פורום הורות (עמוד 371)

זה שאת מודעת לכך - כבר שלב ראשון.

שלב שני - תחליטי שאת עובדת על זה בלי להתעצבן על עצמך אם זה לא הולך ב"מכה אחת".

שלב ג': תתחילי עכשיו, עם האחים הקטנים.  אם ילד מעצבן אותך, תנשמי עמוק; אל תגיבי בשום אופן עד שאת רגועה ואז דברי אליו בנחת, בסבלנות, ברצון.  מהמציאות תראי כמה שזה יותר עוזר כך. כמה שזה יותר נעים. ו..תתרגלי.

אל תפחדי להתחתן, אל תפחדי להיות אמא.  תתכונני. בסבלנות, בהתמדה, בשמחה.

בהצלחה.

עבודת המידות.

ודווקא טוב שיש לך אחים קטנים ואת מודעת לזה.

 

בתור אמא לילדים שגם סובלת מאופי כזה

אני רואה כמה זה חשוב עד קריטי

ואני עדיין כל הזמן עובדת על עצמי

בין השאר שמעתי על עיצה טובה שמאד עוזרת לי-

לומר פעם בשבוע איגרת הרמב"ן

ולקרוא כל יום כמה דקות מספר מוסר

יש עוד הרבה עיצות אך לא כאן המקום.

 

בהצלחה רבה, תנצלי את הזמן!

אין ספק שהאחים שלך הם אמצעי שהקב"ה נתן לך כדי לעבוד על המידה הזו ובכלל על המידות, אך זה לא צריך לייאש אותך.

לא נהיים אמא ברגע אחד,

מתחתנים, יש עוד 9 חודשי הריון, ואז נולד תינוק (ולא ילד גדול), הרגש הטבעי של האמהות ניתן יחד עם הלידה ויש לך נקודת התחלה אחרת מאשר המקום שאת נמצאת בו בתורה אחות.

את לא אמא של האחים שלך, ואל תנסי להיות. נסי להפיק את הטוב כדי להכין את עצמך להיות אמא טובה,

והעיקר - האמיני בטוב שבך ותעצימי אותו.

ורק תראו כמה אמהות חשות שהפתיל שלהן קצר ממה שהיו רוצות...

וטריק משלי:  לדבר בשקט יחסי כהרגל מועיל לכך שכשמתחילים להתרגז אז הקול לא עולה יותר מדי

מקווה אני שבאמת עבודת המידות זה הפתרון. מקווה שזה לא בעיות יותר חמורות של חוסר יכולת הכלה עצמית ושל הסביבה. כי כשמשו לא נראלי אני יש לי התפרצויות וזה מה שיותר מדאיג אותי.

היום נהייתה "אופנה", שאומרים איזו "הגדרה מקצועית" כביכול, ואז זה כאילו לא שייך לעבודה מידותית.  גם "חוסר יכולת הכלה" וכו', הוא לא "חוסר יכולת" אלא קושי, מילה אחרת ל"פתיל קצר". ואפשר לעבוד על זה: להסתכל על עצמך ועל הסביבה בעין טובה, לתרגל לראות את נקודות החיוב וכו'.  החשש "אולי יש לי..." הוא עצמו גורם לבעיה: כאילו אם יש לי משהו שאפשר להגדיר אותו כך או אחרת, אז זה כבר ענין "מדעי" כזה... מעבר לעבודה העצמית. זה ממש שטויות, אל תחששי מדי. תתקדמי, תעלי, ותראי שאת גבוה בהרבה ממה שהיית קודם.

מודעת לעצמך בקטע הזה הוא כבר התקדמות ובכיוון הנכון. האם הפתיל הקשצר מפריע לך בעוד מקומות?? כמו עם חברים, בדייטים, במקום העבודה? ואיך שם את פותרת את האופי הזה שלך? בודאי צדקו אלה שכתבו לך שניתן לעבוד על כל מיני מאפייני אופי ודברים משתנים לטובה. בהצלחה|!

אני עובדת בגן ילדים שרוב הילדים עם הרבה מצוקות בבית. יש ימים שפשוט אין לי סבלנות בגרוש לילדים אבל זה די נדיר. ובאופן כללי אני מוכרת כאחת עם סבלנות אין קץ. הצוות שאני עובדת איתו לא מאמין לי שבבית אני עצבנית וצועקת. אני מאמינה בעבודת המידות ובנוסף לה יש מקרים שנדרש טיפול. השאלה היא אם עלי להיות מטופלת באיזשהוא אופן?.

בעבודה עצמית.

את יכולה לקבוע פז"מ של כמה חדשים. אם עדיין אין התקדמות מספקת, לדעתך, אפשר לבקש קצת עזרה בעבודה הזו.  העיקר לא לחשוב שזו איזו "בעיה עמוקה עם תיוג מדעי..."

בהצלחה.

הייתי הולכת לקורס שמדבר אליי, בגלל שאת עובדת בתחום החינוך תוכלי לספר שם על התמודדויות שיש לך בעבודה.

יש הבדל בין התנהלות בעבודה לבין התנהלות בבית, בעבודה אין לנו אומץ להתפרץ ואנחנו יותר בשליטה, מה גם שאלו לא ילדים שלנו ויש לנו יותר אחריות.

לי עזר להבין שהילדים שלי הם ילדים של הקב"ה חוץ מזה שאני אוהבת אותם והם לא צריכים לסבול מחוסר סבלנות שלי בעקבות יום קשה שהיה לי בעבודה וכד' .

אני מתפקדת כמחנכת, ה' הפקיד פיקדון בידיי ואין לי זכות לעשות בו כרצוני, כמו-כן לעיתים ילד לא יכול למחות על התנהגות כזאת או אחרת של ההורה, הוא נתון לחסדיו.

חשוב שנשקול ונבין את תגובותינו מתוך מודעות וידע, אני מעשירה את עצמי ע"י הרצאות באינטרנט והשתלמויות שאני עוברת בתחום החינוך- עבודתי, וכמובן- עבודה על המידות, לקיחת הדברים בפרופורציה הנכונה. אז מה אם שבר את הכוס, שווה לצאת מגידרי בגלל זה? כמו-כן איך הייתי יכולה למנוע את הדבר? וכמובן לא לקבל רגליים קרות ולא להעיר בכלל, אנחנו ההורים והסמכות בבית, ילד זקוק לנו חזקים ויציבים.

סליחה על האורך

את מציינת דבר שמטריד כל אדם העוסק בחינוך ב"ה והמודעות היא חלק נכבד בטיפול.

בהצלחה

אני חושבת שאם אנחנו נחשוב ככה וניתן זמן להסתגלות הם יתרגלו אחרת מה?כל הזמו הקטנה תהיה איתך בחדר???

ילדים הם כמו מרגרינה איך שאנחנו נעצב אותם ככה הם יהיו

אני זוכרת את עצמי על גחלים ממש, ואפילו מגיעה למצב שאני כועסת על הבן הגדול שהוא מרעיש, וממש הסטרית שהנה הקטן מתעורר וה' ירחם!

לקח לי המון זמן לעבוד על עצמי ולקבל את הגרוע מכל שיקרה - שהקטן יתעורר ואצטרך להתחיל אתו את כל התהליך מחדש.

ורק אחרי שהצלחתי לעמוד בלחץ, אז הילד הגדול כבר פחות הרגיש צורך להרעיש, והקטן כבר לא התרגש מכל רחש, ונראה לי שכמו כל תהליך שהילדים צריכים ללמוד, הם ילמדו להרדים את עצמם חזרה.

אם את מרגישה שזה לא השלב שבו הילדים נמצאים, אז אולי תנסי להרדים את הקטנה אחרי הגדולה, או להרדים אותה בחדר שלכם, ואחרי שהגדולה נרדמת - להעביר אותה למיטה שלה.

לאט ובהצלחה.

חדר, יש סיכוי שתתרגלנה. הרי אין לך אפשרויות נוספות,

זה רק ידרוש הרבה זמן ונחישות. לשים אותן ביחד בחדר).

 

אבל אם עכשיו את בתקופה עמוסה (נניח, רק נניח, חתונה של אחות, מבחני סוף סמסטר, עבודה "תובענית וקשה"),

אז אולי תוותרי לעת עתה ותשימי אותה בחדר השני? וכשיהיה יותר פנאי תתחילו?

 

מצד שני אז היא תחסום לכם את המחשב, אז או שתהיו בשקט או שאולי בלית ברירה תעבירו אותו לחדר שלכם?

 

בהצלחה!

וזה די עובד!! בלי עין הרע טפו טפו טפו...  באמת כי אין להן ברירה... ובאמת אחרי תהליך...

במקביל הקטנה לומדת להירדם לבד כך שזה ממש פרויקט אבל בעזרתו יתברך!

 

תודה לכל העוזרות והמגיבות!

 

רק בשמחות!

ראש הישיבה התיכונית במצפה רמון

שיחה מדהימה ובין השאר הוא אמר שתחרותיות זה משהוא שכדאי לא להשתמש בו בכלל.

חבל שאני לא זוכרת מה עוד הוא אמר בקשר לזה ...

בהצלחה....

בכלל, אין ענין לגדל על "יותר טוב מהאחר".

כדאי להפסיק עם זה מיד. במקום זה אפשר לומר: נראה מי מתלבש בזריזות, בלי להתעסק באמצע בדברים אחרים.  ואז אפשר לתת את הצל"ש לשניהם. גם כי לא אמרת "מי יותר מהר", וגם כי שניהם עמדו בתוכן המשימה.  אדרבה, אם האחד יגיד "אני גמרתי ראשון", תגידי: זה לא כל כך חשוב. העיקר שגם אתה וגם אתה עשיתם מה שאמא ביקשה/ הזדרזתם וכד'.

אפשר במקום ליצור תחרות עם אמא/אבא.

אני סופרת עד 10 ונראה מי מנצח אותי ומספיק להתלבש/לאסוף משחק וכו'...

זה מאתגר אותם!

גם אני בעד להסתדר בלי תחרות, אך (בעיקר אצל בנים) זה משהו באישיות, והם הרבה פעמים מחפשים את זה.

אולי אפשר לנסות ליצור תחרות לכל ילד ביחס לעצמו - יותר מהר מאתמול, הכי מהר שאתה יכול, מי מתלבש בזריזות? ולהשמיט את המילה "יותר" ביחס לילד השני, כמו כן במקביל חשוב ללמד את הילדים לשמוח בהצלחות של האח השני, כדי שהם יגדלו לשמוח בשביל הזולת, ולהבין שאם השני הצליח זה לא אומר שאני הפסדתי...

גם לי יש בנים בגילאים קרובים לאלו וגם אני משתמשת בזה הרבה. זאת הנעה מצויינת וגם אני תמיד בהתלבטות אם זה נכון...

סתם לשתף

ובטעם טוב. מותר לך גם להגיד לילדים, כשהם רגועים ומסוגלים לקלוט, שאת עושה את התחרות במידה רבה כדי לזרז אותם בגלל הלחץ שלך בבוקר ובערב, אבל בסך הכל את אוהבת אותם בכל מקרה מאוד מאוד.

בבקשה תענו על הסקר!!! זה ממש חשוב לי!!!

1.כן

2 לעשות משהו שלא עשיתי קודם

3 הצבעים הבולטים

4הרגשתי רגיל

5כן-לטובת

6כן

7תוכן לא ראוי

8אינטרנט

9כן-3

10השפעה רבה וכשהפרסומות לא ראויות זה מאוד מזיק

 

בהצלחה

הסקר:

שם(לא חובה):

גיל(חובה!!!!): 28

1.האם יש פרסומת שהושפעת ממנה? כן

2.מה גרמה לך הפרסומת הזאת? לרכוש את המוצר המפורסם בה

3. מה הדבר שהכי משך אותך לפרסומת? הרצון שלי להשתמש במוצר

4.כיצד הרגשת בזמן ראית/שמיעת הפרסומת? כנ"ל

5. האם שכנעת אנשים לטובת/נגד הפרסומת? כן

6. האם יש פרסומות שאת זוכר באופן מיוחד? כן

7. מה גורם לך לזכירה הפרסומת? להראות אותה לאחרים

8.איפה אתה נתקל בחיי היום יום שלך הכי הרבה בפרסומות?(עיתונים, רדיו, טלוויזיה, אינטרנט...) שלטי חוצות, אינטרנט, עיתונים

9. האם את נחשף לפרסומות בחיי היום יום(לדרג עד כמה מ 1-5) 5

10. מה דעתך כלפי ההשפעה של הפרסומות על הציבור היום? 

1. משפיעה  על אנשים לרכוש מוצרים שהם לא בהכרח צריכים

2. פרסומות לא צנועות משפיעות בצורה שלילית על הנפש

 

בהצלחה!

התשובה הנכונה- זו היתה פרסומת מהטלויזיה (כנראה, קיבלתי אותה במייל) והיא היתה מאד מענינית עם סיום מפתיע ביותר, רק בסוף הבינו שזו פרסומת.

 

שם(לא חובה): אסופית

גיל(חובה!!!!): 25  

1.האם יש פרסומת שהושפעת ממנה? כן

2.מה גרמה לך הפרסומת הזאת? להתעניין במוצר

3. מה הדבר שהכי משך אותך לפרסומת? השיר

4.כיצד הרגשת בזמן ראית/שמיעת הפרסומת? עניין רב

5. האם שכנעת אנשים לטובת/נגד הפרסומת? לא

6. האם יש פרסומות שאת זוכר באופן מיוחד? כן

7. מה גורם לך לזכירה הפרסומת? המנגינה

8.איפה אתה נתקל בחיי היום יום שלך הכי הרבה בפרסומות?(עיתונים, רדיו, טלוויזיה, אינטרנט...) באינטרנט

9. האם את נחשף לפרסומות בחיי היום יום(לדרג עד כמה מ 1-5) 1

10. מה דעתך כלפי ההשפעה של הפרסומות על הציבור היום? השפעה גדולה מאוד

.האם יש פרסומת שהושפעת ממנה? מה, לקנות ממש את המוצר? לא נראלי.. אבל יש כמה פרסומות שמשכו את תשומת ליבי.. (בעיקר ברדיו,

2.מה גרמה לך הפרסומת הזאת?סקרנות, עניין, העלתה חיוך על פני..

3. מה הדבר שהכי משך אותך לפרסומת? תמונה מעניינת וצבעונית, אמירה שנונה ומצחיקה, היצירתיות והמקוריות שבה

4.כיצד הרגשת בזמן ראית/שמיעת הפרסומת? רציתי לשמוע אותה שוב ושוב, נהנתי ממנה

5. האם שכנעת אנשים לטובת/נגד הפרסומת? לא למוצר עצמו, אלא הסבתי את תשומת ליבם בהתלהבותי מהתחום היצירתי של הפרסומות בכלל, שהתגלה בפרסומת הזו..

6. האם יש פרסומות שאת זוכר באופן מיוחד? כן, כמה

7. מה גורם לך לזכירה הפרסומת? המקוריות כנ"ל- ברוב הפרסומות, והיתה אחת שהכעיסה אותי בשל חוסר האמינות שהשתקפה ממנה..

8.איפה אתה נתקל בחיי היום יום שלך הכי הרבה בפרסומות?(עיתונים, רדיו, טלוויזיה, אינטרנט...) רדיו ועלונים בעיקר..

9. האם את נחשף לפרסומות בחיי היום יום(לדרג עד כמה מ 1-5)3

10. מה דעתך כלפי ההשפעה של הפרסומות על הציבור היום? השפעה מאד גדולה בכלל בשיח וברדיו, אך לאו דווקא לקניית המוצר

בשאלה 9 לא ציינת האם 1 זה מעט או המון והאם 5 זה המון או מעט...

 

תשובותי עבורך: 1. לא זכורה לי כזו

2. טוב, לא רלוונטי

3. כנ"ל

4. כנ"ל

5. כנ"ל

6. כן

7. הסוף המפתיע, המקוריות וההומור

8. כנראה בעיתונים ובעלוני שבת ( אין לנו טלויזיה, לא שומעת כמעט רדיו אז כנראה זו התשובה)

9. מעט מאד (זה 1 או 5 ?)

10. השפעה רבה , כשזה לחיוב זה פשוט נהדר ואפשר לקבל המון מידע מפרסומים שונים, כשזה לשלילה זה איום ונורא. וכשמדובר על פרסום של מוצר אז התמימים יקנו מוצרים כחתול בשק והחכמים יחפשו איפה מסתתרת הרמאות הקטנה ( או הגדולה),

 

בהצלחה בעבודה שלך!

 

אגב! ככה זה הולך פה? כי לי יש סקר על הנקה לבצע מתאים לאמהות פה?

בשאלה 9 אחד זה הכי נמוך וחמש הכי הרבה...

--------------------------------------------------

מחירים סבירים בהחלט באלון מורה

ואם ממש לא תמצאו אתם יכולים לבוא לשרוץ אצלנו בשומרון

גם אצלנו יש ששה ילדים בלי עין הרע אפשר לעשות שמח

 

כשאנחנו נוסעים מהשומרון אנחנו "מתנחלים " באיזה פינה ( בעלי אלוף בלמצוא כאלו מן פינות) חלק ישנים ברכב (סטיישן, שכסא אחורי מתקפל) וחלק באוהל שמקימים. הכי זול!

 

 

ו2 ארוחות ביניים. אם כרגע הוא מסרב לפירות אפשר לנסות גרבר, או בכ"ז למצוא מתוך השפע את הפרי שכן נראה לו.. כ"ט

יש לי הרגשה שאת פוחדת מהצרחות שהיא עלולה להקים במידה ולא תחענו לגחמותיה. זה הזמן לתת לה המון אהבה ותשומת לב, אבל עם הצבת גבולות ברורים ועמידים, כמו לא אוכלים ולא שותים בלילה, אין צורך שאמא תישן איתך ועוד. עשו לעצמכם רשימה ברורה של למה אתם מסוגלים ומסכימים ולמה לא, נסו ליידע אותה על מה אתם מוכנים לעשות ומה לא ועמדו בתוקף מאחורי ההחלטות שלכם. אם תהיו חזקים מספיק היא תכנס למסלול. עליכם להבין שהיא כל הזמן משדרגת את המניפולציות האלה כי כך היא בעצם בודקת כמה אתם בשליטה. תחושה של להורים אין שליטה מאוד מפחידה ומבלבלת את הילדה והיא מחפשת בעצם לדעת מי בעל הבית כאן. כי אם אין בע"ב אז אולי היא צריכה לקחת אחריות וזה כמובן גדול עליה ומפחיד אותה. בהצלחה.

התעלמות-הדרך הכי טובה. קשה מאוד-אבל טובה. זה קרה לי עם כמה מילדיי-אמנם לא בכזו רמה (כפי שאת מתארת) אבל ההתעלמות של הבעל ושלי עשתה את העבודה.(לקח קצת זמן....)

התגובה הכי טובה להתקפות כאלו היא-

לומר את דעתכם בצורה שקטה וברורה לדוגמא "עכשיו לא מקבלים ממתק, בשבת תקבל ממתק"

וזהו. מרגע זה, כמו שאמרת, התעלמות מהצרחות.

ואם הוא ממשיך לצרוח ומצפה שתענו לו, לומר לו שרק אחרי שהוא ירגע תוכלו לדבר איתו.

במקרה שהוא מעיף דברים וכו אצלנו העונש הוא ללכת לחדר בתוספת אזהרה שאם גם בחדר הוא יעיף אז נסגור את הדלת, ומאז שהוא למד שזה רציני, אחרי ניסיון אחד או שניים הוא לא מעיף, ואחרי כמה זמן בחדר הוא יוצא רגוע ושלו.

 

שנזכה לגדלם ברוגע ובשלווה.

בקצרה עכשיו... (הילדים מחכים לתשומת לב...)

מאוד טבעי והגיוני, ואפילו תראי את זה כדבר בריא.

אבל כמובן מצפה להצבת גבולות.

יש ילדים שהתעלמות מצויינת להם, ויש כאילו שרק יגבירו מינון/צעקות/שבירת חפצים, עד שתאלצי להפסיק אותם ומיד ע"יע כל מיני דרכים.

לכן, תבדקי מה מתאים לו.

הכל אופן השיטה העתיקה היא שיטת "פינת המחשבה". אם הילד מתפרע וכו' עליו להכינס לאיזו פינה/חדר/מקום למשך זמן עד שתגייד לו לצאת. תקופת ה"צינון" - דקה לכל שנה. דהיינו, שימי אותו שם ל-2 וחצי דקות. ואם יוצא, צריך להחזיר אותו.

את מאוד צודקת שהתגובות שלכם עכשיו, יוסילו אותו ואוכתכם במהשך הדרך להורות תקינה ולחינוך הולם.

בהצלחה!

 

שאני רואה מישהי אחרת שמספרת את זה, כי חשבתי שרק לי זה קורה.

גם בננו הבכור מגיע ל"התקפי זעם" כאלו, גם לו יש אח שקטן ממנו בערך בשנתיים.

אצלנו זה בא לידי ביטוי בעייקר כשהוא עייף, ולכן אני מקפידה שהוא יישן כ-12 שעות בלילה, כי זה מאזן אותו ועוזר לו לא להגיע למצבים של כעס גדול וחוסר איזון.

לי אישית קשה להתעלם, במיוחד כשהוא מרביץ לי, והוא כבר בן 4, אז...

אני מנסה לחפש מה מרגיע אותו, למשל: עוזר לו לצאת קצת החוצה לעשות סיבוב (לא כעונש אלא כפיתרון), לפעמים פשוט עוזר שאני אומרת לו בצורה מרגיעה ואוהבת "מה מתוק שלי? רוצה חיבוק?"

כשאני בטוחה בעצמי ולא נבהלת מהצעקות שלו, אז הרבה יותר קל לי להתמודד עם זה.

כמו שאומרים: דמייני שזה הילד של השכנים, ואז פתאום יבואו הרעיונות החינוכיים...

המון הצלחה, והרבה תפילות. עם כל ילד באות התפילות המיוחדות לו, וזו ההזדמנות לפנות לשותף השלישי ולבקש ממנו עזרה.

שמעתי על רגרסיות שונות אצל ילדים בעקבות לידת אח חדש.כדאי להתייעץ עם יועצת חינוכית,פסיכולוגית וכד'.והעיקר לא להילחץ ולא להלחיץ את הילד-לזרום איתו ולשדר לו שאוהבים אותו מאוד ,"למרות שנוסף עוד יצור למשפחה".אפשר לעשות "פיקניק"על השטיח בזמן שמניקים את החמודה החדשה.לשים הרבה קוביות ומשחקים ופשוט לשחק איתו תוך כדי.בהצלחה

בכלל, עד גיל 5-6-7 בכלל לא מטפלים לקויות דיבור, אלא במקרים חריגים. לא מתקנים ש'-ס', לא ט'-ק', לא ר'-ל', לא גמגום, ולא כלום אלא אם, נגיד, לילד יש בעיות חברתיות קשות, או משהו כזה. 

גם לנו היה בדיוק אותו דבר, נלחצתי אבל לא עשיתי שום דבר וזה פשוט עבר מעצמו.. ד"א- גם אצלנו זה התחיל אחרי לידה של אח קטן.

אני יודעת שזו תופעה די נפוצה..

כמו שכתבו כולם זה מאד נורמלי והעיקר לא להתייחס לזה.

לא להשלים לא את המילה לא לחזור אחריו ולא להעיר לו. בד"כ כמו שזה בא זה ילך

בהצלחה

פשעפ ארשונה שאני שומעת שמגבים הנקה בהריון!!!!!!!!

אפילו סבתא של בעלי סגילתה שהיא בהריון (בחודש 5 נאלצה להפסיק ע"י הדרכה של רופא)

 לדעתי הכי טוב  לגמול אותה מהנקה בפעם אחת ולא לשחק עם זה

שרופאה ממליצה על זה (בד"כ רופאים לא ממש מבינים בהנקה וישר אומרים להפסיק גם אם הכל בסדר).

בכל מקרה -

לדעתי לדעתי תעשי את זה לאט לאט. תורידי נגיד את ההנקה של הצהריים ותשאירי של הערב והבוקר ואחרי חודש תורידי את של הבוקר ותשאירי את של הערב (שזה הכי קשה להפסיק).

ותנסי לקצר את הזמן של ההנקה נגיד אחרי זמן קצר תפני את תשומת ליבה למשהו אחר.

אבל נראה לי שאם לא תהיי שלמה עם עצמך שאת באמת רוצה להפסיק היא תקלוט את זה ככה שאת צריכה קודם להחליט שזה באמת קשה לך ולא מתאים כרגע.

 

בהצלחה.

תראי בכך הזדמנות והזמנה לעשות תיקון חשוב בחיים שלך - מתנה לכל החיים! 

בהצלחה בכל דרך בה תבחרי  

שרק כשהחלטתי בוודאות שהכי טוב לילדי להפסיק לינוק, והסכמתי לשחרר אותו מההנקה, קמתי בבוקר שלפני ואמרתי: "מחר - זהו!"

ואז היה לי יום שלם להכין אותו לכך שהיום זה היום האחרון, ומחר אמא כבר לא מניקה, וגם בערב לפני ההנקה האחרונה.

בבוקר למחרת פשוט הייתי צריכה להיות חזקה, והסחתי את דעתו מההנקה, או שהזכרתי לו "נכון שהיום כבר לא יונקים?" עם חיוך, ועשינו דברים כיפיים...

וכמו כל חידוש בחיים, אחרי כמה ימים התרגלנו למציאות החדשה.

העיקר זו ההחלטה הפנימית. בלי ייסורי מצפון, ואז גם לא יהיו משקעים לילדה.

אני תמיד גמלתי במהלך ההריון הבא ובהדרגה, הכי קשה להגמל מהנקה שלפני השינה אז את זה לשמור לסוף, ואז לצרף את אבא לתהליך למשך כשבוע, שישכיב לישון. אבל באמת הכי פשוט לגמול כששלמים עם זה. על צמי אני יודעת שזה פשוט "סחט" אותי בשלב כלשהוא של ההריון וזה השלב שבו ההנקה הסתיימה לגמרי ובקלות

אין לי הרבה מה לחדש חוץ ממה שכבר אמרו כאן- אם לא תהיי שלמה עם זה ברמה של- אין לי כוח\חשק יותר- לא באמת תפסיקי. כי סה"כ שניכם נהנים מזה.

גם אצלי, הפסקתי להניק כשהרגשתי שההריון וההנקה ביחד גומרים אותי. ואז זה הלך ביום. הייתה איזושהיא הבנה לא מדוברת ביני לבין הקטן שנגמר.

בהצלחה.

אם לא, אז לא הייתי מוותרת ולא הייתי יורדת מהטלפון עד שהיו נותנים לי תור קרוב יותר. 

אם הוא רק לא זוחל - אני יכולה לעודד אותך שיש לי שובב גדול וחזק בן שמונה שלא זחל. 

בגדול - תקשיבי ללב שלך. הוא יודע הכי טוב אם יש בעיה או אין. 

אם הזחילה סימטרית אפשר גם לדלג על הזחילה על השש בלי שזה יעשה בעיות.

הרעיון הוא לגרום לילד להתרומם על שש ולהתקדם כמה צעדים על ידי שאת מושיטה לו חפץ קצת גבוה, ואחרי שהוא מתרומם על שש להרחיק לו לאחור, לא מדי כדי שלא יתייאש ויצנח. אפשר לשים את החפץ על כרית גבוהה או משהו. אם מישהו נוסף יכול לעזור הוא יכול לתפוס לו את הרגלים כשהן מקופלות ולעזור לו להתקדם.

"חוסך שבטו שונא בנו"- מותר להגיד "לא" בצורה נחרצת בנושאים מאוד מסויימים, אפילו אם הוא יקח את זה קשה.

"ואוהבו שיחרו מוסר"- אפשר לנסות ולהראות לו שבצורה חיובית ומילים יפות יוכל להגיע לתוצאות יותר טובות, כדאי להעניק לו דוגמא אישית ממכם

 

אנחנו יכולים בקלות לעצב את התנהגות ילדינו.

וגם בצורה רכה ה"לא" שלנו יישמע, ולאו דווקא בצורה נחרצת שהוא ייקח את זה קשה.

אנחנו כהורים צריכים להיות המתווכים של הילדים שלנו, בעיקר בשלב שהם לא יודעים לתקשר מילולית, וגם אח"כ כשהם לא יודעים להשתמש במילים הנכונות.

כדאי להשתדל ככל יכולתנו למנוע מצב שבו הוא יתנהג בצורה הזו, ולתפוס את הרגע לפני שזה קורה, ואז להסביר לו מה כן לעשות.

אם לא הצלחנו לתפוס את הרגע וזה כבר קרה, אז להסביר לו שאנחנו לא עושים כך, ו"הנה, תראה כמה הילד שנתת לו מכה עצוב, וזה כואב לו. אוי, בוא נבקש סליחה..."

להבין שזה רק שלב שחולף, אך הוא אכן יחלוף אם ניתן התנהגות חילופית שתאפשר לו לתקשר בצורה נכונה עם הסביבה.

עבודת מידות....תודה לכם!!

קודם כל, נשמע שאת ממש מסורה ורגישה לילדה שלך, ישר כוח!

אשמח לדעת מעט יותר פרטים:

האם היא במסגרת או בבית? אם כן, איך העניינים במסגרת?

מה קורה כאשר את לא נמצאת בבית?

האם ישנם קשיים אחרים? בשעת האוכל, ההשכבה?

עד כמה היא מבהירה את עצמה בנוגע לצרכים שלה? בקלות או שלוקח זמן להבין אותה?

כפי שציינת, לתת לה לבכות זו לא הדרך (לדעתי) אבל גם לא לתת לה להשבית אותך (אלא אם כן, ישנה בעיה חס וחלילה).

 

מצד אחד, נראה לי שאכן צריך לבדוק שהדבר אינו מעיד על קושי כלשהו, ובזה אני לא בקיאה.

אך כאמא לילד שהיה מאוד מאוד דבוק אליי, עד שהרגשתי שאני נחנקת... אני יכולה לומר ששינוי בגישה שלי הביא לשיפור בתלות שלו.

(אם תציצי גם במה שכתבתי כמה שרשורים למטה על "בני בהשכבה" - זה קשור)

כשאני הייתי שלמה עם השלב הזה בחיי, והפסקתי לשמוע מה שהסביבה אומרת ונוזפת - "איזה ילד מפונק", "תחנכי אותו, תרגילי אותו, שיהיה עצמאי" וכו' ואמרתי לעצמי ששלב זה לא יחזור על עצמו, וכרגע יש לי הזדמנות חד-פעמית להיות עם הבן שלי בגיל הזה, ולהנות מהתלות הזו, להעניק לו את החום הפיזי הזה וממילא את הביטחון העצמי שזה מביא.

אז התחלתי להינות מזה, וכעבוד כשבוע כבר ראיתי שהוא פחות נלחם על כך, כי הוא קיבל זאת בכל מקרה.

גדילה נעימה!

כך או אחרת היא התמכרה לידיים שלך ושל בעלך ופשוט צריך לגמול אותה. כמו"כ אם היא אצל מטפלת או במעון רצוי לבדוק מה בדיוק קורה לה שם, אולי ח"ו עברה איזו טראומה, במידה ולא, צריך פשוט לתת לה לצרוח עד שתבין שבצרחות היא לא משיגה את מטרתה. לפני זה עשו עבודה עם עצמכם כדי לא לפחד מהצרחות ומהרעש שהיא מקימה. בהצלחה.

אני בהחלט מסכימה שהורים צריכים לא להיבהל מהרעש שהילדים שלהם מקימים, ושילד צריך להבין שבצרחות הוא לא משיג דברים, אך נראה לי בהחלט חשוב לזכור שהילדה בסך הכל בת שנה, ועדיין לא יודעת להסביר את עצמה במילים, אלא בקולות שיכולים להישמע כצעקות, ואולי דווקא לתת לה לצרוח יכולה להיות טראומה מאוד חזקה בשבילה. (ואם היא במסגרת, אז בהחלט ייתכן שהיא עברה שם חוויה כזו בשל עומס על המטפלות). לפי מה שכתבת לוקח לה להירגע אחרי שמרימים אותה, ונראה לי שאם היא היתה רק מפונקת, היא היתה מיד מפסיקה לבכות כשמרימים אותה.

הייתי מציעה לשלב בין השניים, ולבדוק באמת עד כמה אנו כהורים משדרים לילדים שלנו לחץ מהצעקות שלהם, ועל ידי כך מעודדים אותם להשתמש בכלי זה ככלי תקשורת בסיסי בינינו, ועד כמה זהו באמת צורך שלהם וזו דרך ההתקשרות שביכולתם לתקשר איתנו בגיל זה.

אולי תמצאי דרך לתת לעצמך עוד תמיכה ועטיפה, כך שתוכלי להמצוא כוחות להתפנות אליה יותר? אולי בייביסיטרית צעירה "תוריד" אוה ממך לאיזה שעתיים אחרי הצהריים? אולי תסעו לסבתא פעם בשבוע? אולי בעלך יכול לחזור יום אחד בשבוע מוקדם באופן קבוע? אולי את יכולה למצוא איזה חוג פעם בשבוע בערב? אולי יום לימודים בשבוע בגיבוי של סבתא? שעה שחיה פעמיים בשבוע? חייב להיות משהו שאת יכולה לעשות בשביל עצמך, פה ושם! 

למשל, הבן שלי גם היה ככה בגיל צעיר, ובאמת עשיתי ככה. הוא אומנם עד היום דורש שאני אשחק איתו בהההההההההההכל, אבל זה כבר נחמד וכיף, ולא סוחב אותי למטה. בקיצור- אל תרגישי אשמה, ותשדרי לה שאת לא אשמה.

עובר לילדים דרך מה שההורים באמת משדרים, ולאו דווקא דרך המעשה עצמו.. על אותו משקל שמעתתי גם פעם משהו- גם כן משיטתה של בלהה שפר- שכשהאמא בטוחה במה שהיא עושה מבפנים ומשדרת את זה לילד המתוק שלה- זה הרבה יותר חזק מכל מעשה, וזה מה שיקרה בסוף.. כמו למשל תינוקות שמתעוררים בלילה, בשלב כלשהו כשהאמא תטמין שהילד צריך לישון כל הלילה וזה מה שטוב לו, ותשדר את זה בביטחון גמור בעצמה ובנכונות הדבר- הילד יקלוט את זה מבפנים, וזהב מה שיקרה.. ובקיצור- העיניין תלוי באמא...

קשה, מאד אפילו, אך יציב...

 

והלוואי שנזכה!

זו נראת לי אחת המתנות הכי גדולה שאמא יכולה לתת לילד שלה.. הביטחון הזה..

 

בבשורות טובות!

 

אם הוא כבר נחשף למחלה, הוא מחוסן.

 

רפואה שלמה בקרוב!

תנסי לחפש בשניים שלושה דפים אחורה.

הרבה הרבה הצלחה!

זה באמת מעייף!

ניסית לבדוק סיבות רגשיות, דרך מח 1?

אז יש שיטת טיפול שנקראית "מח 1" או בעצם יותר נכון לקרוא לה "מגע בריאות", שבודקת דרך השריר את הרקע הרגשי/פיזיולוגי לבעיות שונות.

כשבני הקטן נולד הוא גם היה מתעורר בזעקות קרב לפחות 10 פעמים בלילה, ללא סיבה הנראית לעין, והלכתי למישהי שמטפלת בשיטה זו ובאמת התברר שהיו לכך סיבות רגשיות שונות.

אם מעניין אותך לשמוע על כך,אולי תוכלי לקבל מידע דרך האינטרנט (ראיתי שרשור על זה ברפואה אלטרנטיבית - נסי לכתוב בגוגל "חנה קרסנטי" ודרך זה תמצאי)

זה תחום של קיניזיולוגיה.

האמת שאני לא כ"כ מאמינה בדברים האלו.

אני חושבת שזה יותר עניין של סדרת חינוך אבל אני לא יודעת איזו ואיך. (כי השיטה של הלוחשת לתינוקות לא עבדה במקרה הזה).

גם הפסקתי להניק אותו בלילות. אני נותנת לו מטרנה לפני השינה והוא מתעורר עוד פעמיים (!) במהלך הלילה לאכול.

ככל הנראה שזה לא בעיה של אוכל, היא קמה אלינו בריצה בלילה ורק צריכה שנחזיר אותה למיטה בלילה הנקתי אותה עד שנה וחש- ואז היא הייתה קמה לינוק- אולי זה מתוך הרגל???

 

ראו כי טוב, טיפול כמו שהזכרת עושים לילד עצמו או דרך האמא? הבנתי שיש אפשרות כזו..

בשביל הילד.

תלוי למי הולכים, יש מטפלים שרוצים שהילד יהיה נוכח בזמן הטיפול דרך האמא, ויש כאלה שגם על זה אפשר לוותר, ודרך האמא זה מספיק.

תינוקות בגיל הזה בעלי משקל גבוה זקוקים ליותר קלוריות מאשר מספק חלב האם. האם ניסית בקבוק דייסה סמיכה לפני השינה? הוא ממש לא אמור להתעורר ולאכול כל 3 שעות. תינוק שניזון היטב מפסיק עם זה בערך בגיל 6-8 שבועות! כמו"כ נסי לעייף אותו לפני שינה, אולי אחרי אמבטיה יישן יותר טוב? בדרך כלל מין מסר בלתי מילולי מצד ההורים, מסר ברור ועוצמתי האומר עכשיו לילה וכולם ישנים ואתה גם ישן, מלווה בסירוב לטפל בו ולהיענות לדרישותיו עושה את הפעולה. להקנות הרגלי שינה טובים זה לא ממש פשוט אבל אל תתייאשי!

נורמלי לחלוטין שתינוקות יתעוררו מספר פעמים בלילה עד גיל שנתיים. למרבה הצער, היו לי שלושה כאלה (מתוך חמישה)... אחת מהן ישנה 9 שעות ברציפות עד גיל תשעה חודשים! וכמו הרבה תינוקות, צמחה לה איזו שן, או תקף אותה איזה ווירוס, והיא התחילה להתעורר בלילות פעמים מספר, וכך היה עד גיל שנתיים וחצי בערך (אז היא היתה מתעוררת פעם אחת, והיינו לוקחים אותה לפיפי). 

מהנושא, אך התגובה של "יוקטנה" ממש מוציאה ממני את המחשבה שכ"כ מציקה לי.

המושג "הילד של השכן, הוא כ"כ נכון, ואולי בעלי התפקידים בפורומים השונים ובמקומות השונים ינצלו את יכולת ההשפעה שלהם להכין את הבנות - האמהות לעתיד, ולחדד אצל האמהות בפועל שלהיות אמא זה לא פשוט, וקשיים הם נורמליים (וגם לפרט אותם) כדי שלא נחשוב שהילדים שלנו הם בעייתיים ונבין שכך זה ילדים, וזו תקופה מהחיים שלהם ונתכונן אליה ולא רק נתלונן עליה...

אנשים לא שומעים את זה עד שהם לא חווים את זה. זה נכנס להם מאוזן אחת ויוצא מהשניה. הם חושבים "כן-כן אבל ברור שאצלי זה לא יהיה ככה". אני זוכרת שחברה ניסתה לספר לי על זה כשהייתי בסוף הריון, ושחשבתי ככה אבל תמיד חשוב לנסות! כדי שבאמת נהיה מכוסים מבחינת ה"אבל אני אמרת ילך..."