הבת שלי המתוקה עוד מעט בת שנתיים. והיא עוד לא ממש מדברת. מילה פה מילה שם וגם הם הרבה פעמים לא מובנות. הגדולים דברו הרבה יותר מהר.
אני יודעת שהיא עוד קטנה, אבל בכל זאת יש אפשרות לעזור לה?
לא נלחצים...Avrechit
היא מבינה כל מה שאומרים לה? ממלאת הוראות? "תביאי את הנעליים", "תשימי את הבייגלה בשקית", "איפה האף של אמא".
אם את מבחינה בבעיה גם בהבנה, קחי אותה לבדיקת שמיעה.
אם היא מבינה הכל, ורק לא מבטאת את עצמה כראוי, אל תדאגי. לכל ילד הקצב שלו, ואנחנו לא יכולים לדחוף אותו להתפתח מהר יותר, אלא רק לאפשר לו את התנאים האופטימליים - לדבר איתו הרבה, לשיר, לספר סיפורים ולשיים כל דבר שרואים.
ואם אפשר להוסיף...גלגול
זה שהיא מסוגלת ליצור מילה אפילו פה ושם זה מראה שיש לה את היכולת-וזה הדבר החשוב. וכנראה שצריכה את הזמן..
ואל תשווי לאחרים! כל אחד עם הכוחות שנתן לו ה' - את עוד תראי שהיא עולה על הגדולים בדברים אחרים
.
תמשיכו לדבר איתה, ולא להכנס ללחץ כלל...
ואם את רוצה דוגמא: היתה לי אחת כזאת שהתחילה לדבר משפטים בגיל שנתיים וחצי בערך...ועד היום היא לא סוגרת את הפה ב"ה... ילדה חכמה ואינטלגנטית.
אחרי עיצות כ"כ טובות אני יכולה רק להוסיף מעט..שירשור
אם שללתם שיש בעיות בשמיעה ב"ה.
שבי איתה, תראי לה בובה ותאמרי בובה.
אם היא תשמיע איזו הברה כלשהי, תצעקי בקול יופי או משהו בסגנון ותני לה עדש.
חזרי על זה מס' פעמים עם כל מיני חפצים שקשורים לעולמה. על כל רבע מילה אפילו תני לה במבה אחת. משהו שייתן לה גירוי ששווה לנסות לדבר ע"מ לקבלו. ואל תשכחי שמשימת הדיבור זה לא פשוט. לא קל לגלות איך הוגים כל צליל.
שיהיה בהצלחה, ותני לה לגדול בלי לחץ.. 
שיר האמהותיוקטנה
מצחיק בטירוף! מילים נהדרות, ביצוע מושלם:
בנושא פיטורין. דחווווווווףשמחה ואושר
צריכה את עזרכתכם דחוף.
אני מסיימת עוד שבועיים חופשת לידה וכיוון שאין לי אפשרות להמשיך לעבוד בחברה בה עבדתי, הודעתי להם שבתום החופשה אני אעזוב את החברה (או במילים אחרות אתפטר). עוד שבועיים גם זהו שנתיים להיותי בחברה.
בעבודה אמרו שבסדר גמור רק אני צריכה לחתום על טופס טיולים. כיוון שהיום היה לי נוח ואני לא אוכל עוד שבועיים אז באתי היום להשלים את הבירוקרטיה והטפסים במטרה שהתאריך עזיבה יהיה התאריך בו נגמרת לי חופשת הלידה.
היום בבוקר כשהגעתי שאלתי מישהי מחטיבת 'משאבי אנוש' זו שהיתה אחראית על התהליך וביקשתי ממנה שהתאריך עזיבה יהיה התאריך של סיום חופשת הלידה ולא של היום. הבחורה אמרה שלדעתה זה בסדר רק היא צריכה לשאול את מנהלת 'משאבי אנוש'. אחרי טירטורים ורדיפה אחרי המנהלת, כשסיימתי הכל מלבד החתימה הסופית שלי על תאריך העזיבה, רק אז כשהגעתי בצהרים, הנציגה שטיפלה בי אמרה שהיא תפסה את המנהלת וזו אמרה שכיוון שבאתי היום זהו תאריך ההתפטרות ואני לא יכולה לומר שבא לי תאריך אחר. ומכיוון שלא היה לי כח מהיום הזה חתמתי על היום כתאריך ההתפטרות.
עכשיו השאלה שלי, האם זה הגיוני מה שהמנהלת אמרה? כאילו, למה נראה למישהו שאני אוותר על מה שיש לי ועל התוספת בשכר שיש לזה? ובכלל האם יש לי עכשיו מה לעשות כדי כן לקבל את השכר על השבועיים האלה של סוף חופשת הלידה וותק של שנתיים ולא שנה ו 11 חודשים?
ותודה למי שקרא עד עכשיו ולא נשבר באמצע.
לדעתי אם עוזבים מהסיבהאורה*
של רצון לטפל בתינוק מגיע לך פיצויים
(אולי זה תלוי איפה את עובדת)
איני יודעת לגבי שאלתך אם זה נכון לקבל התפטרותך בתוך ה"חופשת לידה"?
בהצלחה רבה!!
הרבה נחת!!
מקווה שלא מאוחר מדי...אנונימי (פותח)אחרונה
שמחה ואושר יקרה,
קודם כל מזל"ט על התינוק החדש!
אין שום סיבה שתסכימי להרעה כזו בזכויותייך. 14 שבועות חל"ד ממומנים ע"י ביטוח לאומי ולא ע"י המעסיק, אין בכלל ענין לומר שהתפטרת בזמן החל"ד כי זה פשוט לא הגיוני. גם אם הסכמת לדעתי יש הרב מה לעשות, אל תאמרי נואש! זה לא חוקי ואם תראי להם שאת לא מוותרת הם יתקפלו. לעומת זאת, ע"פ חוק ישצורך לתת הודעה מוקדמת 30 יום לפני ההתפטרות ואם לא היתה כזו הם עלולים לקזז לך מהשכר...
ההמלצה שלי היא ליצור קשר מיידי עם ויצ"ו, יש להם מענה על זכויות בעבודה בהיריון ובלידה- הם מעולים ועזרו לי ולהרבה נשים במצבים דומים. יש להם פורום באינטרנט בסטארמד, מצ"ב קישור http://www.starmed.co.il/forum-24
וגם טלפון : 03-6923825
בהצלחה!! תעדכני אם זה הסתדר.
אצלידידיאחרונה
רק אחרי גיל 5 או 6 מתקלחים ממש לבד. אני רוצה לוודא שהם מתקלחים כמו שצריך ולא רק מעבירים שטיפה... לפני כן כמובן שהם שותפים מלאים- החל מגיל מאוד צעיר- סיבון, חפיפה, ומידי פעם שטיפת הגוף. אנחנו גם מנצלים את זמן המקלחת ללימוד איברי הגוף, הפעלים הקשורים לרחצה והשלבים בתהליך הרחצה תוך כדי שיחה ושירים.
שטיחחיפושית אדומה
אנחנו רוצים לקנות שטיח כדי שלתינוקת החמודה שלנו יהיה איפה לשכב ולשחק, ובע"ה גם לזחול בהמשך - וכל זה בלי להתקרר...
איזה סוג של שטיח מומלץ לזה?
סליחה- אבל למה שטיח?פפריקה--
קנינו שמיכת פוך סינטטי עבה וכבדה. (ואם יש לסבתא שלך לחף ישן עדיף פי כמה וכמה).
ציפינו אותה בסדין וכך הכי טוב לכולנו.
השטח זז ממקום למקום, מתכבס בקלות, מתקפל בקיץ והעיקר- לא סופח אבק.
הציפית במכונה והשטיח פעמיים בחורף לניקוי יבש.
שמיכה עבה זה לא מסוכן?aimaאחרונה
תלוי בגיל התינוק כמובן
מה רע בעריסה או במיטה שלכם ?קשלש
ככה זה לפחות אצלנו
סתם שטיחיהודיה מא"י
רגיל פשוט כזה. כזה שנראה יפה בעינייך, ושהמחיר שלו סביר עבורך.
למרות שנראה לי שלא כדאי שטיח עם שערות ארוכות, (נראה לי שזה קרא שאגי או משהו כזה) זה תופס יותר לכלוך, ומחזיק פחות זמן ויהיה פחות נוח לקטנה.
ולפפריקה -
א. שטיח נותן הרגשה ביתית יותר (לפחות לפי דעתי, אבל אולי בגלל שגדלתי בבית עם שטיחים) בזמן ששמיכת פוך על הריצפה נותנת הרגשה של בלגן גדול מאוד.
ב. שטיח טוב גם לילדים גדולים יותר, גם בחורף וגם בקיץ יותר נוח לשחק עליו, וגם לי נעים בהרבה ללכת על שטיח במקום על הריצפה. במיוחד בחורף.
ג. אני לא שמתי לב שניקוי ריצפה קל יותר לעומת ניקוי שטיח.
ד. שטיח נוח בהרבה לתינוקות שמתחילים לזחול, כי הוא תופס טוב את הריצפה ולא מחליק כמו שמיכה ולא משנה כמה היא כבדה.
ה. ניקוי יבש לשטיח?! בטח שלא פעמיים בשנה. אולי פעם בשנתיים, וגם זה בקושי.
אז נכון שרוב הסיבות האלו מאוד אינדיבידואליות, (???) אבל בהחלט יש הרבה סיבות טובות להעדיף שטיח.
ודרך אגב אם לא שטיח הייתי מעדיפה דווקא מזרון הפעלה מתקפל על פני שמיכת פוך.
למרות שנראה לי שלא כדאי שטיח עם שערות ארוכות, (נראה לי שזה קרא שאגי או משהו כזה) זה תופס יותר לכלוך, ומחזיק פחות זמן ויהיה פחות נוח לקטנה.
ולפפריקה -
א. שטיח נותן הרגשה ביתית יותר (לפחות לפי דעתי, אבל אולי בגלל שגדלתי בבית עם שטיחים) בזמן ששמיכת פוך על הריצפה נותנת הרגשה של בלגן גדול מאוד.
ב. שטיח טוב גם לילדים גדולים יותר, גם בחורף וגם בקיץ יותר נוח לשחק עליו, וגם לי נעים בהרבה ללכת על שטיח במקום על הריצפה. במיוחד בחורף.
ג. אני לא שמתי לב שניקוי ריצפה קל יותר לעומת ניקוי שטיח.
ד. שטיח נוח בהרבה לתינוקות שמתחילים לזחול, כי הוא תופס טוב את הריצפה ולא מחליק כמו שמיכה ולא משנה כמה היא כבדה.
ה. ניקוי יבש לשטיח?! בטח שלא פעמיים בשנה. אולי פעם בשנתיים, וגם זה בקושי.
אז נכון שרוב הסיבות האלו מאוד אינדיבידואליות, (???) אבל בהחלט יש הרבה סיבות טובות להעדיף שטיח.
ודרך אגב אם לא שטיח הייתי מעדיפה דווקא מזרון הפעלה מתקפל על פני שמיכת פוך.
הנקה בהריוןאנונימי (פותח)
ההנקה היא לא מים!!!! החלב נעשה מדם האם והוא מכיל בכל שלב נוגדנים, מינרלים וחלבונים.
כמדומני ישנה הלכה , שאמא חייבת להניק עד גיל שנתיים ובעבר הניקו אף יותר. הרכב החלב משתנה בהתאם לצרכים של הילד. כמובן שבשלב מסוים צריך לתת תוספת מוצקה.
אולם כל עוד הילד רוצה לינוק ולאמא יש כוחות - כדאי מאוד להניק!
כשהאמא בשבוע ה-12 להריון הרכב החלב משתנה , לקולסטרום- חלב ראשוני, המתאים לעובר כשייולד.
ואז בדרך כלל בגלל שינוי ההרכב, טעם החלב משתנה והילד (הגדול) אינו רוצה להמשיך לינוק.
כמדומני ישנה הלכה , שאמא חייבת להניק עד גיל שנתיים ובעבר הניקו אף יותר. הרכב החלב משתנה בהתאם לצרכים של הילד. כמובן שבשלב מסוים צריך לתת תוספת מוצקה.
אולם כל עוד הילד רוצה לינוק ולאמא יש כוחות - כדאי מאוד להניק!
כשהאמא בשבוע ה-12 להריון הרכב החלב משתנה , לקולסטרום- חלב ראשוני, המתאים לעובר כשייולד.
ואז בדרך כלל בגלל שינוי ההרכב, טעם החלב משתנה והילד (הגדול) אינו רוצה להמשיך לינוק.
אני שמעתי שזה מזיק לעובר שבבטןיעל ל'
ההנקה לוקחת מהאמא את מה שהיא אמורה לתת לעובר.
אז אין סיכוי שיש להם דעות סותרות-----לא?פרח לב הזהבאחרונה
בהחלט כן, עשיתי את זה בהריון מס 5 שליאנונימי (פותח)
וגם עכשיו ב7.
לגבי הקלה על בחילות: לא זה לא מקל.
לגבי איכות החלב: החלב-אם זה לא מקור האוכל היחיד בגיל הזה ולכן אני כלל לא מודאגת.
אני הנקתי את הבן הרביעי שלי כל ההריון של החמישי, ביום הלידה הוא לא רצה לינוק וחזר לינוק רק כעבור 3 ימים מהלידה(שזה הזמן שכנראה היה ת' קולסטרום.) הוא היה בן שנה וחצי ולכן מבחינה הלכתית לא היתה בעיה להחזיר אותו להנקה. כן הנקתי 2 במקביל ולא הייתה לי עם זה בעיה כי יש לי עודפי חלב באופן רגיל. הייתי ממש שלמה עם זה והנקתי את הגדול יותר עד שנתיים ו7 חד' והקטן יותר עד שנתיים.
אבל: בגדולה והשניה הייתי נורא מתוחה ופחדתי להניק 2 במקביל, הגדולה כנראה קלטה את זה ובערך בחודש השני להריון הפסיקה מעצמה.
אז הכלל הוא לדעתי: להיות שלימה עם ההחלטה לכאן או לכאן, ולנסות לזרום עם מה שנראה הכי טוב לילד....
לגבי הקלה על בחילות: לא זה לא מקל.
לגבי איכות החלב: החלב-אם זה לא מקור האוכל היחיד בגיל הזה ולכן אני כלל לא מודאגת.
אני הנקתי את הבן הרביעי שלי כל ההריון של החמישי, ביום הלידה הוא לא רצה לינוק וחזר לינוק רק כעבור 3 ימים מהלידה(שזה הזמן שכנראה היה ת' קולסטרום.) הוא היה בן שנה וחצי ולכן מבחינה הלכתית לא היתה בעיה להחזיר אותו להנקה. כן הנקתי 2 במקביל ולא הייתה לי עם זה בעיה כי יש לי עודפי חלב באופן רגיל. הייתי ממש שלמה עם זה והנקתי את הגדול יותר עד שנתיים ו7 חד' והקטן יותר עד שנתיים.
אבל: בגדולה והשניה הייתי נורא מתוחה ופחדתי להניק 2 במקביל, הגדולה כנראה קלטה את זה ובערך בחודש השני להריון הפסיקה מעצמה.
אז הכלל הוא לדעתי: להיות שלימה עם ההחלטה לכאן או לכאן, ולנסות לזרום עם מה שנראה הכי טוב לילד....
מעוררת הערצה,באמת !יונה
את מדהימהאנונימי (פותח)
אין לך מושג כמה עזרת לי עכשיו בכמה מילים האלה שאני קוראת.
אני חילונית גמורהומניקה ילד בן שנתיים. כל הסובבים לי מרימים גבה מופתעת ומבקרת לגמריי וכולם!!! כולל בטיפת חלב ורופא הילדים ממליצים לגמול כבר- כולל הגננת בגן שטוענת שזה פשוט מזיק לו כי הוא חסר מנוחה(שטויות).
אני מנסה להיכנס להריון ומאוד חוששת מהנקה בהריון כי אחות טיפת חלב אמרה לי שמסוכן להניק בהריון.אני זוכרת שאבא שלי היה מספר שאמא שלו הניקה אותו עד גיל 3, אבל עכשיו הוא כבר שכח..המון תודה לך ותתפללי בשבילי שיהיה לי עוד ילד/ה בריא.תודה.
תלוי...אנונימי (פותח)
ראשית, הנקה בהריון תלויה בהיסטוריה הרפואית (הפלות, התקצרות צואר רחם וכו')ואז לרוב המוחלט, ההנקה לא מומלצת ואפילו אסורה. לאחר מכן, תלוי בהריון הנוכחי- דימומים, התקדמות תקינה, התכווצויות שלא מפסיקות ועוד ואז כדאי להיוועץ עם רופא. מלבד זאת יש נשים שההנקה ממוטטת אותן פיזית ואז כדאי לשקול את ההנקה. לגבי העניין עצמו- הלכתית, אין בעיה להניק במהלך ההריון, אלא אם כן נגרמת סכנה לאם או לעובר. לגבי החלב- אמנם במהלך ההריון מרכיבי החלב משתנים ולחלק מהתינוקות זה מפריע אך בהחלט חלב זה אינו מיים(ואפילו לפעמים ההיפך!).טעמו משתנה וגם הכמות,אך אפשר בהחלט להמשיך ולהניק. אם התינוק היונק קטן, לעיתים קרובות יש לתת תוספות. לא מומלץ לשאוב!
בהצלחה.
הכותבת הינה מדריכת הנקה מוסמכת
בהצלחה.
הכותבת הינה מדריכת הנקה מוסמכת
אם היתה לי הפלה אחת בשבוע 18אנונימי (פותח)
אבל לפני ואחרי הריונות ולידה תקינים- לידה בקיסרי את כולם.אני רוצה עוד הריון ועדיין מניקה מתוך פינוק בן שנתיים שלא מוכן להיגמל, אבל יונק רק פעמיים או שלוש ביום.אני נהנית ולא רוצה להפסיק -רק אם לא תהיה לי ברירה.גם הילד לא רוצה ומאוד נהנה ומבקש/דורש "ציצי". אני לא עייפה ולא מותשת, להיפך- אם אני לא נותנת לו, הוא צועק ובוכה ולא רגוע ואני לא יכולה לנוח.רוצה להיכנס להריון נוסף. בת 36. מה את ממליצה?
עד כמה אתם מקפידים על צחצוח שיניים לקטנטנים?אסופית
בננו בן שנתיים+, אנו מקפידים לצחצח איתו שיניים רק לפני השינה (בבוקר לא).
כמובן שהוא רוצה לצחצח לבד, שזה אומר שהוא לא באמת מצחצח אלא יותר מלקק את המשחה הטעימה...
לצחצח לו זה אומר סתם מריבות וויכוחים כי הוא הרי "אוצה לבד". מצד שני, להשאיר את השיניים בצחצוח המצחיק שלו זה לא טוב...
אני לא רוצה שהוא יתייחס לצחצוח שיניים כאל משהו מעיק ומרגיז אלא שיפתח הרגל טוב.
מה עושים? לוותר לו ולחכות שקצת יגדל? לעמוד על העיקרון?
אשמח לקבל עצות ותובנות(:
אין לי תובנות...veredd
הקטן שלי מסרב למשחה, זה ממש מגעיל אותו, וככה אני נותנת לו לצחצח, וכשהוא במצב רוח טוב אני מלהיבה אותו שייתן לי לצחצח לו כמו שצריך. בכל מקרה, להקפיד על כך שלא יאכל מתוקים לפני השינה, ולהקפיד לשתות רק מים, ואחרי כל ארוחה. זה מאוד מנקה את השיניים.
ובכלל, אם נמנעים מלתת סוכר בכמויות, יש פחות צורך בצחצוח, ויותר בשטיפה.
בכל מקרה, גם שלי רוצה רק לבד, ואין ממש מה לעשות מול זה...
שמעתי שהכי חשובחילזון 123
זה ה"מכניקה" של הציחצוח ולא המשחה.
העיקר שתצחצחי לו ביסודיות אפילו עם מים אם זה מה שהוא מוכן.
איזה משחת שיניים אפשר לשים בגיל הזה???יהודיה מא"י
אני ראיתי שעל כל המשחות כתוב לא לילדים מתחת לגיל 3.
אנחנו נותנים לו לבד, גם השטיפה עושה עבודה טובה, ואם הזמן הוא ילמד לצחצח כמו שצריך.
קחי את הדברים שלי בערבון מוגבל, עוד אין לי נסיון כ"כ גדול
יש לי משחה להמליץ עליה!יוקטנה
מה שטוב בה, זה שאין בה פלואוריד. הילדים תמיד-תמיד-תמיד בולעים את המשחה (או חלק גדול ממנה), והפלואוריד רעיל. לכן במשחות של הילדים יש פחות פלואוריד, ולכן אומרים לשים כמות של אפונה. בכל מקרה - המשחה ההיא נקראת: AloeDent. הנה קישור לתמונה של המשחה:
אני מצאתי בשופרסל דיל, להפתעתי, אחרי שקניתי בחנות טבע קודם לכן (המחיר זהה). לא יקרה! 25 ש"ח לשפורפרת.
תודהיהודיה מא"י
יש את המשחה הזאתחילזון 123
גם בטעם מנטה ושלי התמודדו איתה יפה מאד. אני שמה ממש ממש טיפה, הרבה פחות מגודל אפונה, ממש רק נוגעת עם המברשת בקצה של השפורפרת וזה מספיק בהחלט, ועושה מספיק קצף וריח טוב.
אני מקפידה כל ערב לצחצח להם. רופא השיניים שלהם (שלצערי ביקרנו לא מעט עם הגדול) אמר שעד גיל 9 כדאי לעבור על הצחצוח שלהם. בבוקר אני פחות מקפידה פשוט כי בד"כ לא מספיקים.
הבנתי שהפלואורידאלעד
הוא החומר המוצלח ביותר נגד החיידקים
לא זה לא בשביל החיידקיםיוקטנה
הפלואוריד קשור לחוזק של זגוגית השן, אבל לא הוכח שהמצאות פלואוריד במשחה תורמת לחוזק של השיניים.
עיקר בפעולה של הצחצוח היא הצחצוח עצמו: כלומר, ניקוי שאריות המזון מבין כל הסדקים והחריצים בעזרת המברשת.
למה צריך משחה?בילי
זה בעיקר כדי לפרנס את החברות, ואפילו רופאי השיניים יגידו לך את זה בשקט בשקט.
העיקר זה הצחצוח, שלא לדבר על זה שיש במשחה הרבה חומרים רעילים שנכנסים לגוף.
ויעילותם לגבי השיניים מוטלת בספק.
פלואורידאנונימי (פותח)
ליוקטנה שלום, אני חדשה בפורום אבל כרופאת שיניים אני מרגישה חייבת להגיב.
לפלואוריד תפקיד חשוב מאוד במלחמה נגד עששת (חורים) בשיניים, בזכות יכולתו לחזק את זגוגית השן. הוא עוזר במניעת חורים ואפילו במצב שכבר התחיל להיווצר חור קטן, הוא יכול לעצור את גדילתו, ולמנוע צורך ב"סתימה".זה חשוב במיוחד בשיני חלב של ילדים שהם ממילא חלשות יותר. לגבי הרעילות- כמו הרבה דברים בחיים השאלה היא כמה. יש משחות מיוחדות לפעוטות מגיל 0 עד שנתיים (אני מכירה של קולגייט), בהן הפלואורייד מופחת ומתאים למשקל הגוף הקטן שלהם. בכל מקרה כפי שציינת צריך לשים בכמות של אפונה. אני מבינה את הצורך לחזור לטבע עם כמה שפחות כימיקלים וכו', אבל פלואור הוא חומר טיבעי שאף נמצא בריכוז מסוים בכל מים, ובכמות הנכונה ניתן להשתמש בו לטובת האדם.
גם ציאניד הינו טבעי ומצוי בשקדיםיוקטנה
אשרי המאמין. כידוע (בפורומים הללו), אני "קיצונית" יחסית, וביחד אני ואת משקפות קשת של התיחסות לנושא (ואם תישארי איתנו, גם לנושאים אחרים 
).
).לא אני המצאתי וייצרתי את משחות השיניים נטולות הפלואוריד (יש יצרנים רבים), ומכאן שאני לא ה"משוגעת" היחידה שסבורה שרב הנזק על התועלת בהוספתו באופן מלאכותי לתזונה (אני אומרת "תזונה", כי אצל הילדים משחת השיניים נבלעת, וגם אצל מבוגרים, במידה מסויימת). בתור רופאת שיניים, את סבורה אחרת, כמובן לא נעלבתי 
לא נעלבתי תודה על המידע!!!אסופית
יוקנה, את כזאת מדהימה!!!!
איזה ידע נרחב יש לך
את כ"כ מחכימה אותי!!!
אשרינו שזכינו להנות מידיעותיך בפורומים השונים...
יצרנים רבים תופסים טרמפאנונימי (פותח)
על הטרנד הטיבעי, והרבה פעמים מדובר בגימיק ותו לא, וכל מקרה לגופו.. אם הילדים שלך לא סובלים מנטייה לעששת ואתם לא אוכלים בבית (ובגן..) הרבה מתוקים, אשרייך, וייתכן וציחצוח יסודי וטוב אפילו ללא משחה כלל (תפקידה העיקרי בילדים הרי הוא הפלואוריד) יספיק. אבל אם הילד סובל מחורים בשיניים (אפילו חור אחד..), הפלואוריד לדעתי הוא הכרחי, ושלילתו מהילד כמוה כפגיעה בבריאות שיניו.. והרי אם רופאת ילדים תגיד לאמא שחסר לילד שלה לדוגמא ברזל באופן משמעותי, כך שקשה להשלימו בתזונה בלבד,ועליה לתת לו תוספת, תייעצי לה לא לתת?!
התגובה שלי נמחקה? האינטרנט שלי לא משהו...יוקטנה
טוב אז מהתחלה...
מה אני אייעץ? אני אייעץ לפנות למישהו מומלץ מתחום הרפואה המשלימה, בתור התחלה.
אבל הנה - העלת נקודה חשובה: הרופאה אמרה שלילד חסר ברזל. כלומר: הילד נבדק.
אבללללל, במקרה של השיניים, סתם דוחפים את הפלואוריד הזה לכל האנשים והילדים, בלי שום בדיקה.
(אבל גם אם חסר, אני מאמינה בפתרונות אחרים, כאמור)
לכל משפחה ולכל אדם מתאימות תשובות אחרות. אם אני ואת היינו חושבות בדיוק אותו הדבר על כל נושא, העולם היה מאוד משעמם, לא?
פלואוריד רעיל?כינוי סתמי
קפץ... לפי מה ששמעתי בטיפת חלבכינוי סתמי
לפני כמה שנים:
במים יש פלואוריד. בכל מקום יש כמות אחרת. יותר מידיד פלואוריד זה רעיל, אבל עד כמות מסויימת זה מחזק את השיניים ולא מזיק. איפה שגרנו בזמנו אמרה האחות שבמים אין פלואוריד, ולכן צריך לתת לילדים טיפות, כדי להשלים את החסר...
היא אמרה שבכל מקום צריך לברר מה רמת הפלואוריד...
קשה לי להאמין שכמות הפלואוריד ששמים במשחת שיניים היא מזיקה...
לנו יש אורביטול לילדים בטעם ענביםאסופית
ואין עליה שום הגבלה של גיל....
סתם תהיתי אם אני נוהגת כשורה או לא.
לא לפני גיל שלושכינוי סתמי
זה לדעתי בגלל חשש חנק. כמו דקטרין אורל ג'ל... שלמרות זאת נותנים לתינוקות, אבל צריך לשים לב שזה לא גוש, שיכול ליפול והילד יכול לשאוף את זה, אלא שמורחים את המשחה, ושמים קצת.
אולי צריך לשאול על זה רופא שיניים, אבל אני מרשה לעצמי לקחת על זה את האחריות לגבי הילדים שלי...
שאלתי על זה פעם רופא שינייםאמא מסורה
הוא אמר לי שבגיל הזה פחות חשוב הניקיון של השיניים, יותר חשוב זה ההרגל.
לתת לו לצחצח לבד, גם אם זה לא יוצא הכי נקי, אחרי שהוא יגדל קצת והוא זה שיזכיר לנו שצריך לצחצח שיניים ללמד אותו איך מצחצחים נכון.
כששאלתי אותו, למה שאני לא אצחצח לו, אז הוא ענה לי: "תתני לבעלך פעם שיצחצח לך שיניים"- תחשבו לבד על התשובה...
אני לא מוותרת על ציחצוח בבוקר ובערבקרנלהאור
זה חלק מהטקס.
בעיקרון אנחנו מתחילים עם בקיעת השיניים.
זו פעולה שיגרתית ואין עליה בכלל מקום לוויכוח.
כמו שלא יעלה על הדעת שילד בן שנתיים+ יחליף לעצמו חיתול וינקה מקקי, או ימזוג לעצמו מים רותחים, אין בכלל מקום (אצלי בכל אופן) שהילד יצחצח לעצמו. כשהוא מבקש "אני לבד" אני מסכימה רק בתור משחק קטן מקדים, אבל לא במקום הציחצוח האמיתי שלי, אני אומרת לו אחרי חצי דקה שציחצח בעצמו: "אתה ממש לומד לצחצח!! עכשיו התור של אמא" ומיד מתחילה, בכלל אין לו הזדמנות למחות. (וואו, אני נשמעת מהזה רס"רית
), אבל כן, בקטע הזה אני לא משאירה שום מקום לדיון.
), אבל כן, בקטע הזה אני לא משאירה שום מקום לדיון.הגדולים שלי מצחצחים הרבה יותר ממה שאני צחצחתי אי פעם בתור ילדה.
גם פיתרון יפהאסופית
מצאתי שיטה טובה לצאת מה"בעיה".
הקטן מצחצח לבד ואח"כ נותן לי את המברשת כי הוא "סיים" והשיניים נקיות ואז אני ממש מצחיקה אותו כך שהוא פותח את הפה ממש גדול וזה מאוד נוח לצחצח ביסודיות.
זה עובד כבר יומיים...
אחלה של פיתרון!!קרנלהאור
אצלנושרון נגארי
בעלי או אני מצחצחים להם שיניים בדרך של הומור,
אנחנו רופאי שיניים בעלי מבטא זה או אחר,אפשר לגוון,
ובעת הציחצוח מספרים להם על כל מה שאנו מבינים שהם אכלו היום,
'אני רואה שאכלת היום פתיתים,מצאתי בשן הזו פירור של עוגה' וכו'
וכמובן מתארים מאכלים שהם אכלו באותו יום.
זה לא כמו שזה נישמע- אנחנו לא נדרשים להיות שחקנים במישרה מלאה.
זה להציג רק לקטן התורן במשפחה[גיל שנה פלוס,שנתיים],הם קצת גדלים ומשתפים פעולה בלי זה[גיל שלוש ארבע]ואחר כך מלמדים אותם ציחצוח נכון והם מצחצחים לבד.[גיל חמש,שש]
אני דווקא שמעתי מרופא שיניים שמאוד חשוב לצחצח מהשן הראשונה שבוקעת,כי
שיני חלב שהוזנחו הם תשתית גרועה לשיניים שיצמחו אחר כך.
ממליצה בחום כן להקפיד,
בלי עין הרע,מתוך 5 ילדים יש שן אחת שעברה טיפול לסתימת חור.
אהבתי את ההשוואה יוקטנה
את מסבירה כל כך יפה בהודעות שלך!
חן חן קרנלהאור
ציחצוח לקטניםיהודה73
בס"ד.זה לא נכון לתת לילד לעצמו שיחליט על ציחצןח בעצמו וצריך להראות לו את החשיבה והדוגמה האישית.גם ביתי הקטנה(בת שנתיים)לא הראתה רצון לעשות זאת לא נואשנו.ובעידוד רב והסברים היום עושה זאת ברצון.
בהצלחה
צחצוח מבקיעת שינים??שיר מזמור
הבת שלי בת 8 חודשים עם ארבע שינים- שתיים למטה ושתיים למעלה (לא האמצעיות,מישהי מכירה תופעה כזו ששינים צדדיות צומחות לפני האמצעיות?)
כשאני מכניסה לה אצבע לפה - למשל כשהיא מכניסה משהו קטן לפה - היא ממש ממש מסרבת ובוכה. אני בכלל לא רואה איך אני מתחילה איתה צחצוח שינים.
יש לכן עצות?
כמה זה הכרחי להתחיל?
(בינתיים היא גם מסרבת כמעט כל אוכל מוצק ואוכלת בעיקר מטרנה- האם זה משנה?)
תודה
נשמע כמו לשון קשורה רציני!יוקטנה
ממליצה לך מאוד לפנות לד"ר רועי פורר מירושלים, רופא שיניים שמתמחה במיקרים של לשון קשורה.
מה שאת מתארת מתאים מאוד לסימנים של לשון קשורה.
הוא לא גובה תשלום עבור ייעוץ, אלא רק עבור טיפול (300 ש"ח אם אני זוכרת נכון).
הנה קישור למאמר מוכר שלו:
והנה קישור למכתבים עם סיפורי מקרה ששלחו לו:
צודקת נסחפתייוקטנה
קפצתי למסקנות ממילה וחצי באינטרנט 
אמנם יש תינוקות עם לשון קשורה שיונקים היטב, אבל גם יש לא מעט ילדים בלי לשון קשורה שלא אוהבים שדוחפים להם דברים וידיים אל תוך הפה! 
לשיר מזמור-טל שחר
יש כזה אצבעון מגניב מגומי- שהוא למעשה מברשת שיניים- עם סיבי גומי- זה מאוד מצחיק את התינוקת שלי, ונעים לה. מומלץ בחום
חשוב! תרגילו אותם מגיל קטן! בבוקר ובלילה!איציק הג'ינג'י
שיתוף פעולהlila317
יש לי ילדה אומנם קצת יותר גדולה בת 3 וחצי אבל מגיל קטן לימדתי לה שבפעם הראשונה היא מצחצחת ובפעם השניה אני . אנחנו מיסתכלות על המראה שמימול וצוחקות וזה נהפך למשהו טוב .
לעמוד על העיקרון.אנונימי (פותח)
1) אצלנו הוא מצחצח לבד ואח"כ אני "בודקת" אם נשארו עדיין שאריות מזון וחיידקים, ומכיוון שנשארו, אני מצחצחת לו בעצמי בנוסף. 2) אנחנו גם הולכים לביקורת אצל רופאת שינים כל חצי שנה. מספר ימים לפני הביקור אני מרשה לילד לצחצח לגמרי בעצמו, ואז אצל הרופאה אנחנו שואלים אותה עד כמה הציחצוח היה מספק. עד כה, היא תמיד המליצה, באוזני כולנו, שההורים צריכים לצחצח לילד. כך שיש באמתחתי טיעון מקצועי לבוא איתו לילד והוא מבין שזה עיקרון עם סיבה אמיתית ולא סתם.
הנה השיטה שלי----פרח לב הזהבאחרונה
אני מצחצחת להם היטב כשעל המברשת מים בלבד, ואח"כ הם "מצחצחים" לבד ומתענגים להם על המשחה....
הנושא החרוש- גמילה מטיטוליםמשתדלת
שלום לכולן.
אני אמא צעירה לפעוטה בת שנה ו7.
הילדה מאוד נבונה, ובעלת הבנה טובה.
לכן חשבתי אולי אפשר כבר להתחיל לגמול אותה.
אבל אני ממש לא יודעת איך מתחילים ומה כדאי ולא כדאי לעשות. אשמח לשמוע טיפים וכל מידע.
האם יש שיטות שונות? האם עדיף סיר או ישבנון? (כיום היא אומרת לי בדר"כ אחרי שהיא עושה קקי, אבל לא מודיעה על פיפי) והאם גומלים קודם יום, ומשאירים טיטול בלילה??
הייתי שמחה לשמוע מניסיון של אמהות שגמלו בערך בגיל הזה..
ועוד דבר- אני צריכה ללדת עוד חודש וחצי, האם זה יכול להיות בעייתי שזה יוצא צמוד? יותר מדי עומס נפשי על הילדה?
תודה רבה מראש לכל העונות.
הטיפ הראשוןיהודיה מא"י
חכי לקיץ. הרבה יותר קשה לגמול שקר.
דבר ראשון, קשה יותר להתאפק כשקר.
דבר שני, הטיטול הוא חתיכת תוספת לחימום, חבל לוותר עליו דווקא עכשיו
דבר שלישי בקיץ לובשים פחות בגדים=פחות כביסות.
סיר/ישבנון/ישר על האסלה זה משתנה מילד ילד. אישית, הראשון שלי ישב ישר על האסלה. השני מפחד ויושב על מושב אסלה מקטין. מקווה מאוד לא להצטרך להשתמש בסיר, זה ממש מגעיל אותי.
ואם ישבנון אני ממליצה לא לקנות ישבנון, אלא מושב מקטין אסלה + שרפרף. זה זול יותר, עמיד יותר ושימושי יותר. רק שמי לב שהחלק החיצוני שלו גדול מספיק, אחרת הוא לא יושב יציב על האסלה.
ולגבי הלידה המתקרבת - השאלה הגדולה האם לך זה לא יהיה עמוס מדי.
ולגבי גמילה ביום וגמילה בלילה. יש שתי שיטות. אחת גמילה בבת אחת. ביום אחד מורידים טיטול לגמרי וזהו. ושיטה שניה היא הדרגתית. בהתחלה רק כמה שעות, רק בבית ורק ביום. ולאט לאט ממשיכים.
דבר ראשון, קשה יותר להתאפק כשקר.
דבר שני, הטיטול הוא חתיכת תוספת לחימום, חבל לוותר עליו דווקא עכשיו
דבר שלישי בקיץ לובשים פחות בגדים=פחות כביסות.
סיר/ישבנון/ישר על האסלה זה משתנה מילד ילד. אישית, הראשון שלי ישב ישר על האסלה. השני מפחד ויושב על מושב אסלה מקטין. מקווה מאוד לא להצטרך להשתמש בסיר, זה ממש מגעיל אותי.
ואם ישבנון אני ממליצה לא לקנות ישבנון, אלא מושב מקטין אסלה + שרפרף. זה זול יותר, עמיד יותר ושימושי יותר. רק שמי לב שהחלק החיצוני שלו גדול מספיק, אחרת הוא לא יושב יציב על האסלה.
ולגבי הלידה המתקרבת - השאלה הגדולה האם לך זה לא יהיה עמוס מדי.
ולגבי גמילה ביום וגמילה בלילה. יש שתי שיטות. אחת גמילה בבת אחת. ביום אחד מורידים טיטול לגמרי וזהו. ושיטה שניה היא הדרגתית. בהתחלה רק כמה שעות, רק בבית ורק ביום. ולאט לאט ממשיכים.
לכל ילד מתאימה גמילה אחרתיוקטנה
כדאי לגשש ולנסות עד שמוצאים מה הכי קל לכל ילד. כדאי להקל על הילד כמה שאפשר
באמת רוב הילדים נגמלים בקיץ, אז אפשר פשוט "לשחרר" את הילד אל העולם, לגלות בעצמו את נושא הפיפי והקקי.
אבל אם דווקא פתאום עכשיו הנושא עלה בדעתך, ייתכן שקלטת משהו מהילדה שאומר שדווקא עכשיו יש חלון הזדמנויות טוב, שחבל להחמיץ
אם זה המצב, אני יכולה לספר לך שיש לי ילד בן שנה ו-10 שמסתובב בימים אלה ממש בלי חיתול, רוב שעות היום. ואנחנו מתגוררים בסמוך לחברון! קררר... אני פשוט מלבישה עוד שכבהבגוף (עוד סוודר). לגרביים הוא מסרב, אבל ייתכן שבתך תסכים, ואם כך - מה טוב!
אם הילדה לא הולכת למסגרת, ונמצאת איתך גם בבוקר, זה בהחלט תורם.
בשלב ראשון הייתי משאירה אותה ערומה (מהמתניים ומטה, וכשיוצא לה, הייתי מסבירה ש"זה פיפי. פיפי עושים בסיר/באסלה". כך כמה פעמים. בנוסף, הייתי מנסה להושיב אותה על הסיר והאסלה כמה פעמים מיוזמתי, ומקריאה סיפור (או שרה שירי אצבעות, או הצגת בובות), עד שנמאס לה. אם בזמן הזה יש תוצרת: "כל הכבוד! עשית פיפי בסיר! ילדה גדולה!" וכדומה.
אצלנו רוב הילדים העדיפו בסיר, זמן רב. דווקא הקטן מעדיף האסלה, ולא סתם - בלי מקטין! הוא פשוט מאזן את עצמו על הקצה בצורה טובה מצחיק... הוא התרגל לכך, מכיוון שהייתי מחזיקה אותו לפיפי וקקי בין הרגליים שלי, כשאני על האסלה מסביבו. עכשיו הוא כבר מעדיף לבד.
לגבי גמילת יום ולילה - שוב - תחושי את הילדה. אצלנו כל ילד העדיף משהו אחר. כל פעם חשבתי שגיליתי את השיטה היותר טובה, עד שהבנתי שכל ילד פשוט צריך משהו אחר...
דבר אחרון - הרבה ילדים נגמלים במהירות לפיפי, ומעדיפים לעשות קקי בחיתול עוד חודשים רבים לאחר מכן. אני ממליצה ללכת איתם ולאפשר להם את זה, עד שהם מרגישים ביטחון לעשות גם את הקקי באסלה.
שיהיה בהצלחה, ומה שהכי חשוב: ב-נ-ח-ת!!!
מנצלש"ת.. (ככה אומרים?...)רק תפילה
גם אני מצטרפת ליהודיה לגבי הקיץ.
אני דוקא שמחתי בכך שבגלל שהבת שלי עכשיו בת 1.9 בחורף, לא יהיו לי התלבטויות אם הגיעה הגיל להגמל כי במילא חורף, ובחורף היה ברור לי שלא אגמול..
אלא ש... הקטנטונת מודיעה לפני שהיא עושה ("טולי" מלווה בפרצוף מתפרצף אכיל במיוחד...) וכעבור דקה- החיתול מתמלא לו... ובגלל זה עכשיו יש לי בכ"ז התלבטות.. המטפלת במעון (היא שם עד 4) דוקא גילתה סימני התלהבות לגמול אותה, ואני מעדיפה לא לגמול... חורף, קררר (וכל הפירוט של יהודיה...) (גם ככה מספיק ששרוול של הבגד מתרטב ממשהו חייב להחליף כי קר...)
אבל, האם יש סיכוי שאני "אפספס" בכך את הגמילה? [אחרי שעושה היא תמיד אומרת, ולפני- לעתים קרובות] יש עניין של לתפוס את זה בזמן?
תודה..
תודה למגיבות..משתדלת
הפנמתי את מה שאמרתן,
השאלה שלי האם אפשר לנסות ומקסימום לא הולך לחזור לטיטול, או שזה יכול לעשות לילדה בילבול או לגרום לחוסר ביטחון לגבי הפעם הבאה שננסה...
אני עשיתי עם הגדולה שלי גמילה חלקיתחנצ'ואחרונה
הרגלתי אותה לעשות בשירותים עם הטיטול... זה לא לגמרי, ובימים החמים יותר אני מוציאה את הטיטול לגמרי וזה בסדר גמור.
את יכולה לנסות.
מרטיבה בלילה בלי סוף-מה עושים??פלוסי
החמודה שלנו כבר בת 3 ו-3 חודשים. נגמלה כבר מזמן מטיטולים. אבל חזרה להרטיב בלילה באופן (כמעט) קבוע.... אפשר לספור על יד אחת את הפעמים שלא ברח לה בלילה פיפי בחודשים האחרונים.
מה עושים???
חשבנו שזה בגלל הקור אז הלבשנו פיג'מה עבה + גרביים, סגרנו חלון ומה לא? ועדיין בורח...
אנחנו מקפידים שכמעט ולא תשתה במהלך הערב וכמובן לא מוותרים על פיפי לפני השינה... ועדיין בורח...
להעיר בלילה לא רלוונטי כי היא מתנגדת בתוקף ובוכה בהיסטריה ולא רוצה לקום, וגם כואב הלב להעיר אותה כשהיא ככה...
בהתחלה ניסינו להתעלם או להגיד "לא נורא..." ניסינו גם לצ'פר עם מדבקות שוות בכל יום שקמה יבשה! כמה כאלו כבר יש? 
היום כבר קשה לנו לחייך לה בבוקר, ולזרום עם זה... הריחות!! המקלחות בבקרים בשיא הלחץ!!! והכביסות!!! אויש, כמה כביסות!? גמרו אותנו...
מבחינה רפואית לא מטפלים בבעית הרטבה לפני גיל 6, כך הבנתי. יש למישהו רעיון????
גם לה עצמה מאוד קשה עם זה, היא בוכה כשזה קורה וכואב לי הלב....
חייבת לציין שבמהלך היום, גם חזר לברוח לה, אבל לעיתים נדירות הרבה יותר, ולדעתי זה מעצלנות ללכת לשירותים...או שאולי לא, אני כבר לא יודעת...
זקוקה לעצות ותובנות, אשמח לשמוע! כמעט נואשנו...
שולחת חיבוק גדול!!אני ירושלמית
עברנו את זה עם אחד הבנים שלנו, שהרטיב עד גיל חמש... בערך מהגיל הזה ההרטבות הלכו והתמעטו, עד שב"ה כיום בגיל שש ורבע זה כמעט לא קורה.
ב"ה זה עבר בלי טיפול רק עם סבלנות ואמונה בה' שיעזור לנו להיות סבלניים, ובילד, שהוא לא עושה את זה כמניפולציה רגשית או משהו מעין זה...
מאד מאד התאפקתי לא להחזיר לו את הטיטול ללילה, וב"ה, זה בסוף עבר...
חיבוק גדול בשבילך זה לא קל!
אבל אם תקחי בחשבון מראש שזה מה שהולך לקרות אולי זה קצת יעזור לך עם ההרגשה, לא הרגשה ש: 'שוב הרטיבה' אלא הרגשה: 'הנה היא הרטיבה... כמו שידענו שעלול לקרות...' (זה הבדל דק, אבל אישית זה עוזר לי צורת חשיבה כזאת...), וקחי בחשבון שאת מעמידה כל יום בבוקר מכונה לפיג'מה והמצעים של הילדה.. לא נחמד, לא נורא!
כמובן סדין ניילון מתחת לסדין עשוי למזער נזקים...
שה' יתן לכם כוח להתמדדות הזאת שדורשת הרבה סבלנות! ושהיא תגמל מהרה!
עצה פשוטהצפתי טרי
שתלך לישון עם טיטול
כן כן בלי להתבייש...
מצטרף לירושלמית (כמובן חוץ מהחלק של החיבוק...)איזה טוב ה'!!!!
אבל הערה קטנה -
כמדומני שאם היא ניגמלה לחלוטין ואז חזרה להרטיב זה שונה ממצב שהיא לא ניגמלה וייתכן שצריך לבדוק את זה בכל זאת עם אנשי מקצוע.
תודה אבל...פלוסי
להחזיר את הטיטול - אין מצב לא יקרה! היא באמת נגמלה מזמן... והיא כבר גדולה לטיטולים...
ניסינו לחשוב אולי עובר עליה משהו (נפשי) אבל לא מצאנו משהו מהותי... אמא שצריכה ללדת בעוד כמה חודשים לא נראה לי סיבה למסיבה...
ותודה על החיבוקים ירושלמית! אשריכם שהצלחתם לעמוד בזה כ"כ הרבה זמן... איזו סבלנות צריך... הלוואי ונמצא פתרון או שזה ייפסק מאליו.
אגב-אחד מאחיי הרטיב עד גיל מאוד מאוחר.... והורי ניסו הכל... זה היה מאוד קשה! כך שלא תמיד זה נפסק בגיל צעיר... בעסה לחשוב שזה יכול להימשך... מסכנה!
נקווה לטוב, אשמח לשמוע עוד...
ניסיתם להסביר לה?יהודיה מא"י
פשוט להסביר לה לפני שהיא הולכת לישון שתעירו אותה בלילה לעשות פיפי כדי שהמיטה שלה תשאר יבשה? הרי בטח גם לה לא נעים להרטיב בלילה.
חוץ מזה שאימא שצריכה ללדת זאת בהחלט סיבה למסיבה...
בטח שניסינו להסביר, ולא פעם אחת ועדיין מנסים...פלוסי
עושה רושם שהיא מבינה מאוד וגם רוצה מאוד לקום יבשה, היא הרי תמיד מבטיחה!
זה פשוט לא מצליח לה מאיזושהיא סיבה, ברור לי שזה לא דווקא.
אמא שצריכה ללדת רק בעוד 3 חודשים זה נראה לך סיבה למסיבה?? היא אומנם מבינה מה זה אומר ומצפה לזה אבל בכיוון החיובי בלבד... אין שינויי התנהגות לרעה אחרים במהלך היום...
נשמע לי שעובר עליה משהו וצריך להיות יותר רגישים.ציפי כהן
לדעתי דבר כזה מדליק איזו נורה שאומרת שעובר עליה משהו.
בדקתם וזה נהדר. אולי לא שמתם לב מספיק למה שיכול להפריע לה?
אולי צריך לחשוב יותר מהעיניים שלה, להתבונן על העולם מהזוית שלה (כמה שניתן) ולנסות להבין מה גרם לשינוי הזה?
אני מציעה עניין שיכול בהחלט בהחלט להפריע לה:
אמא שהולכת ללדת זו שמחה גדולה מאוד. במיוחד שהיא יודעת מזה ומצפה לזה בכליון עיניים. (עוד שלושה חודשים?? בשביל ילדה קטנה לחכות לזה זה נצח!!!!) היא בטח מחכה ומחכה ומחכה ומחכה ומחכה ומחכה..... ובטח מדברים על זה בבית ומכינים דברים ומתכוננים ומתרגלים לאמירות בסגנון- "כשיהיה התינוק/ת יהיה..." ובכלל באופן כללי זה דבר מדובר בבית.
היא מצפה לזה בודאי בשמחה!
ויחד עם השמחה יש לה חששות ופחדים גדולים.
מה יקרה למעמד שלי בבית? מה אמא תגיד לי אחרי שיהיה תינוק? האם אמא תתיחס אלי? האם התינוק יהיה חמוד? אולי הוא יבכה הרבה? אולי הוא יקח לי את כל הצעצועים? ואם הוא לא ירצה להיות חבר שלי? את מי אמא תאהב יותר?....
יש מליון שאלות שצצות לילד בעקבות נושא כזה. אני מניחה שהיא שמחה ויחד עם זה גם מבולבלת ורוצה הסברים על מה שהולך לקרות ועל השינוי שהמשפחה הולכת לעבור.
אני חושבת שדיבור פתוח איתה יכול מאוד לעזור.
לחשוב על כל הנקודות שיכולות להציק לה סביב זה. לחשוב על תשובות נעימות ומקבלות.
להסביר לה שאת תמיד אוהבת אותה, גם כשהתינוק ייוולד.
שהתינוק יהיה אח שלה ובעזרת ה'- אחרי שהוא יגדל- הם יהיו חברים (ויקח המווווון זמן עד שזה יקרה...)
וגם להסביר שיקח המווון זמן עד שאמא תלד. (גם בשביל אמא עוד 3 חודשים זה המוווון זמן...)
תגידי לי מה את חושבת.
וכמובן- הרבה סבלנות והמון הצלחה!! לא פשוט בכלל.
אם בררתם רפואית (בדרך כלל זה לא לפעמים יכול להיות)ד.
שאין בעיה ולא נראה לכם שיש איזו תעוקה נפשית בבית או בגן (לברר עם הגננת גם בגן, אם לא עברה משהו, לא מציק מישהו, לא מפחדת ממשהו); כלומר, אם נטו רק זה (החשד, כמובן, בגלל שזה הפסיק וחזר) - אז להניח לזה לגמרי, לענ"ד ומנסיוני. אז מה? חס ושלום שקשה לחייך בבקר. תגידי, ב"ה, יש לי ילדה מתוקה. תסתכלי על הפנים שלה, אל תריחי. מקלחת בנחת - הולך בזריזות. בלחץ - ההיפך. תכיני כבר מהערב בגדים חליפיים. בלי להגיד לה. תשמחי שיש מכונת כביסה ולא מכבסים בידיים. לפני לא הרבה שנים עוד כיבסו חיתולי בד של כל הילדים...
זה שהיא בוכה מזה - זה גרוע. לדעתי - שיקוף של יחסך לנושא.. תגידי לה מראש: מעכשיו - לא נורא. אנחנו מקוים שבעז"ה די מהר זה יעבור, כי יותר נעים לקום יבשה ושלא מרטיבים הרבה בגדים, אבל בינתיים - לא אסון. יש הרבה ילדים שזה קורה להם.זה לא כ"כ נעים, הם משתדלים ללכת לשירותים בערב, אחר כך הם מרגישים כשהם צריכים גם בלילה והולכים לבד בשינה, ובסוף - זה כבר לא קורה.
אם תגידי כך - התוית לה דרך, תקוה, השתדלות; ויחד עם זה, לקבל את עצמה בטוב. ילדה בגיל זה לא אמורה להרגיש כ"כ נורא מזה אם ההורים משדרים רגיעה.
להשתדל שתלך בערב פעמיים-שלש לשירותים. להשתדל שתשתה מוקדם יותר, אבל לא למנוע שתיה אם היא רוצה - רק לעמוד על כך שתלך שוב פעם זמן מה אחרי ששתתה. בשום אופן לא להעיר באמצע הלילה. אף אחד לא אוהב שעושים לא כך - גם ילדים (זה נכון שיש כאלה שבעצם ממשיכים לישון תוך שלוקחים אותם, אך יש כאלה שזה ממש נורא בשבילם. שתרטיב, אז מה? יותר טוב מלהעיר אותה. יגיע גיל שהיא תסכים להתעורר בלי הרבה בעיות אם לא זכרה ללכת לפני השינה).
ביום, להגיד מדי פעם, בנחת וכבדרך אגב, שתלך לשירותים. לא לשאול, להגיד..
בהצלחה.
בגוף ההודעה צריך להיות: "שעושים לו" כמובן.ד.
טוב לבדוק תולעים אצל ילד שהרטבות חזרואחותו
במיוחד אצל בנות.
הן יוצאות בלילה, מגרות את האזור וגורמות להטלת שתן.
בעיה מאד נפוצה!
איך מזהים תולעים? פשוט רואים את זה?פלוסי
או שצריך רופא? ב"ה אין לי ניסיון בזה. האמת היא שהיא נוגעת שם די הרבה במהלך היום, אבל תמיד קישרתי את זה לצורך ללכת לשירותים.
בלילה, אם היא מתעוררת- ממש אפשר לראותאחותו
אם לא- עושים בדיקות צואה (הפניה מרופא) אבל צריך לדעת שכדי לשלול תולעים יש לערוך 3 בדיקות צואה שונות מיציאות של בקר, כי הן לא תמיד מפיעות בצואה...
מה קורה אםקיפי.
אתם לוקחים אותה בלילה עוד פעם לשירותים, מתוך שינה?
(נגיד באזור 11, או מתי שאתם הולכים לישון)
אצלנו זה פתר את הבעיה. בהתחלה חשבתי שזה לא טוב להרגיל אותה לזה, אבל בסוף התיייאשתי ואמרתי שאם זה עוזר אז לא אכפת לי. מה, עדיף שתרטיב עוד כמה שנים?
והקפדנו על זה כמה חודשים אם אני לא טועה, עד שזה עבר לבד, ב"ה!
לא לסקול אותי...veredd
אני משתמשת בתחתוני גמילה של האגיס ללילה. הקטנצ'יק בן 3, והגמילה ביום ב"ה עברה חלק לפני כחודש וחצי, אבל בלילה עוד קשה לו לפעמים. הפספוס היה לו מאוד קשה, וגם לי (קשה לגמול בהריון...) אז החלטתי שאני מעדיפה ככה. מה שאנחנו עושים- אנחנו מקימים אותו בסביבות 11 לעשות פיפי, הוא בד"כ בסדר גמור עם זה, ולפעמים בכלל לא מעירים אותו, הוא פשוט עושה כשהוא חצי רדום. הוא לרוב מתעורר יבש לגמרי, וזה מאוד משמח את כולם לבינתיים, עד שיש הצלחה של 100%- מעדיפה מאוד את השיטה הזאת. ההרטבות האלה נראות לי כאילו הם הורסות לכולם את כל היום.
אגב, התחתונים האלה...פרח לב הזהבאחרונה
זה חתיכת הוצאה. גם אני רוצה להתחיל עם זה לילדה שלי אבל זה בערך חצי מהמשכורת שלי...
יש אולי אפשרות להשיג אותם בפחות? אולי דרך קופ"ח?
מנסיון ארוך עם ילדה מרטיבה מגיל 3.5 ועד6אנונימי (פותח)
אץ ממליצה מאוד על תחתונים של האגיס - פותר את העצבים והכעס. והרעיון הוא להתייחס בשיוויון נפש ולא לכעוס...
כמובן גם סדין גומי , שוב להמעיט חיכוכים.
לא מומלץ להעיר בלילה. הילד צריך להתרגל לישון או להתעורר מעצמו ולא שיעירו אותו - מוריד את האחריות מהילד להורה.
הלכנו בגיל 5 לתכנית של דר' שגיא . מאוד מומלץ. גם הבת שלנו היתה יבשה ואז התחילה להרטיב - רק בלילה. בטיפול מחזירים שליטה. במידה ויש חשש לסיבה פסיכולוגית אפשר לטפל במקביל. העיקר - השליטה של הילד על המצב- כי גם לילדים לא נעים המצב של החוסר אונים.
דרךאגב - מתנות , כוכבים וכו' חיזוקים חיוביים מאוד עוזרים (בשיטה של דר' שגיא זה חלק גדול מהענין .
מנסיון ארוך עם ילדה מרטיבה מגיל 3.5 ועד6אנונימי (פותח)
אץ ממליצה מאוד על תחתונים של האגיס - פותר את העצבים והכעס. והרעיון הוא להתייחס בשיוויון נפש ולא לכעוס...
כמובן גם סדין גומי , שוב להמעיט חיכוכים.
לא מומלץ להעיר בלילה. הילד צריך להתרגל לישון או להתעורר מעצמו ולא שיעירו אותו - מוריד את האחריות מהילד להורה.
הלכנו בגיל 5 לתכנית של דר' שגיא . מאוד מומלץ. גם הבת שלנו היתה יבשה ואז התחילה להרטיב - רק בלילה. בטיפול מחזירים שליטה. במידה ויש חשש לסיבה פסיכולוגית אפשר לטפל במקביל. העיקר - השליטה של הילד על המצב- כי גם לילדים לא נעים המצב של החוסר אונים.
דרךאגב - מתנות , כוכבים וכו' חיזוקים חיוביים מאוד עוזרים (בשיטה של דר' שגיא זה חלק גדול מהענין .
מרטיבה בלילה בלי סוףאנונימי (פותח)
מנסיוני האישי, ממרטיבה עד גיל 13
ילדים כמנו זקוקים להמון ממש המון תשומת לב אהבה בלי גבול המון חיבוקים מילים טובות ויפות עם חיוכים ושמחה .
לא לשכוח שאסור לומר שיש סרחון וכן לומר שזה לא נורא
לקנות פיג'מות יפות וסדינים חדשים ויפים
ובע'זה זה יחלוף כאילו לא היה
ברור שיש לזה כל מיני סיבות כל ילד(ה) עם המצב שלוץ
היא עדיין קטנטונת!אנונימי (פותח)
בגיל שלש ילדים רבים עדיין לא נגמלים בלילה.
האם ההתיחסות שלכם אינה קצת מעבר לסביר?
תחתוני גמילה פותרים את ביית הסדינים, הריח וכו'. מקלחת קלה בבוקר מספיקה בהחלט.
הלחץ. שלכם מוסיף ללחץ שלה - וילדה לחוצה נוטה יותר להטבה!
אז כשמחפשים מה קרה לה ולמה היא לחוצה - אולי ההתיחסות הקצת מוקצנת שלכם תורמת ללחץ?
גם אם לא כעסתם עליה אבל היא רואה וחשה את הלחץ וחוסר האונים שלכם ומגיבה כמו ילדה בגילה - בחוסר אונים ובחוסר שליטה משלה.
מניעת שתיה אינה מומלצת משום שהיא נתפסת על ידי הילד כעונש. והיא אינה ראויה לעונש!
קחו את הזמן, הביאו בחשבון שזה נורמאלי לחלוטין ויתכן שיקח לה זמן מה - חודשים או שנים, עד שתתיבש בלילה. (גם אם הילדה של השכנה נגמלה בגיל שנה וחצי והיתה יבשה אפילו בלילה!!!).
אל תהפכו תופעה נורמאלית - לבעיה, ואל תתנו לילדה כל כך קטנה כבר להתמודד עם תחושת כישלון, רגשי אשמה ועוד.
היא עדיין קטנטונת!אנונימי (פותח)
בגיל שלש ילדים רבים עדיין לא נגמלים בלילה.
האם ההתיחסות שלכם אינה קצת מעבר לסביר?
תחתוני גמילה פותרים את ביית הסדינים, הריח וכו'. מקלחת קלה בבוקר מספיקה בהחלט.
הלחץ. שלכם מוסיף ללחץ שלה - וילדה לחוצה נוטה יותר להטבה!
אז כשמחפשים מה קרה לה ולמה היא לחוצה - אולי ההתיחסות הקצת מוקצנת שלכם תורמת ללחץ?
גם אם לא כעסתם עליה אבל היא רואה וחשה את הלחץ וחוסר האונים שלכם ומגיבה כמו ילדה בגילה - בחוסר אונים ובחוסר שליטה משלה.
מניעת שתיה אינה מומלצת משום שהיא נתפסת על ידי הילד כעונש. והיא אינה ראויה לעונש!
קחו את הזמן, הביאו בחשבון שזה נורמאלי לחלוטין ויתכן שיקח לה זמן מה - חודשים או שנים, עד שתתיבש בלילה. (גם אם הילדה של השכנה נגמלה בגיל שנה וחצי והיתה יבשה אפילו בלילה!!!).
אל תהפכו תופעה נורמאלית - לבעיה, ואל תתנו לילדה כל כך קטנה כבר להתמודד עם תחושת כישלון, רגשי אשמה ועוד.
היא עדיין קטנטונת!אנונימי (פותח)
בגיל שלש ילדים רבים עדיין לא נגמלים בלילה.
האם ההתיחסות שלכם אינה קצת מעבר לסביר?
תחתוני גמילה פותרים את ביית הסדינים, הריח וכו'. מקלחת קלה בבוקר מספיקה בהחלט.
הלחץ. שלכם מוסיף ללחץ שלה - וילדה לחוצה נוטה יותר להטבה!
אז כשמחפשים מה קרה לה ולמה היא לחוצה - אולי ההתיחסות הקצת מוקצנת שלכם תורמת ללחץ?
גם אם לא כעסתם עליה אבל היא רואה וחשה את הלחץ וחוסר האונים שלכם ומגיבה כמו ילדה בגילה - בחוסר אונים ובחוסר שליטה משלה.
מניעת שתיה אינה מומלצת משום שהיא נתפסת על ידי הילד כעונש. והיא אינה ראויה לעונש!
קחו את הזמן, הביאו בחשבון שזה נורמאלי לחלוטין ויתכן שיקח לה זמן מה - חודשים או שנים, עד שתתיבש בלילה. (גם אם הילדה של השכנה נגמלה בגיל שנה וחצי והיתה יבשה אפילו בלילה!!!).
אל תהפכו תופעה נורמאלית - לבעיה, ואל תתנו לילדה כל כך קטנה כבר להתמודד עם תחושת כישלון, רגשי אשמה ועוד.
בקופת חולים לא מטפלים בגיל כזה - כי זה עדיין בטווח הנורמה! אמל ילדים רבים שהרטיבו בגיל שלש נראית החלמה עצמונית עד גיל שש.
כביסהלימורשרה
אני שולחת לכם ולה הרבה חיזוקים וברכת אורך רוח (אני אמא לילדה שהרטיבה עד גיל 8)
חשוב להתייעץ עם רופא כדי לשלול בעיה רפואית. רק שתדעי.
לגבי כביסה: כל בוקר הכנסתי את הבגדים הרטובים עם הסדין ועם השמיכה שעטופה עדיין בציפה למכונה (לא הפרדתי את הפוך מהציפה שלו), לכביסה עדינה-זו תכנית הכביסה הכי קצרה שלי. כמובן שאני מתכוונת לפוך סינטטי.
זה כשהילדה התעוררה.
כששלחתי את כולם ואת עצמי ללימודים, תליתי את הבגדים והסדין על החבל, ואת השמיכה העטופה שמתי על המעקה של המדרגות בבית. מכיון שמדובר בכמה קומות, יש תחלופה תמידית של אויר, ועד הערב השמיכה היתה יבשה לגמרי.
בהצלחה! לא קרה כלום אם ילדה עדיין מרטיבה! זה אפילו גיל מוקדם לגמילה מהלילה, אז אתם יכולים קצת להירגע.
ועוד משהו: אם לוקחים טיטול, לא מחזירים! אתם מאד צודקים בזה!
תתייחסו בענייניות להרטבה: מה קרה? רטוב? בואי נשים במכונת הכביסה. אין צורך במילות עידוד (כי זה מרמז שיש מה לעודד....). כך אני עשיתי.
המון חום, אהבה וסבלנותעדידפ
קרה גם לנו.לאחת הבנות שלי חזר לברוח כל לילה במשך שלוש שנים ואז איפשהו בגיל 6 זה נפסק לבד מעצמו. לפעמים כל הניסיון הוא בשבילינו לראות כמה כוח נתינה ואהבת חינם יש בנו לילדים. אכן שום פיתרון לא הועיל וכל תסכול וחוסר קבלה אמיתית של המצב רק החריפו אותו. אל תשכחי שאכן זה מאד מתסכל לילד שכבר נגמל. המון כוחות! ותקני מכונת כביסה עם תוכנית מהירה(של חצי שעה) עם המון מרכך.....
בגיל הזה זה הכי נורמלי בעולםיוקטנה
לא להיכנס לסרטים לפני גיל 7
הייתי מנסה לקחת אותה לפיפי נוסף ממש לפני שאתם נכנסים לישון. אמנם את מציינת שקשה לה עם זה, אבל יש להניח שאחרי כמה לילות היא תתרגל לטקס, לא? 
וכאמור - גיל שלוש? ארבע? חמש? וגם שש ושבע (למרבה הצער והניג'וס, לפעמים)? נורמלי... לגמרי!
בתנו בגיל 3 ו- 3 חודשים גם עשתה לנו את הסרט הזה..אנונימי (פותח)
היא הבת השלישית, לפניה אף אחד לא עשה זאת.
אצלנו, ברגע שנגמלים מטיטול, אין דבר כזה טיטול בלילה! לדעתי זוהי טעות חמורה. זה מבלבל את הילד! הוא צריך להתחיל לזכור מתי יש טיטול ומתי אין?
בכל אופן היא נגמלה מטיטול בגיל שנתיים וחצי, מאד יפה, גם בלילות, ופתאם היא החליטה שהיא חוזרת לפספס..
ניסינו להתמודד בכל מיני דרכים כולל צ'ופרים וכו', אך זה לא עזר, הדרך היחידה שעזרה היתה שפשוט לא הראנו כלל אכזבה כשזה קרה, אלא מאד חיזקנו במילים כשזה לא קרה.
כמובן שכל ילד הוא עולם, וצריך לנסות להבין כל ילד ע"פ תכונותיו, אבל מנסיון עם ילדים, אני יודעת שכל הילדים, בלי יוצא מן הכלל, צמאים לתשומת לב ולחיזוקים מהוריהם.
בהצלחה!
אם את בלחץ, מן הסתם גם היא תיכנס ללחץ מיותר.אנונימי (פותח)
אז פשוט להרפות!
להבין שזה טיבעי מאוד שלילד בן 3 בורח, ושאמא שלו צריכה להיערך בהתאם.
תחתון הטיטול יכול לעשות את העבודה מצוין עד שהגברת שלכם תצליח בעיתה ובזמנה להפסיק להרטיב.
וכדי להרגיע אותך--
יש לי אח ואחות שהרטיבו והרטיבו והרטיבו--- ויום אחד זה הפסיק!
אמא שלי היא אישה מכילה ומאוד נעימה, עם הגדול היא עוד רצה לרופאים ויועצים ובבאבות ומאמות ומה שרק עולה על דעתך, ובסוף היא החליטה שזהו זה, כשיגיע הזמן הוא יפסיק- וכמו בסיפורים, אחרי כמה שנים בגיל 12 הוא הפסיק לגמרי.
עם אחותי היא כבר לא נלחצה, עשתה את הבדיקות הבסיסיות, קיבלה בהבנה ובעדינות, המשיכה כאילו לא כלום ובגיל 14 יום אחד זה הפסיק, והיום זה כבר שייך להיסטוריה.
ושניהם אנשים מיוחדים בעלי שכל טוב, לב טוב, מראה טוב ובית טוב- ב"ה.
לא הייתי נותנת לסבולפרח לב הזהב
עד גיל 12 ו14 כשאפשר לטפל במרפאת הרטבה.
היי...אנונימי (פותח)
קודם כל, אני יציג את עצמי, כי מידי פעם כשקופצים לי שירשורים אני קוראת... אבל אף פעם אני לא מגיבה... כך שאתם לא מכירים אותי..
אז רציתי לומר לך, שאני ילדה בכתה ח'...
וב"ה כשהייתי ילדה לאחר שניגמלתי לא היו לי הרטבות לילה....
אבל אז הן התחילו לחזור כל הזמן בתקופות, מידי פעם הן היו חוזרות לאיזה שבועיים, ואז המצב היה חוזר לקדמותו...
וזה בהחלט הציק לי, כי הרגשתי מבויישת גם מעצמי- אחרי הכל אני כבר ילדה גדולה... לא מדובר פה על ילדה בת 3 או 6... ודבר שני- התביישתי כמובן גם מאחיי הרבים.... כי כשזה קורה קשה מאוד להסתיר את זה כך שאף אחד לא ישים לב מלבד אימי המסכנה שנאלצה לכבס את כמויות הפיג'מות והמצעים...
או בקיצור- זה ממש הציק לי ולא ידעתי איך לצאת מזה.. (שלא נדבר גם על התירוצים למה לא ללכת לישון אצל חברות)
אז- מה שעשינו, זה שלפני משהו כמו חצי שנה אמא שלי לקחה אותי לרופאת- ילדים, סיפרנו לה שיש לי את הבעיה הזאתי (חייבת לומר שלקח לאמא שלי זמן לשכנע אותי... כי עדיין התביישתי ממנה למרות שהיא לא מכירה אותי.... אבל מאוד רציתי גם להיפטר מזה), והיא בדקה אותי קצת בחנה את הבטן שלי וכו'... ולבסוף הורתה לנו ללכת לבדיקות- דם.. ואכן הלכנו, ובבדיקות התברר שיש לי איזשהו "חידק" (לא יודעת מה זה בדיוק אז לא יודעת איך להגדיר את זה..) , בכל אופן- הביאו לי מרשם לתרופה שהיה עלי לקחת אותה במשך שבוע שלוש פעמים ביום... אני לקחתי אותה בצורת כדורים, אך אני יודעת שיש אותה גם בצורת סירופ כי הציעו לי לקחת סירופ כי לא ממש ידעתי לבלוע כדורים..
לאחר שבוע הלכנו שוב לבדיקות, ואכן ה"חיידק" הזה נעלם, ואיתו גם ההרטבות....
אז אני חושבת בסה"כ שזה היה שווה את זה.
ממש מצטערת שחפרתי כ"כ..... ולא יודעת אם זה בכלל עוזר לך כי באמת יכול להיות שכמו שכתבת עוד לא מטפלים בגיל כזה בקופ"ח...
אבל שתדעי- שמעתי שיש שיטה, אומנם יקרה מאוד, אבל שמעתי שהיא עוזרת...
הולכים למישהו ימיוחד, אומרים לו על הבעיה, הוא מביא לך סוג של פעמון, ששמים ליד המיטה. וברגע שהפעמון מזהה טיפת רטיבות הוא מצלצל ומעיר.... אולי גם השיטה הזאתי לא עוזרת לך אבל גם סוג של טיפול...
וו- ניזכרתי שהרופאה בקופ"ח ביקשה ממני גם שכשאני תוך כדי שינה חולמת על מים שאני מהר יכריח את עצמי להתעורר.... ומצאתי שזה די עובד. זה יכול לעזור לך אולי...
נגיד שפתאום אני רואה בחלום נהר, אז אני מכריחה את עצמיל להתעורר, לפעמים מצאתי שאכן הייתי צריכה לשרותים באותו הרגע... תנסי.
ב"הצלחה! ממש מצטערת על כל החפירות האלה... מעריצה אותך אם קראת הכל.. =]
תנסי..אודי4
רק אהבה וסבלנותאנונימי (פותח)
אני זוכרת את עצמי מתעורתת בלילה רטובה, מחליפה סדין ופיג'מה וזורקת הכל בתמימותי לארגז הכביסה...
היא מסכנה רק אם את חושבת כך! כמו שכתבו לך כבר - בלי רחמים ועם המון סבלנות ואהבה. להתפלל בלילה לפני השינה שמחר היא תקום יבשה, ואם זה לא קרה - להתפלל שוב בלילה הבא!
אמא בהיריון זאת כן סיבה, אבל אל תחפשי את הסיבות, כי במקרה הזה למשל הפסקת ההיריון היא ברוך ה' לא אפשרות.
גם אם צריך לרחוץ בבוקר וגם אם יש יותר כביסה - רק באהבה אמיתית. בעוד כמה שנים תסתכלי אחורה ולא תאמיני.
הייתי מחזירה לה את הטיטול ללילהיהודית פוגל
עם הסבר והבעת תקוה שעוד קצת - בקיץ - היא תסתדר.אין סכנה שהיא
"תתמכר" לטיטול או שהטיטול יעכב את הבשלת השלפוחית שלה שבזה בעצם טמונה היכולת להכיל את השתן של כל הלילה עד הבוקר. שימי לה את הטיטול בצורה דיסקרטית, למדי אותה להפטר ממנו בבוקר, וכך יבוא השלום על כולכם.
בגדים משותפים: כל הדעות...אחותו
אשמח לחוות דעת נוספות:
הבנות שלי ( 10 , 8) לובשות בגדים בגודל דומה...
הגדולה רזה,
הצעיר מעט מלאה,
מה שיוצר בגדים בגודל זהה.
הרבה פעמים אני קונה בגדים משותפים, זה גם חסכוני , בעיקר בחורף שהבגדים יקרים יותר.
אני מנסה לקנות בגדים דומים בצבעים שונים, ושיחליםו ביניהן כרצונן.
מצד אחד יוצר מעט ויכוחים,
מצד שני, התמודדות בריאה ולימוד לחלוק.
אז- כן או לא?
יש למישהי נסיון אישי משלה כילדה / נערה?
( לי אין אחיות פשוט...)
יש בגדים ויש בגדיםפפריקה--
יש ילדים ויש ילדים.
מחד עצם התרגול להתחלק במה שיש בצורה נבונה ומתחשבת הוא לימוד גדול.
מאידך- לימוד גדול למה?
וכי מתי בחיים יזדמן לך להתחלק בבגדיך באופן רציף?
נראה לי שיש ילדים שבגד בעבורם הוא כעין "נכס אישי מאוד"- הם צריכים את הפרטיות, את הנקיון, את הלדעת מה נכנס לכביסה, מה יצא, איפה נמצא ושיהיה בשלוף.
לעטמתם יש ילדים מאוד פתוחים וזורמים. מה שתביאי להם הם ילבשו, יתנו לחברים בדר"כ גם ישכחו את בגדיהם תחת כל עץ רענן ועוד כהנה וכהנה.
אם בנותייך שוהות מאוד בהתנהלותן לא הייתי אפילו מנסה ליצור מלתחה משותפת, חיכוחים לא חסרים ולהיכנס לגיל ההתבגרות עם מטען נוסף על האחות- מיותר.
אך אם שתיהן זורמות ופחות שמרניות עם בגדיהן, את יכולה ליצור כעין נוסחה של יש בגדים של ביחד כמו פיז'מות, גרביים, סוודרים וכד' ויש בגדים של לבד- בגדי שבת אהובים, חולצות מיוחדות וכד'.
לא היתה לי אחות עם מידות זהות שיכולתי לחלוק איתה,
אבל כשהיגעתי לגיל- אמא שלי חלקה איתי כשהיה צורך, ועד עצם היום הזה- זה כך..
אצלנו היה לכל אחותמישהי123
את הבגדים שמוגדרים שלה, אבל היינו בכיף משתמשות בבגדים אחת של השניה וזה היה ממש כיף!
יכול לבנות קשר מצויןדוד עצמאי
אני חושב, ששיתוף מעין זה יכול לבנות הרבה מאוד אצל הילד (אצלנו בשל קשיי מקום תרופה קצרה שתי הבנות ישנו ביחד באותה מיטה).
זה בנה אצלן בצורה מאוד יפה את ההבנה שלא אני במרכז, ולא אני מקבל את הכל, אלא צריך לחלוק עם האחרים את מה שיש לי
אבל... אם זה יוצר מתחים תמידיים בבוקר מה כל אחד יקבל אז כדאי לעשות חלוקה ברורה, גם לחסוך אנרגיה וגם לחסוך עצבים מיותרים.
בהצלחה!!
נראה לי שזה צריך לבוא מהןעוד כינוי
ז"א אם זה גורם לויכוח לא הייתי נוהגת כך כמו שכבר נימקו פה לפני.
הייתי קונה לכל אחת בגדים משלה ואומרת להן שאם בא להן הן יכולות להתחלף וכך יהיה להן יותר מגוון.
אצלי ישנה אותה תופעה אבל עם שני בנים (זה בודאי מאוד שונה!), אחד בן 8 השני בן 11, לובשים כמעט אותה מידה.
לכל אחד יש את הבגדים שלו וכשערימות הכביסה ללא שליטה וחסר משהו למישהו (משום מה זה קורה הרבה..)
אז הם משלימים אחד מהשני - את הגדול זה מרגיז והקטן יותר דווקא מבסוט.
אני חושבת שלכל אחת צריכים להיות הבגדים שלה- בהגדרהגלגול
ולעודד אותן כן להחליף בינהן, וכן להתחלק . אבל שלכל אחת תהיה הנישה שלה- הרי הבגד הוא ביטוי של האישיות, חלק מהאני. זה מצוין להלוות ולהתחלק אבל כדאי שזה יהיה בכיף שלהם ולא כשהעניינים לא מספיק ברורים- כל אחת נלחמת על החלק שלה. בכלל מבחינתי ההגדרות האלו חוסכים הרבה בעיות - בכלל. זה שלך וזה שלך- במשחקים, בדמי כיס, בזמן שאמא מקדישה ובכלל... יש הבדל בין לחלוק לבין זה שהכל בלאגן ולא כל אחד יודע את מקומו.
בתור אחת שאחותה קטנה ממנה בשנהפרי הארץאחרונה
לנו תמיד היו הבגדים שלה והבגדים שלי והכיף שלנו היה (ועדיין) לקחת אחת לשניה
זה נראה לי חשוב להרגיש שיש לי את הבגדים שלי ואם אני רוצה אני יכולה לחלוק עם אחותי.
(עכשיו גם אחותי הקטנה מצטרפת לחבורה )
יש פה בנים?צעיר רענן
סליחה על אי הקשר לנושא הפורום אבל - אני כותב את זה במקומות שיש ריכוזים של בנים...
http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t339771#4181375
"תאכל'ס למה צריך את זה? דיי, תעזוב אותנו עכשיו, רוצים את נוג"ה, מי כבר יכנס לפורום סגור ?
מה כבר תכתוב בפנים שאתה לא יכול לכתוב פה?.. "
- - - - - - - - - - - -
אז כך חבר'ה, הכל תלוי בנו, ברור שאנחנו לא בנות - ולא נתחיל לכתוב את סיפור חיינו כל הודעה שניה ונמרח ונקשקש וכו'..וכו'...
אבל - תאכל'ס אנחנו יכולים לבחור אם להרים את הפורום או לא, גם אם אתה בפנימייה ומתחבר פעם בשבוע-שבועיים, עשרים דקות על המחשב, קפוץ לביקור, תגיב את דעתך על כמה שירשורים!
כל נושא שעולה לך בראש...<טוב לא כל נושא..כאילו,לא שמים פס.. מה שבאלכם 
> ופשוט - לא מתאים לכתוב במקום מעורב, או סתם לא בא לך לכתוב מול כל העולם, ניתן לעשות בפורום הסגור!
טווח גילאיים נראה לי 12-75 זורמים?! אולי מטיפה יותר מבוגר? 13-14? נוער וגיל ההתבגרות,גיל הדייטים, גיל הנישואים, גיל העבודה, וגיל העמידה - נראה לי סבבה?! זורם?
אז מה נסגר?! אם יהיה יותר בסביבות ה30 חבר'ה מינימום שנרשמים - יפתח, לא חייב להגיב תמיד - אבל יהיה נחמד מאוד אם הפורום הזה יהיה פעיל! כי תאכל'ס יהיה בו ריכוז גדול של אנשים!
בהצלחה! מי שרוצה להצטרף, <שימו לב, לא מתחייבים לכתוב כל הזמן בזה שאתה נרשם... לא להילחץ>
לכתוב פה! http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t339771#4181375
היש פיתרון לפעוטה שמקיאה בנסיעות?טל תלתל
שלום לכולכם. הרבה מאוד זמן לא נכנסתי לכאן, אבל אני ממש זקוקה לעזרה-
הבת שלי, בת שנה וארבעה, נוטה להקיא בנסיעות ארוכות. האם יש דרך לעזור לה להימנע מזה?
הציעו לי להרחיק עד כמה שניתן את זמן הארוחה האחרונה מהנסיעה, אבל בגלל הגיל שלה זה לא כל כך ריאלי. יש עצות/ רעיונות אחרים?
קושי וסטיבולריתיכף6
אם זה מה שאני חושבת שזה-רגישות וסטיבולרית (חפשי הסבר מפורט יותר בגוגל), כדאי לקחת אותה כמה שיותר לגן שעשועים: נידנודים (יכול להיות שבהתחלה היא תפחד, נידנידו או שניים בתור התחלה, ומידי כמה ימים לנדנד עוד כמה נידנודים. בהתחילה חלש ו"הולך ומוסיף".
אותו דבר לגבי קרוסלה.
אם העניין מסובך מידי-לנדנד אותה על הידיים שלכם.
אני יודעת שזה נשמע הזוי ומופרך, אך גם בני סבל מזה ולא היה מוכן אפילו לעמוד ליד נדנדות. לאט לאט הוא התנדנד יותר יותר (אה, נזכרתי, גם מיגלשות עושות את העבודה יפה. אך לא רק זה לבד).
היום בגיל 8-הוא הרבה פחות מקיא בנסיעות (פעם הוא יכול היה להקיא אחרי נסיעה של 10 דק' באוטובוס!)
בהצלחה...
אני לא רואה קשר בין הדבריםאמא מסורה
הבת שלי מלפני כשנה התחילה להקיא בנסיעות כשהיא הייתה בת קרוב לשנה והיא "משוגעת" על נדנדות, קרוסלות ושות' בד"כ אני מנדנדת/ מסובבת את הילדים שלי מהר (לפחות ביחס לקצב שאני רואה אמהות אחרות מנדנדות בגילאים האלה) והמתקנים לא גורמים לה להקיא.
טל, תלתל כשתמצאי את הפיתרון תגידי לי. הייתה תקופה שהקפדתי לתת לבת שלי לאכול הכי מאוחר 4 שעות לפני הנסיעה וזה לא כ"כ הועיל, הייתה תקופה שהקיאה בעיקר בנסיעות באוטובוס גם בנסיעות קצרות, ולא הקיאה בפעמים המעטות שנסענו ברכב גם כשהנסיעות ברכב היו ארוכות יותר מהאוטובוס ובפעם האחרונה שנסענו היא הקיאה ברכב.
היי ,יש לנו בעיה דומה עם 2 ילדים כיום אחד בן 11אנונימי (פותח)
והשני בן 7,ועדיין יש לשניהם רגישות מאוד גבוהה בנסיעות,ובמיוחד ארוכות,זה התחיל מזמן,בערך בן גיל שנתיים לשלוש,אצל, בן ה11 יש שיפור משמעותי ,בן ה7 עדיין סובל יותר,יש לנו רכב גדול [אז אין לשאר הילדים כלכך ברירה],והם יושבים בכיסאות הראשונים יותר,הרכב צריך להיות מאוורר,לפעמים גם כשקר מאוד החלון קצת פתוח שיהיה להם אוויר צח,גילינו שלהריח משהו שהם אוהבים כמו איזו לחמניה ,פיתה טריה,ואפילו חטיף מאוד עוזר להם,היו תקופות שהיה לנו לימון בנסיעה והייתי חורצת בו עם הציפורניים כדי שיריחו,כשהיינו נוסעים לשבת והייתי מביאה מרק חם לשבת,כל הדרך הייתי פותחת את הסיר והריח ממש נתן להם הרגעה מהבחילות[טוב ,זה בטח לא ואמר שאת צריכה סיר מרק חם קבוע בנסיעה,אבל כשזה היה יוצא ,זה מאוד עזר]
אני ממליצה להרחיק ארוחות מהנסיעה,ובגלל שזה קשה מעשית בגלל הגיל של הילדה ,לפני נסיעות לא לתת מוצרי חלב ,וארוחות כבדות,זה ,פשוט יותר קשה לעיקול ,וכשילד מקיא ארוחה כבדה זה לא נעים,עדיף לתת תפוח ,דגנים ,פיתהבלי כלום,עוגיה קטנה.....אולי קרקרים....וכמובן לשתות רק מים,הקיא מאלו נסבל יותר,
דבר נוסף ,בגדים להחלפה ויותר מאחד,כבר קרה לנו שהבאתי סט אחד,והקיאו שוב,שקיות להקאה,ותבדקי שאין בהם חורים[גם זה קרה לי.....]
מגבונים,ובקבוק מים לשתיה ,וניקוי....!.נשמע מעייף?אכן ,אבל זה משתפר עם הזמן,והאמת שאנחנו נוסעים קצת פחות ממה שהיינו נוסעים בעבר...מקווה שעזרתי קצת
תודהטל תלתל
האמת שאת הרוב אני כבר מכירה ומיישמת. דווקא את השיטה של להריח אוכל אהוב לא ניסיתי עדיין, תודה על הרעיון
ועוד משהו ממש חשוב, כשזה קורהאנונימי (פותח)
לא להתרגש ולעשות מזה עניין בכלל,להתיחס באדישות משהו[כמו כשילד מפספס ,כשהוא נגמל]
עכשיו היא קטנה ,אבל כשתגדל והיא תדע שאפשר לקבל סופר תשומת לב עם היא מקיאה,זה עלול לקרות ,כדי לקבל תשומי מיוחד,נשמע הזוי אבל מניסיון זה גם קרה כמה פעמים,אצל הילד בתקופה מסויימת,תביני שהיינו מתרגזים שזה קורה ,וזה קרה פי אלף יותר,מאשר בתקופה שלא עשינו מזה בכלל עניין,
אולי...תיכף6
יש שלושה מישורים וסטיבולרים שונים : קדימה ואחורה (כמו גילגול לפנים על מזרן)
הצידה (כמו גלגלון)
ובציר (כמו כיסא מסתובב. לא קרוסלה...)
יכול להיות שיש לה רגישות רק באחד מהם (אם היא אוהבת להתנדנד-אז המישור הראשון שכתבתי כנראה לא מדבר עליה).
קרוסלה אינה קשורה לאחד המישורים הללו.
מעניין ושווה בדיקה...
אני לאיודעת על הקושי הויסטיבולרי אבל הילדיםאנונימי (פותח)
אצלי שיש לם את התופעה הזו מקטנות,דווקא מהילדים היותר ספורטיביים בבית,אין שום בעיה,בגילגולים,גלגלונים ,וכו... יש ילדים שהופכים למבוגרים עם נטיה לבחילות וגם הקאות,בנסיעות ארוכות,יש לנו שכן כזה,שזה עדיין קיים אצלו,צריכים פשוט אויר צח בנסיעה ועוד דברים שגיליתי בעצמי תוך כדי ניסוי וטעיה,במהלך השנים,יש מצב שמה שכתבת גם משפיע על משהו אבל, לא תמיד מחייב,,,הילדה של השואלת עדיין קטנה ,והשנים ילמדו אותם ממה זה נובע.........או,הרופא עם הם ילכו להתייעץ
בעיה מוכרת. פתרונות מוגבליםכלנית1
הבן שלי מקיא בנסיעות מגיל 10 חודשים (ולכן הפכנו כיסא כמה שיותר מהר, אבל זה לא עזר). בגיל שנתיים-שלוש הוא נמנע מקרוסלות/נדנדות. התמדנו בריפוי בעיסוק וקרוסלות ועוד וכיום הוא לא נרתע מהן, אבל הנטיה להקאות פחתה מעט בלבד, רק בנסיעות קצרות בתוך העיר, בלי פיתולים בכבישים אין לו בחילה.
עד לפני כשנתיים היה סירופ לילדים נגד בחילות בנסיעה, אבל כיום לא מייצרים אותו כאן, אלא החברה הישראלית מייצרת ומשווקת בחו"ל בלבד!!! נסינו לתת הומיאופתיה נגד בחילות, צמידים מיוחדים (ברגע ששמנו את הצמיד ונכנסנו לאוטו, הוא הקיא כנראה מלחץ הצמיד!!).
פתרונות:
לפני כמה חודשים (בגיל 6) התחלנו מחוסר ברירה לתת 1/2 כדור שנועד למבוגרים וזה עוזר. אבל, עדיין בע"מ. נסענו שעה לבית קברות לאזכרה של אבי ז"ל. ברגע שנכנסנו לשטח עירוני והתחלנו בסיבובים- הוא הקיא 3 פעמים ומכאן ועד לבית אמי- המשיך עוד פעמיים. וזאת, למרות שלא נתנו לו לאכול שעה לפני הנסיעה, וגם אז- לא מוצרי חלב!! צריך להשתדל כמה שאפשר לעקוף כבישים מפותלים מאד.
פתרון נוסף: בדרך חזור מנסיעה מחוץ לעיר, חוזרים בחשיכה ואז, הוא פשוט נרדם ולא מקיא!
אני בתור ילדה הקאתי המוןאנונימי (פותח)
מה שהכי עזר לי:
1) אוויר - חלון פתוח
2) נסיעה בעמידה!!! באוטובוס יותר פשוט עמדתי במקומי ליד החלון,
ותמיד הצעתי בנדיבות לפנות את מקומי
ברכב פרטי גם כן עמדתי
ולמניעה---
3) לא לאכול לפני נסיעה מאכלים מכבידים, שוקו, קפה,
עדיף מאכלים יבשים- קרקרים מדגנים מלאים וכד'
4) לא לשתות לפני
5) להתפנות לפני הנסיעה
לימון מונע הקאות ובחילות-משה ר-
להריח או לשתות אותו לפני או תוך כדי הנסיעה
מסטיקים ,רבותי!אנונימי (פותח)
הבת שלי סובלת גם מהעניין ועכשיו sos היה צריך פתרון ממשי כי היא נוסעת בהסעות כל יום כשעה עד לבית הספר ואמא טובה נתנה לי את העצה המעולה,כל יום היא מקבלת שני מסטיקים להלוך ולחזור ומאז בא לציון גואל...
עדיין אני שמה לה בתיק שקיות (בלי חורים) טישו ומגבונים לכל מקרה,אבל ב"ה המסטיקים שיחקו אותה.וככה היא גם אפילו לא מתלוננת על ההסעה הארוכה ושמחה ))
וזה יתאים גם לתינוקת של טל תלתל?בין השמשות
אף אחד לא חושב למה פעם זה לא קרה בתדירות הזאתצחקן
האוכל היה קצת פחות מרוסס ורעיל.
אנחנו קונים בחנויות את הצבעים ופחות את הטעמים.
מרבית התפוחים שלנו בהקפאת ריקבון (רעל שגורם לו לא להתפשט- ז"א, תפוח מת! מוקפא. מפוחלץ, משומר , מומיה וכו']
תפוחי אדמה מלאי עיניים (מעיד שיש בהם סולנין)
עגבניות בוסר (כנ"ל. זה רעל, למי שלא יודע.)
שלא לדבר על הריסוסים (שקצת ירדו בגלל הרב שמואל אליהו) - של הירקות שהם של 'גוש קטיף' כביכול.
וכל הרעל שאנחנו מאכילים את עצמנו (מטוגן, משומן, מוקרם וכו')
פעם זה קרה פחות כי נסעו פחותאדמונית החורשאחרונה
לא נראה לי שיש הבדל גדול בתדירות התופעה באופן יחסי לכמות הנסיעות.
אני הקאתי המון בתור ילדה.
בעלי הקיא המון בתור ילד.
הילדים שלנו מקיאים המון בתור ילדים.
יוצאים לדרך עם שקיות, גיגיות, בגדים להחלפה, מים, מגבונים...
ועושים הרבה עצירות בדרך, רצוי לפני ההקאה ולא רק אחרי...
ללמד להסתכל תמיד על נקודה מרוחקתאחותו
קפץ- ההגיון שמאחורי:אחותו
עצם מרוחק אינו זז מול העיניים כמו עצמים קרובים, ולכן פחות משמש את המערכת הוסטיבולרית.
אצלנו זה עובד.
יש דבר שנקרא פיזיוטרפיה לסחרחורות: מישהו יודע אם זה שייך גם לילדים ? אני לא.
מוכר מאוד!מנור סרור
דבר ראשון- יש בזה כנראה גם עניין תורשתי
כי בעלי הקיא כשהיה ילד ועד היום ממש סובל בנסיעות (אם הוא לא נוהג)
וגם אבא שלי כך
ואכן זה לא פסח על אף אחד מהילדים- נראה לי עד 5 פעמים בנסיעה לאחת מהן.
ב"ה הגדולה שהתחילה שנה שעברה לנסוע כל יום בהסעה לביה"ס (בדרך מבחילה בטירוף!) ממש התרגלה והפסיקה להקיא.
אנחנו מגיל ממש קטן הרגלנו אותם להקיא בתוך שקית
לתינוקות פשוט החזקתי שקית מתחת לסנטר מהרגע שהם התחילו להראות סימני אי-נוחות (פעם אמא שלי לקחה אותי ברכב שלה עם הילדים והיתה בשוק "נסיעה זה ממש פרוייקט אצלך")
כמו שכבר כתבו:
לא לתת לאכול דברים כבדים ומבחילים
להשתדל כמה שאפשר לנסוע מוקדם בבוקר (לפני האוכל) או מאוחר בלילה (אז הם ישנים)
לאוורר את הרכב
ולהיות מוכנים עם מלאן שקיות בלי חורים
מגבונים,
בגדים להחלפה (כדאי גם לעצמך- למקרה חירום),
מים (לא לתת הרבה כי היא תקיא את זה שוב)
ולקחת את זה ממש בנחת כי הם ממש סובלים מזה וזה ממש לא אשמתם.
ואנחנו גם מצ'פרים בסוף הנסיעה את מי שהקיא יפה בתוך שקית.
בהצלחה!
וסליחה שזה קצת מבולגן...
תזכו כולכם למצוות!טל תלתל
בפעם הבאה שניסע ננסה את השיטות שהעלו כאן.
תודה רבה על העזרה!
סדר יוםשירשור
יש לי שתי בנות מקסימות.
הגדולה בת שנה וחודש והקטנה בת שלושה שבועות.
אחרי הלידה שהיתי אצל הורי כשבועיים וכל הסדר יום של ביתי הגדולה פשוט השתבש.
היום, אני ממש מנסה להחזיר אותה לשעות נורמליות (היא לא מצליחה להירדם לפני 12 בלילה!) אבל ללא הצלחה.
אני מוצאת את עצמי ממש מתוסכלת, בעלי הוא סטודנט ועובד ואברך והמסגרות האלו מונעות ממנו להיות בבית מחמש בבוקר ועד עשר בלילה בכל יום, ואני כבר ממש מותשת מהריצות בין הבת הגדולה לקטנה החדשה (במיוחד שאני מניקה וכנראה שאפרוש מזה בקרוב לטובת שלוות הנפש של כולנו זה ממש גוזל את כל הזמן ואת כל הכוח שלי..)
אני מאמינה שהרבה כבר עברו את המשבר הראשוני של תינוק חדש במשפחה, אשמח אם תתרומנה לי מנסיונכן מה לעשות ואיך לחזור לסדר יום נורמלי ובריא..
כמה מוכר המצב הזה...אנונימי (פותח)
אני כל כך מבינה. חזרה לשגרה אחרי לידה היא בכלל לא פשוטה. הנה כמה דברים שיכולים לעזור (אני מקווה!)
אל תוותרי לה. תודיעי לה (במילים שהיא תבין כמובן) שעכשו זה זמן שינה. שגרה הכי תעזור לה. א. ערב בשעה קבועה, אמבטיה, סיפור. ולישון. לא יוצאים מהמיטה(אצלי בגיל הזה היה לי אחת שהצליחה לטפס החוצה מהלול...שובבה) כמה לילות היא תבכה לך ואם תחזיקי מעמעד ולא תגשי אליה היא תתרגל. ולגבי ההנקה....אל תוותרי כל כך מהר. עד גיל 6 שבועות זה באמת מתיש אבל חבל על זה! את יכולה לנסות לתמרן את זמן ההשכבה של הגדולה כך שזה לא יתנגש עם ההנקה ואז יהיה יותר רגוע...בהצלחה!ותחזיקי מעמד.
לא נותנים לתינוקות לבכות לבד!!!יוקטנה
אחרת הם ילמדו, חס וחלילה, שכשהם במצוקה וצריכים עזרה, אין להם טעם ללכת לאמא! זה עלול לחזור כבומרנג בגיל ההתבגרות, חלילה!!!
כן, אבל לא מדובר בתינוק קטנטן וחסר הבנהיהודיה מא"י
ילדה בת שנה בהחלט מסוגלת להבין שהיא עכשיו צריכה ללכת לישון, וגם סביר להניח שאם היא תבכה זה בגלל שהיא לא רוצה ללכת לישון, ולא בגלל שהיא באיזו מצוקה שהיא מפחדת...
אם דרך כזאת מתאימה או לא זה תלוי בילד, בבגרות שלו, ובאופי שלו.
ושני הילדים שלי בגיל שנה בהחלט היו יודעים לצרוח כדי לנסות להשיג דברים שהם רוצים/לא רוצים
(ולא, אישית אני לא בעד להרגיל ככה ילדים לישון, אבל אני חושבת שהטיעון שהבאת פשוט כבר לא תופס בגיל הזה)
לבד? בגיל שנה?יוקטנה
מה אני אגיד לך - פעם גם אני חשבתי ככה, לצערי...
כאמור, יש סיבות אחרות לא להשאר אותם להרדם לבדיהודיה מא"י
אבל לא בגלל שזה מלמד אותם שלא כדאי לפנות לאימא...
ואומנם יש לי רק שני ילדים בנתיים, אבל שניהם בגיל שנה בהחלט היו מסוגלים להבין את משמעות המילה לא.
והקטן שלי בן שנה וחצי משמיע את הצרחות האיומות ביותר כשלוקחים לו את הפלאפון...
לא כדאי להשאר אותם להרדם לבד כי ככה הם נרדמים ברוגע ולא בבכי, ואז השינה שלהם שלווה יותר, ובאופן כללי הם שמחים יותר. מי פה רוצה להרדם כל לילה מתוך בכי?
כדאי להשאר איתם כשהם נרדמים כי צריך לנצל כל רגע שהם עוד רוצים להיות איתנו, זה נעלם מהר מדי (או ככה לפחות נשים מבוגרות מספרות לי) וכו'.
אבל בגיל שנה הבכי של הילד במיטה או ממש לא אותו בכי של התינוק בן חודש (שכפי שאת תיארת פה פעם) בטוח שהוא בסכנת חיים כי הוא לבד בלי אימא.
(ואני מצאתי פטנט מנצח שמאפשר לי להשאר עם הילדים עד שהם נרדמים גם אם זה לוקח שעה, ובלי להשתגע בכלל. אני לוקחת את המחשב הנייד, מחברת לו אוזניות ויושבת איתם בחדר, גולשת באינטרנט או רואה סרט, או לבקשתם, פותחת את שירונט ושרה להם שירים שקטים. למרבה הפלא זה לא מפריע להם לישון, לפחות לא באופן משמעותי)
כן גם אני ככה.יוקטנה
קוראת עיתון או ספר, והתינוק משתעמם ונרדם
חשבתי שאנחנו היחידים שמרדימים ככה!!!veredd
הייתי מתחרפנת מלהשכיב אותו לישון, הוא היה רוצה רק ידיים... עם הזמן פשוט הרגלתי אותו להישאר במיטה עד שהוא נרדם, ואני נשאר איתו- מכניסה מחשב נייד או ספר טוב ופשוט נהנית לי לנוח עד שהוא נרדם... גם אם זה לוקח חצי שעה- מה אכפת? הוא משעשע את עצמו, ואני את עצמי...
כמה שאלותיהודיה מא"י
הגדולה, היא איתך בבית, או שהיא הולכת למעון?
לפני כמה זמן חזרתם הביתה?
את יושבת איתה בחדר עד שהיא נרדמת?
אם היא הולכת למעון, הצורך לקום בבוקר יעזור לכם להכניס אותה לשיגרה, ואם לא, אז מה איכפת לך שהיא לא הולכת לישון בשעה מוקדמת? תזיזי את שעות השינה שלה לאט לאט, כל פעם חצי שעה.קדימה. הילדים שלי בני 2.5 ו1.5 בערך הולכים לישון בין 8-10, אבל שניהם בבית, אז מה איכפת לי? להפך אני קמה יחסית מאוחר, וזה מתאפשר לי רק כשהם הולכים לישון מאוחר וקמים בהתאם. אבל בכל מקרה, לאט ובנחת, קשה להזיז בבת אחת את השינה 3 שעות קדימה.
עוד משהו שעוזר מאוד (גם כן, מנסיון של מי שהילד שלה לא היה הולך לישון לפני 12...) לדאוג ששנת הצוהריים תהיה מוקדמת, ואחה"צ לדאוג לפעילות מעייפת לגדולה - לדוגמא לצאת לגן שעשועים.
ואולי את יכולה למצוא איזו ילדה, אפילו בת 6-7 שרק תבוא לשחק עם הגדולה. זאת יכולה להיות בת של השכנים שאוהבת ילדים קטנים, או אפילו משהי שתשלמי לה קצת כסף. במקרה הזה זה מסתדר מצויין, כי עדיף לך ילדה קטנה (את לא מחפשת ביביסיטר, וילדה קטנה תשחק הרבה יותר בכיף עם פעוטה בת שנה) וכך את יכולה לשם לה באמת גרושים. פעם, פעמים בשבוע שמישהו אחר יעסיק לך את הילדה יקל עלייך מאוד. (זה גם בטח יותר זול ממטרנה...)
ולגבי ההנקה - חבל, חבל, חבל לוותר עליה. זה לא יקל עליך, רק יקשה עליך. תצטרכי להתחיל לדאוג למטרנה, בקבוקים, ההוצאה הכספית גדולה, הבכי בגלל גזים, מחלות ועוד.
במקום זה תנסי לשנות גישה בנוגע להנקה - זאת לא עוד מטלה, זאת המנוחה שלך. מנוחה שלא משנה מה קורה את מקבלת אותה. בכל פעם שהקטנה צריכה לינוק את מתיישבת על הספה, עם ספר או טלפון או מול המחשב, או כל תעסוקה אחרת שאת יודעת לעשות תוך כדי הנקה. ועכשיו את נחה. ואם הגדולה בוכה, לא נורא לילדה בת שנה מותר לבכות מידי פעם. תקומי אליה אחרי שתסיימי להניק. לחילופין, את יכולה להושיב אותה על ידך כשאת מניקה ולקרוא לה סיפור, אבל בכל מקרה בהנקה את במצב 'בטטה' בנוחות על הספה או במיטה...
וזה מביא אותי לנקודה האחרונה שמאוד הקלה עלי להתמודד עם שני ילדים קטנים בבית. מותר לילדים לבכות!!! ואם הם בוכים זה לא הופך אותך לאימא רעה!!! את נותנת את המקסימום שיש לך, וזה מספיק. במעון, יש 5-6 ילדים על כל מטפלת לפחות, הם מקבלים הרבה פחות יחס וזה גם יחס הרבה פחות טוב כי אין כמו אימא בעולם.
נוסף לכך - הילדים הם במקום הראשון תחזוקת הבית רק במקום השני. כשאני הבנתי את זה והתחלתי לשבת ולשחק עם הבן שלי רמת הבכי והעצבים ירדה פלאים. איך בכל זאת מספיקים משהו בבית? ביחד עם הילדה - תני להכניס כביסה למכונה, לעמוד על ידך כאת שוטפת כלים (אם היא לא עומדת מספיק יציב אפשר להושיב אותה על ידך בכיסא הגבוה), תני לה סוקט'ש וכלי פלסטיק לסבן, זה מתחיל ככה, והיום כשאני שוטפת כלים הגדול שלי מסבן ואני שוטפת, אין צורך לסבן שוב אחריו... להחזיק את קופסאת האטבים כשאת תולה/מורידה כביסה, ולשחק בלסדר את הבית.
ודבר אחרון ומועיל ביותר - מנשא. וכזה שאפשר בקלות לשים את התינוקת גם על הגב. אני ממליצה על מנשא סיני, ואפשר אפילו לתפור לבד - הוראות תפירה אפשר להשיג באינטרנט. הקטן שלי היה ילד של ידיים - כל היום רצה להיות רק על הידיים, וזה כ"כ הקל עלי.
ואל דאגה, הקטנה תגדל והן תתחלנה לשחק ביחד, וזה יהיה לך ממש כיף
המון מזל טוב, והמון בהצלחה
לא הצלחתי לכתוביוקטנה
מזל שאת הצלחת!
שירשור יקרה,Avrechit
נתחיל בזה שאני לא יכולה לתת לך הרבה עצות מנסיוני, כי לא זכיתי (ולא כולן זוכות) לניסיון המבורך שלך - אף פעם לא ילדתי בהפרש של פחות משנתיים.
כך שהמשבר של תינוק חדש במשפחה היה אצלי מרוכך בהרבה, בכלל ללא השוואה.
כל מה שיהודיה אמרה - זהב!
רק בדבר אחד אני רוצה להוסיף: אני לגמרי בגישת "אין כמו אמא" בגיל הזה, ובכל זאת אני מאמינה גדולה במנוחה של מינימום חודש וחצי לאחר הלידה, והכוונה למנוחה שבה יש ליולדת בוקר שבו היא לבד עם עצמה, עם המיטה ועם התינוק.
אני לא לגמרימסכימה שבמעון יש פחות יחס לילדים מאשר אצל יולדת טריה.
כשאני שומרת על חמישה ילדים, אני מסוגלת לתת להם הרבה יותר יחס ותשומת לב מאשר לילד פרטי שלי כשיש לי תינוק רך על הידיים.
ואני שוב מדגישה, שאני בעד להיות עם הילדים בבית בגיל הזה, אלא שכאשר יש תינוק נוסף בבית, אז לדעתי האידיאלי הוא למצוא סידור לפחות לחודשיים הראשונים, ויעלה כמה שיעלה. אני רואה את זה כחובה לבריאות היולדת.
לא מסכימה איתך לגבי לשלוח את הילדה הגדולהיהודיה מא"י
בדר"כ ילד שמתחיל ללכת למעון, לא חוזר להיות בבית, וגם אם כן, זה קשה פי כמה. כי הוא התרגל לשפע התעסוקה והמשחקים שהמעון מספק ובבית פשוט אי אפשר להציע.
במקום זה עדיף כאמור לדאוג לילדים גדולים יותר שיבואו לשחק עם הגדולה שלך, או משהו מעין זה.
אבל זה באמת מזכיר לי עוד דבר שעשוי לעזור, (למרות שזה לוקח כמה חודשים) לנסות לסכרן להן את השינה. אצלי זה לקח אומנם משהו כמו חצי שנה, אבל כשהם התחילו ללכת לישון באותה שעה בצהריים... זה פינה לי שעה-שעתיים שקטות לעצמי, וזה שווה זהב.
לאו ודAvrechit
קפץ, לאו דוואAvrechit
אוף, די! התכוונתי: לאו דווקא מעוןAvrechit
אני שלחתי למטפלת או הבאתי אותה הביתה (ואז היא גם עזרה קצת לסדר ולשטוף כלים ולהחזיק את התינוק אם צריך), למשך כחודש. דאגתי להרגיל אותם עוד לפני הלידה כך שהם הלכו בשמחה, או שכאמור הבאתי אותה אליי ואז בכלל הוא בעצם נשאר בבית יחד עם זה שלא הייתי צריכה לטפל בו.
אמנם זה לא בדיוק אותו דבר מבחינת הכניסה לסדר יום, אבל זה דומה.
וזה, אגב, בנוסף לכך שבהתחלה בעלי היה עוזר לי בבוקר לפני שהלך, והיה חוזר בצהריים לשעה וחצי וגם בערב בשבע.
וגם אחרי שהתאוששתי והייתי עם שניים בבית, הוא היה חוזר בצהריים כדי שאשן.
אחרת, אני פשוט לא הייתי שורדת.
וזה, כאמור, כשהגדול כבר היה בן שנתיים ולא תינוק בן שנה!
אז אני לא יודעת, אולי יש נשים עם כוחות-על שמסוגלות להסתדר עם שני תינוקות בלי שום עזרה לאורך היום, ואולי בכלל זו אני המוגבלת (אם כי לא נראה לי שזה כך, כי רוב הנשים שאני מכירה לא נשארות בכלל עם שניים בבית אלא שולחות את הגדול למסגרת ברגע שנולד עוד אחד).
אצלנו זה ככה-שירשור
הגדולה שלי מתעוררת בשש בבוקר, אוכלת בקבוק דייסה, מחליפים לה חיתול וחוזרת לשעה של נמנום. אני קוראת לזה שעת התאוששות.
בשבע אני והיא מתחילות את היום כשאנחנו ממש מבלות יחד, אני מסדרת והיא הופכת, אני מקפלת והיא מפזרת ממש צמד חמד (מה גם שהיא פעילה ממש!)
כשאני רואה שהיא מתחילה ללכת במעגלים אני מבינה שזה הזמן לישון. אז היא ישנה עשרים דקות חצי שעה ומתעוררת מלאת מרץ להפוך את הבית.
ככה זה מתנהל ובסביבות חמש היא כבר עייפה ושוב מסתובבת סהרורית ורוצה ידיים ורק לישון. אני מניחה אותה לישון כי אי אפשר לתת לה להיסחב ככה עד שעה של שנת לילה ובשש היא מתעוררת ולנו יש לילה לבן עד 11 ואפילו 12 בלילה..
כשהייתי איתה לבד זה היה אפילו נחמד. כל היום זמן איכול עם אמא, בערב רואים את אבא והכול שמחה. מאז שהצטרפה אלינו הקטנה, אין לי כבר את הזמן לשבת עם הגדולה על הרצפה ולשחק במשחקים שלה. וגם כשאני עושה את זה אני מדברת איתה בפיהוקים ורק חולמת על הרגע שאוכל לנמנם קצת. מה גם שהקטנה שלנו לא בדיוק כשאר התינוקות שמבלים את הזמן בשינה, היא יונקת המון ואני משמשת לה כמוצץ אנחנו ממש מחוברות. ניסיתי מנשא זמן מה, אבל האפידורל שעשיתי עדיין כואב וזה מעט קשה.
לקחת את הילדה למעון זה לא שייך, אני מורה מתקנת שעובדת עם ילדים נטושים ואני חוזרת לעבודה שבוע הבא (כן,כן חודש אחרי לידה) אני לא יכולה לתת להם לחוש שוב את הנטישה.. והעבודה היא אחרי הצהריים, כך שאם אשים את הגדולה במעון בבוקר, ואמא תיעלם לה אחה"צ מסכנה שלי, אין לי לב לעשות את זה בשביל הנוחיות שלי..
מה גם שהילדים שאני עובדת איתם עוברים כאלו טראומות של נטישה שאצלי כל דבר קטן נראה לי כאסון..
מה אתן אומרות??
ובקשר לשינה, גם אני חשבתי שכשנותנים לילד לצרוח בחדר הוא יתרגל ויירדם. לשמחתי, שמעתי הרצאה של הרב יחיאל יעקובזון שאומר שזה פשוט לא מומלץ! כי בתת מודע שלו (גם ילד גדול יותר) הוא מפנים שנכון שיש עולם סביבי, אבל בסוף היום, אני בודד.. וזה יכול לגרום לבעיות תקשורת בגיל ההתבגרות. אז מה שעשיתי, לפני הלידה הלכתי לספריה ועשיתי מנוי של חמישה ספרים. לקחתי ספרים עבי כרס וכל לילה, אני מבלה עם הגדולה שמנסה להירדם, מניקה את הקטנה ושוקעת בעולם של קריאה..
אחח.. איזה אושר זה ילדים!
תהיי בריאה איזה כוחות יש לך בלי עין הרע!יוקטנה
יישר כח! אני מבינה מאיפה הילדות שלך ירשו את הכח להישאר ערות כל כך הרבה זמן - יש להן אנרגיות כמ שלך בלי עין הרע
עוד עצה שאצלנו ממש עבדה יופי - רעיון של גיסתי. אז ככה:
הרעיון הוא להתאים את האור ההית - לאור בחוץ. כשבחוץ מתחיל להחשיך, גם בבית מתחילים להחשיך. כשבחוץ חושך - בבית ממש אפל! אחרי כמה ימים, הילדים הולכים לישון יותר מוקדם, ויותר בקלות! וזה יותר מיום ליום ממש!
למה זה עובד? פשוט מאוד! יש במח בלוטה שנקראת "בלוטת האיצטרובל". כשהאדם נחשף לאור, בלוטת האיצטרובל מפרישה את הומרון השינה - מלטונין. ככל שהבלוטה מפרישה יותר מלטונין - האדם זקוק פחות לשינה. בטבע, האדם מתוכנן לישון בחושך ולהיות ער באור. בעולם המודרני, האדם נמצא באור מלאכותי, אחרי שהשמש שוקעת והעולם מחשיך, ולכן המנגנון משובש. יש אנשים (וילדים) רגישים יותר, והם סובלים יותר מהחשיפה המוגברת לאור. אם מסדרים לאנשים האלה אור שדומה לרמה של האור בחוץ, מנגנון השינה יסתדר להם בתוך כמה ימים. אולי זו הבעיה אצלכם ותראי שינוי בתוך כמה ימים
.חילזון 123
נשמע שיש לבנות שלך אמא חמודה ומשקיעה...
כדאי לך בכל זאת אולי לחשוב על השינה שוב. קודם העניין של ללכת לישון מאוחר התאים לך אבל עכשיו התנאים השתנו.
כמה פעמים היא ישנה עד השינה של חמש? פעם אחת?
אם היא עייפה נגיד ב11 בערך תנסי בכל זאת כמה פעמים למשוך אותה ערה עד 12
אפילו תצאו בשעה הזאת לגינה או משהו כזה ואז שתישן מ12 עד 2 נגיד וככה בחמש עוד יהיה לה קצת כח
או שתנסי להקדים קצת את שנת האח"צ הזאת. להרדים אותה נגיד בשלוש לשעה או חצי שעה ואז בערב תוכלי להשכיב אותה בתשע שזה הרבה יותר סביר מ12 בלילה.
קודם כל מזל טוב לך וגידול קליהודית פוגל
בעצם יש לך שני תינוקות בבית! ולצערי אני חייבת לאמר לך שאין כ"כ צפי שה"גדולה" תכנס במיידי לרוטינה נוחה לך ולסדר יום קבוע היא ממש ממש תינוקת. אבל אם לא תהיי בהולה להפיק ממנה סדר יום, ותירגעי את עצמך זה פשוט יקרה. אל תתני לה לישון אחרי 1 בצהריים הכי מאוחר, דאגי למתנדבת שתיקח אותה לטייל ובימים גשומים שיקחו אותה לבית אחר כדי שהיא תתעייף, ובעיקר תיצרי לה איזשהוא "טקס" מנחם בסוף היום שיאותת לה שצריך לסגור את היום. כמו בקבוק דייסה במיטה, צעצוע פרוותי וכו'. אל תדאגי זה יקרה ובינתיים שימרי על עצמך והחזירי לעצמך את כוחותיך. חיזקי ואימצי!
גם אני ילדתי הרגע ילדה שניה ב"האנונימי (פותח)
הגדולה שלי בת שנה ותשע.קצת שונה ההתייחסות,כי היא מבינה הכל וגם קצת מדברת.
לפי דעתי מה שילדים צריכים זה גבולות ברורים,סדר יום קבוע.כמו שהשתנה לה הסדר יום אצל הוריך הוא יחזור חזרה.ערב אחד היא תישן ב10 ואז ב8 ואז ב7.תתחילי עם זה שיש מקלחת בשעה מסוימת כל יום.אחר כך ארוחת ערב,בקבוק במיטה(אני נותנת לה על הידיים)ולהישאר איתה עד שהיא תירדם ורק בחדר שלה(חשוך).
אני בגישה שילד צריך לישון רגוע בלי בכי.להקשיב לצרכים שלה.אל תשכחי שעד עכשיו היא היתה לבד,מישהי באה ו"גנבה" את תשומת הלב שלה.זה גם בא לידי ביטוי בכל מיני דרכים.אצל כל ילד זה בדרך אחרת.אצל הבת שלי למשל,זה מהרגע שהתינוקת בסביבה זה התבכיינות וכל הזמן היא רוצה ידיים.
שיהיה לנו בהצלחה והכי חשוב שה' יתן לנו שכל טוב לעשות את הדברים הנכונים,בזמן הנכון
הלוחשת לתינוקותכלנית1
תשתדלי לא לתת לה לישון בכל פעם שהקטנה ישנה. יתכן שהיא ישנה לך ביום בגלל שאת והקטנה ישנות ולכן איננה עייפה בערב. את זקוקה לכוחות הללו, כדי לחזור לכוחותיך כמה שיותר מהר.
תשיגי לך לעזרתך בחורה, אפשרי גם נערה בת 10-12 שתהיה בבית עם הגדולה במקביל אליך ובזמן שאת והקטנה ישנות, היא תפעיל את הגדולה, כדי שהיא תתעייף.
תני לה לישון בחדר נפרד. כדי שהיא תרדם, תני לה את התנאים האופטימליים: שקט וחושך, לאחר שוידאת שהיא לא רעבה, בגלל שחלף זמן כה רב מארוחת הערב, שאחריה נסית להרדים אותה. אל תכניסי את הקטנה לשם עד שהיא תרדם. אם יש צורך, באופן זמני, שימי את הקטנה בחדר השינה או בסלון. כדאי לבדוק אם החושך הגמור מטריד את הגדולה, ואולי להציע לה מנורת לילה עמומה.
נסי להרגיל אותה לחזור להרגלים בהדרגה. תקדימי את שעת השינה מעט בכל יום, למשל חצי שעה ולא בבת אחת, כי הגוף שלה צריך להסתגל. תשתדלי לתת לה תשומת לב חיובית כאשר אינך עסוקה עם הקטנה. אולי סיפור קצר, שיר ואחר כך קריאת שמע, כדי ליצור שיגרה של לפני השינה. ואז- לילה טוב, ואל תתפתי לחזור אם בדקת שהיא לא צמאה/רעבה/רטובה.
אם יש לך אפשרות- מומלץ לקרוא את הספר "הלוחשת לתינוקות" ובו הסבר לגבי תינוק שמתעורר בלילה, תינוק לא שקט ועוד.
שאלת כיניםאנונימי (פותח)
אני מניחה שבטח לא פעם ראשונה ששואלים פה על הנושא אבל לא מצאתי- עמכם הסליחה אם אני חוזרת על זה... ולשאלה: איך אפשר למנוע הידבקות בכינים? השמועה אומרת שמתחיל בגן של קטנתי ונראה לי שמהר מאוד היא תחזור הביתה מצוידת בהרבה "חברות" חדשות, ומובן שאני מעדיפה לא להיכנס בכלל לסיפור. אז איך למנוע הדבקה?
א"א למנוע לחלוטין.איזה טוב ה'!!!!
אפשר להקטין את הסיכוי להידבקות ע"י:
א. שמן רוזמרין.
ב. איסוף השיער לקוקו הדוק.
ג. סירוק יומיומי כך שגם אם היא הצטיידה ב"חברות" הן לא יספיקו להגדיל את המשפחה שלהם.
לא פרסומת..שלה שוב
אבל אצלנו ממש עובד שאנחנו חופפים בסרקל פורטה ולפעמים גם ברגיל,
וזה ממש עוזר לקטנות לא להדבק,
והן בגן ששורץ...
לסרק עם מסרק טובחילזון 123
כל יום או יומיים כדי לתפוס אותם עוד בהתחלה
והכי יעיל בזמן ששמים את המרכך.
באמת קשה לחשוב שאפשר להימנע לגמרי מהדבקהאנונימי (פותח)
אלא אם את אוספת לה את השיער עם איזו מטפחת,ומונעת ממנה חברים,ולא נראה לי שלזה התכוונת...........
אפשר למזער נזקים ,כפי שהציעו לסרק ולבדוק כל יום,יש אין סוף תרופות סבתא לעניין,וכל מיני תכשירים כאלו ואחרים טבעיים או כימיים....
אם זו הבת הבכורה שלך אז מובן מאיפה החשש הגדול ,אבל אין מה לעשות חוץ מלבדוק כל הזמן,ולטפל במידה ואת מוצאת מיד,כדי לא להגיע לגדודי כינים.........
בכל אופן אני מאוד ממליצה על תכשיר בשם הדרין ,קצת יקר אבל לא כימי,וללא ריחות דוחים ,שיש בתכשירים אחרים,גם השימוש שלו קל יותר מהשאר,מניסיון,
יש גם אנשים עם נטיה להידבקות בכיניםיוקטנה
אחד הילדים שלי היה נקי במהלך שני סיבובי ההדבקות שהיו במשפחה שלנו! והיתה ילדה אחת שהאוכלוסיה שגשגה אצלה במיוחד...
מטפחת לא עוזרתיד_האלמונית
כשהיו לי ילדים קטנטנים, בלי כינים.. אני נדבקתי, לא יודעת ממי- עם כיסוי ראש מלא. [ואני לא היחידה שנדבקה עם כיסוי ראש מלא]
מה שכן עזר לנו עם הבת שלי כשהיו לה כינים- כל יום אחרי החפיפה- סירוק במסרק סמיך, ואסיפת השיער לצמה/צמות. בלי כל התכשירים המיוחדים. רק סירוק בכל ערב לפני השינה. (ואם היה זמן, גם בבוקר) וצמות. עד היום כמעט בכל יום היא עם צמות.. [1-4, לפי מצב הרוח שלה ושלי ]
שמן זיתאנונימי (פותח)
בס"ד
לסרק עם מסרק צפןף שניתן לרכוש בזול בקופת חולים, אפשר להעזר במרכך שלא יכאב בזמן הסרוק.
אחרי המקלחת לשמן את השיער בכמות נדיבה של שמן זית (זה של הסלט...) ולאסוף את השיער בצמה צפופה למשך יומיים.
במקלחת הבאה לחזור על הסרוק (אמורים לצאת כינים מתות).
עוד שמן זית למניעה.
וזהו...
בי ביי לכינים.
אגב שמעתי משהיא שעושה לילדה שלה ייבוש שיער עם פן והורגת אותם בחום
להשתמש במסרק שמוציא גם ביצים..תאנה.
אני במשך כמה זמן סירקתי וסירקתי ולא עבר לה,
עד שעברתי למסרק שמוציא גם ביצי כינים - וככה הצלחתי להתגבר.
זה לא פרסומות, אבל אני ממליצה על מסרק שקוראים לו איזי 2000. קצת יקר אבל עושה את העבודה טוב.
בהצלחה!
דווקא האיזי 2000 מאכזב..אפוש
בס"ד
לפחות אם זה שער חלק-מומלץ דווקא הצפוף שהוא כזה כחול עם שיניים ברזל!
אגב-הסרקל של ד"ר פישר (נראלי) כל ערב -שמפו ממש טוב! אחיינית שלי פשוט נקיה ב"ה!
וכמובן-עבודה יומיומית עם המסרק
אגב,יכול להיות שלבנות בהירות שער יש יותר סיכויי הדבקות?
תגידו,רק תפילה
רק לי מתחיל לגרד הראש רק מלקרוא את השרשור הזה?
[צריך לנקות הרבה ולהשתמש בתכשירים שונים שאמרו פה ואז כשנקי- למרוח כל יום רוזמרין שמרחיק אותם.
ומרחיק גם את החברים האמיתיים. סתאאאאם] (הבת שלי לא סובלת את הריח...)
הדבקות בכינים קשורה מאוד-גיטרה
לסוג דם... לא לכל ראש הן נדבקות.
רצוי לחפוף כל יום ולהשרות כמה דמן את השיער במרכך. לאסוף את השיער לצמות/צמה.
לקנות מסרק סמיך טוב!!.
אממ ותכלס זה די עובר עם הגיל
לשים המון מרכך בחפיפה!אנונימי (פותח)
יש לי 3 בנות (בלי עין הרע) עם שיער ארוך ובלונדיני- כך שממש קשה לראות את הביצים.
תמיד תכשירים נגד כינים נראים לי כמו חומר הדברה...
(פעם גם הרוקח אמר לי שלא טוב להשתמש בהם בהריון או הנקה, זה חודר לדם דרך העור- אפילו אם רק משתמשים בידיים בטיפול למישהו אחר.)
אני שמה המון מרכך בחפיפה ומסרקת תוך כדי מקלחת.
אח"כ כמובן עם מסרק סמיך.
אבל כמעט תמיד תוך יומיים הסיפור נגמר.
למניעה שמן רוזמרין עושה יופי את העבודה.
מניסיון של אמא שליאיזה יום שמח
עם 4 אחיות קטנות... שמנת חמוצה בשיער בזמן המקלחת מבריחה את הכינים....
ניצמדת לבובהשמחה תמיד
הבת שלי בת שנה ושבע אני לא יודעת איך זה קרה אבל היא התרגלה לישון עם בובה, בהתחלה לא נתתי זה היה בסביבות 10 חודשים ואז הרפתי גם כולם אמרו לי לא נורא שטויות זה כיף להם.
העניין הוא שמיום ליום היא יותר נצמדת לזה מילא בלילה כשהיא עיפה בסדר(למרות שאני לא אוהבת להצמיד לילדים דברים),
אם היא נופלת ומקבלת מכה היא רוצה את הבובה היא כבר די מדברת אז היא מבקשת כשהיא בוכה אפילו באמצע האוכל, לפעמים איך שהיא באה הביתה פשוט לוקחת את המוצץ והבובה וקשה להוציא את זה ממנה... מה לעשות לגמול אותה מזה או להמשיך עד לא יודעתת מתי ?ניסיתי לשים גבולותשאין ביום ורק כשהולכים לישון וזה לא עוזר..
טוב שיש לה אפשרות ויכולת להרגיע את עצמה יוקטנה
היום היא חושבת שהבובה מרגיעה אותה, אבל אנחנו יודעים שהיא מרגיעה את עצמה, ובעתיד, אחרי שהיא תתאמן מספיק שנים, היא לא תצטרך את הבובה (והמוצץ). היא עוד ממש פיצית!!! תאפשרי לה ותתני לה את כל הכלים שיהיו ימיה מלאים באושר ושמחה!
(עצה: תדאגו לבובה חליפית למקרה כביסה)
מה איכפת לך?!ד.
כמה שזה נחמד. תתני לה להמשיך, לדעתי, בדיוק כמו שכתבת: עד לא יודעת מתי.. היא תדע, ותפסיק לבד כשיגיע הזמן. אם תנסי "לשים גבול" - תגרמי בדיוק ההיפך. אל דאגה, יש להניח שאת אמא טובה ומספקת לה מספיק תעסוקה גם מחוץ לזה. כך שכאשר יגיע הזמן - יהיו לה דברים אחרים לעשות. בינתיים - תשמחי בשמחתה, לא בדיעבד (אגב, גם לאימהות יש לא פעם "בובות" - רק אחרות. תראי כמה פעמים הן כותבות כאן על "לפנק את עצמן". שלה פשוט יותר זול וזמין, ובלי מסכות...).
היא כ"כ קטנהחילזון 123
עוד לא בת שנתיים
מה אכפת לך שהיא מוצאת לעצמה מקור נחמה, עדיף מאשר שתוציא את הכעסים והפחדים בדרך אחרת.
הבן שלי בן 6 ולמרות שכמו שכתבת אני לא אוהבת להצמיד דברים הוא פשוט עושה את זה בעצמו
כנראה מצורך חזק שיש לו להרגיע את עצמו ולהרגיש את הבטחון הזה
כל כמה זמן הוא בוחר לו איזה דובי או כלב וישן איתו ומדבר אליו וכו'
ומדי פעם עוזב את זה או מחליף למשהו אחר תלוי בנסיבות.
לדעתי ממש אין מה לדאוג.
הניחי לה, למה לקחת לה את פינת הנחמה שלה?יהודית פוגלאחרונה
היא לא תלך לחופה עם הבובה ביד...
כעס בלתי נשלט... מה עושים איתו??אנונימי (פותח)
אני אמא לשלושה פשושים, הקטן בן ארבעה חודשים. אוהבת להיות אמא, שמחה עם הקטנטנים, אבל-
לאחרונה עם הילדים אני מרגישה שיש דברים שמוציאים אותי מהכלים בצורה חסרת פרופורציה (צעקות, אפילו מגע מכאיב- למשל מרוב כעס יכולה להרים את הילדה מהרצפה בכח, בצורה כזו שאני יודעת שתכאיב לה). זה יוצא בעיקר על הגדולה שלי, עוד לא בת ארבע... בדר"כ ילדה טובה, אפילו מלאכית. כשלא- זה רע ומר (לשתינו).
אני משננת לעצמי שיש לי 3 תינוקות בבית ולא אחד, שככה זה אחרי לידה -הן מבחינתי, הורמונים וכדו', והן במובן הזה שכל אחד מהילדים מנסה למצוא מחדש את המקום שלו וזה טבעי שיהיו התנגשויות (וטוב שהכל מופנה כלפיי ולא כלפי התינוק). אני כל כך מנסה להבליג, לעבוד על עצמי אבל כל פעם מחדש משהו מתפקשש. יודעת שאני מצפה יותר מדי, שאם משהו הוא לא מושלם- מהאכזבה מגיעה ההתפרצות...
איך לוקחים את כל התובנות והמודעות הנ"ל, לשינוי אמיתי?? לא מצליחה לא לכעוס, ובאמת שלפעמים זה על שטויות.
אני מלאת יסורי מצפון על ההתפרצויות האלה. מה שאני מתארת שקורה לי נוגד כל דבר שאני מאמינה בו בחינוך ילדים, בין אם זה לתת כבוד לילד, שירגיש שהבית זה המקום הבטוח שלו, לאפשר לו להביע רגשות מתוך אמון... זה פשוט הרסני. אני גם לא מאמינה במכות לשם חינוך, וכאן יוצא שלפעמים אני מכאיבה מתך אובדן שליטה- וזה לכל הדעות הרבה יותר גרוע. אני בכל אופן לא מוכנה לקבל מציאות כזו אצלי בנפש- ובטח לא לקבל מציאות כזו בבית.
אשמח לעצות טובות מנסיונכן. אשמח גם לדעת שאני לא לבד. זה מזכיר לכן משהו שקורה גם אצלכן?
שירה יקרה! קודם כל מזל טוב!אני ירושלמית
רוב אושר ונחת!
ייסורי מצפון לא יעזרו, אבל תכנון נכון יכול בהחלט לעזור.
לדעתי התפרצויות זעם על ילדים, אכן לא בריאות לנפשם! ומשאירות את רישומן בנפש. לכן יש להשתדל מאד מאד לצמצם את התופעה.
תכנון נכון זה כולל את המודעות לעניין (מה שכבר יש לך...) ואת ההערכות לו.
האפשרות העדיפה והראשונה היא להעזר כמה שיותר, ולא להגיע למצבים של תשישות חסרת שליטה. אני יודעת שזאת עצה יפה מאד, שיישומה אינו קל, בהרבה מקרים...
אם אין לך את העזרה שאת זקוקה לה, אין לך בירה אלא להוריד כמה שיותר מטלות מעצמך! גם במחיר של כביסה בלתי מקופלת בכלל, שנלבשת טרם כניסתה לארון... או במחיר של בלגן וניקיון לא משהו...
(אפשר לקנות סל דקורטיבי ענק ופשוט לאסוף לתוכו את כל הבלגן של הבית...)
הגישה חייבת להיות עיקר וטפ. הילדים הם העיקר, אסור לפגוע בהם! והטפל הן מטלות הבית שאמורות לשרת אותנו.. ולכן בעיתים של קושי, כשמטלות הבית אינן משרתות את מטרתנו העיקרית (חיים שלווים ונעימים לילדים ולנו) אנחנו מפחיתים ומצמצמים למינימום.
ילדים יכולים לשרוד בכייף, עם ארוחות של סלט ירקות וחביתה במקום ארוחות צהריים מבושלות ודורשניות...אבל הנזק הנגרם מאמא תשושה שמתפרצת, גדול יותר.
תכנון כולל גם את הצפיה, והציפיה, מתי ארועים כאלו קורים. אם את יודעת ששעת ההשכבה לדוג' היא שעה קשה לך ולילדה, את מתכוננת מראש.
את מניקה את התינוק, לפני שאת מתחילה, את אוכלת משהו טעים עם קפה ברוגע, לפני שאת מתחילה. את מבטיחה לעצמך שבסיום השעה הקשה הזאת את מפצה את עצמך לדוג', בהנקה במיטה, עם ספר...
בקיצור את משתדלת להיטיב מאד עם עצמך! לפנק את עצמך כחלק מהמערך התיכנוני, כדי שלילדה
תהיה אמא יותר רגועה.
אם את לא מצליחה, להרגע, ואת מרגישה שאת על סף פיצוץ, את נותנת לבעלך לטפל בילדה (נניח בהשכבה, אם הוא בבית בערב,)את מודיעה כי הפתיל שלך נגמר, ואת לא מסוגלת לטפל בה כעת. וזה בסדר גמור! את באמת לא מלאך, אבל חשוב להבין את זה, ולהתנהג בהתאם. בהתאם לכוחות האמיתיים שלך באותו הרגע.
אם בעלך לא נמצא, עדיף בעיני, לותר . לותר לעצמך ולותר לילדה. לא לותר לעצמך ולהתפרץ, אלא לותר לעצמך ולא לעשות את מה שכביכול 'צריך' לעשות כרגע, ושבגינו העימות, לדוג' התלבשות, השכבה, ארוחת ערב... אז אם היא מתנגדת, שלא תאכל/תתלבש/תלך לישון כעת. הנזק אם בכלל מאי עשיית דברים אלו, בטל בשישים לעומת הנזק מהתפרצויות זעם.
אני חושבת שבתכנון נכון
, שכולל את הסיבולת שלך, ואת הידע עם מה את מסוגלת להתמודד ועם מה לא, התופעה הזאת תדעך מעצמה.
היה והיא לא דועכת, אני חושבת שבהחלט כדאי לפנות לייעוץ.
הרבה הרבה הצלחה וסיעתא דישמיא! כולנו מתמודדות עם אותן הרגשות לפעמים...
אשרייך שאת לא מקבלת את המצב כמו שהוא אלא מנסה לתקן! וה' יהיה בעזרך!
ירושלמית, יישר כח!רעיה ואם
כל מילה פנינה 
חן חן רעיה ואם...אני ירושלמית
ונוסף על כל הרעיונות היפים הללויוקטנה
אדם חכם שהתייעצתי בו הציע לי לקחת זמן לעצמי, לבטא את עצמי בתחום שקרוב ללבי: אומנות כלשהי או ספורט כלשהו. לפרוק את האנרגיה העודפת, שאחרת מתפרצת בנתיב שהכי קל לה (הילדים...). מה שמאוד עזר לי, היה ללכת בכל בוקר שעה, לבד, ובלי אמפי3! רק לבד עם המחשבות והתפילות שלי (ההליכה או התפילה עזרו ). באמת אני צריכה לחזור לזה עכשיו...
עוד מחשבותאנונימי (פותח)
תודה ירושלמית ויוקטנה. אני יודעת שאני צריכה לעשות הערכה מחודשת של הכוחות שלי כעת, ולהשקיע במה שחשוב באמת
אבל אני כנראה פרפקציוניסטית ללא תקנה, וזו לא תכונה טובה בהקשר הזה. מנסה לעשות הכל, ובסוף יוצא עקום, כואב לי עם המצב הזה. יושבים עלי קילוגרמים של רגשות אשם.
עכשיו עולה לי מחשבה, שאולי גם לגבי זה אני מנסה להיות פרפקציוניסטית, כאילו יושב לי ציור של האמא האידיאלית בראש, ואני מנסה להידמות לו ללא הצלחה. כלומר- רוב הזמן הבית שמח, אבל כשמתחיל בכי או משהו איתם לא הולך חלק- זה קשה, ואז אני מתפרצת, מה שכמובן מחמיר את המצב.
אני משתגעת מהבכי הזה, כאילו יש בו איזו תלונה כלפיי: "איזו מין אמא את...". אני כל כך מנסה לשמוע בו משהו אחר. משהו כמו- "אמא אני צריך חיבוק". ואז אני נותנת את החיבוק הזה מכל הלב והנשמה.
מישהו כאן מבין על מה אני מדברת...??
ממש כאילו את מדברת מתוך גרוני.רוני ושמחי
אין לי זמן להרחיב כעת, אשתדל בהמשך. רק אומר שממש הרגשתי שזו אני שכותבת את דברייך, וזה מוכר כלכך ואני מבינה בדיוק על מה את מדברת!!!
בעזרת ה' אפשר להתגבר, לפחות להשתפר לאט לאט, ועצם המחשבה על זה, שזה מפריע והרצון הגדול לשנות, זה כבר חצי דרך. באמת!!
באשר לרגשות אשמה... זה האויב הכי גדול שלנו כאמהות...
צריך לדעת מה יש לתקן ועל מה לעבוד, אבל צריך למחוק ולהשמיד כל רגש של אשמה.
קודם כל את אמא טובה!!!!!
ואת עושה את תפקידך טוב מאוד! ומגיע לך צל"ש!!
אמשיך יותר מאוחר בעז"ה...
שירה חדשה יקרהרוני ושמחי
רציתי לכתוב לך כמה דברים, אולי משהו יעזור.
אני יודעת על עצמי שאני מרגישה הרבה פעמים שאם אני לא אכעס ואצעק, איך יבינו שהם עשו משהו לא בסדר? איך הם ילמדו לא לעשות זאת שוב?
אך האמת היא שאפשר להשיג זאת גם בלי לצעוק. אפשר לדבר בטון סמכותי ותקיף, וזה עושה את העבודה מצויין.
ועוד יותר, אם בדרך כלל מצליחים להתנהל ברוגע (הלוואי..) אז ברגע שמדברים בצורה קצת יותר תקיפה, הילדים מרגישים טוב מאוד שיש פה משהו שונה ושהם עשו משהו שאין לחזור עליו.
הייתה לי לתקופה שגם הייתי צועקת ומתרגזת מהר, ובאמת מדברים קטנים הייתי יוצאת מהכלים, ונמאס לי.
בוקר אחד קמתי עם החלטה שהיום אני לא מרימה את הקול על הילדים, ויהי מה.
ובאמת באותו יום עמדתי בזה! הייתי כ"כ שמחה! החלטתי שזה מה שיהיה, אז זה מה שהיה! אני שלטתי, ולא הכעס בי!
כמובן שזה לא החזיק לתמיד, אבל אפילו פעם אחת, שתראה לי שאני מסוגלת, זה נתן המון.
אם נקום כל יום בהחלטה, היום אני לא צועקת ולא מתרגזת, אני נינוחה ושמחה ולא נותנת לדברים קטנים לגרום לי לכעס, אני מאמינה שהיום שלנו יראה אחרת, אפילו חלקית אם לא לגמרי.
בעלי אומר שצריך להראות פני כועס במקרים מסויימים. כן, הילד צריך לדעת כשהוא עושה מעשה לא טוב הוא צריך להבין ולראות שכועסים, אבל רק להראות- כלומר, בפנים לא לכעוס, לדעת שזה רק לשם חינוך, ולא שכועסים באמת על הילד, הרי הוא ילד, ואין לו כוונות זדון.
והיה לי קשה עם זה, הרבה פעמים אני מרגישה שאני באמת כועסת. הילדה שלי כבר גדולה (4...) והיא כבר מבינה מה טוב ומה לא טוב, אז למה היא עושה רע?
אבל לא טוב לכעוס, כמו שאמרת, זה לא טוב לנפש שלנו.
ואפשר לטפל במה שקורה בצורה שונה.(אמשיך בהודעה חדשה)
המשך...רוני ושמחי
אין ספק שצריך לעבוד על המידות, ללמוד על כך, על הכעס, ולקרוא גם ספרים על חינוך ילדים בדרך התורה.
אם נלמד קודם כל את עצמינו, ונעבוד על עצמינו להיות יותר רגועים באופן כללי, נדע להשליך זאת גם על ההתנהגות עם הילדים.
רוגע מביא רוגע. שלא תחשבי שעכשיו הכל מושלם אצלינו ואני רגועה כל היום.... אבל אני מאוד משתדלת ליישם את זה, ואני רואה שזה באמת עובד.
כשאני רגועה, גם מבפנים וגם מבחוץ- גם הילדים רגועים. פעם כשילד שלי היה בוכה בגלל משהו שנראה לי טפשי או לא מוצדק הייתי ממש חסרת סבלנות. הייתי מהר מאוד צועקת ומתעצבנת עליו ואז היא היה בוכה עוד יותר וכל הבית היה בעצבים...
ראיתי על בשרי, שכשבמשכתי להיות רגועה, גם כשהילד היה בוכה בהיסטריה, ודברתי איתו בנחת, הרבה יותר מהר הוא הפסיק לבכות, והמעבר הוא חד מאוד בין בכי לבין חיוך. הילדים שלי יכולים לבכות לבכות.... ופתאום, ברגע אחד, כשהם רואים שלא יעזור יותר לבכות, הם מדברים כאילו כלום לא היה לפני שניה.... מדהים!
כמובן שיש מקרים יותר חריפים או קיצוניים שבהם זה לא תמיד עוזר, אך באופן כללי, אני חושבת שזה דבר חכם מאוד לעשות.
אם מרגישים שכועסים ועוד רגע מתפוצצים, אפשר לעצור, לנשום, לספור עד 10 ואז להגיב, קצת יותר ברוגע.
זה נשמע מאולץ, אבל זה באמת יכול להביא פלאים.
את כל הדברים האלה אני לא מביאה בתור איזה יועצת או תור אמא שתמיד עושה את זה ואצלה הכל רגוע ונעים.... פשוט משתפת במה שנראה לי עוזר, ובעצם מייעצת גם לעצמי תוך כדי....
אם אפשר, כדאי גם שתנוחי יותר, או תבררי למה את כועסת מהר מדי. את צריכה שיהיה לך טוב כדי שלילדים יהיה טוב.(וגם כדי שלך יהיה טוב כפשוטו...)
דברי עם בעלך, שתפי אותו, תראו יחד מה אפשר לעשות כדי שיהיה לכולם יותר נעים בבית ובכלל.
מקווה שעזרתי קצת.. (דרך אגב, גם לי יש שלושה פחות או יותר באותם גילאים כמו שלך...)
בהצלחה רבה רבה! וזכרי שאת עושה עבודת קודש, וכל אמא כועסת על הילדים ואף אחד לא מושלם והעיקר ששואפים לתקן ולהשתפר!!!
תודה, תודה, תודה!!אנונימי (פותח)
כמו מים חיים לנפש עייפה...
אני לוקחת לי צידה לדרך מהתגובות שלכן, וגם מהחיבוקים שנתתן.
ורושמת לעצמי נקודות חשובות:
- די לרגשות אשם. להיות אמא זו עבודת קודש (לשנן: אני אמא טובה...)
- העיקר זה הילדים. אסור לפגוע בהם! הטפל הן מטלות הבית. להוריד מעצמי מטלות/ציפיות.
- לותר לעצמי ולותר לילדה. לא לותר לעצמי ולהתפרץ, אלא לותר לעצמי ולא לעשות את מה שכביכול 'צריך' לעשות כרגע, ושבגינו העימות, לדוג' התלבשות, השכבה, ארוחת ערב... הנזק אם בכלל מאי עשיית דברים אלה בטל בשישים לעומת הנזק מהתפרצויות זעם.
- לתכנן פיצוי לעצמי בסיום שעות קשות
- לקום עם החלטה- היום אני לא מרימה קול על הילדים ויהי מה. אני שולטת, ולא הכעס בי.
- רוגע מביא רוגע. כשאני רגועה גם מבפנים וגם מבחוץ- גם הילדים רגועים.
-
להתפלל שה' יהיה בעזרי. סה"כ אלה הילדים שלו...
תודה רבה. אם היה לי אומץ הייתי תולה את הרשימה הזו על המקרר... שעורי בית.
אשמח לעוד תגובות, הערות , הארות. זה נותן המון.
טיפ מאמא פרפקציוניסטיתאנונימי (פותח)
כיוון שלמדתי את נושא הפרחי באך , שם יודעים שפרפקציוניזם ברמה מוגזמת - זה ממש לא טוב! גם אני כזאת, ולקח לי הרבה זמן ואפילו שנים כדי לעבוד על זה...
אז הנה הטיפ שלי: (יש לי תינוק בן שבועיים, כך שגם אני צריכה לחזור לזה....)
1. תרשמי או תחשבי מה את רוצה להספיק לעשות היום. נגיד 10 דברים.
2. לעשות סדר עדיפויות . הרי ברור שלא תספיקי הכל. אז מס' 1 יהיה מה שהכי חשוב לעשות.
3. אם הספקת משהו אחד מתוך רשימה של 10 - מצויין! תשמחי במה שהספקת בלי לחשוב על שאר הדברים שלא.
(כשבעלי בא הביתה בערב, ואני בקושי הספקתי לשטוף צלחת וכל שאר הבית הפוך... אני משתדלת לומר לו מה כן הספקתי היום)
בהצלחה! ומצטרפת לדיעה שלא נורא אם לא קילחתי היום את הילדה, עדיף ילדה מלוכלכת ולא ילדה שהלכה לישון אחרי שצעקתי עליה!
תתכונני....אנונימי (פותח)
כל הכבוד שאת עובדת על עצמיך ומנסה לשלוט במצב ולא לתת למצב לשלוט בך.
לדעתי הרבה פעמים הכעס נובע לאו דוקא מעייפות אלא מהרגשה של חוסר שליטה במצב. אם את מכינה את עצמך למצבים האלו תוכלי לנהוג בהם אחרת.
למשל, כשאת יושבת רגע בגינה ורואה אותם משחקים ככה יפה, תני לדמיון רגע לעבוד ודמיני (לא קשה) איך את מגיעה הביתה ואחד הילדים מתפרץ ו.... ותמשיכי בדמיונך איך את מגיבה. בשעה רגועה זו יהיה לך יותר שיקול דעת ותוכלי לדמין תגובה יותר רגועה והגיונית, ואז בפועל כשזה קורה, תרגישי שליטה במצב, כי את יודעת בדיוק מה לעשות!
בהצלחה!
מסכימה עם כל הנאמר ובנוסף...אנונימי (פותח)
אני הייתי במצב מאוד דומה עד לפני כמה זמן. צעקתי הרבה על הבנות, הגדולה בת 5, התעצבנתי על שטויות, ומרוב תסכול שלא ידעתי איך לגרום להם להקשיב לי- הוצאתי את זה עליהן.
מה שהשתנה, זה שגיליתי שיטה להגיב שעזרה גם לי וגם לבנות.
השיטה מתחילה בזה שברגע שקרה משהו (הכי קטן או הכי ענק) עם הבנות שרציתי להגיב בעצבים, עצרתי את עצמי, "החזקתי את עצמי בידיים", ואמרתי מייד "אני עכשיו חושבת על עונש", או "מה שעשית היה כל כך חמור, שאני צריכה עכשיו לחשוב על איזה עונש מגיע לך".
זה עזר משני כיוונים: זה עזר לי לדעת שיהיה עונש שיתאים למעשה, ושהילדה תבין אותו.
וזה גרם לי להירגע, כי ידעתי שעכשיו היא מקשיבה לי. וגם ידעתי שני לא חייבת להגיב מייד, כי עכשיו היא מחכה לשמוע איזה עונש היא הולכת לקבל. ואז היה לי זמן לחשוב על עונש הולם.
חשבתי עם עצמי איזה עונש בכלל ידבר אליה, ושיהיה ברמה שלה.
אצלי ראיתי שלא להרשות לראות סרט ליום / יומיים / שבוע (בהתאם לחומרה) עובד. (היא בקושי רואה, אבל כשהיא רואה לחצי שעה פעם ביום יומיים, היא מאוד נהנית). זאת רק דוגמא, אפשר לחשוב איזו פריביליגיה אפשר להפסיק לילדה שהיא תבין את חומרת המעשה.
פעם אחת קרה שהיא עשתה משהו חמור, וכל מה שהגבתי היה להגיד בטון רגוע " אני עכשיו צריכה לחשוב על איזה עונש מגיע לך" והיא התחילה לבכות. זה היה מדהים לראות שלא צעקתי ולא התעצבנתי, ובכל זאת היא הבינה שהולך להיות עכשיו תוצאה להתנהגות שלה. ברור שאני לא שמיחה שהיא בכתה, אבל עצם זה שהיא הבינה את החומרה של הרגע בלי עצבים מהצד שלי - הייתה תגלית בשבילי.
מאז שהתחלתי עם זה, אני הרבה יותר רגועה, מאוד נדיר שאני צועקת, והיא נהייתה יותר מודעת למה היא עושה, ומה בסדר ומה לא בסדר.
במקביל גם התחלתי בגישה חיובית יותר, של טבלת מדבקות על המקרר - על התנהגות מיוחדת.
לדוג'- בבוקר היא קמה יפה, התלבשה, אכלה ולא היה צריך לריב איתה על אחד מאלה, ולא היה צריך להזכיר לה לזוז. על זה היא תקבל מדבקה.
כל 10 מדבקות יש הפתעה (גלידה, משחק קטן...)
שתי השיטות במקביל מאוד שינו לי את הבית בחודשים באחרונים.
בהצלחה....
את ישנה מספיק? אוכלת מזין?אנונימי (פותח)
מפנה מעט זמן לעצמך?
3 שאלות שאם התשובה על אחת מהן שלילית יש לך מקור ראשוני לאבחון הבעיה והקושי הזועק ממלותייך.
לישון לישון לנול ולאגור כח!
לאכול פירות, ירקות, דגנים מלאים ולשתות מספיק מים!
לפנות לך פסק זמן לקריאה, שירה, ריקוד, או כל דבר אחר שאת אוהבת לעשות!
הגוף והנפש של אמא ממשיכים לתפקד גם כאשר נולדים לה ילדים, וכאשר הם לא ניזונים נכון- הם יזעקו את זעקתם.
אשרי עם ישראלאורה*
שאילו הנשים והאמהות שלו!!!
פשוט הכל כאן מקסים!!
וואו וואו
מה פתאום עסוקות??+mp8
מה כבר יש לנו לעשות בחיים???
D:יוקטנה
שירה חדשה 1-נשימה עמוקה,קצת ארוך...שלה שוב
אמא חמודה!
אתמול ראיתי את מה שכתבת,
מאוד מאוד כאב לי לקרוא.
לא בגללך...בגללי.
הזדהתי עם כל מילה.
גם יש לי פחות או יותר אותו טווח גילאים, רק שהגדולה עוד מעט 6 ויש לי עוד קטנה בת שנה,
כלומר, לפני קצת יותר משנה הייתי בדיוק באותו מצב שלך.
וגם לי...במפתיע (או שבעצם לא...בואי נחשוב על זה) רוב ה'אש' מופנה כלפי הילדה הגדולה. איכשהו תמיד הכל יוצא מולה.
קראתי את כל הדברים המקסימים שכולם כתבו לך,
אבל זה לא כל כך הרגיע את הצער בלב.
...
התחתנתי בגיל יחסית מבוגר, בוא נאמר שמיציתי את עולם הדייטים לגמרי, ואחרי שנים שהיה נראה לי שאני לא אזכה להגיע לרגע המדהים של להיות אמא,
זו היתה תקווה כל כך פנימית ועמוקה
וזה היה כל כך פלא כשזה קרה.
רק מה...לא בדיוק איך שתכננתי, אמנם אני אמא בבית, וכל מרכז ההתנהלות סביב הילדים, וכל ההשקעה והמחשבות זה איך לבנות בית נעים,
ובכל זאת, אופס...
אני מגיבה לא בדיוק איך שחלמתי...אני מגיבה באופן שמזכיר לי עבר לא כל כך נעים, עבר שאמרתי לעצמי 'אני בחיים לא אהיה ככה' בקיצור אני כועסת באופן שאני חושבת שלאמא אסור לכעוס.
אז כל התכתובות על כמה זה חשוב לאמא לא להגיב ככה,
קצת מדכאות אותי.
כי אני י-ו-ד-ע-ת שאני לא בסדר כשזה קורה (או לפחות כמה דקות אחרי רגשות האשם מתגנבים...)
וקראתי ושמעתי הרבה על נושא הכעס...
ואיכשהו לא התקדמתי כל כך.
אמנם עם המודעות והלמידה גם באה הפחתה במספר הפעמים שזה קורה,
אך בשורש זה לא פתר את הבעיה,
את יודעת למה?
מכמה כיוונים-
1. כשאומרים לך אל תחשוב על פיל, ישר עולה לך דמות של פיל בראש. סליחה על הדוגמא הבנאלית. אבל ככה זה. אם כל היום אני עסוקה בלהגיד לעצמי- אסור לכעוס! אסור לכעוס! אז בסוף זה מתפוצץ ויוצא...
2. מה לעשות? לכולנו יש עבר שבו למדנו תגובות בצורה בלתי מודעת מכל מיני מקומות, ואפילו קיבלנו קצת בירושה..אז אמאל'ה, זהו? זה מה שאני? לא אצליח להשתחרר מעולם?
3. כל אחד צריך לבנות לעצמו דמות מתוקנת של אבא ואמא פנימיים, של תיקון נפשי בריא ביחס לעולם ולאלוקים ממילא מול החסרון שהוא נפגש בו בחייו.
אני שומעת שיעורים של ד"ר אבולעפיה, שהוא פסיכיאטר לילדים ונוער במקצועו, ואת המשפט הפנימי והעליון (דו משמעי) הוא תמיד אומר.
עוד משהו שהוא אומר- אין דבר שאי אפשר לתקן!!!!
וזה דבר בסיסי שחייב ללכת איתנו, גם אם עשית כבר טעויות נוראיות עם הילדה שלך...
את חייבת לחשוב את זה תמיד! אין דבר שאי אפשר לתקן!
בדמות הפנימית הזו, כשהוא מדבר על מה זה אבא ומה זה אמא,
הוא טוען שבבסיס אישה היא 'צדיקה' כי נולדה מצלע האדם ולא מהעפר, כלומר ממקום עליון יותר,
אז צדיקה- היא תמיד בצדק, מין מידת הדין כזו- שהבעיה שלה זה אובר ביקורתיות,
והמטרה של האישה זה להשתמש בבינה היתרה שנתנו לה, ולהפוך להיות יותר מתבוננת, יותר מכילה את המציאות, פחות קשה וביקורתית מנקודת ההתחלה.
אז מבינה?
את שיא האמא! יש לך כוחות מאוד חזקים של נשיות! מתפרצת! את רק צריכה לכוון אותה לכיוון, או יותר נכון- את צריכה לעשות את התיקון הפנימי שלך ולהפוך להיות מילדה שחווה הכל כאן ועכשיו, ל-אמא!
וזה לא משהו פשוט בכלל.
הרבה זמן הסתובבתי מתוסכלת בגלל הפלונטרים שהזכרתי למעלה,
וחשבתי לעצמי,אז מה כן יכול לעזור??
ואז במקרה קראתי איזה ספר משעמם על פרויד לאיזשהו קורס שאני עושה,
ופתאום גיליתי שפרויד הנחיל לעולם האקדמי, הקר,המשכיל והאתאיסטי את הרעיון שדיבור הוא מרפא! שכל עולם הפסיכולוגיה (לוגיה- מלשון מדע!) מושתת עליו. את מבינה מה זה אומר???
שאם לאדם יש כל מיני פסיכוזות ודכאונות, ומאווים פנימיים אסורים- מה שיעזור לו זה ידבר.
את מבינה איך הכופר הזה,פרויד, ניער לי את מושג התפילה?
אם אני אתפלל,ואדבר לרבונו של עולם, על מה קשה לי, ומה אני רוצה להיות- אני כביכול אבריא!
או כמו שחכמים אומרים, התפילה תעלה אותי למקום גבוה יותר, מקום שבו הדינים כבר לא שולטים בי...שאני כבר שולטת בעצמי.
אז בקיצור מאז אני מתפללת יותר...במיוחד ברגעים שאני עומדת להתפוצץ או מרגישה שעוד שניה ואני...
אני מתפללת לקב"ה- בבקשה, אני רוצה להיות אמא טובה יותר,תעזור לי אבא רחמן...
יש לי עוד הרבה מחשבות על הנושא, אבל הבית קורא לי...עוד רגע הקטנה תתעורר,
אולי,אחרי שתקראי מה כתבתי, יהיה לך עוד דברים,או מחשבות?
אני כל הזמן מנסה להקשיב ולקרוא,,,ולהתקדם עוד ועוד,
סה"כ זו העבודה שלנו.זה להיות אמא.
כעסאנונימי (פותח)
ב"ה
שלום שירה חדשה!
הי היינה חכמות היום ועשו כל שביכולכם ע"מ להתגבר על הכעס.
כמה זה קשה ללכת עם רגשי האשמה שבגלל היחס שלי התוצאות בחנוך הילדים נתנו אותותם. היום שאצלי הקטנים כבר גדולים,ולהם יש קטנים רגשות אלו מציקים לי מאוד.וזה גם אולי הירושות שאנו מעבירים לדור הבא וזה חבל.
כשהתיעצתי עם רב גדול הוא נתן לי דוגמא של שמעי בן גרא שקילל את דוד.
בעצם מי נתן לו את הכח לקלל את דוד -הקב"ה .וכנראה שאם מכעיסים אותנו ,זה רצון השם שזה יהיה מנוף להתקדמות.אז על כל התגברות קטנה יש לנו לתפוח על השכם לעצמנו,ולהמשיך לחזק את עצמנו הלאה , מכל דבר קטן לישמוח ולהודות לה' שהצלחנו להתגבר לא להתייאש.זה נותן כח להמשיך...
בהצלחה רבה והרבה סיעתא דישמיא
מסכים מאוד.אלי6
המפתח הוא התבוננות פנימית יום יומית וכן גם דיבור פנימי.
הר' שטיינזלץ כותב שבכדי להגיע לתפילה בכוונה, יש להתבונן פנימה לתוך עצמך למשך זמן מסויים לפני התפילה, ומשם התפילה ואתה הם אחד. מתקשר מאוד לדברים שאמרת.
בתוך ההתבוננות הפנימית, אפשר לנתח אירועים שחווית, ולנסות להבין אותם. למשל אירוע של כעס על ילדים- לנסות להבין, מה גרם להתפרצות שלי, מה הקפיץ אותי, לשאול את עצמך שאלות נוקבות- למה אני כועסת דוקא ברגע זה, מה מפריע לי באותו דבר, לנסות לדמיין שאותו מקרה קורה לילד אחר- איך אני מגיבה שם ולמה ?
אחרי שעולות וצפות נקודות שונות מההתבוננות, מנסים לחבר בינן לבין חוויות ותחושות מהעבר. למשל- ייתכן שלידה של ילד ראשון, לוותה בתת המודע שלי בכעסים חבויים על כך שהוא גזל ממני זוגיות, יופי, זמן וכדומה.
ככלל, רוב מוחלט של הכעסים התת-מודעים וגם המודעים, נוצרים מכך שה'מכעיס' מהווה סוג של מראה עבורי, בכך שהוא מזכיר לי חסרונות שקיימים בתוכי.
בהצלחה.
שלה שוב-כתבת ממש יפה ומהלב...נווה מדבר
תודה נווה מדבר...זה באמת נכתב מהלב ומהמציאות...שלה שוב
שירה חדשהשלה שוב
מה שהתכוונתי במשפטים האחרונים, זה שאשמח אם תשתפי אותי גם במחשבות,
פשוט גם אני הייתי חייבת לסיים לטובת הילדים...
בלי לחץ,
נשמח לשמוע בכל זמן
ועוד מחשבות...אנונימי (פותח)
אני קוראת ודומעת... זה עצוב ומנחם גם יחד. עצוב לראות שהדברים שכתבתי נוגעים בהרבה אמהות, שהתמודדויות האלה (והנפילות, הנפילות...) הן לא רק שלי. אבל זה גם מנחם שיש מה לעשות. שלה שוב- הדברים שכתבת היו מדהימים. לתעל את הקושי לתפילה זה דבר שמדבר אליי מאוד. גם זה שבעצם הילדה שלי היא מראה שמשקפת לי אותי, שמה שמרגיז אותי בה בעצם מפריע לי בתוכי, היא רק הטריגר... יבורך הפורום הזה, שבזכותו אני מעזה לדבר על מה שלא מדברים. תחושה של דיבוק חברים שמעורר רצון להשתנות, להתעלות. להאמין שאפשר. ואם ישבתי אתמול עם הבת הבוכיה שלי בסבלנות עד 2 בלילה, בלי לחץ ובלי להשאיר אותה לבד כואבת/מפוחדת או מה שזה לא היה, סימן שאפשר. הקרדיט כולו שלכן.
הרהור שמתגבר בי מאז שאני קוראת את כל התגובות: הכל מתחיל ונגמר בחוסר אונים. כשאדם הוא בשליטה, הוא לא צריך להוכיח כל הזמן שהוא שולט. הוא רגוע. כשאדם (הורה) מרגיש חסר אונים מבפנים, כל הצעקות והאיומים שבעולם לא יועילו. זה לא משכנע אף אחד, זה ודאי לא משכנע את הילדים שלנו שהרדארים שלהם כלפינו מוצלחים משל כל אדם אחר. יותר מזה: במקום לפתור את חוסר האונים הפרטי שלי שמתגלה בנסיבות האלה- עם עצמי, אני מתפרצת ומוציאה את כל הרעל הזה עליהם. במקום להתמודד עם המשמעויות בתוכי- הם הופכים להיות קורבן קל. זה לא הוגן! אם לי יש קושי אובייקטיבי בויסות הכעס, אז אני צריכה לעבוד על זה. אם סירוב הכי קטן של ילד הופך אותי לחסרת מנוחה ווגורם לי לאבד שליטה, סימן שגם קודם לא הייתי בשליטה... זה שילדה בת שלוש וחצי יודעת ללחוץ בדיוק על הנקודות הרגישות שלי ולהכעיס אותי, לא אומר שכל הלבה הרותחת צריכה להיות מופנית אליה.
ולמה חוסר האונים שלי- מהמון סיבות...כי ראיתי אצל אחד מהוריי צורת (אי-)התמודדות כזו של צעקות ועצבים, וכנראה שהפנמתי את הדרך הקלוקלת הזו. כי אני מרגישה שיש עלי יותר מדי משימות באמהות ופחות מדי כח נפשי, ידע, בעיקר נסיון. כי אני לבד ביום יום, בעלי תומך מאוד אבל בפועל לא נמצא. כי אני רוצה שהכל יהיה מושלם, עם כולם, כל הזמן- אמא מושלמת, ילדים רגועים, אוירה נעימה...וכשמשהו לא הולך זה פוגע בדימוי שלי אותי ואותם. כי המקצוע שלי בחייים הוא כזה שנדמה לי שגם אחה"צ כולם מסתכלים עליי ושופטים את האמהות שלי- כלומר זה לא רק מה אני חושבת, אלא גם ה"מה יגידו" הידוע. ואני הרי אמורה לשמש דוגמא... אולי זו הנקודה הכי כואבת כרגע בשבילי, שאולי יש להתנהגות הזו משמעויות נוספות (כלומר- אני לא רק לא "כשירה" לאמהות מיטיבה, אני גם לא כשירה לעיסוק שבחרתי בו בחיי).
עוד נק'- אני אדם עם מאור פנים לכולם, וזה אמיתי לא מסיכה. עכשיו שאני במקום הנמוך הזה עם הילדים שלי יש מין קול קטן כזה שלוחש-צועק בתוכי בלי הפסקה: "את לא כזו נעימה באמת, הנה הפרצוף האמתי שלך..." יותר קל להאמין לרע מאשר לטוב, זה משהו שהרב יהושוע שפירא תמיד אומר. אבל אני באמת רוצה להאמין לטוב! לטוב שקיים ולטוב שעוד עתיד ליהיות אפילו יותר! וכמו ששלה שוב אמרה- אין דבר שאי אפשר לתקן (זה המשפט שגרם לי לדמוע...). אולי בשביל הנפש שלי כרגע, חשוב לי יותר לבנות את הטוב מכאן והלאה ופחות להתעסק ברע שהיה ועודנו. אולי בגלל זה , כתרופה לחוסר האונים ביקשתי כלים ועצות טובות, וזה עוזר לדעת שיש מה לעשות... הרי אם נרבה אור החושך ייעלם מעצמו, הרי חנוכה בפתח (סוף סוף אני מחייכת ...)
חידדת יפה את כל הנקודות! תודה!יוקטנה
מחשבות שלי...אנונימי (פותח)
קודם כל- מאוד מזהה את התחושות של אחרי לידה- אנחנו חלשות באופן אוביקטיבי, וחלשות נפשית בגלל המסרים שהכנסנו לעצמינו לראש- לדוג': "ילד חדש גורם לילדים הגדולים לקנא בו" "בחופשת הלידה- נגמרו בתירוצים והבית יתקתק" וכולי. וזו ערימה של טעויות. אם נצפה לטוב- זה מה שיקרה- וכן להפך.
רציתי להוסיף רק שתי נקודות:
1) כתבת שאת רוצה להיות אמא מושלמת, והבכי של הילדה כאילו אומר לך "את לא אמא טובה" או גרוע מזה- "את כמו אמא שלך! כל הזמן אמרת כמה שאת לא תעשי את הטעויות שהיא עשתה-והנה...." או- "מה יחשבו עלי? אני לא מתאימה לתפקיד שלקחתי על עצמי". יש לכל אחד ואחת נקודות רגישות יותר- וכשהילד/ה נוגע בהן- אנחנו קופצות. הדוגמא שאני אוהבת בהקשר הזה היא של מקלדת- הילד לוחץ באופן אקראי על הכפתורים- ומחכה לראות מה יקרה- כפתור שלחיצה עליו גורמת להקפצה- ממשיכים ללחוץ עליו. כפתור שאין תגובה לגביו- משעמם- נעבור הלאה.
ובהקשר למה שכתבתי קודם-כשהילדה שלך בוכה ואת נלחצת כי "מה יגידו"-זה מקפיץ אותך/נוגע בך- ולכן כדאי להמשיך ללחוץ על ה"כפתור" הזה, הוא מעניין! ולעומת זאת- מעשים אחרים שלה (שהיו מקפיצים אותי, למשל...)בכלל לא מדגדגים לך, ואת לא מגיבה להם בכלל- ולכן היא לא מנסה אותם יותר.
מה עושים? זו עבודה פנימית שלי עם עצמי-לומר לעצמי בלב- "אני האמא הכי נהדרת בעולם בשביל הילדה המתוקה הזאת" (עובדה שה' שם אותה אצלי, ולא סביר שהוא טעה בכתובת...)- או "אני מצוינת במיקצועי גם אם הילדה שלי בוכה בגינה"- כלומר את בעצם מנטרלת את הכפתור המקפיץ-כלומר לחיצה עליו כבר לא גוררת אחריה את התגובה הצפויה (=אמא נלחצת, מתעצבנת, צועקת, הולכת הביתה)-ולכן הוא הופך לכפתור "משעמם".- והכי חשוב- נותן לך את השלווה הנפשית- הבטוחה בעצמה- שכל כך כל כך חיונית לבת שלך, אמא חזקה, רגועה ולא תלויה בהתנהגות חיצונית שלי (הילדה).
2) וסליחה על האריכות...
חשיבה חיובית- על עצמך, על הילדה הגדולה שלך-ובכלל. לכתוב לעצמך משפטים חיוביים ולתלות במקום בולט או לומר בפה או בלב- כמה שיותר. "אני אמא נהדרת לילדי" "הילדים שלי טובים ומתחשבים" וכולי כיד הדמיון.
בהצלחה רבה וסליחה על האריכות.
העצה הכי מעשית שתקבלי פהאנונימי (פותח)
בס"ד
שלום, אני התמודדתי עם מצב דומה לשלך.
הפתרון:
1. עבודת המידות. אני יודעת שזה נשמע מפוצץ אבל בשביל זה אנחנו פה. אז איך עושים את זה:
דבר ראשון מחליטים על גבולות שאת לא מוכנה שיעברו עליהם בבית שלך. אצל כל אחת זה שונה. אני למשל מרשה לקפוץ על הספה אבל לא עם נעליים. לא מרשה לפתוח את המקרר לבד אבל כן לפזר את הארון של הסירים בשביל הכיף שלהם. חוץ מההגבלות שאני קובעת מראש, איסורי הלכה שניתן להכיל על הילדים (כל אחד לפי גילו) וסכנות (נגיעה בחשמ, מכות רציניות וכו') הכל מותר. ה כ ל!!!
הרעיון מאחורי הדברים: הילדים באים לעולם מלאים ביצרים, ממש כמותינו. רק שאנחנו כבר למדנו (אני מקווה) לשלוט על רוב הרצונות "הלא מקובלים" והם עוד לא. אם לא ניתן להם לפרוק עכשיו את כל ההשתוללויות, אז מתי הם יעשו זאת? בגיל ההתבגרות? לא תודה.
ילד צריך לדעת גבולות, אבל גם לדעת שאין גבול. אל תשכחי שילד עם רצונות, הוא ילד בריא שמביע את עצמו.
אז מה עושים עם כל הבלאן אחרי???
לא מצפים מהם לשום דבר. לא לסדר ולא לנקות בטח לא עד גיל 5. אם הם עוזרים זה פריוולגיה. ואת תראי שבלי צעקות ועצבים הם יהיו מוכנים יותר לתת מעצמם.
לי בסלון יש מגירות של כתר וכל הבלאגן נכנס לשם בסוף היום.
הזמן שאת מוציאה בעצבים יקטין את עצמו אם תשתמשי בחיזוקים חיוביים ותתדגישי בכל ילד את הטוב. ניתן לערוך רשימה של 2-3 דברים שעשה הילד ששמחו אותך בכל יום ולקרוא בזמן העצבים.
לא קורה שום דבר עם ילד בוכה, שופך אוכל, מבלגן ועוד מרעין בישן. הכל בסוף נגמר.
לעצמך עשי סדר יום. באים מהגן, אוכלים, נחים, משחקים, מקלחות, אוכל, מיטה.
ילדים אוהבים סדר. זה מסדר להם את הבלאגן בראש. אבל זכרי בזמן המשחק והאוכל הם חופשיים להיות ילדים, כמו שאנחנו היינו ויותר מזה.
בשיטה הזו אני מתמודדת מדי יום עם שתי בנות 3 ו 2 שובבות מאד מאד, עם רצונות חזקים. אני רוב היום לבד, בעלי חוזר בד"כ בשעה 22:00 בערב לפעמים כשהן ישנות.
חובה זמן איכות עם כל ילד. אצלי זה משחקי תופסת ונשיקות לרוב, לא חייבים לשבת על פאזל בשביל זה יש גן.
בכל מקרה בהצלחה.
ותזכרי - הכל מותר חוץ מדברים שנוגדים את ההלכה, סכנות ומספר דברים מצומצם שעליו החלטת מראש.
שירה יקרה, נראה לי כי את פשוט מידי עמוסה ומידייהודית פוגל
עייפה, וכמות המטלות שלך לא באיזון עם כמות הכוחות שיש לך. דאגי לעצמך דחוף לעזרה כלשהיא, ואני מדגישה כלשהיא, עזרה אפילו קטנה היא משמעותית מאוד בשלב הזה בחייך. אסור להגיע למצב של אפיסת כוחות שמביא לכעסים שאת מרגישה. כ"ט ובהצלחה.
לשירהאנונימי (פותח)
קראתי רק את הפניה שלך ולא את התשובות, אז אולי מישהי לפני כבר כתבה.
דבר ראשון - לכי לרופא משפחה! לא תאמיני עד כמה המוגלובין נמוך, חסר בויטמינים שונים ועוד משפיע על מצב הרוח, על האיזון הפנימי ועל היכולת לשלוט.
לפני שאת מלקה את עצמך - בדקי האם את ישנה מספיק, אוכלת באופן מסודר? מוצאת מעט זמן לעצמך?
התיאור שלך מתאים לא לחוסר עבודה על המידות חלילה אלא לאפיסת כוחות.
דאגי למילוי המצברים שלך!
את מטפלת בילדים, מנהלת בית, את זקוקה לכוחות רבים. שמרי על עצמך!
חולשה פיזיתאנונימי (פותח)
לשירה חדשה!
זה אולי נשמע אכן פשטני מדי אבל הנפש לא עובדת בחלל ריק. הגוף מעניק כוחות - והנפש עושה בהם שימוש.
וכדוגמא, כאשר ילד בבית מרבה לבכות על כל דבר, נכנס לתסכול, כועס ועוד - האם את מתיחסת לכך בהיבט הרגשי - התנהגותי?
אני קודם כל, מניחה יד על המצח! ילד חולה, או עייף, או רעב מגיב בתגובות מוקצנות.
אם שללת את ההיבט הגופני - ניתן לחשוב על חינוך, הקניית דרכי התמודדות וכו'.
אבל לא לפני שוידאת שמבחינה גופנית אין לכך סיבות.
כך הילדים - וכך גם אנחנו.
כאשר אין כוחות פיזיים - גם אין כוחות נפשיים.
תני לעצמך צ'אנס ונסי משך שבועיים להקפיד על ארוחות מסודרות (ולא לחטוף במשך כל היום מפה ומשם). עד כמה שאת יכולה - שעות שינה מספיקות ואולי גם וותרי לעצמך על משימות בניהול הבית שאינן הכרחיות (הברקת שמשות, הכנת עוד עוגה או קינוח לשבת, גיהוץ בגדים שאינו ממש הכרחי וכו').
נסי כעבור שבועיים להעריך האם את חשה שיש לך יותר אנרגיה לילדים, שאת פחות כועסת.
וכמו שכבר כתבתי - בהזדמנות ראשונה בקשי מרופא המשפחה בדיקות דם כלליות.
בהצלחה!
כ"כ חיזקתן בתגובותכן ובעצם העלאתנפשי ישובבאחרונה
הנושא, ולא רק בבית עם ילדים אלא בכלל על עצמנו..
ואם יורשה לי להוסיף מהכרותי את הכעס מקרוב שלפעמים זה בא מחוסר של משהו בפנים- חוסר יצירתי כלשהו, כח שלא בא על סיפוקו ולא יוצא לפועל, וצריך לשחרר אותו.. משהו כמו שיוקטנה הזכירה. ולכן- חשוב למצוא זמן, כמה שאפשר ואפילו הכרחי- לעצמך, אם זה שייך לך- לצייר,לפסל, אפילו חוג יצירתי כלשהו שימלא אותך, מסגרת קבועה, ריקוד, עבודות יד וכ"ו- לפי מה שמתאים..
ושוב- תודה רבה עצומה על מה שהעלתן והועלתן.. אשריכן ישראליות..
שלום וערב טוב לכולםאשה של בעלי
יש לי שאלה קשה מאד לכולם ואשמח לראות תגובות מגוונות
יש לי ילדה חמודה ומקסימה אהובה עלינו מאד מקבל המוו המון תשומת לב במשך היום ילדה חייכנית וומאושרות (מספיק ?)
עד............. שמכניסים אותה לישון ברגע שהיא נכנסת למיטה לא עוזר ההקמדמות המרובות שאנחנו עושים לה לא עוזר הדיברוים על הנושא היא בוכה ורוצה שיישבו לידה אז בתחילה היינו יושבים לידה עד שפשוט הייתי משתגעת מבזבזת חצי ערב (שבשבילי כל רגע כריטי ) על לשבת לידה לאחר שהיא נרדמת (כיום לאחר בכיות ) היא יכולה להתעורר משהו כמו 4 פעמים בלילה וזה פשוט מוציא מהדעת אנחנו ממש עובדי עצות מה לא ניסינו לשבת לידה להרים אותה לדבר אליה לשיר לה לשים קלטת של סיפורי ילדים הכל ושום דבר לא עוזר בסופו של דבר היא כל לילה כמה בוכה הרבה זמן ואז מתיאשת וחוזרת לישון ככה כבר שבוע שלם 4 פעמים בלילה מה לעשות ? תנו עצות ? אין לי כל כך אם מי להתיעץ בנושא (אין לי אמא ) אז מי שתוכל לתת לי עצה אודה לה מאד עוד משהו קטן מכיון שאני לא הרבה נכנסת לפה (אין לי אינטרנט זמין )אני ממש מבקשת לשלוח לי באישי שנמצא תמיד שאני יכנס תודה
שלום רב לךיהודית פוגל
את לא כותבת בת כמה היא. חשוב לבדוק את הדברים הבאים: אולי יש לה תולעים ו/או כינים שמציקים לה כאשר היא מנסה לישון, מה עוד עובר עליה במשך היום? האם מתפקדת רגיל? מה הייא אומרת לגבי הבכי וחוסר השקט בלילה? ולבסוף ייעוץ עם רופא הילדים. בכללי ילד שטוב לו במשך היום, ועולמו רגוע ויציב נכנס בשמחה למיטתו לשנת לילה. מקוה שבקרוב יהיו לכם לילות רגועים ושלוים.
רק עכשיו ראיתי את התגובהאשה של בעלי
הבת שלי בת שנה וחצי ואין לה ב"ה תולעים וכינים ובמשך היום היא פעילה לגמרי שמחה ומאושרת ומאז שהיא תחנוקת קטנה היא ככה השאלה עד מתי ומה אפשר לעשות כדי להפסיק עם זה.
מצב דומה...רק תפילה
היינו במצב דומה... קושי להרדם, התעוררות בלילה מספר פעמים, שינה במיטה של אבאמא ועוד........ (וגם חשבנו שיש תולעים ולא היה) אכן מתסכל, אצלנו זה היה כנראה מפינוק... לא מצאנו סיבהאחרת.. (כי אצלנו במיטה היא ישנה מצוין)באיזשהו שלב התחלתי להקפיד לא להוציא אותה מהמיטה שלה בכלל, אני לידה, שרה שירים, מלטפת... ו....פתאום זה עבר! ב"ה!! עדיין צריכים להיות לידה עד שנרדמת(מקווה שגם את זה נפסיק בקרוב) אבל ב"ה ישנה לילות שלמים, בד"כ.
לדעתנו היא פשוט גדלה קצת...(1.7) וגם הבינה שלמיטה שלנו היא לא תוכל להגיע...[כיום היא כן מגיעה אבל לעתים רחוקות...]
בהצלחה!! אולי גם לכם זה יעבור בגיל 1.7....
כנ"ל..תות
גם אצלנו זה היה ככה.. ועדיין קצת
הקטנצ'יק (1.2) היה קם מלא, ומתקשה להירדם, וכל פעם תרוץ אחר מה זה יכול להיות..
אז בנתיים לא גילינו מה זה- אנחנו נלחמים בכל החזיתות (בקבוק-שעזר לו יותר מכל דבר להירדם, מכשיר אדים, מזרון מוגבה ועוד) ותכלס- אני מרגישה שעכשו זה פשוט מתחיל לעבור לו לבד. אני לא חושבת שצריך להילחם אלא פשוט לעבור איתם את התקופה הקשה. אלא אם כן, כמובן, מדובר בבעיה ספציפית שאפשר לטפל בה. למשל תראי- האם כשאת נותנת לה אקמול זה עובר? לא שאני בעד אקמול, אבל ככה את יכולה לגלות האם מדובר בכאבים כלשהם- ואז אפשר להמשיך ולבדוק (אזניים, שיניים וכו'..)
פתחתי את השרשור כדי למצוא עצות מחכימות בשבילי.. בעסה, הם כאלה קטנים ומסכנים וקשה לדעת מה העניין. אולי הם באמת פשוט מפוחדים וצריכים אותנו, גם בלילה? אני לא בעד לישון איתם בכזה גיל (לא נוח לי!!), אבל אולי שווה לראות אם זה מקל עליה, ואז לפחות תדעי שזה משהו רגשי.
אני איתך לגמרי, בהצלחה, תעדכני.
בת כמה הילדה?אנונימי (פותח)אחרונה
קודם כל תיהי רגועה, בתי בת 3 ועברנו את זה תקופה ארוכה בסביבות גיל שנתיים.
היא לא הייתה מרפה מאיתנו בערב ורצתה שנהיה לידה כ-ל הזמן עד שתרדם.
ושפוט לא היתה נרדמת או התעוררה כ"כ הרבה שכבר חשבתי להשכיב אותה איתי כדי שאוכל לישון קצת.
ישנו הרבה על מזרון לידה באותה תקופה.
היא היתה מתעוררת בצרחות ובכי עד שחשבתי שעובר עליה משהו המשך היום.
זה פשוט חולף.
הרבה תפילות,
הרגעה,
ולשים לב איך ניתן להרפות לאט לאט-
בשלב מסוים ראיתי שההרגל הוא יותר שולט בעניין וכבר פחות החרדה,
ולכן הייתי יושבת לידה ומספרת סיפור, ואח"כ מודיעה לה שאני רק שוטפת את הבית ובאה,
או רק מסדרת, או רק הולכת רגע לעשות משהו.
היא פשוט היתה נרדמת ולאט לאט התרגלה ולא הייתי צריכה תירוצים בשביל ללכת.
גם היום ב"ה המצב "יציב"-
סיפור, קצת דיבורים על היום
ואני מודיעה לה שאני הולכת ואבוא לבדוק מה שלומה.
זה,
והרבה תפילות..
חשוב-לקרוא פרקי תהילים לרפואת הפצועים באסון בכרמל!מחפש את האור..
אמנם לעזור באפן פיזי אנו לא יכולים, אבל אין לנו לעמוד מנגד לנוכח אסון נורא זה של שריפה אדירת מימדים בכרמל, תוך פגיעה אנושה בחיי אדם, עשרות הרוגים ומספר פצועים, ביניהם גם מפקדת משטרת חיפה, אהובה תומר, שנלכדה באש בעת שניסתה לסייע ללכודים עצמם. לכן, אנא, הקדישו שתי דקות לקריאת שתי פרקי התהילים המצורפים מטה לרפואת אהובה תומר שפצועה באופן קשה מאוד, ועוד 2 פצועים באופן אנוש. ו3 פצועים באופן קל-בינוני, שאת שמותיהם עדיין איננו יודעים.
הפרק הראשון, כל כך אקטואלי וכואב:
א.שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי.
ב. עֶזְרִי מֵעִם יְהוָה עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.
ג. אַל יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ אַל יָנוּם שֹׁמְרֶךָ.
ד. הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל.
ה. יְהוָה שֹׁמְרֶךָ יְהוָה צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ.
ו. יוֹמָם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא יַכֶּכָּה וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה.
ז. יְהוָה יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ.
ח. יְהוָה יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם.
והפרק השני, גם הוא פניה לה' בבקשה שהוא, השומר, ישמור עלינו, הן בבוקר והן בליל - במיוחד בלילה זה בו משתוללת שריפה קשה כל כך, שסלילה קשה פ כמה וכמה לנסות להשתלט עליה, פרק זה כה חשוב:
א. שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יְהוָה.
ב. אֲדֹנָי שִׁמְעָה בְקוֹלִי תִּהְיֶינָה אָזְנֶיךָ קַשֻּׁבוֹת לְקוֹל תַּחֲנוּנָי.
ג. אִם עֲוֹנוֹת תִּשְׁמָר יָהּ אֲדֹנָי מִי יַעֲמֹד.
ד. כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא.
ה. קִוִּיתִי יְהוָה קִוְּתָה נַפְשִׁי וְלִדְבָרוֹ הוֹחָלְתִּי.
ו. נַפְשִׁי לַאדֹנָי מִשֹּׁמְרִים לַבֹּקֶר שֹׁמְרִים לַבֹּקֶר.
ז. יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָה כִּי עִם יְהוָה הַחֶסֶד וְהַרְבֵּה עִמּוֹ פְדוּת.
ח. וְהוּא יִפְדֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל עֲוֹנֹתָיו.