא רוצה שהמגבת תהיה זרוקה על הרצפה אלא תלויה על הוו!", ואם זאת הכוונה אני חושבת שראוי להגיד אותה באופן ישיר. חוץ מזה - מה הילד אמור לענות? "המגבת על הרצפה? אה, פשוט הייתי עצלן מדי בשביל לתלות, אבל עכשיו שהארת לי את הנקודה הזאת אני מיד רץ ותולה אותה". בחלומות. 

"אצלינו לא מציירים על הקיר" או אפילו "תרים בבקשה את הנעליים מהספה" עדיפות בעיניי על שאלות שאין לו עליהן מענה ומזמינות התגוננות והתרסה

אם זה בטון תקיף עדיף כבר תוכחה ישירה.

אבל מוסיפה שלפעמים לילדים יש תשובה ואז צריך לגשת בעדינות ולברר למה...

היו לי לא מעט מקרים שהשאירו אותי פעורת פה איך המקרה הפוך 180 מעלות ממה שחשבתי ואז התגובה הרבה יותר רלוונטית ומועילה.

וגם אם אין תשובה טובה לדעתי זה גורם לילד לחשוב על מעשיו יותר מאשר תוכחה ישירה. למשל כשהוא מבקש משהו בצעקות ואני עונה לו בסדר, אבל למה אתה צועק? הוא מתקן את עצמו וחוזר על הבקשה בטון רגוע לעומת אם אגיד לו: "לא לצעוק!" ואז הוא יצעק יותר חזק.

 

הייתי רוצה אחרת , אבל אני מבינה שיש לי את הנפילות שלי ואת התירוצים לנפילות שלי....

אשתו של אבא ככה היתה שואלת.

והרי תשובה ברור שאין. ציירתי על הקיר כי כיף. ואין לי כח להוריד את הנעליים וכו.

והיא עוד היתה מחכה לתשובה בפנים חמורות, ואני זוכרת שבתוכי הייתי מקללת אותה ורוצה להרביץ לה  

(עד כאן הילדה שבתוכי)

 

ובתור אמא חושבת שלפעמים זה בא בתור רפלקט של חוסר אונים. אויש למה ציירת על הקיר??

כמובן שאני נמנעת מזה.

 

מחכה בקרוב להסבר.

אצלי הם למדו לענות לכל שאלות התוכחה במילה אחת: "ככה."

 

צור מחצבתנו. התנ"ך.

בתחילת ספר מלכים יש תיאור של אדוניה שמורד בדוד ומנסה לתפוס את המלוכה. קודם כל מציגים אותו - איך צמח החוצפן הזה. והכתוב אומר כך: "וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ"

משמע שההעדפה החינוכית הזאת הייתה בעוכרי דוד?

משמע שהבחירה החינוכית המועדפת היא כן להוכיח "מדוע ככה עשית"?

 

 

פשטנית כזו.

 

 

 

אשמח מאוד להסבר מורכב.

רק לא לנפנוף של הפסוק הצידה.

כי לדעתי אם הוא שם - הוא שם כדי שנלמד ממנו משהו.

 

 

כך שלא אוכל לתת הסבר אלטרנטיבי.

 

מה שכן, בשום טקסט (לאו דווקא מקראי/תנ"כי) לא ניתן להוציא משפט יחיד ולבנות עליו הסברים מבלי ללמוד אותו עד הסוף, על כל הקונטקסט, כולל מפרשים ומה שנאמר בעקבותיו.

 

אני יודעת שזה מאוד אופנתי, אבל לא מקצועי.

 

 

 

לפורום כמובן שלא יכולתי להעלות את כל הפרק - אז נתתי סקירה תמציתית של הרקע.

אם המסקנה היא שעל גבי הפורום אי אפשר להיעזר זה בזה בלימוד תורה - אני חולקת. פעמים רבות משולבים בהודעות כאן פסוקי תורה ואמרות חז"ל, וככה נראית תורת חיים. אי אפשר לשמור אותה רק לשיעורים מקיפים. בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובכתבך בפורומים.

כתבת "מבלי ללמוד אותו עד הסוף" - אבל הסוף לא קיים. תמיד אפשר להעמיק בדברי תורה יותר ויותר, וכל המרבה הרי זה משובח. אבל אין בכך מחסום מלהתחיל ברמה פשוטה. לא בשמים היא ולא מעבר לים... לא כדאי להשאיר את לימוד התורה ל"מקצוענים" בלבד ולנתק אותו מהחיים שלנו, האנשים הפשוטים זו דעתי.

 

 

כמובן שלא נסמכת על שום פרוש או משהו

לחנך ילד ולהבין מדוע מתנהג בצורה מסוימת יכולה לכלול המון דברים חוץ מלשאול 'למה צבעת על הקיר'.

לנסות להבין מה הוביל להתנהגות הזו. להתחקות אחרי מעשיו ורגשותיו ולחנכו על פי דרכו.

מאמינה שיש גיל מסוים כשיש קשר בריא שהורה כן יכול לשאול שאלה כזו, כשהוא באמת מנסה להבין את התשובה.

למשל, כשהמורה מתקשר מביה''ס לבשר שהילד חמד נתן בוקס בפנים למישהו, לא עלינו.

במקרה כזה לשאול מה הוביל למעשה הזה יהיה הדבר הנכון. אבל כשאת יודעת את התשובה, למה לשאול???

 

וגם. חינוך בדור מסוים לא דומה לחינוך בדור אחר. התורה אמנם מתווה דרך כיצד ומה אמור להעשות אבל להתאים (לא לשנות, כן?) לדורנו אנו חייבם.

 

גם הפרשנים שם מדברים על זה שאביו לא מספיק "הכלימו", "גינה", "כעס" על מעשיו. הם נסמכים על המילה "עצבו" שבפסוק. נשמע מהם (וגם מהפסוק עצמו) שמדובר בסוג של תוכחה. זה מה שקשה לי כאן.

 

 

הרי ברור שהכתוב מקצר.

 

האם זו הכוונה, שיאמר לו את המילים הללו וזהו?

 

גם לגבי ילד - הדרך שנראית נכונה, היא לומר לו - כשצריך - מה לא לעשות, בנעימות, עם הסברה קצרה. למשל: אל תשים את הנעליים על הספה, כי זה מלכלך אותה. ואחרי שכבר יודעים שהבין את העיקרון, אפשר לומר בקצרה: למה הנעליים על הספה? בטון שואל, והילד יבין שמסבים את שימת ליבו למה שיודע.

 

אבל זה לא שייך לנידון שהובא. ברור שכאן זה "קיצור" לתוכחה הבאה מהלב. לכן זה בלשון שאלה "מדוע ככה עשית".. לעורר דיבור על הענין. לעורר את הלב ושימת-הלב. לחנך. ולא מדובר כאן על ילד קטנטן..

 

 

 

 

אבל זה כמובן לא סתם קיצור אקראי. אם הכתוב בוחר דווקא את המשפט הזה מתוך הדיאלוג השלם שצריך היה להיות - אני מבינה שהמשפט הזה הוא התמצית, הוא הפסגה, הוא החינוך המזוקק.

ולגבי שאלה שבאה כדי לעורר את תשומת הלב, התחושה הראשונית שלי היא הזדהות עם דברים שנכתבו כאן למעלה, למשל "שאלות שאין לו עליהן מענה ומזמינות התגוננות והתרסה" ועוד ברוח זו.

זה נכון בעיניי בכל גיל ולא רק לקטנטנים - גם בגילי המופלג, אם בעלי ישאל אותי למה עשיתי משהו, כשכוונתו היא לעורר את תשומת לבי שזה מעשה לא מוצלח - זה לא יעורר אותי לשיתוף פעולה. אני מעדיפה בהרבה לקבל אמירה ישירה. נראה מהשרשור שאני לא יחידה בכך.

 

 

שלא יצטייר חס ושלום שאני מנסה ליישר את התנ"ך לפי התפיסה החינוכית שלי. ההפך הוא הנכון - אני מנסה להבין איך ליישר את התפיסה החינוכית שלי לפי התנ"ך.

וזה שיעור די קשה בשבילי.

 

 

זה פשוט תלוי בניגון שאת קוראת את זה.

 

את קוראת כנראה - ולכן גם הבאת שאלה שמתפרשת מתוך כך - במובן של "למה עשית" גוער-סתמי.

 

לדעתי, הניגון האמיתי הוא ההיפך: "ולא עצבו אביו.. מדוע ככה עשית".. הרי זו "שאלה מהלב", תוכחה שמעוררת את הלב לשימת-הלב. למה עשית ככה? שים לב לתוצאות.. למה שיכול להתפתח מזה. וכו'.

 

אם היה כתוב: "אל תעשה" - זה נשמע סתמי. "למה עשית" - מעורר כיוון של הסברה. זה מה שלהבנתי בא הכתוב לומר, שהיה צריך כאן חינוך, לא "אל תעשה" בעלמא (ובעלך לא בא "לחנך" אותך, אלא לבקש משהו, להעיר על משהו, בצורה מוסברת. לפעמים גם לילד אומרים כך, אבל גם אז - בד"כ לא ב"אמירה" בעלמא, אלא עם הסבר כלשהו שנוגע אליו. זה פשר לשון ה"שאלה", גם כשזה לא בא בצורת שאלה).

 

 

וגם לילד, בדברים ששייכים אליו, זה יכול לעזור אכן. דומני שלא במקרה הבאת דוגמאות שמסתדרות, בלי משים, עם הניגון בו "הצטלצלו" לך הדברים..

 

הנה, לדוגמה: ילד מרביץ לאחותו הקטנה.. "למה הכאבת לה, תראה כמה היא בוכה... תן נשיקה"..  נו,זו לא "תוכחה" טובה?...

 

וכשגדולים יותר - אז משתנה לפי הענין.

 

[ואגב, זה שכיום יש איזו תרבות כזו, כאילו צריך "להכיל" את הכל - ולא "לשפוט" אף מעשה וכו', זו אינה תרבותנו, אלא הפקרות במסוה אנושי, שגורמת קלקולים גדולים מאד.

 

אצלנו נאמר: אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו. אל תדון אותו - אבל לא שתטשטש חומרת מעשים. "מי שטבעו לא לדבר רכות - פטור מלהוכיח" (ר' חים מוולוז'ין), אבל לא כאילו "תוכחה" זה דבר רע.. מצוה מהתורה. אלא היא צריכה להיות באופן שאינו "מוציא עצבים" ומידות רעות בעצמו, אלא מתקן מתוך אהבת אמת ואיכפתיות אמת, ולכן יש לו את גדריו המתאימים]

 

ראשית, לגבי מה שהוספת בסוגריים - אם הפסוק היה רק "ולא עצבו אביו מימיו" לא הייתי מעלה שום שאלה, וזה היה פשוט לי. כמו שהדגשתי בראש השרשור, העניין שלי הוא לא בעצם התוכחה אלא רק בסגנון התוכחה. על  זה הדיון.

ובכל זאת לגבי  מה שהבאת בסוגריים - לא הכרתי את הציטוט מר' חיים מוולוז'ין. אני מנסה להבין אותו. ייתכן שיש שם טעות הקלדה?

 

לעצם העניין: נראה לי שאני מצליחה להבין את הניואנס שאתה מנסה להעביר, ואת ההבדל מהטון שנשמע לי. זה באמת כמו בפסוק "לאמור מדוע ככה עשית" ולא "לשאול". המילה "למה" באה בנימה של דיבור רגיל ולא של שאלה (כי באמת מול שאלה הילד יידחף להתגוננות חסרת טעם).

האם אני מבינה נכון?

 

 

אכן לא היה לגבייך - אלא כללית מה שלדעתי גורם לחלק להרגיש כביכול "לא בנוח" עם דברים כאלה היום. כי עצם כביכול "תוכחה-משמעותית", דווקא תוכחה שנוגעת ללב ומצריכה את האדם לחשבון, אינה "באופנה" להם.. [כמובן, מדובר באופן שיכול להתקבל כראוי, לא סתם לצער].

 

הציטוט מר' חיים מוולוז'ין, כמו שהובא. מתנאי תוכחה - בצורה המתקבלת. אדם שמטבעו אינו יכול לדבר ברכות - פטור מלהוכיח. חסר לו ה"כלי" לזה. כמו של"ע אם למישהו אין יד, אינו יכול להניח תפילין של יד..

 

 

אכן, מה שרציתי לומר, זה שמטון הפסוק כפי שאני "שומעו" נשמעת לא סתם שאלת-תוכחה-חיצונית, "למה עשית" וזהו, שאינה מועילה כלום ורק "מרגיזה" - אלא תמצית של מה שהיה אמור להיאמר בכללית, לעורר את הלב למעשים, לתוצאות. הרי לא מדובר על אמירה חד פעמית, אלא על כך שהיתה חסרה "שיטה" כביכול, לעורר תשומת הלב. זה מה שמתבטא ב"שאלה" שנבחרה בפסוק לתימצות הענין.

 

זה, להבנתי, כאילו היה כתוב: ולא הוכיחו אביו מעולם לשים לב למעשיו, למשמעותם, לתוצאותיהם..  זה המשמעות של הצירוף "ולא עצבו.. לאמור מדוע..".

 

ולא: "לא אמר לו - אל תעשה.."  או "לא אמר לו - למה עשית"...

 

אולי כוונת הפסוק היא באמת, שדוד מעולם לא שאל 'למה כך עשית'. לא בטרוניה, אלא כשאלה אמיתית. זאת אומרת, לא מספיק תהה על קנקנו ולא מספיק הכיר אותו.

כי כשילד עושה מעשה רע, אנחנו מנסים להבין למה הוא עשה את זה, איזה צורך זה ממלא בו (חוסר תשומת לב, למשל). ויכול להיות שהכוונה היא שדוד לא מספיק עשה את זה.

כמובן, זאת סתם השערה פרועה שלי ואל תקחו את זה לשום מקום.

בס"ד

 

אולי מרוב שדוד נזהר לא להעציבו, הוא נמנע מלחקור ולנסות להבין מדוע עשה אבשלום מעשים מסוימים.

ואולי בבסיס של זה עומד קצת חוסר אמון בכך שיכולה להיות סיבה טובה לילד.

ז"א אם אני חושבת שבוודאות הילד לא בסדר,
אז אין לי טעם לשאול למה, כי הדבר היחיד שאני יכולה להשיג בשאלה זו זה להעציב אותו, ולכן סולחים מראש,

בלי להבין על מה ולמה היה המעשה. 
לעומת זאת אם אני באמת חושבת שיכול להיות הסבר מאחורי ההתנהגות הלא ראויה, אז אין לי חשש להעציב על ידי השאלה "מדוע", כי אני מצפה להבין את הילד, ולשמוע אותו...

זה בהקשר לכיוון ההוא.

 

אבל לעניות דעתי לשאלה למה עשית כך וכך בהחלט יש מקום בתוכחה, כי שאלות מעוררות בנשאל תהליך חשיבה,

ויכולות לעזור לאדם להפנים את המסר טוב יותר מאשר אם ישמע זאת מבחוץ.
אני לאו דווקא מדברת על דברים קטנים, אלא דברים משמעותיים יותר, כשרוצים שהילד יחשוב.

לפעמים במקום לשקף לילד את ההתנהגות, זה טוב שהוא לבד יגדיר אותה. ולא חושבת שהוא חייב לענות,

מספיק שיענה לעצמו על הלמה, בדרך כלל כשאני שואלת את הילדים שלי למה, הם או עונים תשובה באמת טובה, (לפחות לדעתם..) או אומרים :"סליחה, אני כבר מתקן את זה". 

(אם כי הייתה פעם אחת שהקטן (7) אמר לי "למה יאמרו הגויים"..)

זה בדר"כ נובע מכעס ומחוסר מחשבה.

ברור לי שזה לא טוב.

זה מציב את הילד במקום מאוד לא נעים. גם כי אין לו תשובה, וזה בסדר, הוא בסך הכל ילד...

וגם כי זה יכול לגרום לו לרגשות אשמה שאינם נכונים ואינם נצרכים.

וגם כי הוא לא כ"כ יודע מה לעשות עם עצמו עכשיו.

 

עדיף פי מאה להציב עובדות ותיאורי מצב שהם יותר נכונים, ויותר משקפים את מה שאנחנו חושבים על המעשה.

נניח- " אני רואה שציירת על הקיר. אתה יודע שאני לא מרשה לצייר על הקיר" במקרה חמור יותר- גם "זה מכעיס אותי כשאתה מצייר על הקיר למרות שאני לא מרשה".   וגם- " עכשיו אתה צריך לנקות את הקיר כמה שאתה יכול".

 

לענ"ד- לניסוחים הנ"ל, בשלל הואריאציות שלהם, יש הרבה יותר משמעות עבור הילד מאשר שאלת "למה?"

במיוחד שבדר"כ השאלה לא נועדה באמת לדעת למה, אלא כדי להביע אכזבה שלנו, או כעס או תסכול וכד'.

 

לגבי ה"קיר"..

 

מי שמפריע לו שילד מצייר על הקיר - יכול להדביק על קירות מסויימים גליונות נייר, ולאפשר לצייר שם..

לנו פשוט יש איזור מסוים בקיר שמיועד לציורים....

למשל בבית שלנו מותר ללכת עם נעלים ברצפה. בבית שלנו יושבים בספה כשהנעלים ברצפה או שחולצים נעליים.

אבל לפעמים ילד כן צריך לשמוע תוכחה.ולהעמידו על גבולו.

תעקבי ותראי. אם ימשיך לכו לראות רופא.

"כואב לי הראש מהחום".

אני הייתי מתייעצת עם רופא ילדים...
אוהבת לשקט נפשי.

מקווה שמחר בבוקר תרגיש טוב.

רפואה שלמה.

"גיל שנתיים האיום" קוראים לזה...

אין הרבה מה לעשות, חוץ מלהמשיך להראות לו את אהבתך, ולחכות שהוא יגדל...

מה שכן, אולי לא כדאי ללכת איתו לבד בחוץ - אם אסור לך להרים אותו - או לפחות ללכת איתו כשהוא בעגלה.

ולגבי ארונות - לנעול כמה שאפשר.

בהצלחה ובשעה טובה!

 

כל גישה חינוכית שלא תהיה, חייבת להיות כזאת שלא תשים אותך במצבים שאין לך ברירה אלא לרוץ, להרים, ושאר מצבים שמסכנים אותך כרגע. החשיבה העיקרית עכשיו צריכה להיות פרקטית: איך לא מגיעים למצבים כאלה. בדקי את האפשרויות שלך. אני זורקת כמה רעיונות, בידיעה שהם לא בהכרח מתאימים לך, רק כדי לתת כיוון כללי:

לצאת איתו לגינה בשעות שגם בעלך נמצא (או שבעלך יצא איתו ואת תישארי בבית לנוח). לתאם עם עוד אמא ולצאת ביחד. להביא איתך עגלה וכשמגיע הרגע ללכת את ישר מכניסה וחוגרת אותו. לא לצאת לגינה בכלל לעת עתה. לתת לו לבלגן את הארון. לנעול את הארון. לסדר בארון הנגיש לו צעצועים, ולהרים את הדברים שחשובים לך לארונות גבוהים. להושיב אותו בגיגית (על גבי מגבת, כדי לא להיות לחוצה מהשפרצות) ולתת לו כמה כלים עם מים, שימזוג מאחד לשני - ולהשאיר אותו שם לשעות, כל זמן שהוא מבסוט.

 

כשאת נמצאת בעמדה בסיסית של ביטחון, שאת לא במצבים מסוכנים, אפשר להתחיל לחשוב על דרכים שיהיה לך יותר נעים וזורם איתו (למשל - להציע לו הצעות אלטרנטיביות לדברים מרגיזים שהוא עושה?), אבל זה בעדיפות שנייה. קודם כל להיות בטוחה.

 

 

 

לחפש כמה שיותר דרכים למגע פיזי. איך שנעים לשניכם. זה יכול להיות סיפור כשהוא על הברכיים שלך, שעת "פינוקי" של ליטופים ושירים, סתם חיבוקים מדי פעם - מה שעושה לך כיף. ממש כמה שיותר.

זה גם בשבילו (ובכך לא אאריך) אבל לא פחות מכך - בשבילך. כי בן שנתיים בבית + שמירת הריון זה באמת אתגר לא קטן, שמזמן לא מעט רגעים קשים ומצריך כוחות נפש ויכולת אלתור. ובשביל להיות ערוכה טוב לאתגר הזה, חשוב להיות במצב שאת שופעת אהבה כלפיו. ממש מרגישה כל רגע איך הקשיים מתגמדים לעומת תחושת השפע. בעזרת מגע פיזי את מעוררת תהליכים שהם ממש פיזיולוגיים, שטבועים בך, שמטפחים את תחושת האהבה הקבועה הזאת. את תחושת התגמול שמגמדת את הקשיים. זה כמו ללחוץ על כפתור ולשחרר לגוף את ההורמונים הנחוצים

 

 

יש מן הסתם מנחי הורים שמבינים טוב ממני, אבל אוכל לשתף ממה שאני חוויתי (ילד ממש שובב ובורח בגיל שנה וחצי עם היריון מתקדם).
אמנם כתבו כבר לפניי, אך אחזור על מה שהכי עזר לי... כדאי להקפיד על שניים:
א. לא להיכנס לסיטואציות מורכבות ולחשוב על פתרונות יצירתיים מראש (הבן שלי גם היה בורח מתוך שמחה במרחב שבחוץ ולכן דאגתי שבעלי יהיה באזור וזמין אם אני אסתבך, או ששמתי אותו בעגלה למשך הטיול, או שפשוט לא יצאתי איתו וקניתי לו שטויות לבית שיעניינו אותו.. לגבי ארונות בעייתיים קניתי מנעולי ילדים).
ב. להיעזר באחרים (לצאת עם מישו נוסף - משפחה, שכנים).

כדאי להשקיע ולמצוא פתרונות עכשיו, כי עוד מעט יהיה בע"ה תינוק והסיטואציה נהיית לא פחות מורכבת (הנקה, יכולת להחזיק עגלה אחת בלבד)..
והכי חשוב -
בגילאים האלו הם מתבגרים כל הזמן.. מה שהיה קשה בחודש הזה ייתכן ויהיה קל יותר בחודש הבא! הוא הולך וגדל וזה ב"ה נהיה יותר קל!
כמו כן חשוב להימנע מראש מסיטואציות קשות כי כדאי להקפיד לגדל ילדים *בשמחה*. זה כמובן נחמד יותר, אך גם הופך את ההורה לטוב יותר ומתוך כך גם את ההורות וגם את הילדים.
ממש מבינה אותך, מחזקת אותך, ומייחלת להצלחתך!!!!
זה מאתגר אך אפשרי!!

בגיל שנתים ילד מקבל מסרים בעיקר במעשים ולא בדיבורים,

זה מורכב כשאת בשמירת הריון, אבל בעיקרון אם ילד לא מקשיב צריך פשוט לקחת אותו, לא בכעס אלא באהבה, אבל להיות מאוד ברורה.

מנסיון, כשאני חסרת אונים ולא ברורה מול ילדי בסוף אני מציבה גבול בכעס במקום לעשות זאת בבהירות מלכתחילה.

מעבר לכך אם את ובעלך חשים חסרי אונים מולו, זה הזמן להינות מחוג הורים טוב ומועיל.

(כשהורים בחוסר אונים מול ילד זה לא נעים להורים ובו בעת גם לא בריא לילד)

בהצלחה!

הריון קל ובריא!

אצל כולנו הבכור או הבכורה הם הראשונים שדרכם אנחנו חווים כל גיל וכל שלב התפתחותי בפעם הראשונה.

זו הפעם הראשונה שבה את נתקלת בגיל שנתיים...

אני מבטיחה לך שכשהילד השני, השלישי, או העשירי שלכם יהיה בן שנתיים אתם כבר תתייחסו אחרת לגמרי להתנהגות בגיל זה- הרבה יותר בנינוחות, הרבה יותר בהומור, ואפילו תצחקו נהרבה דברים.

 

אז מה שאני מציעה לך זה לנסות, למרות הקושי, להסתכל על ההתנהגות הזאת בעין טובה יותר. להנות ממנה- כי בסך הכל הוא מתפתח ורוצה עצמאות, וגם לצחוק כשאפשר.

וזה רק כתוספת למה כתבו לך על שמירה על עצמך והעובר.

זה אכן גיל קשה.

יש לי כמה עצות:

 

1. כל האנשים מסביב מאוד רוצים לעזור אבל לגעת בילד שלך זו עבירה פלילית. פשוט תפני למי שהכי קרוב אליו ותגידי לו "אתה יכול לתפוס אותו לרגע שלא ירוץ לכביש?". רוב האנשים ישמחו לסייע לאישה בהריון.

 

2. תמיד שיהיה לילד משהו שאפשר לאיים לקחת לו. שרשרת על הצואר או סיכה על הבגד או מדבקה, לא ממש משנה מה. 

ברגע שהוא לא עושה משהו שאת אומרת, אז עוברים לשיטת שלושת השלבים:

פעם אחת את מבקשת יפה (רק כדי שילמד איך מדברים. זה לא אמור לעזור. חשוב שזה יהיה תמיד רק פעם אחת)

פעם שניה את מדברת בטון תקיף, ומאיימת לקחת לו משהו. גם אם זה לא משהו שהוא רצה או זכר שיש לו.

פעם שלישית את לוקחת לו את זה.

 

3. כשילד בן שנתיים ממרה את פיך וצוחק (תופעה ידועה) את מסתכלת לו בעיניים בלי לצחוק. אחרי חצי דקה הוא יתחיל לבכות.

 

4. במקרים קשים של פריצת גבולות מוחלטת (תדירות של פעם בשנה בערך), את עושה לו הולדינג - מחזיקה אותו כשהוא בוכה עד שהוא מתנצל.

 

ילדים זקוקים לגבולות ברורים שחוזרים על עצמם. שימי לב שהם בודקים את הגבולות רק כשהסיטואציה משתנה - יש אורחים או זרים חדשים. ילד ללא גבולות ברורים חש חסר הגנה, מפתח פחדים, ומקצין את התנהגות שלו. ילד עם גבולות ברורים חש אהוב ומוגן, חי בעולם שהוא מבין אותו, ומרגיש בטוח בעצמו גם בתוך המשפחה וגם עם זרים.

 

למשל: אתם בגינה ו צריך לחזור הביתה. אפשר להגיד לילד עוד פעם אחת במגלשה ( או פעילות אחרת מוגדרת) וחוזרים הביתה לספר סיפור/ לצייר / תקבל מדבקה וכדו'

שאני לא הייתי חשה אהובה ומוגנת אם היו מבקשים ממני יפה רק בשביל ההצגה, תוך כדי שיודעים (ובהכרח גם משדרים לי) שזה לא אמור לעזור, ואחר כך היו מאיימים עלי ואחר כך לוקחים ממני.

ואם אותי היו מכריחים להתנצל בלי שזה היה מגיע ממני באמת, נראה לי שזה היה מוליד אצלי תחושת השפלה ורצון לנקום ולהוכיח שאני הקובעת.

נסי לחשוב על עצמך בכנות, נסי לדמיין שכך היו נוהגים כלפייך - גם אם זה היה גורם לך לציות, מחוסר ברירה - את בטוחה שזה היה גורם לך להרגיש אהובה ומוגנת? או שזה דבר כזה שנוח להורה להגיד לעצמו, כי הוא לא מוצא דרך אחרת להתמודד?

יש דרכים אחרות להתמודד עם מרדנות בני שנתיים. באמת, קיימות. מי שיחפש - ימצא.

המילים מהפה. אנחנו אוהבים את הילדים שלנו  לא רוצים שיחושו מושפלים/ מתוסכלים/ עם רצון לנקום..

הילדים שלנו אינם היריבים שלנו. אנחנו צריכים להרעיף עליהם אהבה וחיבה וזה בעיקר מה שהם צריכים לקבל מאיתנו.

מניסיון.. בע"ה הרבה הצלחה

או שלא ייצא מהבית עד שיגדל 

 

שה' ירחם!!!

הן משפילות את הילד וגורמות לו ליותר תסכול ורק מוציאות ממנו יותר רע בפעם הבאה.
לענ״ד כדאי לחפש דרכים אחרות.
ודאי שחייבים גבולות, אך כדאי להציב גבולות חיוביים ולא שליליים כפי שכתבת היטק י-ם.
בהצלחה!!

קשה לי לפרט, רק אומר שאין נוסחאות לגידול ילדים. ושצריך להשתדל עד כמה שניתן לשמור על אוריה נעימה ונוחה, גם כש'מציבים גבולות'. (למשל לגבי 3 - 'אחרי חצי דקה הוא יתחיל לבכות'. נשמע כמו מלחמה. מזעזע).

האם את/ה הורה?

שלום לך,

אכן גיל שנתיים האיום...

לדעתי- את צריכה לדבר איתו לפני שהולכים לגינה שאתם תלכו וכשאת אומרת לחזרר הוא צריך ללכת יפה . דבר שני אם הוא בורח להחליט על תגובה עקבית, לדוג'- לומר לו עכשיו אנחנו הולכים הביתה, ואני רוצה שתיתן לי יד ותלך לידי, אם לא אני אצטרך להחזיק אותך. וכך כל פעם שבורח להחזיק אותו במקום, חזק, לא חייבת להרים אותו.

כמובן הכל בנועם ובחיוך. אפילו אפשר לעשות מזה משחק.

לדעתי חשוב ללמד גבולות גם בגיל הזה....

בהצלחה

והשאלה גם עד מתי בדיוק זה נקרא כך?
כי הבן שלי נניח בן שנתיים וארבע, והוא השתפר בצורה מדהימה! דווקא *עד* עכשיו היה קשה, אבל כבר ממש לא ככה ב״ה. אני ממש הרגשתי כשהתחיל להשתפר בשפה, אז גם ההתנהגות שלו נרגעה. כאילו האנרגיות מצאו דרך לפרוץ החוצה...




ובכלל, לא כ״כ אוהבת לקרוא לגילאים מסויימים ׳איומים׳, נשמע לי לא טוב
מה את אומרת על-
״גיל ההתבגרות המוקדם״?

לפעמים באנגלית זה נשמע אחרת..

(ואני בהחלט מסכימה איתך!)

ולהגדיר לו ולך אזור שמותר להיות שם וברגע שיתחיל להתרחק ישר לעצור אותו

העניין הוא לא לחכות לשלב שצריך לרוץ ולא לצעוק מרחוק - בדרך כלל זה לא עובד בגיל הזה

זה כמובן עניין של אופי ומאוד משתנה בין ילד לילד...

לי מאוד עזר ההכנות.
להסביר בדיוק מה אחרי מה
מה עושים, מתי עושים
סדר יום עיקבי מאוד מרגיע את הילד
נותן לו ביטחון ושקט נפשי.

לגבי היציאות לפארקים וכו'
אפשר לקחת חטיף/פרי
להגיד לקראת סיום ש"עוד כמה דקות נשב לאכול ונלך"
הוא כבר יחכה לפרי מינסתם...
והוא יודע שנאכל ונלך הביתה
אפילו להושיב בעגלה ולתת לו לאכול.
להתקדם לכיוון הבית.

בבית שיהיה עסוק, ילד עסוק בד"כ לא משתעמם
שיהיה סדר יום מובנה עם פעילות
כמו ציור/משחקים/אוכל/מקלחת/סיפור/שינה
ככה הם היו עסוקים אצלי... ונהניתי איתם מאוד בבית
בתקופה שהייתי אמא במשרה מלאה.

לי  היה אותו דבר עם הבן שלי כשהייתי בשמירת הריון של התאומות, זה קשה ממש, מה שהבנתי מאז:
א- זה גיל המרד, זה מה שהוא אמור לעשות ותראי בזה את היכולת שלו ללמוד להיות עצמאי.
ב- התפקיד שלנ כהורים זה לאפשר לו עצמאות מצד אחד וגבולות מאוד ברורים מצד שני.
איך?
כל דבר שאת יכולה להרשות- תרשי, ילד לא יכול לשמוע הרבה לא, אחרת הוא לא מבין את פירוש המילה ואת לא יכולה לאכוף את כל הדברים, מה שלא- שזה דברים ספציפיים- תאכפי לחלוטין, זה גיל שילד ממש לומד  מה זה לא.
למדתי מספר של הרב יעקבסון- המשמעת היא עקביות תקיפה ורגועה, לא ע"י איומים בעונש\ צעקות וכו, אלא פשוט אמא אמרה לא, אתה לא הקשבת אז תהיה בחדר דקה עד שאמא תרשה לצאת\ לא הקשבת לא תקבל.
העניין המכריע הוא אצליכם- אתם צריכים לשנן כל הזמן שאתם ההורים, בידכם הכח, ופשוט לא לפחד ממנו, כשזה ככה אז גם לא צועקים כי הסמכות שלך בעני עצמך ברורה.
מעבר לזה תהיי גמישה עם המצב, את במצב קשה נפשית ופיזית, אל תתעסקי במה שלא חובה כדי שיהיה לך כח למה שחייבים.
וזה תקופה שעוברת, היום הבן שלי ממשמע עד כמה שמצופה מגילו, תמיד חייבים לחזור על הכללים, אבלהמסגרת ברורוה.

ודעי לך שגם אם את אומרת משהו שלא חובה שהילד יקשיב והוא אכן לא עשה זאת אין  זה אומר שהסמכות התערערה! בדיוק להיפך!ה' ברא את הילד עם תחושת אי נוחות כאשר הוא לא מקשיב, ואם אתם תשארו רגועים כאשר זה קורה, פעם הבאה מעצמו הוא ירצה להקשיב כדי להרגיש תחושה טובה.ו- המצב שתארת הוא סכנה שהיה בא( הריצה לכביש) אז זה טוב מה שעשית.
ועוד משהו- פשוט להסיח את דעתו במקום להיות ראש בראש- זה עובד מדהים!

אמנם כבר אמא לילדה בת 7 (ולעוד כמה מתוקים), אבל לפעמים אני שואלת את עצמי - "מה, אני באמת נשואה? אני, הילדה הקטנה?"...

אני מרגישה כאילו הלכתי לישון נערה וקמתי אמא לשלושה( זה עם תאומות אבל עדיין), רוצה לפעמים לעשות "אחורה" בסרט כדי להרגיש שזה אני באמת...
 

החדרים בסדר גמור (לא מפוארים כפי שניתן לחשוב), חדר אוכל יפה.

לדעתי יש שם גם בריכה כלשהי, אבל היינו שם בחורף אז אני לא יודעת בדיוק.

קרוב לים.

http://s-h-hotel.com/

הם לא כמונו מחפשים ריגושים על כל צעד ושעל

הילדים מעדיפים קודם לשתות שתיה חמה  בלבד - קקאו חם עם חלב או נס קפה חם בחלב - ההוא הפשוט של עלית.

 

רק כשעה מאוחר יותר הם אוכלים לחם מרוח ב- חמאה/ קוטג'/אפילו שוקולד או מי שאוהב חמאת בוטנים/עם דבש, בלי דבש/ טחינה/עם דבש, בלי דבש.

 

לעיתים נדירות יש קורנפלקס. לעצמי אני מכינה קוואקר טחון דק שאני משרה בחלב קר 15-20 דקות ומוסיפה לזה חתיכות תמרים.

 

לערב הם מעדיפים חם - את יכולה לקחת רעיונות מכאן - דיסה/פסטה עם -טונה/קוטג'/או רוטב עגבניות מושקע,

מה עוד?  טוסט או חביתה בפיתה או לעיתים נדירות משהו טבעול,עם ירקות חיים.

 

ביצה קשה+קוביות תפ"א עם או בלי טונה. ביצת עין +לחם לטבול בחלמון.

 

אצלנו מאוד בררנים. והם שמחים לאכול אותו התפריט גם בבוקר וגם בערב. לפחות זה .

 

גם משביע וגם לקוואקר יש השפעה מרגיעה.

ארוחת בוקר מלאה: לחם עם חמאה, חביתה משפחתית מקושקשת שעשויה מכמה ביצים, ירקות חתוכים (- גורם לאיחור לעבודה!) גרסה מקוצרת: לחם עם חמאה/קוטג' ובצד מלפפון.

ארוחת ערב: שאריות מארוחת צהרים (מרק כתום, מג'דרה, תבשיל קדירה פרווה) או: דייסת קוואקר, לחם מטוגן, טוסט.

גם אצלנו בררנים ולכן אין הרבה אופציות.

לי אישית חשוב שהם ייצאו בבוקר מהבית על בטן מלאה, אם כי לא תמיד זה מתאפשר.

מקווה שעזרתי.

קורנפלקס (הצהוב, תלמה) עם חלב

עוגה \ עוגיות \ ביסקוויט

משתדלת שתהיה עוגה ביתית מקמח מלא או עוגיות בריאות

כשאין מסתפקים בביסקוויטים......

(לא מבינה איך יש זמן ליטול ידיים או משהו מעבר לנ"ל)

 

ערב -

בד"כ ארוחה חמה

לפעמים בשרית אפילו

אפשרויות:

קוסקוס\אורז\פסטה עם מרק עדשים

עוף ותפו"א בתנור, או רק תפו"א, בטטות וכו' לצד סלט ואורז

חביתות - עם לחם או פיתות, סלט, טחינה

לחם מטוגן

פסטה עם טונה (אני לא מתלהבת אבל הילדים אוהבים)

קציצות עוף\הודו ברוטב אדום (מאוד אוהבים!)

מרק עם או בלי קניידלך (זה בשביל השקדי מרק)

כשנחה עלי רוח מפנקת - פנקייק או בלינצ'ס

 

מקווה שקיבלת כמה רעיונות....

 

אנא קראי אותן שוב,

מהצד

א. על פניו, תשומת לב לגדול אמורה לפתור את כל הבעיות. (נראה לי שלזה גם התכוון אלעד)

לפנות זמן להכין איתו שיעורי בית, לקחת אותו לחוג וכד'.

 

ב. לגבי "אמא אני אוהב אותך"- לדעתי כבר מגיל קטן חשוב שהילדים יפנימו שאהבה אינה תלויה בדבר. את כועסת על המעשה שהקטן עשה ובו בזמן גם אוהבת אותו. אמנם קשה לצפות מילדים שינהגו גם הם כך- אבל אפשר להראות להם שזו הדרך הנכונה.

כעסת על הקטן והגדול אומר לך "אמא אני אוהב אותך?" תעני לו גם אני אוהבת אותך וגם את הקטן. אמא תמיד אוהבת את הילדים שלה. אני אוהבת את הילד וכועסת על המעשה. מוגדר וברור. אהבה לא תמיד צריכה לבוא לידי ביטוי בחיבוק. בסיטואציה זו אפשר להסתפק באמירה וזהו.

 

ג. ייתכן שהגדול זקוק למגע? מלבד תשומת לב נסי לתת לו הרבה חום ואהבה דרך מגע. לא רק כשהוא יוזם אלא את אמרי לו כמה פעמים ביום. אמא אוהבת אותך ולחבק אותו המון!

 

ד. נסי להאדיר את הגדול בפני המשפחה. למשל בשולחן שבת אפשר להתעניין מה למד השבוע. לבקש מחברת וממש לדפדף בה, לשאול שאלות על מה שלמד ולשבח על התשובות. (כמובן לבחור ולנסח את השאלות בתבונה... שיעצים את הילד ולא יהיה מבחן) אפשר לשאול שאלות גם את הקטןץ זה לא גורע. לשים לב להחמיא ולשבח את הילד.

דרך נוספת זה לספר לאחרים (בעלך, סבא וסבתא) על מעשה טוב שהוא עשה היום והילד מקשיב מהצד ומבין שאמא שמה לב ושמחה על כך. 

 

ה. לגבי פתרונות טכניים לזמן עם הגדול זה תלוי בן כמה הקטן. זה גם במודעות כשהקטן מעסיק את עצמו לא להתפנות לסידור הבית אלא להתפנות בטבעיות לגדול. גם להקדיש זמן ברור שעכשיו זמן ש"ב עם הגדול והקטן צריך להעסיק את עצמו.

כשבעלך בבית לשים לב שיש לך אפשרות לתת תשומת לב לכל ילד בנפרד. אפשר כשהקטן הולך לישון לשבת לשיחה עם הגדול אולי רק את והוא אולי שיחה את בעלך והגדול "שיחה של גדולים".

האם הקשיים הם מעצם המעבר, קשיי קליטה אופייניים או שיש לך קשיים מעבר לזה במקום החדש?

בס"ד

 

שלום לך יקירתי,

השינוי במעבר מישוב לעיר הם עצומים,

הן מבחינת הילדים שמתרוצצים חופשי ביישוב ובעיר לא יכולים.

הן מבחינת חברתיות, ערבים קהילתיים , ותחושה של קהילתיות מוגברת מקהילה בעיר.

 

אני חוןשבת שעליך לכתוב בדף יתרונות למול חסרונות,

ובדף אחרת לתאר את תחושתייך בישוב למול העיר.

לתת לבעלך לקרוא, ולאחר מכן לשוחח איתו על כך!

שיחה פתוחה ברגע שיהיה כתוב לו על דף, לא יהיה לו לאן לברוח: את יכולה לומר לו שנסית ואת מרגישה שזה גדול עליך.

לא טוב לא את לא מתפקד כראוי ואני בטוחה שהוא גם שם לב לכך...

ואולי למצוא פתרון לישוב שהוא יותר קרוב לעיר...

בהצלחה ענקית

ברכת ה' יתברך

 

מדהים,

אני יכולה לספר עלי שזה קרה לי עם... הריון!

אותו דבר בדיוק, שבעלי רצה ונדנד, ושקלנו ביחד ואני לא הרגשתי מוכנה (אבל לא הייתי ממש נגד) וגם אצלי השיקול שהכריע זה כי "לדעתו יש שיקול בעיני"  והוא אומר שיהיה בסדר אז יהיה בסדר...

בפועל, עוד כשהפסקנו למנוע עוד לפני ההיריון הרגשתי שעשיתי טעות אבל להחזיר את הגלגל אחורה היה הרבה יותר קשה אז ויתרתי על הרעיון ונכנסנו להיריון.

 

כל ההיריון לא הייתי מחוברת, הרגשתי באסה שלא מספיק הקשבתי לקול הפנימי שלי.

לשמחתי היה לי קליק מיידי עם התינוקת מיד לאחר הלידה. בכל זאת היו סיוטואציות לא נעימות של "אמרת שנתמודד, אני לא מצליחה להתמודד, תתמודד בעצמך!" וכד'.

 

אבל ידעתי שלא יעזור לי לשקוע בבאסה ובחרטה על ההחלטה אלא להסתכל על העתיד, ללמוד ולצמוח ממה שקרה.

מאוד עזר לי לסגור את הפינה שהכל מאת ה'. "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה'היא תקום". לא כבריחה מאחריות להחלטה שעשיתי, אלא השלמה סופית עם המציאות. 

להבא למדתי שבהחלטות חשובות להיות שלמה (באופן אגואיסטי) עם ההחלטה. לא שיש מציאות מושלמת אבל ההחלטה שהיתרונות עולים על החסרונות- צריכה להיות החלטה סופית ושלמה.

 

מכירה את זה שההורים מנסים לשכנע את בן ה10 שלהם להצטרף לטיול עם אחיו הקטנים: "תראה שיהיה כיף, מה תעשה כל היום בבית? בפועל הילד בא אבל לא מפסיק לקטר כל הטיול? למה? כי יש לו על מי להפיל את האחריות להחלטותיו. יש לו למי לבוא בטענות.

 

לדעתי כרגע מה שיעזור לך זה לקבל אחריות על ההחלטה שלך. איך? קודם כל להבין שאת כאדם בוגר קיבלת החלטה. ייתכן ששגויה, ייתכן ששיקול הדעת היה מוטעה. זה לא משנה. את קיבלת את ההחלטה. אין מה לכעוס על בעלך, זה לא משנה שהוא יזם.

תתחילי לשנן לעצמך: "קיבלתי החלטה ועכשיו רע לי איתה, מה הלאה?"

קודם כל לנקות את הכעס והטרוניה כלפי בעלך, לפייס אותו ולשקם את הזוגיות. לנתק את הקשר שאת עושה בין התחושה השלילית ממקום המגורים לשליליות בזוגיות. 

אחרי השלב הזה, אחרי קבלת האחריות צריך באמת לחשוב מה הלאה?

 

(עכשיו, אני יוצאת מנקודת הנחה שכבר דשתם ושקלתם את היתורונות והחסרונות של העיר והיישוב. כלומר אם עברתם כנראה שהיו לכם סיבות טובות לכך.. )

הלאה לדעתי- זה לנסות לתת צ'אנס למגורים בעיר. לצאת מהמבט האובייקטיבי (או במקרה הגרוע יותר המבט הסובייקטיבי השלילי...) לאמץ הסתכלות סובייקטיבית חיובית- להסתכל על היתרונות במקום מגוריכם כרגע ולשים לב איך זה בא לידי ביטוי בפרטים הקטנים. למשל אם הנסיעה לעבודה שלך/ של בעלך קצרה או נוחה יותר אז באופן יומיומי לשים לב לכך איזה יופי יש לנו עוד שעה ביחד לעומת אם היינו גרים ביישוב... צריך לקנות משהו? איזה יופי שאפשר לקפוץ רגע. התקלקל משהו? מקסים שיש כמה בעלי מקצוע שאפשר לבחור ביניהם והם יבואו כבר היום...

תצאו באופן ספונטני, תשתו קפה, תכירו את עמך ישראל שאחרת לא הייתה לכם אפשרות להכיר אותם...

תהנו ממגוון התעסוקה שאפשר למצוא לילדים, מהאפשרות להפתיע ביציאה לגם שעשועים שלא מכירים.

מהתח"צ הנוחה וכו' וכו'. לא חסר יתרונות בעיר, הרעיון הוא לשים לב איך זה תורם לחיים בשגרה.

 

בשלב השלישי, אחרי שקיבלת אחריות לבחירה ואחרי שמיצית באמת להתרגל לעיר, הגיע הזמן לעשות חושבים מחדש... לאמץ נקודת מבט אובייקטיבית ולקבל החלטה חדשה. יש לי הרגשה שאם תשתדלי בשני השלבים הקודמים תגיעי לשלב הזה הרבה יותר בשלה ועם הרבה יותר וודאות וצמיחה והפקת לקחים לגבי העתיד.

 

בהצלחה!!