פורום הורות (עמוד 219)

ואולי היא סתם מרגישה איתך טוב - אז "משתכנעת" מהר...

אתה יכול אולי להתענין בה, בענייניה, הרגשותיה לגבי כל מיני נושאים; וכך להכיר יותר לא רק מהצד של חוות דעתה על דבריך.

אני מרגישה כך, הרבה יותר בנחת, בזרימה, בקלות, בשמחה

מצחיק שאנשים מסתכלים מבחוץ על משפחות גדולות וחושבים עד כמה זה קשה.

כלומר- יכול להיות שזה קשה, אבל הם לא מבינים שהשניים הראשונים מבחינות מסוימות הם השלב הכי קשה, וזה מה שיש לכ"כ הרבה אנשים היום...

ה"אימהות", אלא בכלל ההורות....

מהרבה בחינות, מהשלישי/רביעי ואילך - יותר קל..

כי השלישי שלי בא בעסקת חבילה עם הרביעי...

לא יודעת, אולי לי זה יקרה בילד השישי - כי בינתיים, השניים האלה שבאו בחבילה אחת קצת מקשים עליי את האימהות...

אבל לא הייתי מוותרת עליהם ועל אף אחד אחר מהילדים המתוקים שלי!

אני אמא לילד בכור בן שנה ולגמרי מרגישה ככה גם...

אז מעניין אותי מה השוני שאת מרגישה??

הראשון- הוא הראשון. השמחה והאהבה משולבות עם ההלם הזה של פעם ראשונה להיות אמא: האחריות הטוטלית, המחויבות המוחלטת, חוסר הנסיון שגורם להילחץ מהרבה דברים.

השני- יותר קל מבחינת הטיפול, אבל הקושי של חלוקת תשומת הלב והזמן בין שניים והיכולת לתמרן ולהתארגן- הוא קושי רציני...לא פשוט.

השלישי- כמובן שזה תלוי אופי- איכשהוא יותר זורם בהכל. הרבה פחות לחץ מכל דבר (כמה מאיתנו כבר לא טורחות אפילו לשטוף את המוצץ שנפל? כשלראשון היינו מרתיחות כל פעם... או לחילופין- כשתינוק עם חום: עם הראשונה אני נלחצתי לגמרי מחום 38. עם השלישית התחלתי לדאוג קצת רק בחום 40)

אנחונ כבר רגילות לחלק את תשומת הלב והזמן, תמיד אם יש אחד שצריך את הטיפול שלנו- יש עוד שניים שמעסיקים אחד את השני, והשלישי נכנס לתוך מסגרת משפחתית שכבר קיימת וזורמת- תמיד יש משהו מענין שקורה בסביבה, תמיד יש איזה משחק או יצירה של הגדולים שאפשר להשמיד..., ובעצם הוא כבר מצטרף ל"חבורה" קיימת.

גם מבחינה חינוכית אנחנו יותר רגועות- כבר עברנו את השלבים השונים עם שני הראשונים: גזים, לילות בלי שינה, גמילה, גיל שנתיים, גן וכו'. כל שלבי ההתפתחות כבר מוכרים יותר, גם אם הילדים עצמם שונים מאוד זה מזה.

גם אצלי זה ככה, פשוט תענוג... ילד שמח, חברותי, שובב ובעל מתיקות.

שהוא נכנס בעצמו לתלם של החינוך שאת רוצה להנחיל בבית.

שהוא נינוח יותר מהקודמים, שברור לך (יחסית) איך צריך להתנהג איתו ומה יעבור עליו. 

שגם אם הוא מגיע לגיל ה"לא, לא" וה-"אני לבד" - את יודעת בערך מתי זה יעבור, וגם עליו זה עובר הרבה יותר בקלות מעל הגדולים. 

שהוא נינוח, שליו ורגוע. ולא שהאחרים לא היו, אבל הוא יותר.

שהוא גדל להיות חלק מהמשפחה. לא נמצא ביחסי מריבות עם האחים הגדולים אלא אהוב על כולם (אולי שניהם רבים על תשומת הלב שלו...)

אני בדיכאון אחרי לידה ראשונה ולא יודעת איך מסתדרים עם עוד ילדים. עם המתוקה שלי אני לא מסתדרת..

הלוואי שנזכה!

- הדבקה של חול על דבק בצורות

- צביעה של דפים מודפסים

- צביעה של מקלות גלידה והדבקה על דף בצורות: בית וכו'

- גלילי נייר לצייר פנים, להדביק כל מיני דברים אחרים וליצור דמות

- להכין בצק וליצור צורות לעוגיות

- צבעי ידיים- כיף גדול, יורד בבגדים..

- מצלחת חד"פ עשיתי פעם יונה, מאמינה שעם קצת דמיון אפשר לעשות דברים נוספים.

משרטטים וצובעים בצבעים שאינם נמחקים. את צידי הצלחת המתוחמים בקו ישר גוזרים ואלו בעצם הכנפיים שמודבקות לדמות היונה באמצע

אנסה לשרטט לך:

פסיפס:

חוצים דפי פוליו, וכל חצי צובעים בצבע פנדה אחר- או בגוונים של אותו צבע, תלוי מה רוצים לעשות.

גוזרים לריבועים או צורות, ואז מדביקים כמו פסיפס בתוך ציור. נניח- לכבוד ל"ג בעומר- גווני אדום וכתום למדורה, לכבוד סוכות- גווני צהוב וירוק ללולב ואתרוג וכמובן- כיד הדמיון. פעם עשיתי שבעת המינים וכל ילדה בחרה מין אחד ולפי זה צבעה והדביקה. בסוף- מורחים דבק ויוצא יפה מאוד.

שתי וערב:

גוזרים רצועות של דפים צבעוניים

לוקחים עוד חצי דף צבעוני וגוזרים אותו כמעט לרצועות- כלומר שמשאירים פס לא גזור למעלה. את הפס הזה מדביקים על בריסטול באותו גודל.

משחילים את הרצועות הגזורות בין הרצועות בדף הגזור והמודבק בצורת שתי וערב. (צריך קצת עזרה שלך)

מדביקים את כל הקצוות

גוזרים מדף לבן צורה של לב, רימון, לוחות הברית וכד'- באופן שהדף הוא המסגרת לצורה. (מקווה שברור..)

מדביקים על השתי וערב, ויוצא לוחות הברית בעיצוב שתי וערב מהמם!

יצירה מעולה עם גלילי ניר טואלט:

גוזרים את הגלילים לרצועות בעובי ס"מ או קצת יותר, צובעים בגואש צבעוני (אפשר גם לצבוע לפני הגזירה)

מסדרים את הרצועות בצורה של פרח- עם 4,5,6 עלי כותרת ומהדקים.

עושים כמה כאלה, בשילובי צבעים שונים, ואז מחברים אותם בעזרת עוד כמה רצועות בין לבין.

זה יוצא מקסים...

יצירה עם קופסאות:

אוספים מלא קופסאות נייר של תרופות, מסטיקים, משחות שיניים וכד' ונותנים לילדים להדביק ולבנות מה שהם רוצים. אח"כ אפשר לצבוע בגואש או לרסס בספריי ואז בכלל יוצא יפה..

פעם הכנו "ירושלים של זהב": הילדות בנו, והדביקו גם חצאי עיגולי קלקר- שנראים כמו כיפות של מבנים עתיקים- ואז ריססנו הכל בספריי זהב.

כדאי לך לקנות ספר של אוריגמי לילדים- זה כ"כ כיף! מכינים דגים בגדלים שונים, צפרדעים בגדלים שונים וממש אפשר לשחק עם זה.

לגו ענק

משחקי השחלה שונים (קופסת תבלינים שטופה עם חורים גדולים מצוינת להשחלת גפרורים צבעוניים. צריך רק לעקוב שלא יכניסו לפה)

בובות (בתוספת עגלה אז בכלל)

בימבות

משחק זיכרון פשוט

לוטו

פאזלים גדולים (יש כאלה שמתקשים איתם)

כוסות שנכנסים אחד לשני

והמשחק הכי שווה- ארון של מטבח, רצוי עם סירים וכלי ששת....  

זה לא מורכב מדי?

מערבבת את כל הנעליים שהיא מוצאת ומוציאה זוגות...

רעיון שלה .

אני גם מציבה לה משפך הפוך בתוך קערה והיא מכניסה מקלוני אזניים.

איזה גיל מתוק.

זה בא והולך בתקופות.

בגיל צעיר יותר הם מבקשים כחיקוי שלנו, בהמשך ככל שמעמיקים ולומדים תורה ואמונה זה נובע ממקום עמוק ומשמעותי יותר.

אבל גם אז יש תקופות שלא, ואנחנו לא  דורשים כדי לא לעורר בהם התנגדות (מכירה מקרים...).

עד גיל בר מצווה כבר רואים שהם נעשים יציבים בזה, ולוקחים על זה מרצונם אחריות מלאה.

זו הבחירה שלנו, מודעת לכך שאחרים בוחרים אחרת ויש להם סיבות טובות. זה שיקול מורכב לכאן  ולכאן.

קצת מאוחר מידי, לא?

זה בדיוק הגיל שבו הם מתחייבים במצוות, לא?

ויש גם עניין של להרגיל ולחנך לזה..

בעלי אומר  שיש עלינו חיוב חינוך באופן כללי, והדרך לקיים את החיוב צריכה להיות שלנו, בתיאום עם התפיסות הכלליות שלנו בנוגע לחינוך. ז"א זה לא שאנחנו מחויבים ספציפית לקחת אותו מהגיל הזה והזה או להסביר לו במילים האלה והאלה אלא אנחנו מחויבים לשים את הערך של חינוך למצוות בראש מעייננו ולפעול לכך בדרך שהיא בעינינו הדרך הכי חינוכית.

זה לא שאני מתנערת ממצוות חינוך, להפך.

החינוך שלי הוא דבר ראשון  - בדוגמה אישית, שמאוד מאוד חשובה בעיניי (גם בלימוד תורה, למשל - כשאני רואה רפיון אצל הילדים אני משתדלת לחזק את לימוד התורה *שלי* ויודעת שזה יקרין עליהם ישירות ובעקיפין).

ודבר שני - בלימוד ובסיפורים שמעורים את הלב, על גדולי ישראל, מדרשי חז"ל על האבות, וכו' וכו'. כך שהם יתעוררו לקיום מצוות ויחפשו להתקרב לה'.

אני לא  מרגישה שנכון חינוכית שאני אשפיע עליהם ישירות לקיום המעשה. יותר מדי פעמים ראיתי שזה מעורר התנגדות - וחבל לי. אני לא רוצה שתיקבע בהם התנגדות לעבודת ה'. זה שיקול חינוכי.

מבינה מקבלת ומכבדת כל מי שהשיקול שלה שונה.

אבל זה לא אומר שבגלל שיש לעיתים התנגדות,

אז צריך לוותר מלהמשיך להחדיר את הטוב והיופי שבזה, ע"י המעשה

לדעתי חשוב מאוד כן להדגיש את זה.

זה הרי חלק ממהותנו..

לא משהו של מה בכך

אבל כל מטרת ההרגל והחינוך היא כדי שכשהילד יגיע לגיל מצוות- הוא ידע ויכיר.

דווקא אני מאוד מתחברת למה שהאנונימית כתבה.

גם אנחנו בכלל לא עומדים על כך שיטלו ידיים לפני אכילת לחם. לפעמים נוטלות ולפעמים לא.

יש דברים שאני כן מקפידה- צניעות, שבעיני יש בה משמעות בפני עצמה גם בגילאי הילדות- ולא רק כהרגל,

גם נט"י של בוקר יש לה משמעות יותר מאשר הרגל

יש עוד כמה דברים כמו ברכת המזון (בגרסה רשמית או פרטית..) וכד'.

אבל יש דברים- כמו נטילת ידיים לפני לחם, וכמו מוקצה בשבת,  שבכלל אנחנו לא מתעסקים איתם.

מעצמן- כל אחת בשלב אחר- שואלות ומתחילות לדבר ולהקפיד על זה.

אני אישית מרגישה שיש לי מספיק נקודות של "חיכוך" בכל מיני נושאים, ואין לי צורך להוסיף עוד נקודות שהן לא באמת רלוונטיות אליהן בשלב זה. (הן בנות 6,5 ושנתיים וחצי)

ומדוע דווקא לפני לחם זה נקרא להכריח..

כלומר: ברור שיש הבדל בין הנטילות,

אבל מבחינתן מזה משנה אם נוטלים בבוקר או נוטלים לפני אוכל?

למה לפני אכילת לחם זה מקשה

ובקימה פחות?

נטילה של בוקר יש ענין לעשות אותה מגיל אפס. זה כתוב בהרבה מקומות, כולל "הילקוט יוסף".

בנטילה לפני אוכל- זה לא כך.

יכול להיות שאם מבחינה הלכתית לא היה הבדל, אז גם מבחינתנו לא היה הבדל- ואז היינו מקפידים על שתי הנטילות באותה צורה.

כלומר- ברור שהגישה של ההורים היא גם יוצרת מציאות. אם מגיל שנתיים היינו מקפידים על כך שהן לא אוכלות בלי נטילה, זה היה נכנס לסדר היום כמו נטילה של בוקר. למרות שלדעתי כן היו על זה יותר ויכוחים ועניינים- כי זה "עוד דבר" שצריך לעשות לפני  האוכל.

(גם על נטילה של בוקר יש לי תמיד עניינים עם אחת מהן)

אבל הענין הוא שיש הבדל בין הנטילות, ולכן גם הגישה שלנו משתנה בין הנטילות וממילא- הגישה כלפי החיוב שלהן. וכמו שכתבתי- אני (ועוד יותר בעלי) לא רואה ענין בלהתעקש על דברים שבאמת אין בהם חיוב. (אגב, זה לא רק בענייני הלכות. אלא גם באופן כללי- משתדת מאוד לא להתעקש על דברים שאין בהם צורך אמיתי עבור הילדה. )

יש לי ילדה אחת שכל הזמן הייתה מדליקה אור בשבת בחדר שלה. בהתחלה הייתי מתעצבנת, אבל אז החלטנו שפשוט אנחנו לא מעירים. מדי פעם (לפני שזה קורה) מזכירים, ודי. הייתה בסה"כ בת 4. לא באמת מבינה את ענין האיסור הזה בשבת, ואני גם לא ממש מאמינה בלהסביר לילדים קטנים כל מיני ענינים הלכתיים כאלה. היום היא כבר בת 5 וכבר די הרבה זמן לא מדליקה את האור. (למרות שיש מצב שזה יקרה שוב...). מאמינה שכשהיא תהיה בת 10-12 היא כבר לא תדליק את האור...

עד אז אין צורך.

ולא עושים לא את זה, ולא את זה.

חשוב לנו להקנות את ההרגלים בנחת ובנועם לפי איך שאנחנו חשים את הקצב שלו. (הוא התקדם הרבה בחצי שנה האחרונה אבל בזה ספציפית עדיין לא)

אני חושבת שנטילת ידיים בבוקר שונה מאשר "הרגל" של נטילת ידיים לפני האוכל.

בבוקר את מסירה רוח השינה וכו, ואת עושה לו כמו שאת שוטפת לו פנים בבוקר.

עם נטילת ידיים של לחם אנחנו מחכים כשהילדים ירצו.

בגיל 7 אצלי כבר ביקשו מעצמם.

ואז זה הרגל נרכש שהופך לחלק מהילד.

התינוקת שמחה ליטול ידים, אין בזה שום מאבק ושום עול,

כנ"ל כשאני אומרת איתה מודה אני/ מברכת איתה.

זה חלק מבילוי משותף של ההורים/ האחים עם הילד. לא עול.

אח"כ זה הופך אצלם לעניין אוטומטי.

אבא...

הוא היה מרים אותנו ונוטל לנו במים חמימים שהוא הרתיח בקומקום... (בחורף)

עד היום, נטילת בוקר היא בין המצוות האהובות עליי

ואני בטוחה שזה הרבה בזכות זה...!

(חח... שאני קוראת את זה, זה לא נשמע מיוחד

אבל ממש אהבנו את הטקס הזה...)

שזה הופך את הענין לאוטומטי.

מצד אחד זה טוב- כי זה נהפך לחלק בלתי נפרד מההתנהלות.

מצד שני- יבוא יום שבו כל האוטומטיות עלולה לעמוד בסימן שאלה- בגיל ההתבגרות מן הסתם, ואז השאלה עד כמה האוטומטיות עומדת בשעת מבחן או לא.

האם לא עדיף שילד יבחר מעצמו ו"יכנס לעניינים" מתוך בחירה שלו- בגיל קצת יותר מבוגר- נניח 7, 8,9, ואז זה כן יעמוד בשעת המבחן?

אני שואלת באמת.

האם יש הבדל בין תוצאות שתי הגישות החינוכיות שעלו  כאן בשרשור?

ברור שזה קשור לעוד הרבה תחומים ועניינים, ואי אפשר לתלות רק בגורם אחד, אבל מענין אותי אם יש קשר כלשהוא.

אצלנו זה כן.

כל מה שקשור למים כרוך בהרבה לוגיסטיקה- לא כי הילדים מסרבים- אלא להיפך מתלהבים מדי ומשפריצים על הכל ואח"כ מחליקים ומתבכיינים שהכל רטוב...

כנ"ל צחצוח שיניים וכד'.

ואנחנו גם לא שוטפים להם פנים בבוקר- בכלל אין התעסקות עם מים בגיל קטן.

סביבות גיל 3 ניסינו והוא לא אהב את הרעיון שנוטלים הוא רצה לבד אז עזבנו את זה.

נטילה ללחם משום מה הוא מסרב בבית, אצל סבא וסבתא הוא דווקא מתלהב.

אנחנו זורמים איתו.

ומודדת- זה הרגל כי הוא לא מבין שום משמעות, נכון שיש לזה גם השלכה לטווח קצר אבל כמו בצחצוח שיניים שיותר חשוב לי להטמיע את ההרגל להמשך גם בכל מה שקשור למצוות אין הבדל מבחינתי בין נקיות הגוף לנטילת ידיים של מצוות.

את הכל אני עושה בקצב שלו אבל מספיק מוקדם שאוכל להטמיע את ההרגל להמשך.

מבחינתי כל עניין נטילת הידיים והברכות מחנכים את הילדים מגיל 0 לאיפוק.

לא אוכלים לפני שנוטלים, לא אוכלים לפני שמברכים. לא נוגעים בדברים וכמובן שלא אוכלים לפני נטילת ידיים של בוקר. עוצרים רגע, עושים פעולות שצריך, חושבים על מה שעושים, מברכים, ורק אז מכניסים לפה.

אני ממש אוהבת את הרעיון שעומד מאחורי זה ולכן מאוד מתחברת לכך.

אני לא זוכרת מאיזה גיל ספציפית הקפדנו, נראה לי באזור גיל שנה וחצי התחלנו, ומגיל שנתיים-שנתיים וחצי אנחנו מקפידים על כך.

גם העניין של הקפדה בין בשר לחלב - מחנך לאיפוק ולא רק מה ש"בא לי" ולכן גם על זה אנחנו מקפידים מגיל יחסית צעיר (לא על כל 6 השעות, כמובן שבהדרגה. אבל הרעיון שצריך לחשוב על מה אוכלים ומתי - מאוד מתחברת לזה)

משימות בכל תחנה, ואם הם מצליחים הם מקבלים מצרך שבסוף מכינים ממנו כדורי שוקולד/עוגה/משהו כיף

וזה נח מאד לילד בגיל הזה.

לעגלה מהצד ונראה יותר נוח מאשר טרמפיסט שמפריע להליכה של ההורה.

אולי במקום לחפש משהו שהם יקבלו ממנו- לחפש משהו שהם יכולים לתת.

התנדבות באיזה ארגון- יש כל מיני קייטנות קיץ של אלי"ן וכד' שמופעלות ע"י נוער מתנדב

השתתפות באיזה פרויקט זה או אחר- שכולל גם קצת עבודת כפיים- נקיון, שיפוץ, שיפוץ מעיינות

ובטח אפשר לחשוב על עוד דברים שבהם הם נותנים מעצמם (ובכך כמובן מקבלים הכי הרבה).

שנערים צעירים בדיוק בגילאי חטיבה תיכון כמו שציינת מחפשים עבודה והיתה הענות ממש יפה בשנים עברו לכל מיני עבודות לא קשות מידי כמו גינון , סידור מחסן וכד'

הילדים גם עבדו וגם הרויחו כסף וגם נשאר להם זמן פנוי כי זה לא על בסיס יומיומי

תשאלי את אלה שהיו בקופה באזור שלך

לפי כמה זמן לאחד מילדיי עשו איזה 2-3 סתימות- כמה עלה לנו דרך הקופה? סביבות 40 ש"ח!! גרושים!! לעומת זאת, אני עשיתי בקופה כמה סתימות ועלה לי הון! כי אני "מבוגרת"

אפשר לסמוך

יחס טוב יותר וגם יהיו מקצועיים יותר כי רוצים שלקוחות יחזרו..

וכשהם שכירים פחות מעניין אותם..   מקווה שאני טועה

ותודה רבה לכל מי שהגיב!

מהנסיון שלנו, ראיתי שכשמדובר במרפאה קטנה - בסניף השכונתי - כנראה שלהנהלת המרפאה יש יותר משוב מציבור הלקוחות, והרופאים בדרך כלל מקצועיים.

אז יש בטורים רופאת שיניים לילדים מדהימה!

היחסים ביניכם משמעותיים מאוד, ויישארו בע"ה משמעותיים לאורך כל החיים. ועכשיו, כשחיים ביחד, זה הזמן הטוב לעשות תיקון. כל הכבוד לך שאתה ער ומודע לבעייתיות! ובכלל, למרות שאתה כותב "אדם לאדם זאב" - רואים מבין השורות כמה שאתה בכור מתחשב, אכפתי, אחראי. אני ממש חושבת שאתה יכול להוביל את כל המשפחה לקשר טוב וקרוב יותר, קשר של שמחה הדדית.

איך? התשובות אצלך.

לגבי כל אחת מהאחיות שלך, נסה לשחזר רגעי "ביחד" שעלו יפה, זמנים טובים ומתוקים שנעים להיזכר בהם. גם אם ברגע הראשון שאתה קורא את זה אתה חושב שאין כאלה, ושהכול תמיד גרוע, נסה. חפש את השיחה ההיא, לפני חמישה חודשים, שבה שיתפת את אחותך בביקורת שלך על כתבה שקראת בעיתון, או על החומר שבחרו לבחון אותך בבגרות. היזכר במשחק הרמיקוב הבלתי נשכח לפני שנתיים, שבו כולכם צחקתם יחד עד השעות הקטנות של הלילה. או הפעם ההיא שהיא התייעצה איתך לאיזה שירות לאומי ללכת, ואתה ראית בעיניים שלה כמה שההקשבה שלך עושה לה סדר בראש. או כשהכנתם ביחד את ליל הסדר ומצאתם את עצמכם מזמזמים את כל השירים של נרצה.

יש? מצאת? נכון שהיו רגעים כאלה? אסוף מהם כמה שיותר, נסה להכין רשימה. הרשימה הזאת היא הבסיס שלך, ממנה תלמד מה כן עושה לכם טוב ביחד. איזה סוג של תקשורת כן מצליחה.

עכשיו נשאר רק למצוא הזדמנויות מתאימות ולשלב פעילות משותפת מסוג דומה.

בהצלחה, מעומקא דליבא.

<בארץ הקודש - שבת קודש. בחו"ל - עדיין חול>

אז אני רק אוסיף:

לא חייבים להביע חיבה באמצעות מגע. אפשר לשבת ולשוחח, לפעמים עד השעות הקטנות של הלילה, אפשר לקנות מתנות, אפשר לארגן דברים משפחתיים משותפים ודברים נוספים כאלה.

ובאמת, גם אני חושבת שכדאי לעבוד על הקשר - אם הוא חשוב לכם - עכשיו, ולא לחכות שתינשאו ותעזבו את הבית. כי אם זה יהיה כך - בסוף לא יהיה ביניכם קשר בכלל, וגם הדברים הרגשיים המשותפים לכם לא יחזיקו אתכם...

יש דברים שבאים עם הזמן. הייתה לי אחות שלא ממש היה לי קשר איתה, פשוט היא קטנה ממני מאוד ולא היה לנו נושאים משותפים והיום שהיא כבר בשמינית אז הקשר יותר זורם. גם בעלי לא היה לו קשר כל כך טוב עם האחים שלו, אבל כשהאחים שלו כבר התחתנו נוצר דו שיח חדש.

ולגבי המקרה שלך- אולי יהיה טוב לעשות קשר, אפילו מאולץ ועם הזמן זה יבוא ממקום יותר אמיתי. אפשר לזהות מה קשה להם ולעזור שם, או סתם לארגן משו נחמד ביחד.

אני מקוה שזה יעודד- קשר עם אחים לדעתי הוא פנימי ועמוק וזה מתגלה לפעמים. וכשיש צרה בחיים ח״ו האחים בדר״כ הם הראשונים להיות שותפים ולעזור.

לא חושבת שכדאי להיות מרוכזים מידי בבעיה, לפעמים כשמרוכזים ברע הוא הולך וגדל, לחשוב טוב על המשפחה והטוב ילך ויגדל, ילך ויתגלה כי באמת בפנים יש נאמנות עמוקה.

בהערכה עצומה על השיתוף, ובהצלחה.

אבל היה לי רושם מההודעה שלך שאתה נותן, בחיבה בין אחים, משקל גדול למגע\דחיפות וכו'.

אתה צריך להבין שהמצב הוא שיש לך אחיות ולא אחים, ואתם כבר לא ילדים קטנים או מתבגרים אלא אנשים מבוגרים.

בגיל כזה וגם בין המינים פחות מקובל קשר כזה.

וזה בכלל בלי עוד להזכיר את הקושי המיוחד של אחותך. (ואולי גם אין לך מושג גם מה היא עברה שגורם לה לרתיעה הזאת).

ועדיין נראה לי שאפשר שיהיה קשר חם, ע"י שיתוף בדברים שקורים לכם, משחקים או טיולים משותפים, דיבור, מחמאות, מסיבות משפחתיות וכו'.

תנסה להיות יותר יצירתי ולא להתקבע על משהו אחד.

גם לי היתה אחות צעירה ממני שלא היו לנו קשרים טובים כל כך.

היא נפטרה בגיל 22 מסרטן ועד היום, 12 שנים אחרי אני אוכלת את הלב על לא השתדלתי יותר להתקרב אליה.

לחכות עד שתתחתנו? לא!

עבודת המידות, השתדלות, מחילה ועוד הרבה דברים שצריך אותם בשביל להתמודד עם המצב הלא פשוט. האמן לי, כל מאמץ שתעשה רק יוסיף לכם אור וטוב.

בהצלחה.

נחמד ואצל השני זה מטריד. כך גם היה לי בנערותי עם אחי וכך הבת שלי מגיבה לבני בן ה21. החכמה היא להבין שאנחנו משפחה אוהבת למרות השוני והחיכוחים. כמו שאמא שלי אמרה לי ואני אומרת לילדי - דם זה לא מים. חבר הולך ובא אבל משפחה זה לדורות. לכן חשוב להשאיר את הערוצים פתוחים להקשיב ולהסביר. ולקבל את הקוים האדומים של השני. גם אם לדוגמא אני לארג' והוא קמצן. אני קליל והוא כבד. ועוד אין סוף דוגמאות. סך הכל ה' שם אותנו יחד על מנת שנגדל יחד. ה' עושה שלום בין אש למים והוא רוצה שאנחנו נלמד להיות גדולים כאלה שיכולים להכיל גם את השונה. לי עוזר לזכור את הדוגמא  מהסיפור על בנית צריף מעץ שבכדי לחבר בין הקרשים יש לקדוח גומה קטנה בכדי להכניס את הבליטה שבקרש מימול ועדיף שאני יפתח גומה בתוכי להכניס את הבליטה של השני. כי משהו צריך להיות זה שרוצה לחבר. ולפי השאלה שלך נראה לי שאתה מתאים וזה חשוב לך. אז כל הכבוד בהצלחה זו הרפתקה מדהימה ומרתקת ומשתלמת מאוווווד תאמין לי מנסיון.

שזה בדרך כלל גיל 7 בערך.

בדיוק כמו בן.

זה תלוי בך לדעתי.

אם אתה מרגיש מזה לא נח, אל תקלח אותה.

לא נראה לי שכדאי לעשות מזה עסק.

ובטח שלא להיות מצטדק כזה.

(הסתייגות : אני לא יודעת מה ההלכה אומרת בנידון ואם היא בכלל מתיחסת לזה)

ולא מעוניינת בכך.

בכל אופן, גם אם יוצא שבעלי מקלח את הבנות (בכל גיל), הוא משתדל כמה שפחות להסתכל.

אם נצטרך לעשות חלוקה בינינו בקילוח הילדים -אני אקח את הבנות והוא את הבנים.

אבל בעצם כמעט רק אני מקלחת גם את הבנים .

זו לא שאלה??

סתם...

מבחינתי, ברגע שהם מתחילים להתבייש, וזה לרוב שהם כבר עצמאים ויכולים להתקלח לבד - זה הזמן להפסיק (באמת באזור גיל 6-7, לבת אני עוד חופפת, אבל השאר לבד).

ומזל שבעלי לא חשב על השאלה הזו... הוא מקלח את הילדים המון...

ותלוי גם בילד: יש לי בן 9 שזקוק לעזרה יותר מאחרים והוא גם טיפוס שלא מפריע לו, אז בחפיפה אני עוד עוזרת לו.

אבל באמת שאצלנו זה מסתדר ככה כי בעלי כמעט לא בבית ואני לא עובדת מחוץ לבית.

לעומת זאת האחים והגיסים שלי מקלחים את כולם בלי לחשוב על השאלה הזו וזה בסדר גמור.

[לא ראיתי מה שמקודם, חוץ מזו וזו שעליה הגַבְתְ]

האם זה תלוי בהרגשת ההורה או הבת?

אני יכולה להעיד על בעלי שיש בו פתיחות רבה ובריאות נפשית גדולה ובכל זאת הוא מבקש שלא לקלח את הבנות.

אולי אצלנו זה מתקבל בטבעיות כי הרוב המוחלט הם בנים, שיהיו בריאים.

בעלי והגדולים מקלחים את הקטנים ומחליפים טיטולים ואילו בקטנה מטפלות אני ואחותה הגדולה (שהיתה הנסיכה הבלתי מעורערת של הבית במשך למעלה מ15 שנה...).

הַמְחַבֵּק אוֹ הַמְנַשֵּׁק אַחַת מֵהָעֲרָיוֹת שֶׁאֵין לִבּוֹ שֶׁל אָדָם נוֹקְפוֹ עֲלֵיהֶם, כְּגוֹן אֲחוֹתוֹ הַגְּדוֹלָה וַאֲחוֹת אָבִיו וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ שׁוּם הֲנָאָה כְּלָל, הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה בְּיוֹתֵר וּדְבַר אִסוּר הוּא וּמַעֲשֵׂה טִפְּשִׁים, שֶׁאֵין קְרֵבִים לָעֶרְוָה כְּלָל, בֵּין גְּדוֹלָה בֵּין קְטַנָּה,  חוּץ מֵהָאָב לְבִתּוֹ וּמֵהָאֵם לִבְנָהּ. כֵּיצַד, מֻתָּר הָאָב לְחַבֵּק בִּתּוֹ וּלְנַשְּׁקָהּ וְלִישֹׁן עִמָּהּ בְּקֵרוּב בָּשָׂר, וְכֵן הָאֵם עִם בְּנָהּ, כָּל זְמַן שֶׁהֵם קְטַנִּים. הִגְדִּילוּ, וְנַעֲשָׂה הַבֵּן גָּדוֹל וְהַבַּת גְּדוֹלָה עַד שֶׁיִּהְיוּ ''שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ'' (יְחֶזְקֵאל טז, ז), זֶּה יָשֵׁן בִּכְסוּתוֹ וְהִיא יְשֵׁנָה בִּכְסוּתָהּ. וְאִם הָיְתָה הַבַּת בּוֹשָׁה לַעֲמֹד לִפְנֵי אָבִיהָ עֲרֻמָּה, אוֹ שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה, וְכֵן אִם הָאֵם בּוֹשָׁה לַעֲמֹד בִּפְנֵי בְּנָהּ עֲרֻמָּה, וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵם קְטַנִּים, מִשֶּׁהִגִּיעוּ לִכָּלֵם מֵהֶם, אֵין יְשֵׁנִים עִמָּהֶם אֶלָּא בִּכְסוּתָן

כלומר - ברגע שאחד מהם מתחיל להרגיש לא בנוח, זה כבר לא מתאים.

(אאל"ט סביבות גיל 6).

מה יש פה להתרגל? מדובר על פעם בשבוע או יותר לא? זה לא השכבה קבועה של ערב.

למרות שזה הכל די תלוי סיטואציה. תלוי כמה הוא בוכה, כמה הוא באמת צריך אתכם לידו או שזה באמת סתם קיטורים בעוצמה חלשה, כמה כוחות יש לכם באותו רגע להיות איתו וכו'. בקיצור תלוי. 

בואי נגיד שהוא קיטר מאוד והיה לי קשה עם זה,בסוף הוצאתי אותו לעגלה אחרי מקלחת עם בקבוק.

פשוט מבחינתי הפוזה שלה היתה אגרסיבית,אם ככה עדיף לי לשבת איתו ולא להכניס למיטה בכלל.

פסיבית ומפסידה הרבה בגלל זה.

היא נשואה טרייה בלי ואין לה שום ניסיון,נראה לי שרוב התפקיד שלה זה להסיע ילדים,היא היתה משאירה אותם לבד באוטו כשהלכה להביא ילד שני במשך לפחות 5דקות הרבה פעמים עם חלונות סגורים ובלי מזגן באוטו חם,רק אחרי שנידנדתי לה היא הבינה שזה מסוכן,בכלל המון היא נלחצת כשילד בוכה...הבעיה שהיא כותבת דוחות לבית משפט .

שילד רואה שחוסמים את אמא שלו מלגשת?? איפה השכל??

בכל אופן רציתי להגיד לך שתיזהרי מאוד ותתיעצי עם מומחים מה אפשר לעשות כי זה נשמע שהמשפחה האומנת חושבת שהילדים הם שלה לתמיד.

או שמפילים אותם בסיטונות או ששולחים אותם לאומנה.

כולם רבים ואנחנו באמצע,אי אפשר להאמין לאף אחד,כל צד מנסה לשכנע שהשני שקרן אבל אני לא מאמינה לאף אחד מהם.

בנתים ברוך השם היא מרוצה,לפחות עד לדיון הבא...

אכן כדאי שהיא תהיה מרוצה ולא תעשה לכם בעיות.

הפעם הקפדתי לא לשים אותו במיטה והוא החליט לשכב על השטיח וחסל.

הילדים שלי באומנה ויש הרבה סיבוכים ומורכבויות.

שבזכותה את תהיי אמא טובה ואת ממש מחכה שהילדים יחזרו להיות איתכם שתוכלי ליישם הכל. ואת מקוה שגם אח"כ תוכלי להתיעץ איתה כי היא כל כך טובה עם ילדים. בלה בלה בלה...

מצחיק שהיא בת של ישראלים לשעבר.

אני מסכימה שזה מעצבן ואפילו מקומם שככה מדריכה מתנהגת. מחילה אבל היא לא נשמעת כמי שעובדת עם הרבה מחשבה. אולי אני טועה, אבל גם אם זה נכון שצריך להיות אסרטיביים לפעמים- זה לא אומר שלא צריך להפעיל שיקול דעת של מתי להיות אסרטיביים.

וחוצמזה- לגבי אסרטיביות באופן כללי:  זה כמו שלפני שאומרים לילד "לא", אז חושבים רגע, בטוחים שאכן ה"לא" הזה נצרך, ואז אפשר לעמוד באסרטיביות מול המחאות של הילד. זו אסרטיביות שנובעת מבטחון שלך בעמדה שלך, ומידיעה ברורה שגם אם זה לא מוצא חן בעיניו- זה מה שטוב לו עכשיו.

ובהשלכה למה שקרה לך- אם את רוצה שינוח במיטה. אז צריך לחשוב רגע, להחליט אם עכשיו באמת זה רלוונטי, אם עכשיו זה אכן יקרה וגם אם עכשיו יש לך כוח או יכולת לעמוד מול מחאתו הנמרצת.

אם התשובה שלך לעצמך היא "כן"- אז עושים את זה. והילד קולט את העמדה הלא מתפשרת שלך, ובסוף ילך לישון.

אבל אם התשובה שלך היא "לא"- אז מלכתחילה עדיף לא להיכנס למצב הזה או לכל מצב "בעייתי" אחר.

לכן טוב עשית כשלא שמת אותו במיטה, במיוחד כשהיא הייתה איתך.

יש לנו עוד עגלה שלא בנויה לזה וחוץ מזה מתי שהוא הוא יצטרך ללמוד לישון במיטה כי בבית השני הוא כן ישן במיטה רק אצלנו הוא התרגל אז בתכלס לא היתה לי בעיה לשם אותו במיטה רק לא אהבתי איך שהיא נעמדה בדלת,אז נכון שהיא דיברה איתו והיו לו בקבוק ומשחקים והוא נרגע בהדרגה פשוט לא אהבתי את הפוזה הזו.

אני לא אסרטיבית שזה נורא כמה שלא!

אני די שרשורה ולא מתגאה בזה

אני ותרנית ברמות מפחידות

שונאת אתגרים

חלשה למדי

והילדים קולטים את זה אוהו איך שהם קולטים....

הילדים שלך שמגיעים פעם בשבוע / פעמיים
 לא כ"כ מבינים מה הולך פה האם באמת את אמא שלהם או לא זה בלבול אחד גדול אצלם!

לדעתי הם חושבים שאת מין מדריכה או משהו בדומה( סליחה שכך אני אומרת ויתכן בהחלט שאני טועה והם מודעים היטב מי אמם הולדתם. גם תלוי איזה גילאים מדובר פה)

אבל הילד שהיה איתך בטוח איננו יודע מי את בגלל גילו הקטן ולכן לדעתי את כמו מין ביביסיטר שלהם ולכן מאד כדאי שירכוש את אמונך בלי כח וויכוחים טוב לו להיות בשטיח מה טוב טוב לו להיות משוחרר מהלול .

כמה שיהיה ה'יחסים' בינכם רגועים לאט לאט תוכלי לאמן אותו לכללים שלך ולא מיד!!

ושוב הכל בא מנקודת מבט על המצב בכללי ואולי לא מודעת לכל המכלול ואיתך סליחה אם פגעתי ולא ירדתי לשורש הענין!

אם הם מבולבלים זה בגלל שהם לא איתנו

ולעצם העניין - אם תשכנעי את עצמך שלישון במיטה כשעייפים זה הכי נח, נעים, רך וטוב -

יותר נח משטיח ועגלה -

אז יהיה לך יותר קל לעמוד על זה. 

כמו שכורסה ליד חולה בבית חולים לשינת לילה זה לא נח - כי רוצים כבר לשכב לגמרי - ככה גם עגלה!

לילד יש חושים חדים להבחין מה ברור לנו ובמה אנחנו לא בטוחים.

מה שברור לנו לגמרי הו פחות יתווכח יתמרד כנגד זה. 

לדוגמא-

ילד לא מתווכח בעניין שברור להורים שלו - כמו כלים בשריים וחלביים.

ובמשפחה שברור מגיל אפס שחוגרים במכונית בכל נסיעה  - הילדים לא מנסים להתנגד.

אם תכתבי באיזה גיל הילד אנסה לתת עצות מעשיות איך להרגיע אותו במיטה. 

והכי חשוב בסיפור הזה לדעתי - זה איך מעלים לך את הביטחון העצמי שאם ה' נתן לך ילדים זה אומר שהוא מאמין בך שאת האמא הכי טובה בשביל הילדים שלך. (בגישת שפר מרחיבים בזה)

לא נותר לי אלא לברך ולאחל שבעזרת ה' בקרוב גם האנשים הקשורים לעניין יאמינו בכם...

אני שואלת את עצמי איך הולדתי ילדים ואני חולה ואיך חשבתי לעזאזל שאגדל אותם,זה מאוד אנוכי לא?

כל עוד יש לי אפשרות לעזור לנחם ולעודד לתת הרגשה לילד שהוא לא לבד כשקשה לו, זה מה שאעשה.

הרב שלמה קרליבך כותב שדמעות של ילד יהודי הן דמעות קדושות.

(שנה וחמישה)

אם זה בכי של נדנוד עייף כזה, הוא בדרך כלל דועך תוך 2-3 דקות, ואז אני פשוט מתעלמת.

לעיתים ממש נדירות, כשזה בכי שהופך לצרחה לא רגועה- אני מעבירה להשכבה תוך טיול בעגלה.

יתכן באמת שצריך לתת לילד גבול ולא להתרגש מבכי של מספר דקות.

אם זה לא בכי היסטרי אלא בכי מתפנק שסתם רוצה לצאת ולהסתובב בלי הגבלה.

סדר יום קבוע ושינה מסודרת במיטה זה ערך מאוד חשוב לילד,

ולפעמים דווקא הרחמים של ההורים זה להתעלם מהבכי הזה (כמובן שזה לא משהו היסטרי, ואת יודעת שהילד עייף, שבע, נקי),

כי לטווח הרחוק, ילד שרגיל שלכל בכי שלו האמא קופצת וממלאת את רצונו-

הוא ילד מאוד מסכן.

להרגיל ילד לישון לבד גם אם הוא בוכה בכי שנשמע כמו נאום זה לא נורא בכלל. אם זה בכי חריג כדאי לגשת לבדוק אם קרה משהו.

בכללי, לא כדאי להיות קיצוניים לגבי גישה מסויימת. לא אסרטיביים מדי ולא רכרוכיים מדי.

אם זה מה שהמדריכה דורשת- תקשיבי לה ותדעי שזה לא כזה נורא ואיום כמו שזה מצטייר.

אם יש לך הרגשה לגבי מקרה ספציפי שזה מוגזם- תלכי עם הלב שלך אבל כגישה בכללי זה לא נורא.

והרי מתישהוא הוא יצטרך ללמוד לישון במיטה,אני מקווה שהוא לא זוכר לי שהייתי משאירה אותו בבית כשהוא ישן והולכת להביא את הילדה מהגן

;kiuiy6

להיכנס לאתר, לראות אם יש לה שמה בלוג.

או להתקשר אליהם ישירות ולבקש בדחיפות את המספר.

משלמים 54 ש"ח לחודש. כלומר 540 בשנה.

זה כולל חוג. ובאופו כללי- זה גן מצויד היטב במגוון משחקים, חצר גדולה, והמון חומרי יצירה.

נראה לי הגיוני.

תשלומי הורים בתחילת שנה 300

לבנים יש גם תלמוד תורה משלמים כל חודש 90 ש"ח

משלמים 120 ש"ח כל חודש בשביל מלמד

שילמנו סכום קטן מאוד חד פעמי לקופת גן

ומדי פעם צריכים לקנות לגן דפים/מגבונים

(+כל מה שהיה צריך להביא ליומולדת, להכנסה לחיידר [גן חבד]

ולפעמיים שהוא היה אבא של שבת זה עוד איזה 130 ש"ח)

המחיר הגיוני (חוץ ממה שכתבתי בסוגריים) אבל אני לא יודעת בדיוק כמה זמן כל ילד מקבל עם המלמד

הוא לא רשום

גן עיריה-דמי שכלול של 600 שח תשלום חד פעמי יש חוג אחד אבל הגן עשיר במשחקים הילדה חוזרת עם המון חומרי התנסות

נראה לי שזה לא יקר לדברים שמקבלים.

 הגדול בכיתה א' בתלמוד תורה - 220 ש''ח

+ 80 ש''ח צהרון

+ הסעה 160 ש''ח

הקטן בן 3 בגן בנים. נראה לי שהוא פרטי. (או ששיך לארגון כל שהוא. לוידת בדיוק)

280 לחודש 

+80 צהרון

יש מלמד בבוקר, וגננות בצהרים.

אין חוגים מבחוץ, אבל מאד משקיעים.

לעומת זאת אני בקשר עם מנהלת גן (חילוני) בתל אביב.

גן מאד יוקרתי, אורגני וכו'

עולה לילד 7:30 עד 4:00 סך 3600 ש''ח לחודש.

לבן השלוש שלי.

גן גיל 3-4 , שייך למשרד החינוך ומפוקח על ידו אבל התשלום והאיכות כמו של גן פרטי,

מעט ילדים ביחס לצוות. (7 ילדים על מבוגרת, גננת סמל איכות , סייעות מקסימות )

משקיעים מאוד . יש שני חוגים. חוגים זה לא מה שמושך אותי. 

1200 ש"ח לחודש, ללא צהרון. (יש אופציה בתוספת תשלום)

אני מאוד מרוצה, כי בגן עירייה רגיל הוא היה הולך לחלוטין לאיבוד. כמו רוב בני השלוש 

שנופלים לגנים של 35 ילדים גננת+סייעת אחת . 

רצו לעשות טוב עם החוק הזה של חינוך חובה חינם מגיל 3, ורק קילקלו... 

(בתור בת, אחיינית ואחות של גננות בגני גיל 3 אני יכולה להגיד את זה)

מקבלים המון המון ממתקים ועוגיות לצערי. אוכל ומים מביאים מהבית . השעות , שבע וחצי עד שתייים ללא צהרים  . התשלום הוא שנתי.

מקיא פירושו משתעל עד שהוא פשוט מקיא את כל המטרנה, בקשת.

דמיינו לעצמכם רעש של דלי מים שנשפך על הרצפה.

ניסינו את כל סוגי התמ"ל. ניסינו מוצקים וכו'- והוא עדיין מקיא.

הרופא שולל רפלוקס מכיוון שזה התחיל בגיל שלושה חודשים ולא קודם.

בדיקות דם ואולטראסאונד תקינים (ב"ה!) וכן הוא עולה יפה במשקל.

שצריך ולא נמצא דבר, כדאי לך לנסות בתחום הרפואה האלטרנטיבית.

גם אם יש בדיקות נוספות או מומחים נוספים שאת רוצה לפנות אליהם, כדאי שלפחות בינתיים, עד לתוצאות הבירור, הילד יהיה מטופל ברפואה אלטרנטיבית ולא אבד משקל או יגיע למצבים מסוכנים חלילה. 

יש למישהו המלצה?

תפנו לקופ"ח, שם בדר"כ יש איזשהו אבחון ראשוני שלפיו מפנים לטיפול המתאים.

כמובן שיכול להיות שאין טיפול שאתם רוצים, אבל לפחות בתור התחלה זה טוב.

להקפיד לא לקפוץ אחרי האוכל

אולי זה בעקבות הצטננות או נזלת?

חוות דעת של אחד לא מספיק. ולפי איך שאת מתארת זה בפרוש נשמע ריפלוקס הקאה בקשת!!

ומה עושים עם זה? ניתן לריפוי?

אולי את פשוט מאכילה אותו יותר מדי?
כל אדם שיאכל יותר מדי עלול להקיא - גם תינוק.

אני לא רופא, אבל אולי כדאי לשאול רופא אם זו יכולה להיות הסיבה.

זה לא נשמע תקין.

יש עסקן רפואי שעובד בעזר מציון, קוראים לו הרב רוגוביי.

מתקשרים אליו, הוא די זמין ועונה בשמחה, והוא מפנה לרופאים המומחים בכל איזור ובכל קטגוריה.

אני מכירה מומחה גסטרו ילדים באיזור הדרום, אם עוזר לך.

אחותי היתה ככה בדיוק- וגילו לה צליאק, למרות שעלתה במשקל והתפתחה יפה מאוד.

רק רופא גסטרו מומחה יכול לאבחן את זה. לא סתם רופא ילדים בקופה.

שווה גם ללכת ולשלם באופן פרטי.

הקופות לפעמים נותנות החזרים.

בשורות טובות!

להחליף רופא.

לפעמים רופא אחד "מפספס" משהו שרופא אחר חושב עליו מיד, כי בדיוק היה לו מקרה אחר...

ואפשר לנסות גם נוטרמיגן. זה יקר ועם מרשם... אבל אולי כדאי לבדוק...

אז אם הוא לא יונק  אפשר לחפש תרומת חלב אם ב"מאמילק". להרבה תינוקות זה פתר בעיות כאלה.

ואלי את אכלת מוצרי חלב בהנקה.