אני בבית עם הילדים (הגדול בן 8.5).

כלומר, לא ממש "בבית" - יש לנו מפגשים של קבוצות, חוגים, סיורים, חברים וקרובים. 

בגיל הזה, בוודאו ובוודאי שאמא אחת בבית, יכולה לתת הרבה יותר מ-3 מטפלות על 24 ילדים שהם לא שלהן

בשלב הזה, אולי יהיה לך קל יותר למצוא משפחות דומות, איתם תוכלו להיפגש, כך שתהיה לכן חברה. לאמהות, כלומר זה מאוד-מאוד חשוב! הרבה יותר מאשר לילדים.

הילדים רק מרוויחים בבית, ולא מפסידים כלום. בוודאי ובוודאי שבגילאים הללו

אני חושבת שזה כבר גדול מידי ועד גיל גן זה עוד בסדר (גם זה אל הכי נראלי אבל בסדר..) אבל בית ספר זה נראה לי טיפ טיפה מוגזם.. אולי לא הבנתי נכון אפשר פירוט? סתם מיתוך סקרנות..

זה נקרא "חינוך ביתי" - שיטת חינוך שהתפתחה בארה"ב וכיום מקובלת שם +- (לפחות הרבה יותר מאשר בארץ) השיטה מוכרת ע"י הרשויות לאחר בדיקה שההורים באמת מסוגלים לתת לילדיהם את כל מה שהם זקוקים לו ובד"כ מקבלים בבי"ס.

יוקטנה - תתקני אותי אם טעיתי או לא דייקתי.

ובעניין הזה אני מסכים עם יוקטנה (לשם שינוי) - מי שמסוגל לזה אשריו ואשרי חלקו.

שיטת ה"חינוך ביתי" התפתחה בעקבות הציווי "ושננתם לבניך ודברת בם".

עם השנים, התברר שלא בכל בית יש כלים ליישם את השיטה, ועל כן תיקן רבן גמליאל את תקנת החדרים - שבכל מקום ומקום יהיה תלמוד תורה.

הגויים העתיקו מהיהודים את השיטה החדשה והמוצלחת, ולא זו בלבד אלא שברבות הימים, הפכו אותה לחובה עבור כל הילדים, במדינות המפותחות.

לכן, מי שחושב שיש לו את הכלים ליישם את השיטה המקורית של "חינוך ביתי", עליו לקבל אישור מהרשויות לקיים בדרך זו את "חוק חינוך חובה", או לחילופין להתחמק מהרשויות.

מה - כל כך טוב לך בבית ספר???

אם כיף לשתיכן, ואת עוד אומרת שאת משקיעה בך, אז אני לא רואה שום סיבה שבעולם להוציא אותה מהבית בגיל כזה.

אני אומרת לך באחריות מלאה שהיא לא תפסיד שום דבר, ואדרבה תעלה על בני גילה בידע.

אמא יקרה

המשיכי לגדל את ביתך בבית, לא יהיו לה שום חסכים, מבטיחה..

סבלנות של אמא, חיבוק ותשומת לב מלאה, חינוך אישי.

נצלי את הזמן הזה עם ביתך, הוא לא יחזור.

להפך היא תגיע כל-כך מוכנה ובשלה לגן בשנה הבאה בע"ה

ב"ה לי יש תינוק בן 4 חודשים,

אני אצטרך לחזור לעבוד כי צריך להתפרנס איכשהו...

מה עושים במקרה כזה? כשאי אפשר לשמור אותו בבית?

כשכואבת להם השן? או כשהם שוברי יד? פותחים את הסנטר? כשהם רבים עם החבר ועצובים?

נותנים חיבוק ונשיקה, ועושים מה שצריך

אם יש סבתא שמוכנה לעזור (גם תמורת תשלום) - אז זה גם יפה

בעיניי זו בעיקר שאלה של סדרי עדיפויות.

מי שמאוד מאוד חשוב לו להישאר עם הילד בבית, מוצא פעמים רבות דרכים יצירתיות לעשות את זה.

יש כאלה שמוכרים את האוטו, עוברים לגור במקום זול יותר, או מוצאים משרה שבה אפשר להיות עם התינוק, כמו רכזת שירות לאומי, אם בית במדרשה, משפחתון בבית, או עבודה מהבית בעיצוב גרפי וכד' (לא כל אחת מצליחה לשלב עבודה מהבית עם תינוק, אבל יש כאלה שכן). אם הבעל לומד וחשוב לו מאוד שהתינוק יהיה בבית עם אמא, הוא יכול למצוא עבודה מהצד.

בעקר שיש עוד זאטוטים קטנים....

שמתי את הגדולה שלי בגיל שנה במעון (הייתי צריכה להתחיל לעבוד...)

כל בוקר היא הייתה בשוק מהילדים ישבה על כיסא התבוננה עליהם עד שהיא  "ירדה אל העם .."

לכל ילד יש אופי שונה, אני מסכימה עם כולן כאן שאין כמו הבית, ואין כמו אמא ושום מטפלת לא תשווה לה בעולם!

אבל, וזה אבל גדול! ישנם ילדים שצריכים את המרחב, את הילדים השונים (במיוחד שבגיל הזה רוכשים כישורי חברה ולומדים קצת טאקט)

אם את כאמא, מסוגלת לתת לה את תשומת הלב במקום החברה שהיא יכולה להכיר בגן וחושפת אותה לילדים נוספים ועוקבת היא יוצרת קשרים נכונים, נלחמת על בובה שנחטפה לה ולא מוותרת או בורחת לסינר שלך, בהחלט אפשר להשאיר אותה בבית.

אבל אם את רואה שהיא רצה לילדים ארחים ונהנית לשהות בחברתם, שווה לך אולי לנסות לשלב אותה בגן קצר כמו מ9 עד 1 ואחרי 1 היא מקבלת את מלוא תשומת הלב של אמאלה..

אבל זה תלוי באופי של הילדה, בכוח שלך כאמא ובעיקר בתקציב..

כל אמא יכולה למצוא מה מתאים לכוחותיה, לסבלנות שלה ולילדיה.

כל אמא יכולה להיות מצוינת!

גם זו שנשארת עם הילדים בבית וגם זו ששולחת אותם מיד לאחר חופשת הלידה ליום ארוך.

חשוב שאמא תעשה את מה שיכולה ותהיה שמחה בזה.

בכל המצבים האמא יכולה להגגיש חו"ח לא טובה מספיק,

ואז ההפסד הוא של כולם!

לגבי השאלה שלך- לדעתי ילד לא מפסיד כלום אם נמצא אחד על אחד עם אמא.

אפילו אם המעבר אח"כ יהיה לגן עם 35 ילדים, הוא אולי יהיה קצת בהלם,

אבל חזק כמו אריה!

בהצלחה!

לגבי  התפתחות מהירה מבחינה דיבורית אולי שווה

בטח לא קל לכם תהיו חזקים!!!

ותודה שזכרת להעלות לטובת הכלל בתקופה כ"כ קשה

מה שלומו? תדווח אנחנו דואגים

כל תגובה היא בשבילה תגובה טובה - אפילו (ולפעמים בעיקר) כעס.

אני מגיבה ב:"לא נעים לי" והולכת.

בגיל יותר מאוחר אפשר משפט יותר מסובך ויותר ארוך: "אני לא רוצה להיות איפה שלא נעים לי" או "אני לא רוצה להיות ליד מי שמתנהג בצורה לא נעימה".

כך או כך, זה מסר שמופנם בגילאים הרבה יותר גדולים. את יכולה להמשיך ולצפות להתנהגויות כאלה, בתדירויות כאלה ואחרות, עד גיל שלוש או ארבע... אחר כך הם כבר מבינים ששווה להם להיות נעימים, כי אחרת הם נשארים לבד! ותזכרי שכעס שווה להם. זו ממש חגיגה/הצגה נחמדה בשבילם!

אם הוא מפותח דיו, וכבר כעת בן שנתיים וחצי- הוא לא יהיה הכי קטן, אין סיבה שלא לשלוח לגן.

אגב, מה עניין המחיר? היום גם בגן עירוני של גיל 3 משלמים טבין ותקילין ( ככה מאייתים את זה?) אלא אם המועצה/ עירייה שלכם מסבסדת.

בגן שאנחנו שולחים אליו את הבנים הגבול הוא ר"ח אלול ולא ל' כסליו כמקובל. לכן הבן שלי שנולד באב יהיה מהקטנים.

לי זה נראה שיקול מאד משמעותי.

מכיוון שהשיעור האישי שלו הוא של הצלחה וחוזק וחוסן, במקום נסיונות חוזרים (אולי) של כישלון, ושל "חלש ומדוכא" (אולי, חלילה, ע"י בריון כזה או אחר).

מדובר בגן עם למעלה משלושים ילדים, יש רב שנמצא כשלושת רבעי שעה ושאר הזמן גננת וסייעת. הצוות הוא חם ואוהב...

יש לי ילד בן חמש וחצי- מהקטנים בגן,הגננת אומרת שמרגישים זאת- הוא עדין בייחס לשאר... (ודווקא בבית ממש לא...) כשהוא סיים את גן גיל שלוש רציתי להשאירו שנה נוספת ואז אמרו לי שמשאירים רק בגן חובה! 

אבל אחיו שונה ממנו- טיפוס שיודע לעמוד על שלו. אולי זה בזבוז להשאירו שנה נוספת במשפחתון??

אם יש למישהו ניסיון כזה או אחר אשמח להחכים...

כמה ילדים יעלו איתו מהמעון?

אם הוא עולה עם קבוצת הגיל שלו, חבל להשאירו עם קבוצת גיל קטנה יותר.

אם הוא ילד עדין, כן הייתי ממליצה להשאיר, וכמובן להתייעץ עם צוות המעון, אבל את מתארת ילד דומיננטי, הייתי מעלה אותו, שימשיך עם חבריו.

 עובד??

אז למה לא?

לנוער:

גברים עם כבוד

רמונה ובאזוז

גו'ן קיו

המתנה המושלמת

המרדף אחר האושר

ליבה האמיץ של אירנה

פיבי בארץ הפלאות

נערה בהפרעה- קצת מילים לא משהו ,אבל סרט חזק.

לכל המשפחה:

צעצוע של סיפור 3.

הפנג הלבן

גשם של פלאפל

רטטוי

לפעמים חיסון גורם לתופעה הזו (בכי צורמני מתמשך הינו אחד הסימנים לנזק נוירולוגי, חלילה).

אם את חושבת שזה התחיל בעקבות חיסון, אני ממליצה לך לפנות לייעוץ אצל ד"ר חיים רוזנטל, מטיפה מן הטבע.

מאחלת שזו סתם תקופה כזו

זה התחיל הרבה לפני החיסון, אז אני לא חושבת שיש קשר.

זו תופעה שהתחילה בערך בחודשיים האחרונים אם אני לא טועה.

א. אל תלחצי ממה שיוקטנה כתבה, נראה לי שלא התכוונה להלחיץ

ב. בעלי נוירופיזיולוג (אני לא אסביר מה זה בדיוק עכשיו,אבל הוא עובד בניתוחי מח ועמוד שדרה-מערכת עצבית)

והוא טוען שמעולם לא שמע על תופעה כזאת, בד"כ כשיש פגיעה עצבית זזה הפוך- הילד אפטי או מגיב באיטיות.

בודאי אם זה משהו שקורה פעם-פעמיים ביום,ולא משהו מתמשך

ג. ומנסיוננו...

יש לנו קטנצ'יקית כזו. זה פשוט טמפרמנט. עוצמות גבוהות של אישיות...

היא היתה צורחת...כאילו מישהו רוצח אותה. עד היום,כשהיא מתחילה לבכות זה כמו סירנה שאני צריכה כ"כ להתאפק להגיב נכון ולהצליח להכיל את הצרחות...תמיד תהיתי איך זה שמישהו מהשכנים לא מתקשר להזמין את שירותי הרווחה...בעיקר כשזה היה קורה בלילה.

לדעתי שוב- זה לא קשור לפינוק, זה טמפרמנט...

בהצלחה, ניחומיי- זה מתמתן עם הזמן

הוקל לי ממש כי מה שתיארתן זה בדיוק מה שהולך אצלנו..

הצרחות כאילו עושים לה משהו, התמיהה איך השכנים לא דפקו עדיין בדלת, הטמפרמנט..

כנראה זה פשוט שילוב של הכל יחד.

המרכיב העיקרי ששמתי לב שנמצא בכל פעם שהיא עושה את זה- זו עייפות.

כל פעם שהיא עייפה זה מגיע לכזה בכי.

אז שוב- פינוק, עייפות, אופי חזק ועקשני, לפחות אני יודעת שזה הגיוני עכשיו..

תודה רבה!

(אגב, בינתיים גיליתי שמוצץ חיתול ומטרנה לרוב מרגיעים אותה. כל השאר- היא פשוט מעיפה למרחקים..)

אני ממליצה לך לשים לך מתי היא עייפה, לפני שהיא מגיעה להתפרצות, ולהשכיב אותה לישון, גם אם נראה שתוכלי למשוך אותה עוד. יש כמה סימני עייפות לילדים לפני הבכי האיום הזה... (מכירה גם, לצערי...)

וכשניסיתי לשים לב ובפיהוק הראשון או השני להשכיב לישון, זה עזר.

בהצלחה יקרה!

קראתי את שאלתך וזה הרגיש כאילו תיארת את מצבנו בבית.

בתי בת השנה מקסימה ומיוחדת אבל כשהיא מתחילה עם הצרחות היא נראית כאילו אינה יודעת מה היא רוצה מעצמה. היא בוכה שירימו אותה וכשמרימים אותה היא בוכה שיורידו אותה, בקיצור כשזה מתחל זו ממש לא חוויה.

מה שאנחנו עושים, אני מציעה לה בד"כ ירק לאכול או לשתות מים (לפעמים זה יכול ממש להרגיע אותם).

אם היא מתנגדת ומגבירה את הצרחות אני עוזבת הכל ומבינה שהיא צריכה את הצומי של אמא. אני מתיישבת לשחק איתה ובד"כ אחרי כמה דקות היא נרגעת אבל ממשיכה להיצמד אלי במטבח ולהחזיק לי בחצאית.

במקרים קיצוניים, אני נשכבת במיטה כשהיא עלי, מלטפת אותה ונותנת לה להירדם גם אם זה אומר שיהיה לי אח"כ לילה לבן.

אבל אני לא הייתי שוללת שיכול להיות שכואב לה משהו, אולי כדאי רק כדי להיות רגועה ללכת לרופא ילדים שיבדוק שהכול בסדר.

שיהיה בהצלחה, והכי חשוב, לא לכעוס עליה לדבר בנחת ולהמשיך להיות אמא מקסימה ודואגת!

כמובן שכדאי לבדוק  אם יש בעיה רפואית,

אבל ברגע שבדקת ואין,

וגם בעצמך כתבת שאולי זה נובע מפינוק,

נראה שהילדה קוראת אותך יופי,

ומבינה שאם תעשה ככה, היא תשיג מה שתרצה,

שימי לב איך היא משפיעה עלייך: "הבכי שלה מלחיץ".

אין לה בעיה,

יש לה מטרה! והיא משיגה אותה.

ולכן-פעם הבאה שהיא תבכה, פשוט תתעלמי! כן. אחרי שהבנת שאין לה שום בעיה (ובדקת, אם צריך). תהיי בטוחה שזה בסדר, ותשדרי שליטה במצב. כך בתך החמודה תבין שלא משיגים תשומת לב בצורה כזו.

אבל צריך סבלנות לכמה ימים. (לא אמור לקחת יותר משבוע)

בהצלחה!

כל הזמן הם רוצים מאיתנו!

אהבה!

מגע! חיבוק! נשיקה!

תשומת לב!

מי צריך את הצרות האלה?!

הכי טוב לחנך אותם שאין! לא יעזור להם גם בכי! אצלנו האהבה מוגשת בכמויות מוגבלות ורק מתי שנח לנו!

שיסתדרו!

הורות היא מלחמה! והורות טובה היא ניצחון!!!

ניצחון שלנו את האויב שלנו: הילדים שלנו!

הוא ממש לא התכוון לזה.

הגישה של מכון אדלר היא הבסיס לכל השיטה שנאמרה.

הבדל משמעותי בין הטיפול בילד לבין ה"מלחמות"

הטענה היא , ממה שאני מכירה, שאת ה"חזית" פותח דוקא הילד,

אין זה אומר שמפסיקים לתת אהבה לילד,אלו דוקא ילדים שזקוקים להמון "אהבה מוכחת בשטח" אך בעת שבה הילד פותח בשיטה של "קדימה, התשה" באותו הרגע- אין לתת לו את הצלחת ההתשה בשום אופן. כדי שזה לא יתפתח ל"שיטה".

האמת היא שהרבה טועים בגישה, ולא מבדילים היטב מתי הילד עושה "הפגנות כח" ומתי סתם רוצה את הצרכים הבסיסיים הרגילים שלו. נראה לפעמים שכל צורך טבעי הוא עומס . אז יש גם כאלו הורים אבל לא נראה לי שמדובר במגיב שהציע את הרעיון...

ועוד דקות שצריך לדעת: מה שמנסים ללמד במכון אדלר הוא להבין מה הילד מנסה להשיג. לא תמיד הוא מנסה להשיג שאמא תבוא ותשב לידו , בד"כ מה שהילד מנסהלשיג, לפי אדלר הוא דוקא משהו רגשי אצל האם, מה שאומר , שתגובתי כמעט לא משנה, אין משנה איך אגיב כי אם מה ילווה את התגובה שלי. למשל: אם אבוא לשבת ליד ילד בוכה ממורמרת ומתוסכלת, ותמיד זה מה שילווה אותי, כנראה זה מה שילדי ניסה להשיג . לעומת זאת: אם אמא תעשה " סוויץ'" בראש ותבהיר לעצמה : " הילד שלי אינו מתיש אותי, הילד שלי מסוגל ללכת לישון יפה ובשמחה" ותחליט זאת בהחלטה פנימית עמוקה, היא תוכל להגיב בדיוק באותה הצורה   , ולבוא לשבת ליד הילד או לקפל שם כביסה או לקרוא ספר , או כל רעיון אחר אבל בלי תחושת התסכול- ואז הילד לא "ישיג" את מה שניסה.

זוהי "תורת הלחימה" ( סת--ם!!! זה בשבילך) כל רגל אחת ממש.

ואכן, לא מחבבת, בלשון המעטה. הרעיון עצמו כאילו יפה, אבל בתכלס כל השפה היא מאוד לוחמנית.

ראי, לדוגמא, כמה ציטוטים מההודעה של אודי4:

טוב, עזבי, חיפשתי כמה ציטוטים אבל הכל מחרחר ריב - כל מילה ממש:

"נראה שהילדה קוראת אותך יופי, ומבינה שאם תעשה ככה, היא תשיג מה שתרצה,

שימי לב איך היא משפיעה עלייך..."

כאילו שזה רע שילדה מכירה את אמא שלה, ושיודעת איך לרתום אותה לעזרתה, וכאילו שהשפעה של הילד על ההורה הינה דבר שלילי! האם יצור אנוש כלשהו היה יכול לשרוד ולו שעה, לולא היו לו היכולות להסביר להורה שלו שהוא זקוק למשהו, ולגרום להורה לספק את הצורך הזה?

האם למישהו יש ספק שאהבה, מגע, תשומת לב, הינם צרכי הישרדות בסיסיים, ממש כמו מזון ומים ואוויר?! מחקר עדכני הראה ש-40% מהילדים המאומצים מבתי יתומים מחו"ל, הינם בעלי קשיי תקשורת קשים ביותר! אלו ילדים ששכבו שנתיים בעריסה, ללא אהבה, ללא מגע, וללא תשומת לב! אלו ילדים שהמבוגרים האחראים להם התעלמו מהצרכים שלהם האלה, שעה אחרי שעה, יום ועוד יום, ואכן השיגו שליטה במצב! ממש כמו שאודי4 ממליץ! ההצלחה היא כל כך גדולה, עד שהתינוקות-ילדים הללו איבדו צלם אנוש, פשוטו כמשמעו (יותר נכון - לא פיתחו צלם אנוש). המח האנושי עושה את מירב ההתפתחות שלו עד גיל שנתיים. לאחר מכן - חלון ההזדמנויות קטן ביותר, והתיקון יכול להיות מוגבל ביותר.

חוזרת ואומרת - הרעיונות של אדלר, לכאורה, יפים ומכבדים וכן הלאה. בפועל - הרבה פעמים השפה גולשת לטרמינולוגיה של מאבק. אם לא אצל המדריכים (חלקם - אצל אודי4 זה חילחל ועוד איך), ללא ספק זה מה שמחלחל אל רוב ההורים. וחבל. על הילדים המסכנים. שאכן, מפסידים במאבק, ממש לפי התכנית של אודי4 וחבריו.

(ויחד איתם, מפסיד כל המין האנושי)

גרועה.  זה יוצר ריחוק וסוג של ניטרול רגשי.  במקום זה, אם ילדה בוכה בהיסטריה או כל דבר דומה - צריך באהבה רבה וברגיעה ללטף אותה וכד', העיקר ללא כל "בהלה" - המשך של היחס החם הרגיל. אם נכנסים להיסטריה - זה באמת יוצר סיחרור. כשהיא מרגישה שלא נבהלים אבל אוהבים - והיחס הזה מתבטא גם בזמנים אחרים, ללא תלות בבכי - לא יקרה מזה כל רע.  ואע"פ שלכאורה זה דומה לדברים שצוטטו כאן מקודם - השאלה מתוך מה זה בא: מתוך "לא להיכנע לתכתיב" - שלכך יש דינמיקה משלו שעלולה להתפתח לסוג של אדישות - או מתוך היחס החם והדואג לילד, הקבוע, אליו מתלוה אופן של שלוה, הרגעה ואי היסחפות.

לדעתי יש הבדל בין דרך חינוך תמידית לבין טיפול חד פעמי.

כן, בהחלט יש תופעה כזו שילדים מנצלים את הוריהם, והורה שלא יודע לעשות לזה סוף הוא גם לא הורה טוב, לדעתי.

אחד מהילדים שלי כשהיה בן כמעט שנתיים, הגענו איתו למצב שהוא לא ישן במיטה כלל. אלא - רק בעגלה, ורק בחדר ההורים. הוא היה עקשן מאד מאד. וכל פעם שנגע במיטה היה צורח שעות, שעות!!

לא כאב לו כלום - בדקנו הכל.

הוא לא רצה כלום - רק שנרים אותו ונעשה צחוקים.

הוא היה עיף מאד!! כולו זעק עיפות אבל העקשנות שלו מנעה ממנו להרדם.

לא עזר לשבת לידו, לא עזר לתת לו יד, לא עזר לשיר לו שירים. הוא רצה רק לישון בחדר ההורים וגם שם רק אחרי שמנדנדים אותו שעות בעגלה, ואם היה מתעורר בלילה כל הספור התחיל מהתחלה.

טוב תסכימי איתי שזה לא נורמלי.

אז לקח לי זמן להתרגל לרעיון,

אבל ברגע שהחלטתי - מבפנים מכל הלב - שהמצב הזה הוא לא לטובת הילד בכלל. וצריך לעשות לזה סוף לטובת כל הצדדים.

אז הכנסתי למיטה יפה ואמרתי לו "אמא אוהבת אותך ועכשיו הולכים לישון במיטה" והוא בכה, ועוד איך בכה. בהתחלה נשארתי לידו ואחר כך יצאתי וחזרתי כל כמה דקות - נשיקה ושוב "אמא אוהבת אותך ועכשיו הולכים לישון במיטה".

בלילה הראשון לא ישנתי בכלל. כל כמה דקות קמתי אליו להזכיר לו את אהבתי.

בלילה השני זה לקח כמה שעות.

בלילה השלישי או הרביעי הוא נרדם מיד.

אז מה את אומרת? באמת מסקרן אותי לדעת מה דעתך.

נ.ב. כיום אני נשארת ליד הילדים ושרה שירים עד שנרדמים - כך שזה ממש לא הפך לשיטה.

אקדים ואומר - אנחנו ישנים עם הילדים "רק" עד גיל שנה וחצי, שנה ו-9.

באופן אישי - הייית רוצה לישון איתם במיטה המשפחתית, עד שיעברו מיוזמתם למיטה משלהם. זה האידיאל עבור ילדים. תינוקות, כמו כל הגורים של משפחת היונקים, אמורים לישון לצד אמא שלהם. מהסיבה הזו שומעים כל הזמן על ילדים שעושים בעיות כשמגיע הזמן ללכת לישון - הם מרגישים בעומק עצמותיהם שככה לא הולכים לישון!

תספרי כאן בפורום בדפים האחרונים כמה דיונים ושאלות יש בנושא! וגם בפורום הריון! הם פשוט "יודעים" שככה לא הולכים לישון, והם יאבקו בשינה בכל כוחם! אם הילד שלך "לא נורמלי" - הרי שרוב הילדים אינם נורמליים, אם לא כולם.

ואחרי שהילדים שלנו עוברים למיטה שלהם, ממש כמוך, אנחנו מלווים אותם אל השינה (בעלי, יותר נכון).

במקרה כזה,

של ילד שמסרב לישון

לא עוזר שירים, סיפורים, כלום!! הוא התרגל להרדם בנדנוד עגלה, ומביא אותך למקום של מאבק כח - שבטח לא נכון , וכל פעם שהוא מתעורר בלילה הסרט מתחיל מהתחלה.

מה היית עושה???

אין לי בעיה שישנו לידי, אני מקבלת אותם בשמחה כשהם באים בלילה ונשארים איתי לישון, גם בגיל 5.

אבל הוא לא רצה לישון!! הוא התרגל למערכת כזאת שאומרת "תשארי איתי תנדנדי אותי כל הלילה, ככה כיף לי וזה מה שבא לי"

וסתם, לא אוהבת את ההשואה ליונקים. האדם הוא בדרגה מעל החי.

ולשמחתי, העלי מופקד על הנושא הזה!

מדובר בטקס ארוך מאוד, של שעתיים ויותר, החל מהמקלחות, דרך סיפורים, ועוד סיפורים, ואז השכבה, ואז הוא גם נשאר איתם (ובדרך כלל גם תופס איתם תנומה טובה של חצי שעה, לפני שהוא חוזר לסלון).

הקטן ביותר, בן שנה ותשע, נרדם בזרועותי, תוך כדי שאני גולשת בפורומים החביבים עלי, או צופה בתכנית כלשהי במחשב ("צפייה ישירה"). כשהוא כבר ממש ישן עמוק, אני מגלגלת אותו אל מיטתו.

כמובן, הוא מתעורר בלילה, ואז בעלי לוקח אותו לשירותים, ושוב מרדים אותו ומניח אותו במיטתו (או במיטה של אחד הילדים, אם הוא ממש מתנגד לישון במיטתו). לפעמים גם בת ה-4 צריכה עזרה לחזור לישון אחרי שהיא הולכת לשירותים, ומבקשת שנכסה אותה, וחיבוק ונשיקה (היו גם תקופות שבעלי נשאר איתה עד שנרדמה).

גרוע בעיני לראות בזה מאבק כח. כי זה פשוט צורך טבעי שלהם שלא נענה. כמו רעב, או צמא. וכמו שאין אצלנו "מאבקי כח" על ענייני אוכל, אין אצלנו מאבקים על ענייני שינה (שטויות - יש ועוד איך! יש כאן צעקות שחבל לך על הזמן!!! על סידור החדר, ניקוי השולחן, זמני מחשב, ועוד, ועוד...). אמנם, לא "נכנענו" ואיננו ישנים במיטה המשפחתית, אבל אנחנו רגישים לצורך שלהם, ומנסים למלא אותו בדרך אחרת. מעין פשרה בינינו וביניהם.

ובמיוחד במקרה הזה לא הייתי מציעה לך להביא דוגמא מעולם החי.

אל תשכחי שאותם יונקים שאת מדברת עליהם לא מגדלים יותר משגר אחד של גורים בכל פעם. לפי זה את כל ילדייך פרט לקטן ביותר את צריכה להוציא מהבית...

חתולה תגרש את גוריה אפילו אם הם יונקים עדין ברגע שהיא תהיה שוב בהריון, ואפילו אם הם עדין לא מסוגלים להסתדר בכוחות עצמם, אם כי באופן כללי אצל חיות זה בדר"כ לא קורה. 

אז אומנם יש חיות שמגדלות כמה שגרים של גורים, אבל אלו חיות החיות במבנה של להקה, וגם אז האימא צמודה רק לשגר אחד של גורים, והגורים הגדולים יותר מטופלים ע"י חברים אחרים בלהקה. המקבילה לזה תהיה מודל שדומה לבתי הילדים של הקיבוצים של פעם...

אנחנו בני אדם, לא חיות, אנחנו יולדות תינוקות ולא ממליטות גורים, ומה שנכון ליונקים בטבע ממש לא נכון עבורנו.

ובנקודה אמונית - מיטה משפחתית היא דבר המנוגד לחלוטין לדרך התורה וההלכה. ביהדות חדר השינה של ההורים צריך להיות מקום כמעט מקודש, שאף אחד לא נכנס אליו סתם ככה.

אז תינוק קטן שעוד לא מבין ועוד לא מדבר זה דבר אחד, אבל ילדים גדולים, זה כבר גובל בגילוי עריות ממש.

אני מודעת לכל ההבדלים, אבל בניגוד לאדם המערבי, אני גם מודעת להרבה יור דברים דומים, בינינו ובין המשפחות מעולם החי.

ותינוק אדם, מבחינת היכולות הפיזיות עימן הוא מגיע אל העולם, זקוק לאימו הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב כיום. הוא לא יכול לאכול: אימו מניקה אותו (בניגוד, נניח, לדג עם לידתו); הוא לא יכול ללכת - אימו נושאת אותו רוב שעות היום (בדומה, נניח, לגורי הקופים, ולגורי הקואלה, ובניגוד לגורי חתולים וסוסים); עם זאת, הוא כן מסוגל לחמם את גופו, החל מגיל ימים ספורים, ועל כן אין לנו כיס, בדומה לקנגורו; וכן הלאה וכן הלאה. אין דין תינוק אדם כדין כלבלב, ואין דין כלבלב כגור נמרים.

את באמת חושבת שזו "מקריות", שכל גורי האדם מרגישים יותר בנח בזרועות הוריהם, ונרגעים לשינה וישנים טוב יותר בסמוך להוריהם? או אולי זוהי תכנית זדונית של כלל הילדים נגד הוריהם האהובים???

אני לגמרי איתך בנוגע ליתרונות השבטיות. גם זו צורה טבעית יותר של חיים של האדם. ב"חמולות" המזרח תיכוניות יש משהו דומה לזה, שהייתי רוצה לחוות! היה נפלא לנהל את חיי במחיצת גיסותי ואחיותי, לקשקש לנו את עבודות היום, ולשלוח את כל בני הדודים לשחק ביחד! ולגבי החמיות... נו - על זה עוד לא חשבתי עד הסוף

בהחלט אורח החיים המערבי שונה מאוד מהטבעי, ועל כן הרבה מן הדברים לא מתאימים להרבה מהמשפחות. למש, לא טבעי לנו להיות כל היום במחיצת הילדים, ללא חברה בוגרת (וללא חברה לילדים), ועל כן מתאים הרבה יותר לשלוח את הילדים למסגרות, ובעצמנו לצאת לעבודה מחוץ לבית.

את טועה ומטעה בנוגע למיטה המשפחתית וההלכה, אגב. אם תרצי יותר מידע בעניין, אשמח להפנות אותך ובנוגע לעריות - מיטה היא מקום לשינה, ודי לחכימא ברמיזא

להפך, הוא טבעי מאוד. טבעי בהרבה מאורח חיים שבו מנסים לחיות כמו "פעם" 

טבעו של האדם שהוא משנה את הטבע כרצונו, שולט בו. לכך נבראנו - לעובדה ולשומרה ולא רק לשומרה.

כאשר בונה בונה סכר, זה טבעי, נכון? אם כך למה כאשר אדם בונה סכר זה לא טבעי?

התשובה לכך פשוטה. אדם הוא לא חלק מהסדר הרגיל של הטבע. הוא שולט בו, ולעיתים נלחם בו (ע"ע כרמל) אבל בשום מקום ובשום צורה אין מקום להקשה/השוואה מהתהגותן של חיות לדרך בה אנו בני האדם, ובטח שיהודים אמורים לחיות.

אנחנו בונים סכרים, חופרים מנהרות, סוללים כבישים, בונים בתים. אנחנו לא אוכלים את מזוננו כמות שהוא - אנחנו חותכים אותו, מבשלים אותו, מרסקים אותו, מפרידים אותו לגורמיו השונים. אנחנו נאבקים כנגד איתני הטבע, ולא רק בורחים מהם. זהו טבענו של בני האדם, איננו חיות!!!

והחיים בחמולות אם כבר הזכרת אותן גם הם אינם דרכה של היהדות. התורה מנחה אותנו בדיוק להפך - "על כן יעזב איש את אביו ואת אימו ודבק באשתו" כשאדם מתחתן הוא צריך להקים בית משלו, ולא להמשיך לחיות בבית הוריו.

ומעבר לחודשי החיים הראשונים לא שמתי לב שהתינוקות ישנים טוב יותר כשהם איתי במיטה. תקופה מסוימת אני אולי כן, אבל הם - ממש לא. ובאזור גיל שנה התחלנו ממש להפריע אחד לשני, ואז התחלתי להשתדל להחזיר אותם למיטה שלהם ולא להשאיר אותם איתי. אז אולי זה רק הילדים שלי אבל נראה לי שממש לא. בדר"כ רק תינוקות ישנים יותר טוב במיטה של הוריהם, ילדים בגלאי שנתיים שלוש והלאה ישנים הרבה יותר טוב במיטה משלהם, ואין שום קשר בין הבעיות בהשכבה לבין המקום בו הילדים ישנים (וכלומר עשוי להיות - משהו מעניין שאני עליתי עליו עוד בילד הראשון - כדי שילד ישן במיטתו היא צריכה להיות נוחה. מזרון נוח, כרית נוחה שמיכה נעימה. כשלהורים יש מזרון קפיצים אכותי, כריות ושמיכות נוחות בזמן שלילד יש מזרון דק וללא כרית בטח שהוא יעדיף את המיטה של ההורים. אבל בכל מקרה זה לא מחייב)

ובנוגע להלכה - איני טועה ואיני מטעה. ואני חושבת שלא תחלקי עלי שיש לי מעט ידע הלכתי יותר מלך.   הלכה היא דרך חיים שצריך לחיות כדי להבינה, היא אינה רק אוסף חוקים יבשים שניתן ללמוד מבלי לחיות אותם. 

(ובזאת אני מבחינתי חותמת את הדיון. בלי נדר אני לא מתכוונת להגיב עוד בשרשור זה)

בני אדם נושמים, וגם בעלי חיים; בני אדם אוכלים, וגם בעלי חיים; בני אדם שותים, וגם בעלי חיים; בני אדם הולכים, וגם בעלי חיים; בני אדם ישנים, וגם בעלי חיים.

האם כל אלה הופכים אותנו ל"נחותים"? אני לא רואה בעיה בנקודות הדמיון בינינו ובין בעלי חיים, וגם בעיניים עצומות אבדיל בין רוב האנשים לרוב החיות אני פשוט לא מתכחשת לחלק מנקודות הדמיון שאת מתכחשת אליהן, ואני גם לא מבינה מדוע את מפלה את נקודות הדמיון האלה, לעומת נקודות הדמיון האחרות (לדוגמא אלה שציינתי בתחילת ההודעה, וגם בניית הסכרים שאת הזכרת - דוגמא יפה!).

התורה מנחה את האיש לעזוב את הוריו, אבל לא את האישה. וברצינות - זוגות רבים מעדיפים לגור ליד ההורים (לרוב של האישה, באמת), לרווחת כל הצדדים (בשאיפה... בשאיפה...). 

אני שמחה שבמשפחתכם מצאתם את הפיתרון הנח לכל הצדדים. גם אצלנו, ב"ה ומאחלת שכל המשפחות ימצאו פתרונות שמתאימים לכללללל בני המשפחה!

אני לא חולקת על העובדה שלך יש ידע הלכתי עמוק משלי, לפחות בורב הנושאים. עם זאת, לא תחלקי עלי שבנושא המיטה המשפחתית סביר שהידע שלי רחב יותר משלך ובין השאר, מכיוון שחיי משיקים לדוסים רבים, יצא לי גם לבדוק וללמוד אודות העניין ההלכתי לעומק. תופתעי לשמוע שיש דוסים רבים וטובים שישנים במיטה המשפחתית.

אבל אני כן מרגישה שאני חייבת להגיב למשפט האחרון שאמרת בתגובתך:

מניין לך שהידע ההלכתי שיש ליוקטנה בתחום המסויים הזה (או בכל תחום אחר) הוא קטן יותר משלך?

וסתם כך, אולי דווקא בגלל שהיא מתעסקת בנושא זה הרבה, היא ביררה אותו לעומק יותר ממה שאני ואת יודעות?

גם בין הדתיים יש שיודעים יותר בתחום אחד, ובתחום אחר הידע הוא "על הפנים" (לעיתים כי פחות מתעסקים עם אותו תחום וכד')

"הורות היא מלחמה! והורות טובה היא ניצחון!!!"-

להתעלם מילד קטן שבוכה?

עד כמה אכזריות ה'שיטות החינוכיות' יכולה להגיע?

כשהבת שלי בוכה, באמת מציק לה משהו, אז למה שאתעלם?

כדי שלי יהיה יותר קל להתמודד איתה?כדי שיהיה שקט בבית?

קצת רחמנות של אמא ואהבה (גם אהבת יתר) מעולם לא הזיקה...

אפשר להגיד את זה אמנם גם במילים פחות לוחמניות,

ואני מדברת ממקום שבו אני נמצאת- אני מאוהבת בבנות שלי!

אבל גם בתור מחנכת בחנ"מ, ממלכת הקשיים של הילדים-

ילדים אכן יודעים לזהות קושי אצל המבוגר ולהאחז בו.

לא כי הם רעים, לא במודע אפילו,

אלא כי הם כמונו- כל אדם בעולם.

הם יודעים שהם רוצים משהו לא במקום, אז הם מוצאים דרך שונה להשיגו.

אהבה זה לא משהו מיותר לילד, ואין אהבה מיותרת.

אבל יש דרכים שונות להראות אותה,

ומניסיון- כאשר הגבולות מתרופפים בגלל האהבה-

הילד ניזוק ראשון.

גם הילד המפונק ביותר, זקוק לידיעה שאמא שלו מסוגלת להשתלט עליו, ומנסה אותה.

כי ברגע שהיא תעבור את המבחן הזה-

הוא ידע שהיא יכולה להגן עליו, כי היא שולטת בו.

לא כי היא לא אוהבת אותו,

אלא כי היא יותר חזקה ממנו. זה מה שילד צריך!

וכתבתי על השם שהיה במחשב קודם..

שכח אמיתי זה כשילד מכיר את אמא שלו,

ורואה שקשה לה,והיא מאוד מתאפקת לא להתפרץ או לכעוס

על התנהגות קשה,

ובכל זאת מצליחה להשתלט על עצמה ולהגיב כראוי,

אז באמת הילד מרגיש שאמא שלו חזקה.

כשאמא נכנסת למלחמות מיותרות כי כבר אין לה כח,

הילד מרגיש טוב טוב מאיפה זה בא.

וזה בכלל לא אומר לוותר על גבולות,

אלא להכיל את הילד במצבים גם מורכבים,

הרי גם לנו,בתור מבוגרים,כשקשה לנו ואנו מגיבים בכעס או בהתפרצות,

ההרגשה הפנימית שנשארת היא מאוד...נאחסית.

אז בטח ילד קטן,שעוד לא למד לגמרי את העולם ועכשיו מתפרץ כי קשה...

מה,ברגע של שבירה יותר טוב מחיבוק של אמא?

מה יותר מנחם ומעודד?

זה לא ויתור על גבולות--אלא הצבת גבולות אמיתיים-

אנחנו הולכים לישון עכשיו גם אם תצרח ותיילל עד מחר,

אבל אנחנו פה איתך, עם סיפור,חיבוק ואהבה לפני השינה...

זה,בסוף היום, חוזק אמיתי של אמא.

על הילד הראשון שלי עשיתי את כל הניסיונות וכל הטעויות בערך...

כשנולדה ילדתי השניה, קיבלתי ספר משכנה- "הלוחשת לתינוקות".

כמו בכל דבר שאנחנו פוגשים, יש דברים שניקח איתנו ויש דברים שלא.

באופן כללי הרגשתי שפגשתי אצלה גישה מאוזנת וביאה לגידול ילדים אהובים, שמחים ובטוחים בעצמם.

היא עזרה לי להבין את התינוקת שלי כ"כ טוב.

היא מאוד לא קיצונית, ובעיקר אפשר לחיות עם הגישה שלה בשמחה ובבריאות נפשית של כל המשפחה.

בלידה הבאה, קיבלתי גם את ההמשך- "הלוחשת לפעוטות".

ממליצה בחום.

אגב, עם התינוקת הצרחנית שלי- השכנה שגרה 4 קומות מעלי, התקשרה לשמוע שהכל בסדר...

התעודדי.

קודם כל אם היא מלאה בליחה ונזלת צריך לעשות לה כמהשיותר שטיפות אף במי מלח, לא טיפות לא תרסיס , שטיפות במזרק, זה לא נעים אבל זה מונע התפתחות של דלקת ריאות.

אם אין לה ליחה אלא שיעול יבש אפשר לחמם סיר מים ולטפטף טיפות שמן אקליפטוס, זה ממש עוזר. יש רדיאטורים עם מתקן שאת יכולה לטפטף אליו וזה מתפשט בחדר.

חשוב לא לחמם את החדר/ הבית עם מכשירי חשמל שלוקחים את החמצן בחדר כמו מפזר חום או מזגן הכי טוב זה רדיאטור, החום שלו לא בא על חשבון החמצן בחדר. חשוב שהחדר יהיה מאוורר.

במידה ויש התקף שיעול בלתי פוסק וקשה לה לנשום צריך לפתוח חלון שתנשום כמה שיותר אויר רווי בחמצן.

לא לוותר על האינלציות. יש אינלציות במכשיר חשמלי, זה לוקח זמן ויש מכשיר ידני שמתחבר למשאף (אצלי הוא צמוד לכל מקום שאנו נוסעים) הוא ממש נוח, אפשר להשתמש בו בשבת וגם המנה שלו מרוכזת וישר זה פועל זה לא מתפזר באויר. אבל אם הבת שלך לא מתנגדת לשבת כמה דקות עם המסיכה אז תשתמשו בחשמלי - העיקר שהחומר יחדור לראות. אם היא בוכה ומתנגדת החומר יותר מתפזר באויר מאשר נכנס לראות ואז כדאי את המכשיר הידני.

מקווה שעזרתי, רפואה שלמה!

משתמשים בחשמלי עם שעון שבת.

ולא חייבים לשים את המסיכה, זה סתם מציק לתינוק!!

אני עושה רק עם החלק שמכניסים אליו את החומר ושמחברים אליו את המסיכה.

לא נראה לי שהמכשיר הידני מתאים גם לתינוקות, אלא לילדים יותר גדולים..

רפואה שלימה!!!!

לצערי חווינו את זה עם תינוק בן חודשיים וחצי ונאלצנו לתת לו ונטולין עם הידני, שנקרא ד"א, איירוצ'יימבר.(המלצה של 2 רופאי ריאות ונשימה ילדים) רפואה שלמה! 

כשהיא נושמת, וכלומר שקשה לה לנשום, אם השיעול הוא "נבחני" מסתבר שזה מה שנקרא "לרנגיטיס" - אז אפשר, נוסף על אינהלציה, להוציא עטופה היטב לנשום אויר קר. גם לדאוג להרטיב את הגרון ע"י שתיית מים. אולי תשאלו את הרופא אם בזה המדובר. 

אבל יש מצב לילד שיודע בדיוק מה כדאי לו לעשות כדי להדאיג אותנו ולגרום לנו לחוסר אונים. ילד יכול בשביל זה להרטיב במיטה, להרביץ, לקנא באח הקטן, לא להכין שיעורי בית... או להתעלם מאמא שלו!

אל תתייחסי להתנהגות שלה, תמשיכי לחבק, לנשק, לקרוא לה סיפורים ולתת לה הרבה תשומת לב, וההתנהגות תעלם בע"ה.

כמובן שאם נראה לך שיש משהו שאת יכולה לשפר ביחס שלך אליה, אז זה הזמן. אבל לא להיכנס ללחץ. 

"מובן מאיליו".. זה לא גרוע.  ועוד - יש דבר כזה אצל ילדים, לפעמים הם יותר בתקופה של ההורה הזה ולפעמים של זה. לא שולל את השני.  אם תשמחי כמה היא אוהבת את בעלך ותמשיכי לשמוח בה, העניינים יסתדרו מעצמם בעז"ה.

דבר שני, אולי תנסי לתת לה פחות בצורה שהיא תרגיש כאילו זה ברור וכו', פחות בצורה שהיא תרגיש שאין כאן כביכול נתינה אלא מובן מאליו..

לדוג'' כשאני למשל  נותנת לבנותיי  שוקולד וכדו'  אני הרבה פעמים עוצרת מתכופפת ,הן  מושיטות את היד...השוקולד...

אני שומרת אותו לרגע ומביטה עליהן בחם ואהבה  ועם חיוך ורכות רבה אומרת להן אני אוהבת אותך אני נותנת לך שוקולד כי אני כ"כ אוהבת אותך..

או לדוג' אפילו ארוחת ערב דבר כביכול בסיסי אני למשל מספרת לבת שלי (לא כל יום אבל הרבה פעמים) שכ"כ נהניתי לחתוך לה ירקות וכו' וכו' את יודעת למה? כי אני כ"כ אוהבת אותך ורוצה שיהיה לך תמיד טוב וחם.

וגם להרגיל אותה להגיד תודה ובבקשה. וע"י זה את מרגילה אותה שהנתינה שלנו זה נתינה סוג של קשר אוהב(חיבה יתרה נודעת )

לדעתי הבת שלך אוהבת אותך מאוד רק כביכול תייקרי לה אותך ע"י שאמא זה לא מכונת כספומט כזו אלא אדם אוהב שעושה את הדברים מאהבה וממילא היא תקלוט שיש פה  קשר שונה

ובמקרים מסויימים, יש להוסיף "למרבה הצער" - שלא נדע, איזה סיפורים יש בחדשות בימינו (ויש בטח פי מאה, נוסף על מה שנודע ומתפרסם).

ומאחר ואת אמא נורמטיבית ואוהבת, כמובן וכמובן שבתך אוהבת אותך!

נשמע שהיא מתרגשת מאוד מההזדמנויות בהן היא פוגשת את אבא איזה כיף לאבא! ומתרגשת ושמחה לפגוש את שאר בני המשפחה - ילדה מאושרת ואוהבת! היא קיבלה ולמדה את כל זה בראש ובראשונה אצל אמא - אצלך!

נזלת בצורה חמורה עלולה להוביל לדלקת ראות. כדי למנוע החמרה של הנזלת צריך לעשות לה שטיפות של האף במי מלח 3 פעמים ביום לפני האוכל. אל תשתמשי בטיפות האו בתרסיסים למיניהם הם לא שווים כל כך. אפשר לקנות בקבוקוני מי מלח מכל בית מרקחת להעביר למזרק ולשטוף את האף.  זה לא נעים להם אבל זה ממש מועיל ואת תראי שאחרי כל שטיפה היא תוכל לנשום בקלות ולבלוע בקלות.

כדאי להוריד עד כמה שניתן מוצרי חלב שגורמים לליחה מוגברת.

רפואה שלמה ובהצלחה.

או אולי חפץ חיים, יד בניימין וכאלה. אבל האמת שאני לא ודעת על מספר החדרים.

מזל"ט!

רמת חדרים ממוצעת, וש גם לכאלה שלא היסטריים על תנאי מלון ( אנחנו ישנו כל המשפחה בחדר עם הילדים, חדר שמזכיר יותר פנימיה... אבל צריך לזכור שזה בעצם מדרשה) אבל בהחלט יש מרחבים לילדים, שירות נעים בהחלט, וכשרות מהדרין.

בתי הארחה דתיים     http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-1023489,00.html

בתי הארחה בהכשר גלאט מהדרין

http://www.koogle.co.il/%D7%A2%D7%A1%D7%A7%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%9C%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA/%D7%9E%D7%94%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9F

בית הארחה כשר למהדרין בגליל - בישוב אור הגנוז

http://www.ipp.co.il/board/20081208_150109609_0_adver.htm

לענ"ד הכיוון שאת צריכה הוא מוסדות עם פנימייה שלדעתי רובם הגדול כדי להרוויח משכירים את המקום בשבת.

מקומות כמו: אולפנת בהר"ן, כפר פינס, יב"ע נחלים, יב"ע כפר הרא"ה.

יש שם כמות כזו של חדרים בדרך כלל.

מזל טוב!!

האוכל קצת אשכנזי ולא משהו , אבל השאר היה טוב מאד.

ישיבה התיכונית בשדה יעקב ויש עווד השאלה היא באיזה איזור את רוצה... 

מקום יפה אוירה נעימה.

אוכל מעולה.

בנוגע לכשרות - זה על פי בקשתך.