נשמע לי מדבריך שיש לבעלך כמה רעיונות טובים בנידון, תתיעצי איתו איך הוא חושב לעזור לילד בגמילה.
הכלל הבסיסי בכל התהליך הוא: בלי לחץ!!!
ותובנה חשובה ביותר היא: זה ת-ה-ל-י-ך...
זה לוקח זמן, יש פיספוסים, וטוב שיהיו!!! כך הילד לומד לזהות בעצמו מתי הוא צריך, איך זה מרגיש לפני, איך זה מרגיש אחרי, ולאט לאט, מדגישה, לאט לאט, הילד מתחיל לזהות התחושות הפנימיות של עצמו, באיזה שלב עליו ללכת לשירותים.
כאשר יוצא לו פיפי מחוץ לאסלה (אני נגד המילה "מפספס", כי הוא לא. הוא לומד), גשי אליו עם חיוך ומילות עידוד "איזה יופי, הנה הפיפי שלך, איזה גוף חכם נתן לך ה'! " ואז תנקי בתנועות קלילות ובלי לרטון, שלא לטעת בו תחושה שהוא עשה משהו לא בסדר. אפשר גם להזמין אותו לעזור לך בניקוי, למשל להגיש לך נייר סופג, או להחזיק את שקית הניילון שאליה תשליכי את הנייר הספוג.
דרך אגב, אפשר להגיד לו, שזה הרבה יותר נוח נקי ומסודר, לעשות פיפי בשירותים, ואם הוא רוצה עזרה להסתדר בשירותים שיקרא לך כשהוא מרגיש צורך.
חשוב שהוא ירגיש שאת ביחד איתו ולא בוחנת אותו או שופטת. הלחץ הזה לא יאפשר לו תהליך גמילה בריא.
את אותה התייחסות אני ממליצה גם לגבי הקקי, ובכל פעם שיוצא לו הקקי, תודי לה' שזה יצא, כי לחיות עם עצירות זה נורא ואיום. אני מדברת מנסיון של ילד בן 6.5 עם המון עצירויות!
לא לחינם קיימת ברכת "אשר יצר". זה באמת ברכה גדולה שהנקבים נפתחים כשצריך ולא נסתמים חלילה. לחץ נפשי יכול לגרום לעצירות.
תהפכי את היציאות לחוויה חיובית, ואפשר בהזדמנות זו ללמד את הילד ליטול ידים ולברך "אשר יצר", ולהסביר לו שאנחנו אומרים תודה לה' שעשה לנו גוף כל כך חכם שיודע בעצמו מתי הוא מלא וצריך להתרוקן.
אל תפחדי לתת לילדך את המושכות ולהחליט בעצמו מה טוב לו ומתי.
המון אורך רוח והצלחה בתהליך
ספרי על התקדמות
קרן